ואמר עולא: אמרו ליה והתניא בהדיא ר׳ יהודה אומר: מאיר היה אומר – מטבילין בין בתחתונה בין בעליונה, ואני אומר: בתחתונה ולא בעליונה. אלמא לר׳ יהודה גוד אחית אית ליה גוד אסיק לית ליה. א״ל: אי תניא הכי בהדיא, הא איפשיטא בעיא דילך.
(1) 
מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מַטְבִּיל בָּעֶלְיוֹנָה וַאֲנִי אוֹמֵר בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא בָּעֶלְיוֹנָה א״ל אֲמַר לֵיהּ אִי תַּנְיָא תַּנְיָא.:
מֵאִיר הָיָה אוֹמֵר מַטְבִּיל בָּעֶלְיוֹנָה וַאֲנִי אוֹמֵר בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא בָּעֶלְיוֹנָה Rabbi Meir would say: One may immerse in the upper one, and I say: In the lower one but not in the upper one. This demonstrates that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition. Rabbi Yoḥanan said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it. Therefore, it is clear that the matter is held in dispute between tanna’im and that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition.
ה״ג: מאיר היה אומר מטבילין בעליונה – ול״ג מכלל דר׳ יהודה וה״פ ר׳ יהודה אומר מאיר היה אומר מטבילין בעליונה דאמר גוד אסיק את מי אמצעיתה למעלה ע״י חרדלית של גשמים להכשיר את העליונה וכל שכן דמטבילין בתחתונה דכיון דאית ליה גוד אסיק כ״ש דאית ליה גוד אחית ומדלא קתני ואני חולק עליו לומר כך וכך ש״מ דר׳ יהודה כר״מ ס״ל.
והא תניא – דחלוק עליו וה״ג מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה אלמא פליג עליה.
אמר להו אי תניא – בהדיא דחולקין תניא ונלך אחריה וחוזר אני בי ובלשון הכתוב בספרים איני יכול להעמידה דא״כ מתנייתא קשיין אהדדי ומאי חזית דציית לבתרייתא.
בתחתונה ולא בעליונה – משמע הכא דקטפרס הוי חיבור ואנן תנן ומייתי לה פ״ב דגיטין (דף טז. ושם) הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. ועוד למה לי ג׳ גממיות בתרי סגי בזה כ׳ ובזה כ׳ וחרדלית מחברתן ותירץ ר״ת דשאני הכא דאיכא מקוה שלם באמצע וכן משמע בפ׳ בתרא דע״ז (ע״ז דף עב. ושם) מתוך פרש״י שפי׳ קטפרס גממיות בזה כ׳ ובזה כ׳ וחרדלית מחברתן ולא נקט ג׳ כדאיתא הכא אלמא מסתבר ליה טעמא שיש לחלק ואל תתמה היכי מדמה ליה למיפשט מהך דהכא בעייתו מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון כההוא דלעיל ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם דהתם לעיל איכא טעמא אחרינא קטפרס שסופו לירד מה שבראשו של ראשון ובהכי מתרצינן קושיא אחרינ׳ דקשיא לר״ת דמשמע התם בגיטין דנצוק וקטפרס אינו חיבור ומסיק לענין מקואות ור׳ יהודה היא משמע דאף ר׳ יהודה מודי ליה ולעיל קאמר אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים אף שני טהור אלמא קטפרס חיבור אלא ודאי שאני הכא שסופו לירד ומיהו יש לדחות הך דלא מוקי כר׳ יהודה רק ההיא דטופח ע״מ להטפיח ולא תניא בהדיא ההוא דנצוק וקטפרס וההוא דפ׳ בתרא דע״ז (ע״ז דף עב:) גבי המערה יין נסך מחבית לבור דלא חשיב נצוק חיבור אע״ג דסופו לירד יש לחלק בין נצוק לקטפרס דאין דרך נצוק לבא כי אם דרך אויר וכי מדייק התם מגישתא ובת גישתא דאנח נכרי ידיה עילויה ואסריה רבא שמע מינה נצוק חיבור ולא מחשב קטפרס י״ל דלא דמי לרגליו של שני נוגעות במים דהא יין שבתוך הגישתא אין סופו לירד בתוך החבית ולפי מה שפירש הר״י התם ההיא דנצוק וקטפרס מיתניא לענין השקה במס׳ טהרות (משנה טהרות ח׳:ט׳) דומיא דרישא דמקל מלא משקין טמאין והשיקו למקוה אז יתכן שפיר ההיא דהכא לענין טבילה מהני נצוק וקטפרס ואפי׳ לית ביה מ׳ סאה נמי מטבילין בתחתונה וכי נקט מ׳ סאה לרבותא דעליונה דאין מטבילין בה ור׳ יהודה היא א״נ לאשמעינן דאפ״ה קתני בסיפא בתוספתא וחכ״א אין מטבילין אלא באמצעית ואע״פ שיש ארבעים באמצעית אין מטבילין בתחתונה והתם הארכתי ולא שייך הכא כלל רק לקמן אפרש (בפ׳ חומר בקודש דף כא: בד״ה כעוביה).
