Bekhorot 61a – בכורות סא.‏ – Shas HaMeforash

(1)

וְהָא דתאני יִקְרְיבוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר מְבִיאִין קָדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must be sacrificed, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may bring sacrificial animals to a situation where the likelihood of disqualification is increased.

הערוך על סדר הש״סתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ערך שרטון

שרטון – ^א(בכורות סא) דמסקא שרטון ומשבחה מרימר פסיק לה לסורא באיזלי אמר לא חיישינן שמא יעלה שרטון עיין בערך אזל (עירובין צג:) גזרה שמא תינטל האשפה ויעלה הים שרטון (שבת פד) ירד גבריאל ונעץ קנה בים והעלה שרטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי (בבא בתרא פה.) וליחוש דלמא מסקא ארעא שרטון וקדחו בה שלשה בדי אילנות פי׳ ניחוש דלמא נפקו מן הגזע שלשה חוטרי ומתכנש עפרא תותי ההוא אילן ומכנסי עיקרי הנהו חוטרי ומתחזי כאלו מן הקרקע צמחו ויטעון הלוקח ויאמר שלשה אילנות קניתי ויש לי קרקע (בבא בתרא כד) דיקלא ואלים ארעא ואסקא שרטון דכולי עלמא לא פליגי דשקיל פי׳ כגון שהיה מקום אשבורן והיו המים נקוים בתוכו ונתקבץ בתוכו עפר ונדחו המים והוכשר המקום לזריעה (תמיד לב) מייתי תאנה חיורתא ושיפי ליה בחלבא דצבתא דסדיקא ליה ביזרא וקברי לה היכא דמסיק ימא שרטון קורא עבדא פירי לא עבדא תלת ותלת בורכי מינייהו לא מחזקא להו גמנא פי׳ לוקחין הגרעינין של תאינה חיורתא ומושחין אותה בחלב כדי שידבקו הזרעים ביחד ונוטעין אותם באי של ים ועושין קורות ולא פירות ומצליח כל כך שגם ענפים מהן אין אדם יכול למשכן ביחד בגשר (א״ב פי׳ בל״י ורומי מקום מלא חול בתוך הים).

א. [זאנדבארג.]