א״ל אי תניא תניא – ותרתי מתנייתא פליגי במלתיה דר׳ מאיר דקמייתא תנא דאמר ר׳ יהודה בשם ר׳ מאיר בתחתונה ולא בעליונה ובתריתא תני דאמר ר׳ יהודה משמיה דר׳ מאיר בין בעליונה ובין בתחתונה. כך יש לפרש כפי מה שכתוב בספרים, ואין צורך לשבשם כמו שמשבשם המורה.
בד״ה בתחתונה ולא בעליונה כו׳ ולא קאמר דשאני התם משום מקוה שלם כו׳ בגיטין דנצוק וקטפרס אינו חיבור כו׳ אף שני טהור אלמא קטפרס חיבור אלא כו׳ עכ״ל כצ״ל ועיין בתוס׳ פ״ב דגיטין:
בא״ד ולא שייך הכא כלל רק לקמן מפרש עכ״ל לקמן בפרק חומר בקודש אההיא דעירוב מקואות כו׳ ע״ש:
מאיר היה אומר: מטביל בעליונה, ואני אומר: בתחתונה ולא בעליונה, הרי שלדעת ר׳ יהודה אין אומרים ״גוד אסיק״! אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: אי תניא [אם שנויה ברייתא] — תניא [שנויה], הרי מפורש שיש מחלוקת תנאים בדבר, ור׳ יהודה באמת איננו מקבל את ההנחה של ״גוד אסיק״.
Rabbi Meir would say: One may immerse in the upper one, and I say: In the lower one but not in the upper one. This demonstrates that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition. Rabbi Yoḥanan said to him: If this baraita is taught, it is taught, and I cannot take issue with it. Therefore, it is clear that the matter is held in dispute between tanna’im and that Rabbi Yehuda does not accept the principle of raising the partition.
הכל
(2) הַטּוֹבֵל לַחוּלִּין וְהוּחְזַק לַחוּלִּין כּוּ׳.: מַנִּי מַתְנִיתִין רַבָּנַן הִיא דְּשָׁנֵי לְהוּ בֵּין חוּלִּין לְמַעֲשֵׂר.
§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.
§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.
מתני׳ טבל לחולין הוחזק לחולין אסור למעשר כו׳ – פירוש: זה מעשר שיני הוא, דכתיב ביה: ואכלת לפני י״י אלהיך מעשר דגנך וגו׳, ומתניתין רבנן הוא דאמרי יש מעלה למעשר מן החולין.
א שנינו במשנה: הטובל לחולין והוחזק לחולין — אסור במעשר. ומעירים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו] — כשיטת רבנן [חכמים] היא שחלקו על ר׳ מאיר, דשני להו [ששונה להם, שיש הבדל אצלם] בין חולין למעשר, שלדעתם כל הטעון מים מדברי סופרים, אם נגע בחולין — החולין טהורים, ואם נגע במעשר — טימאהו,
§ It is taught in the mishna: One who immersed for the purpose of eating non-sacred food with the intention of assuming a presumptive status of ritual purity for non-sacred food it is prohibited for him to eat tithes. The Gemara comments: Whose opinion is expressed in the mishna? It is that of the Rabbis, who differentiate between non-sacred produce and tithes, since they maintain the following: If one who is required by rabbinic law to immerse touches non-sacred food, it remains pure, but if he comes into contact with tithes they are rendered ritually impure.
הכל
(3) אֵימָא סֵיפָא בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לִפְרוּשִׁין בִּגְדֵי פְרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה.
However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.
However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.