והא דתניא יקריבו ר׳ שמעון דאמר מביאין קדשים לבית הפסול – ואע״ג דשלמים טעונין סמיכה ומעשר אין טעון סמיכה כדתנן במנחות (דף צב.) כיון דסמיכה לא מעכבא לא חיישינן ובפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) אמר כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ליכא לאוקמא בבכור ומעשר דהא כל הזבחים קאמר ובפ׳ שני נזירים (נזיר נז.) נמי תנן שניהם מביאים קרבן על תנאי ובמס׳ שקלים (דף יא:) נמי תנן בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר זכרים עולות נקבות זבחי שלמים וטעונה סמיכה ולא משמע דאיירי במצאוה בעלים מדקתני עלה בראשונה היו ממשכנין מוצאיה להביא נסכים ויורש מביא קרבן אביו אע״ג שאינו סומך ובפ׳ התערובות נמי מביא אשמו ולוגו ואותו אשם טעון סמיכה וההיא סמיכה באקופי דלא גמורה היא למ״ד סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ובגברא איירי כדמוכח בתוספתא ופ״ג דמו״ק (דף טו: ושם) אמר אבל אינו משלח קרבנותיו דכתיב שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל אי לאו קרא היה משלח ואומר התם מנודה מהו שישלח קרבנותיו ת״ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן ובפ׳ בתרא דמנחות (מנחות קז.) תנן פירשתי מן הבקר ואיני יודע מה מביא פר ועגל ובגמ׳ גבי ששה לנדבה אחד פר ועגל ובפ׳ כל המנחות באות מצה (שם סב: ושם ד״ה וכן) השולח קרבנותיו ממדה״י היה כהן מניף על ידו מדקתני מניף בשלמים איירי דבעו סמיכה וליכא לאוקמא בקרבן נשים דהא קתני ליה רישא והאשה כהן מניף על ידה בכל הני משמע דלא חיישי׳ לסמיכה וקשה דבפ׳ כ״ה (גיטין כח: ושם ד״ה והא) גבי השולח חטאתו ממדה״י כו׳ פריך והא בעי סמיכה ומשני בעוף או בקרבן נשים ופ׳ האשה (פסחים דף פט.) תנן חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם פטורים לעשות שני ולא מייתי מותר פסח על תנאי מטעם סמיכה משום דפסח אינו טעון סמיכה ומותר פסח טעון סמיכה ולא התירוהו להקריב בלא סמיכה ואע״ג דאיכא בפסח חיוב כרת ובפ׳ התערובות (זבחים עד: ושם ד״ה והא) נמי תנן נתערבו קדשים בקדשים מין במינו יקרב לשם מה שהוא ופריך והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים וצ״ל קרבן שאין לו תקנה ברעייה ואזלא למיתה יקריבוהו בלא סמיכה אבל יש לו תקנה ברעייה אסור להקריבו בלא סמיכה ולכך בההיא דשקלים וביורש קרב בלא סמיכה אבל קדשים בקדשים יש להם תקנה ברעייה וכה״ג נמי מפליג התם גבי אשם דאית ליה תקנה ברעייה וההיא דמביא אשמו ולוגו אמר התם לתקוני גברא שאני וההיא דאבל ומנודה איכא לאוקמה בעוף או בקרבן נשים ומה ששלחו ישראל קרבנותיהן במדבר בתמיד שבכל יום קאמר וההיא דפר ועגל בקייץ למזבח וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו ערל א״א להמתין עד שימול כגון שמתו אחיו מחמת מילה וטמא כגון זב ומצורע בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה (או כגון) שעובר עלייהו בבל תאחר וההיא דכהן מניף על ידו בערל וטמא ויורש וכדר׳ יהודה דאמר יורש אינו סומך והא דשמעתין וההיא דשניהם מביאין חטאת אחת וההיא דנזיר שמביאין על תנאי שאני התם דבתחלת הפרשת הקרבנות לאו בני סמיכה נינהו דא״א לעשות בהן סמיכה ועוד י״ל הך דשמעתין כל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ולא דמי לקרבן שהוא בר סמיכה וא״ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחת ומיהו י״ל פלוגתא היא בפ׳ תערובת (שם דף פ.) נתערבו מתן ארבע במתן אחת ר״א אומר ינתנו במתן ד׳ ר׳ יהושע אומר במתן אחת דכל הניתנים במתן ד׳ שנתנן במתן אחת יצא דר״א סבר מסיק להו לשם עצים מיהו בההוא פסקא משמע דר״ש אית ליה דר״א גבי למחרת מביא אשמו דמסיק להו לשם עצים.

והא דתאני [וזה ששנה]: יקריבו שניהם כקרבן שלמים — שיטת ר׳ שמעון היא, שאמר: מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, מותר להקריב קדשים, למרות שיש חשש שמא לא יספיקו לאוכלם וייפסלו.

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must be sacrificed, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that one may bring sacrificial animals to a situation where the likelihood of disqualification is increased.

הערוך על סדר הש״סתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(2) וְהָא דְּתָנֵי יָמוּתוּ ר׳רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּאָמַר ^אטָעוּת מַעֲשֵׂר תְּמוּרָה הָוְיָא קָסָבַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה תְּמוּרַת מַעֲשֵׂר מֵתָה.

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must die, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the owner makes a mistake in designating animal tithe, e.g., if one designates the ninth animal as the tenth, the designated animal has the status of a substitute animal. And Rabbi Yehuda holds that a substitute for an animal tithe must be left to die. Since it is uncertain which animal is the eleventh, both are left to die.