ומקשינן: אימא סיפא בגדי עם הארץ מדרס לפרושין – פירוש הפרושין שהן חברים האוכלים חוליהן בטהרה, וכשנוגעין בבגדי עם הארץ כאילו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לוכל חוליהן בטהרה, וקתני בתר הא: בגדי פרושין מדרס לאוכלי תרומה.
בגדי ע״ה מדרס לפרושים – דחיישינן שמא ישבה אשתו נדה עליהן כדאיתא בפ״ב דחולין (דף לה: ושם) אבל משום עצמו לא חיישינן דאינו מטמא בהסיטו וכן משמע שילהי דניזקין (גיטין דף סא: ושם) דפריך וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה וכן תנן פרק שביעי דטהרות (משנה טהרות ז׳:ו׳) הגנבים שנכנסו לבית אינו טמא אלא מקום רגלי הגנבים אבל משכבות ומושבות וכלי חרס המוקפים טהורין אלמא דלא מטמא לא משא ולא היסט וכי תנן התם (משנה טהרות ח׳:א׳) הדר עם ע״ה בחצר ושכח כלים בחצר אפי׳ חביות המוקפות צמיד פתיל טמאים התם בשביל אשתו שהיא לשם תדע מדנקט לישנא דדירה אך קשיא דתנן התם לעיל מינה (בפ״ז מ״ה) המניח ע״ה בחצרו בזמן שרואה הנכנסין והיוצאין כו׳ בזמן שאינו רואה הנכנסין והיוצאין אפי׳ מובל אפי׳ כפות כלומר גידם שאינו יכול לילך הכל טמא ואין לומר דהתם נמי בשביל אשתו דהא מניח קתני לשון אקראי ועוד מאי אפילו מובל איזה רבותא הוי כיון דלא הוי טומאה בשביל זה והיה נראה לי דלאו טעמא משום היסט אלא משום דטרח ומזייף וכי רואה את הנכנסין מרתת דנתפש כגנב אבל קשיא לי דתנן התם (פ״י מ״א) הנועל בית הבד בפני הבדדין והיו שם כלים טמאים מדרס משמע דמטמא מדרס ובסמוך קאמר א״ר יוסי וכי מפני מה טמאים אלא שאין ע״ה בקיאין בהיסט ועוד כיון דחכמים גזרו עליהם להיות כזבין לכל דבריהם אמאי אין מטמאין בהיסט ומדרס כדין זב ועוד דגזרו עליהן מעיינות לקמן דגזרו על רוקו כדין משקה זב וזבה ועוד מצינו בפ׳ בנות כותים (נדה דף לג: ושם) הכא בכותי שטבל ודרס על בגדי חבר דאי משום טומאת ע״ה הא טביל ליה אלמא אי לא טביל מטמא מדרס ותירץ ר״ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט דמשום תקנת השוק נגעו בה כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום ואין גוזרין גזרה על הצבור אא״כ יכולין לעמוד בה והכי משמע לקמן בפרקין שאינו מטמא בהיסט הרי שהיו חמריו ופועליו טעונין טהרות כו׳ טהרות טהורות ואם אמר לכך כו׳ ומסיק מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ומשני במטהר חמריו ופועליו לכך משמע דלא מוקי לה במטהר רק משום דק״ל רישא לסיפא ולא קשיא ליה דמטמא ליה בהיסט משום דקים ליה דלא מטמא וההיא דנדה בלא טבל מטמא ליה במגע והא דנקט ודרס משום דבעי למהוי בגד חבר לתחת רגלו של כותי דהכי קתני התם במתני׳ ומטמא משכב תחתון כעליון ואין להקשות דלא מוקי לה בשלא טבל וכשיש דבר חוצץ בין רגלו לבגד משום דע״כ אצטריך לאוקמי כשטבל כי היכי דליהוי ספק ספיקא דאי לא טבל מה לי בועל בקרוב מה לי בועל ברחוק והרב רבי משה מפונטוייז״א מפרש משום דבע״ה אינו מטמא כזב אלא רק מטעם בגדיו משום שהוא נושא המדרס שהוא לבוש בגדיו שישבה עליהם אשתו נדה וצינורא שלו טמא משום שנגעה בשפתיו וקשה דאמרינן בפ׳ בנות כותים (נדה דף לג:) מעשה בכ״ג שהלך בשוק ונתזה צינורא של צדוקי בבגדיו וקרב אצל אשתו כו׳ ופריך ותיפוק ליה משום צינורא דע״ה כלומר אפילו לא היה טמא בשביל אשתו אדרבה הואיל דאם בועל נדה היה נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דע״ה בגד לחוד הוא דנטמא ואין לומר דמשום גופו לא היה חש רק משום בגדיו דאדרבה טומאת גופו חמירא לן ועוד קשה דכי מוקי לה בכותי ערום למה לי טבל אפי׳ לא טבל נמי כיון דהאידנא לאו נושא המדרס הוי לא הוי אלא ראשון ואינו מטמא כלי ועוד קשה למור״י דתניא בהדיא בתוספתא (פ״ג) ספק רשות ע״ה מדרסו והסיטו וחציצו טהור לחולין וטמא לתרומה ע״כ היה נראה לפרש דלגבי תרומה מטמא כל דבר כזב אבל טהור לחולין וכל הני דאשכחן דמטמא מוקמינן בתרומה וכי קפריך בגיטין (דף סא:) וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה אע״ג דבתרומה קיימא התם מילתא דפסיקא ליה נקט ואתאי ועוד דחייש לטומאה דאורייתא ולא לשל טומאה דרבנן וכי קאמר בחולין (דף לה:) שמא תשב עליהם אשתו נדה משום אינך נקטיה וראיה לדבריו מצינו בירושלמי דקאמר בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ובעי גופו של פרוש מהו שיעשה כזב אצל תרומה התיב והתנינן המניח ע״ה בתוך ביתו לשמרו כיון שהוא רואה את הנכנסין ואת היוצאין כו׳ אבל משכבות וכלי חרס מוקפין טהורין ואי תימא עשו גופו כזב אצל תרומה אפי׳ מוקפין טמאים א״ר יהודה תפתר בע״ה אצל פרוש ולית את כלום והשתא לא מיבעיא ליה אלא פרוש אצל תרומה אבל ע״ה אצל תרומה פשיטא ליה א״ל ר׳ מנא כל מה דאנו קיימין בתרומה אנו קיימין תדע לך שכן הוא דתנינן אפי׳ מובל אפי׳ כפות הכל טמא כלום יהיו טמאים אלא משום היסט ולא כן א״ר יוחנן ולא חציצות ולא הסיטות ולא רה״י ולא רשות ע״ה אצל תרומה כלומר דלא שייך כלל רשות ע״ה אצל תרומה שמטמא בהיסט ומתני׳ בע״ה מיירי אבל פרוש אינו מטמא מדרס והיסט והקשה לו הר״י דאמר שילהי פ׳ הניזקין (גיטין סב.) אין עושין חלת ע״ה בטהרה לפי שכבר טימא אותה אבל עושין עיסתו בטהרה ונוטל הימנה כדי חלה ומניחה בכפישא או באנחותא וכשבא ע״ה נוטל שתיהן ואינו חושש לפי שהכלי אינו מקבל טומאה ואמאי כיון שהוא מטמא היסט לתרומה הא קא מטמא לחלה וי״ל דהתם כיון שלא קרא לו שם עדיין הו״ל חולין דפתיכי בהו חלה דלא מטמאו בהיסט וכן משמע לישנא דנקט כדי חלה ולא חלה עדיין ואיהו במגע מטמא ולהכי פריך דלמא נגע.
בגדי עם הארץ מדרס לפרושים – ראיתי מפרשים משום גזירה שמא תשב עליהן אשתו נדה. ואינו נראה לי שכיון שהן כזבים וצינורא שלהן מטמאה כדאמרי׳ לקמן מה אנו צריכין לתלות הטעם באשתו. ובפרק השוחט דקא יהיב האי טעמא לא יהיב ליה אלא על בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש שגופן הוא טהור, שהרי אוכלין תרומה ובבגדיהן החמירו שמא ישבה עליהן אשתו נדה אבל בעמי הארץ אין צריך זה הטעם שהן כזבים לכל דבריהם ועושין מדרס כזב. עיין בהלכה כ״ד דספר הלקט.