א. א רמב״ם הלכות בכורות ח׳:ב׳

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות בכורות ח׳:ב׳

וסבר ר׳ יהודה תמורת מעשר מתה – כתמורת חטאת:

¹תמורה הויא – ותמורת מעשר אינה קריבה אלא מתה.

1. בדפוס וילנא מופיע כאן ד״ה ״אין מביאין״ שמופיע במהדורתנו בסוף דף ס׳:

והא דתני [וזה ששנה] ימותו שניהם — שיטת ר׳ יהודה היא, שאמר: טעות מעשר, כגון אחד עשר שקראו ״עשירי״ — תמורה הויא [היא], וקסבר [סבור] ר׳ יהודה: תמורת מעשר מתה דינה למיתה, ומספק איזהו האחד עשר — ימותו שניהם.

And the ruling of this tanna, who teaches: Both animals must die, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: When the owner makes a mistake in designating animal tithe, e.g., if one designates the ninth animal as the tenth, the designated animal has the status of a substitute animal. And Rabbi Yehuda holds that a substitute for an animal tithe must be left to die. Since it is uncertain which animal is the eleventh, both are left to die.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםמיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) וְקָסָבַר ר׳רַבִּי יְהוּדָה תְּמוּרַת מַעֲשֵׂר מֵתָה וְהָתְנַן אָמְרוּ מִשּׁוּם ר״מרַבִּי מֵאִיר אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה לֹא הָיָה קָרֵב מִכְּלָל דְּרַבִּי יְהוּדָה סָבַר קָרֵב.

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that a substitute for an animal tithe must die? But didn’t we learn in the mishna: The Sages said in the name of Rabbi Meir, in response to the statement of Rabbi Yehuda: The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since if it were a substitute it would not be sacrificed, as the substitute for an animal tithe is not sacrificed?By inference, Rabbi Yehuda holds that the eleventh animal is sacrificed, and not put to death, despite the fact that it has the status of a substitute animal.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

והתנן אמרו לו משום ר״מ – לר״י אלו היה תמורה לא היה קרב דמכלל דלר״י קרב י״א שלמים דאי לא מאי מהדר ליה. וכ״ת לר״מ למאי [דס״ל] קאמר דה״ק דלדידיה דס״ל דקרב שלמים מש״ה עביד תמורה דלאו תמורה היא דאלו היה תמורה לא היה קרב.

ותוהים: וקסבר [וכי סבור] ר׳ יהודה תמורת מעשר מתה? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], אמרו משום (בשם) ר׳ מאיר (כתשובה לדברי ר׳ יהודה): אילו האחד עשר שקראו ״עשירי״ היה תמורה של מעשר — לא היה קרב, מכלל הדברים אתה למד שר׳ יהודה סבר [סבור] שקרב, למרות שלדעתו הוא תמורת מעשר!

The Gemara asks: And does Rabbi Yehuda hold that a substitute for an animal tithe must die? But didn’t we learn in the mishna: The Sages said in the name of Rabbi Meir, in response to the statement of Rabbi Yehuda: The eleventh animal is not considered a substitute for the animal tithe, since if it were a substitute it would not be sacrificed, as the substitute for an animal tithe is not sacrificed?By inference, Rabbi Yehuda holds that the eleventh animal is sacrificed, and not put to death, despite the fact that it has the status of a substitute animal.

רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וְכִי תֵּימָא ר״מרַבִּי מֵאִיר לְמַאי דִּסְבִירָא לֵיהּ קָאָמַר וְהָתַנְיָא אֵין בֵּין אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים אֶלָּא שֶׁזֶּה עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב וְזֶה אֵין עוֹשֶׂה קְדוּשָּׁה לִיקְרַב דִּבְרֵי ר׳רַבִּי יְהוּדָה קָדוֹשׁ לִיקְרַב הוּא דְּלָא (הוּא) עָבֵיד הָא אִיהוּ גּוּפֵיהּ קָרֵיב.

The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Meir is saying his statement according to what he himself holds, and therefore nothing can be inferred from his comment with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, that cannot be so; but isn’t it taught in a baraita: The difference between the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe and a peace offering is only that this, the peace offering, renders a substitute sanctified to the extent that it can be sacrificed, but that, the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe, does not render its substitute sanctified to be sacrificed; this is the statement of Rabbi Yehuda? The Gemara infers: It is stated only that the eleventh animal mistakenly designated as tithe does not render its substitute sanctified with enough sanctity to be sacrificed, which indicates the eleventh animal itself is sacrificed and not put to death.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

וכי תימא לר״מ למאי דסבירא ליה – לנפשיה קאמר דלר״מ קרבה ולר״י מתה:

אין בין אחד עשר לשלמים – דעלמא אלא שזה שלמים דעלמא עושה קדושה ליקרב. שמתפיסין חולין תמורתו ליקרב תחתיהן ואחד עשר אין תמורתו קרבה:

הא איהו גופיה קרב – אע״ג דאמר תמורה כדקאמר וכי יש תמורה כו׳:

שזה עושה קדושה ליקרב – שלמים עושים בהמה אחרת קדושה ליקרב אם המירה בהם וזה י״א אין עושין בהמה אחרת ליקרב דס״ל כי טעמיה דתמורת מעשר תמורה הוא ואין תמורה עושה תמורה.

למאי דס״ל – דה״ק לדידי דס״ל דתמורת מעשר אינה קריבה לאו תמורה היא דאילו היה תמורה לא היה קרב.

אין בין אחד עשר – שקראו מעשר לשלמים דעלמא אלא שזה עושה תמורתו ליקרב שהשלמים עושים תמורה ותמורתן קריבה אבל אחד עשר אין עושה תמורה ליקרב דסבר ר׳ יהודה דטעות מעשר הויא תמורה ואין תמורה עושה תמורה והאי ליקרב בתרא לא נקט אלא משום דיוקא הא איהו גופיה קרב שלמים.

וכי תימא [ואם תאמר]: ר׳ מאיר למאי דסבירא ליה קאמר [לפי מה שהוא עצמו סבור הוא אומר], לשיטתו, שאין האחד עשר נחשב תמורת מעשר, מפני שאם כן — לא היה קרב. אבל אין ללמוד מכאן על דעת ר׳ יהודה, ולדעתו דינו ככל תמורת מעשר שמתה — והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אין בין קדושת אחד עשר שקראו ״עשירי״ לקדושת קרבן שלמים רגיל, אלא שזה (קרבן שלמים) עושה קדושה ליקרב, שהוא עושה תמורה ותמורתו קריבה, וזה האחד עשר אין עושה קדושה ליקרב, אלו דברי ר׳ יהודה. ונדייק מכאן: לעשות קדוש ליקרב הוא דלא עביד [שאין הוא עושה] האחד עשר, הא איהו גופיה קריב [אבל הוא עצמו קרב]!

The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Meir is saying his statement according to what he himself holds, and therefore nothing can be inferred from his comment with regard to the opinion of Rabbi Yehuda, that cannot be so; but isn’t it taught in a baraita: The difference between the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe and a peace offering is only that this, the peace offering, renders a substitute sanctified to the extent that it can be sacrificed, but that, the eleventh animal mistakenly designated as animal tithe, does not render its substitute sanctified to be sacrificed; this is the statement of Rabbi Yehuda? The Gemara infers: It is stated only that the eleventh animal mistakenly designated as tithe does not render its substitute sanctified with enough sanctity to be sacrificed, which indicates the eleventh animal itself is sacrificed and not put to death.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) וְעוֹד דְּתַנְיָא {ויקרא ג׳:א׳} אִם מִן הַבָּקָר לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים.