בד״ה בגדי ע״ה מדרס לפרושים כו׳ אבל ק״ל דתנן התם הנועל בית הבד בפני הבדדין והיו שם כלים טמאים מדרס משמע דמטמא מדרס ובסמוך כו׳ עכ״ל קושייתם אינה מבוררת לן כפי שפירשוה הרמב״ם והר״ש ברפ״י דטהרות דלאו משום מדרס דע״ה נגעו בה דאיירי דטיהרן אלא שהם יטמאו עצמן בכלים טמאים מדרס אשר שם בין בהיסט בין במגע ויחזרו ויטמאו הכלי ואהא קאי נמי מלתא דר״י דמשום מגע הכלי הטמא מדרס אין אנו חוששין שע״ה נזהרין בזה אלא שאין ע״ה בקיאין בהיסט גם הר״ש בפ״ק דטהרות הביא דברי התוס׳ דהכא זולת קושיא זו גם ר״ת בתירוצו לפנינו ולא תירצו כפי שהבינו התוס׳ שמשום טומאת מדרס ע״ה נגעו בה וכפי פי׳ רמב״ם ור״ש לא חש לתרצה דלא קשה מהך ולא מידי וההיא [דמובל] נמי לא חש לתרצה די״ל נמי כדלעיל משום חשש אשה דאמרינן דחיישינן שמא נכנס עובד כוכבים או אשה כההיא דתנן גבי גנבים שם ובפי׳ הר״ש שם בפ״ז דטהרות לשיטת ר״ת ובדברי ר״ת הכא לא מתרצא אלא הך דפרק בנות כותים ולמה לא גזרו עליהן מדרס והיסט כמו שגזרו עליהן מעיינות ודו״ק:
בא״ד ואין לומר משום גופו לא היה חש רק משום בגדיו כו׳ והקשה לו הר״י דאמר שלהי פרק הנזקין אין כו׳ עכ״ל כצ״ל:
בא״ד ע״כ היה נראה לפרש דלגבי תרומה כו׳ וראיה לדבריו מצינו בירושלמי כו׳ עכ״ל אבל הר״ש בפי׳ הוכיח מכח קושית רישא לסיפא דמתני׳ לדברי הירושלמי דצריך לומר נמי משום טומאת אשתו נדה היא וע״ש באורך:
אימא סיפא [אמור את סופה] של משנתנו, ושם נאמר כי בגדי עם הארץ שאינו מקפיד על טומאה וטהרה, נחשבים כאילו היו טמאים בטומאת מדרס הזב, שהיא אב הטומאה לפרושין, לאלה שאוכלים חולין בטהרה. ואילו בגדי פרושין, למרות שהם נזהרים בטהרה, נחשבים כמדרס לכהנים אוכלי תרומה.
However, in that case, say the latter clause of the mishna, which states that the garments of an am ha’aretz, who is not careful with regard to the halakhot of ritual purity, are considered to be rendered ritually impure by the impurity imparted by the treading of a zav, which is considered a primary source of ritual impurity, for perushin, individuals who are careful to eat even non-sacred food in a state of purity. The garments of perushin, although they are careful to remain ritually pure, are nevertheless considered to be rendered impure by the treading of a zav for priests who partake of teruma. Consequently, the latter clause differs from the opinion of the Rabbis in the earlier clause.
הכל
(4) אֲתָאן לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר חוּלִּין וּמַעֲשֵׂר כַּהֲדָדֵי נִינְהוּ רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא ר׳ רַבִּי מֵאִיר אִין רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא ר׳ רַבִּי מֵאִיר.
Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.
Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.
ודייקינן: מדלא קתני מדרס לאוכלי מעשר שמע מינה חולין ומעשר שיני כי הדדי נינהו לית בינייהו מעלה.
מני ר׳ מאיר היא דקתני כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מטמא קודש ופוסל את התרומה ומותר בחולין ובמעשר דברי ר׳ מאיר. רישא רבנן וסיפא ר׳ מאיר? ופרקינ׳: אין רישא רבנן וסיפא ר׳ מאיר.
אתאן [באנו הגענו] איפוא לשיטת ר׳ מאיר, שאמר: חולין ומעשר כהדדי נינהו [זה כמו זה הם] שהרי איננו מחלק בין אוכלי חולין למעשר, ותמוה שבמשנה רישא רבנן [תחילתה כדעת חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת ר׳ מאיר?! ומשיבים: אין [כן] למרות שהדבר איננו רגיל, יש לפרש שרישא רבנן [תחילתה כדעת חכמים] וסיפא [וסופה] כדעת ר׳ מאיר.
Therefore, we have arrived at the opinion of Rabbi Meir, who said: Non-sacred produce and tithes are similar to one another, as this clause of the mishna does not distinguish between those eating non-sacred food and those eating tithes. Is the earlier clause the opinion of the Rabbis and the latter clause the opinion of Rabbi Meir? The Gemara answers: Yes; although it is unusual, in this instance we must explain that the earlier clause was said by the Rabbis and the latter clause by Rabbi Meir.