And furthermore, there is a source that indicates that Rabbi Yehuda holds that a mistakenly designated animal tithe is sacrificed, as it is taught in a baraita in the Sifra: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1). This serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe; it must be sacrificed as a peace offering.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

הבקר לרבות אחד עשר שקרב לשלמים הבקר דכתיב גבי שלמים דכתיב אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר ה׳ יתירא:

אם מן הבקר – גבי שלמים כתיב בויקרא וקרא יתירא הוא דכתיב למטה ואם מן הצאן קרבנו ממילא ידעי׳ דלעיל מיירי בבקר אלא ה׳ דהבקר לרבות י״א לשלמים אם קראו עשירי.

דתניא אם מן הבקר – אם זבח שלמים קרבנו מן הבקר וגו׳.

ועוד ראיה שכך דעתו של ר׳ יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא] בסיפרא, מדרש ההלכה על ספר ויקרא: ״ואם זבח שלמים קרבנו אם מן הבקר״ (ויקרא ג, א) — הרי זה בא לרבות אחד עשר שקראו ״עשירי״, שיהיה אף הוא מוקרב לשלמים.

And furthermore, there is a source that indicates that Rabbi Yehuda holds that a mistakenly designated animal tithe is sacrificed, as it is taught in a baraita in the Sifra: “And if his offering be a sacrifice of peace offerings: If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord” (Leviticus 3:1). This serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe; it must be sacrificed as a peace offering.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף הַתְּשִׁיעִי אָמַרְתָּ וְכִי הֶקְדֵּשׁ לְפָנָיו מְקַדֵּשׁ אוֹ לְאַחֲרָיו מְקַדֵּשׁ הֱוֵי אוֹמֵר לְאַחֲרָיו מְקַדֵּשׁ.

One might have thought that I include even the ninth animal mistakenly designated as the tithe. You say in rejection of this suggestion: But does consecration sanctify a substitute before the original animal is sanctified, or does it sanctify only after the original animal is sanctified? You must say that it sanctifies only after the original animal is sanctified. If so, only the eleventh animal is sacrificed as a peace offering, but not the ninth.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אף התשיעי – לשלמים:

וכי הקדש לפניו מקדש – כלומר קודם שהוא עצמו יהא קדוש היאך מקדש לפניו להכי תשיעי לא מקדש אבל אחד עשר דהיינו לאחריו מקדש:

הקדש לפניו מקדש – (הקדיש) המתפיס (תמימים) [בהמה] א׳ בתמורה לפניו מקדש קודם שהוא עצמו קדוש או לאחריו מקדש לאחר שהוא עצמו קדוש הוי אומר לאחריו מקדש ולא לפניו וטעות מעשר תמורה הוא הלכך י׳ שעדיין עצמו לא קידש היאך עושה את הט׳ קדוש גמור ליקרבץ והך ברייתא בת״כ וסתם ספרא ר״י פ׳ אלו הן הנחנקין.

לפניו – קדוש שהוא עצמו קדוש מסתברא דאינו עושה תמורה אלא לאחר שהוא קדוש.

יכול שאני מרבה אף את התשיעי, שקראו ״עשירי״, שיקרב לשלמים? אמרת (אומר אתה): וכי הקדש לפניו מקדש או לאחריו מקדש? כלומר, האם לפני שהוא עצמו התקדש יכול הוא לקדש אחרים כתמורתו, או דוקא לאחר שהוא עצמו התקדש? הוי אומר — לאחריו מקדש, ולכן דוקא האחד עשר שנתקדש לאחר שכבר יצא העשירי ונתקדש — קרב שלמים מכח העשירי. אבל התשיעי, שנתקדש לפניו — אינו קרב שלמים.

One might have thought that I include even the ninth animal mistakenly designated as the tithe. You say in rejection of this suggestion: But does consecration sanctify a substitute before the original animal is sanctified, or does it sanctify only after the original animal is sanctified? You must say that it sanctifies only after the original animal is sanctified. If so, only the eleventh animal is sacrificed as a peace offering, but not the ninth.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) סְתָם סִיפְרָא מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה וְקָתָנֵי מִן הַבָּקָר לְרַבּוֹת אַחַד עָשָׂר לִשְׁלָמִים.

And who is the author of the unattributed statement in the Sifra? It is Rabbi Yehuda. And the baraita is teaching that the verse: “If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord,” serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe, i.e., to teach that it must be sacrificed as a peace offering. Evidently, Rabbi Yehuda does not hold that the eleventh animal mistakenly designated as tithe must die.

מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

גמ׳ וקתני מן הבקר כו׳ כצ״ל:

בפירש״י בד״ה דאי לא כו׳ א׳ כו׳ הס״ד ואח״כ מ״ה הב״ע דקתני כו׳ ובד״ה וכמאן כו׳ עקירה הס״ד ובד״ה יצאו שנים כו׳ והשתא קפריש תני כו׳ ובד״ה למאי דס״ל כו׳ לדידי דסבירא לי כו׳ אינה קריבה לאו תמורה כו׳ לא נקט אלא משום דיוקא כו׳ קרב שלמים הס״ד ואח״כ מ״ה דתני׳ אם כו׳ בד״ה לפניו כו׳ קדוש הס״ד ובד״ה מאי אריא כו׳ וקראן עשירי הס״ד ובד״ה אינו קדוש הס״ד ובד״ה פיחת עשרה שתרם אחת כו׳ כצ״ל:

שיטת סתם סיפרא מני [שיטת מי היא]? שיטת ר׳ יהודה היא, וקתני [והרי הוא שונה] שם: ״מן הבקר״ — לרבות אחד עשר לשלמים, ואינו סבור שהוא הולך למיתה. ואם כן, הברייתא ששנינו בה שעשירי ואחד עשר שנתערבו ימותו — לא ניתן להעמידה לשיטתו!

And who is the author of the unattributed statement in the Sifra? It is Rabbi Yehuda. And the baraita is teaching that the verse: “If he sacrifice of the herd, whether male or female, he shall sacrifice it without blemish before the Lord,” serves to include the eleventh animal mistakenly designated as tithe, i.e., to teach that it must be sacrificed as a peace offering. Evidently, Rabbi Yehuda does not hold that the eleventh animal mistakenly designated as tithe must die.

מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) אֶלָּא תַּרְגְּמַהּ ר׳רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּמַעֲשֵׂר בִּזְמַן הַזֶּה עָסְקִינַן וּמִשּׁוּם תַּקָּלָה.

If so, in accordance with whose opinion is the baraita that rules that in a case where two animals emerged together as the tenth, and the owner called them both the tenth, they must both die? It cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, Rabbi Shimon, son of Rabbi Abba, interpreted that baraita before Rabbi Yoḥanan: We are dealing with animal tithe in the present time, and the animals must die due to concern that a mishap might occur, as one might shear them or put them to work, or eat them before they develop a blemish.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא תרגמא – הא דתניא ימותו במעשר בזמן הזה ומשום תקלה דלא לישדי ביה מום:

בזמן הזה – דאין ראוי להקריב ומשום תקלה דלא ליתו למיכליה בלא מום לא אמרינן ירעו אלא ימותו.

תרגמה – להא דקתני ימותו.

בזמן הזה – דלא ס״ל הא דרב הונא דאמר בריש פירקין דהאידנא לא נהוג מעשר גזירה משום לקוח ויתום ולהכי אין מניחין אותו לרעות עד שיפול בו מום דדלמא אדהכי והכי אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה או אתי לשוחטן בלא מום הלכך כונסן לכיפה וימותו שם מאליהם.

במעשר בזה״ז – בריש פירקין (בכורות נג.) מסקינן אינו נוהג בזמן הזה משום תקלה ומ״מ אם עישר חל עליו שם מעשר.