הכל
(5) רַב אַחָא בַּר אַדָּא אמַתְנֵי לַהּ בְּסֵיפָא חָמֵשׁ מַעֲלוֹת וּמוֹקֵי לַהּ כּוּלָּהּ כְּרַבָּנַן.
However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.
However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.
רב אחא בר אדא מתני בסיפא חמש מעלות והכי קתני – בגדי עם הארץ – מדרס לפרושין לאוכלי חוליהן בטהרה, בגדי פרושין – מדרס לאוכלי מעשר, בגדי אוכלי מעשר – לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה – מדרס לקדש, בגדי אוכלי קודש, כגון זבחי שלמים בכור ומעשר שהן קדשים קלים – מדרס לאוכלי חטאת שהיא קדש קדשים. הרי אילו חמש מעלות: מעלות הפרושים אוכלי חוליהן בטהרה, על שאר העם שאין אוכלין חוליהן בטהרה. ומעלות מעשר שני על החולין, ומעלת טהרת תרומה שהיא חובה שנאמר: כל טהור בביתך יאכל אתה1 (במדבר י״ח:י״א) וכתיב בה: ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו על המעשר. ומעלת הקודש על התרומה. ומעלת החטאת על הקדש. ומוקים לה לסיפא כרישא דקתני טבל לחולין – אסור במעשר, טבל למעשר – {אסור}2 בתרומה, טבל לתרומה – אסור בקודש, טבל לקודש – אסור לחטאת, וכולה רבנן היא.
1. כן בכ״י וטיקן 128. בפסוק: ״אתו״.
2. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128 חסר: ״אסור״.
אכן, רב אחא בר אדא מתני לה בסיפא [היה שונה גם בסופה] של המשנה חמש מעלות, שהיה מונה בה גם מעלה נוספת שבגדי אוכלי חולין בטהרה הם מדרס למעשר, ומוקי לה [ומעמיד איפוא אותה] את המשנה כולה כרבנן [כדעת חכמים].
However, Rav Aḥa bar Adda would teach that five levels of ritual purity are listed in the latter clause of the mishna, by counting the clause that states that the clothes of those who eat non-sacred produce in a state of purity are ritually impure for tithes, and in this way he establishes the entire mishna in accordance with the opinion of the Rabbis.
הכל
(6) אָמַר רַב מָרִי שְׁמַע מִינַּהּ חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקּוֹדֶשׁ כְּקוֹדֶשׁ דָּמוּ מִמַּאי
§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?
§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?
אמר רב מרי: שמע מינה חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו ואין בגדיהם מדרס1 לקדש.
ממאי מדלא קתני להו מעלה בהדיא בפני עצמו.
1. כן בדפוס וילנא. בכ״י וטיקן 128: ״מדרש״.
שנעשו על טהרת הקודש – אדם הרגיל לאכול קדשים מקבל עליו לאכול חוליו בטהרת הקודש כדי שיהו בני ביתו זהירין ובקיאין בטהרת הקודש.
ב אמר רב מרי: שמע מינה [למד ממנה] ממשנתנו כי חולין שנעשו על טהרת הקודש, כלומר: באותם דקדוקים והקפדות שמקפידים בהם בטהרת קדשים — כקודש דמו [הם נחשבים]. וממאי [וממה] מסיקים אנו דבר זה —
§ Rav Mari said: They learn from the mishna that non-sacred produce that was prepared according to the level of ritual purity required for sacrificial food, i.e., with the same stringencies as required for sacrificial food, is like sacrificial food. From where is this deduced?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
חגיגה יט: – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חגיגה יט:, ר׳ חננאל חגיגה יט:, רש"י חגיגה יט:, תוספות חגיגה יט:, תוספות רי"ד חגיגה יט:, מהרש"א חידושי הלכות חגיגה יט:, גליון הש"ס לרע"א חגיגה יט:, פירוש הרב שטיינזלץ חגיגה יט:
Chagigah 19b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chagigah 19b, R. Chananel Chagigah 19b, Rashi Chagigah 19b, Tosafot Chagigah 19b, Tosefot Rid Chagigah 19b, Maharsha Chidushei Halakhot Chagigah 19b, Gilyon HaShas Chagigah 19b, Steinsaltz Commentary Chagigah 19b