אלא תרגמה [פירש אותה], את הברייתא, ר׳ שמעון בר׳ אבא קמיה [לפני] ר׳ יוחנן: במעשר בזמן הזה, שחרב המקדש, עסקינן [עוסקים אנו], ולדעת התנא ילכו למיתה משום חשש תקלה, שמא יגזוז אותם או יעבוד בהם, או שמא יאכלם בלא מום.

If so, in accordance with whose opinion is the baraita that rules that in a case where two animals emerged together as the tenth, and the owner called them both the tenth, they must both die? It cannot be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Rather, Rabbi Shimon, son of Rabbi Abba, interpreted that baraita before Rabbi Yoḥanan: We are dealing with animal tithe in the present time, and the animals must die due to concern that a mishap might occur, as one might shear them or put them to work, or eat them before they develop a blemish.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אִי הָכִי מַאי אִירְיָא תְּרֵי אֲפִילּוּ חַד נָמֵי לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא חַד דְּלֵית לֵיהּ פְּסֵידָא אֲבָל תְּרֵי כֵּיוָן דִּנְפִישִׁי פְּסֵידָא לִישַׁהִינְהוּ עַד דְּנִיפּוֹל בְּהוּ מוּמָא וְלֵיכְלִינְהוּ קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

The Gemara asks: If so, why is the baraita referring specifically to a case where two animals left the pen at the same time? The same would hold true even with regard to one animal designated as tithe, as it cannot be sacrificed nowadays. The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to teach that in a case where one animal was designated as tithe it must die, as there is no major financial loss. But in a case where two animals were designated as tithe, since the loss is great one might think he should leave them until they develop a blemish, and then eat them. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where two animals were designated as tithe, both must die.

רש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

לישדינהו – וישליכם לרעי׳ עד דנפיל ביה מומא.

מאי איריא תרי – כי יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מאי איריא [מה שייך], מדוע מדובר דוקא במקרה של תרי [שנים] שיצאו והתערבו? אפילו חד נמי [באחד גם כן] שייך דין זה, בכל מעשר בהמה! ומשיבים: בלשון ״לא מיבעיא״ קאמר [״לא נצרכה״ הוא אומר], לא מיבעיא חד דלית ליה פסידא [לא נצרכה לומר באחד, שאין לו הפסד גדול] אם ימות, אמרו חכמים שילך למיתה. אבל תרי [שנים], כיון דנפישי פסידא [שמרובה ההפסד], הייתי אומר: לישהינהו [שישהה אותם] עד דניפול בהו מומא [שיפול בהם מום] וליכלינהו [ושיאכל אותם], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין עושים כן.

The Gemara asks: If so, why is the baraita referring specifically to a case where two animals left the pen at the same time? The same would hold true even with regard to one animal designated as tithe, as it cannot be sacrificed nowadays. The Gemara answers: The tanna is speaking utilizing the style of: It is not necessary. It is not necessary to teach that in a case where one animal was designated as tithe it must die, as there is no major financial loss. But in a case where two animals were designated as tithe, since the loss is great one might think he should leave them until they develop a blemish, and then eat them. Therefore, the tanna teaches us that even in a case where two animals were designated as tithe, both must die.

רש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(10) אִיתְּמַר הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וְעַשֵּׂר עָלַי רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי קָדוֹשׁ וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי אֵינוֹ קָדוֹשׁ וְרַב פָּפָּא אָמַר ^באֲפִילּוּ קָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי אֵינוֹ קָדוֹשׁ דְּאָמַר לֵיהּ לְתַקּוֹנֵי שַׁדַּרְתָּיךָ וְלָא לְעַוּוֹתֵי.

It was stated: In the case of one who says to his agent: Go and separate animal tithe on my behalf, Rav Pappi says in the name of Rava: If he called the ninth animal the tenth, it is sanctified and may not be eaten until it has developed a blemish. The owner is not particular about this error, as the animal is not rendered entirely prohibited. But if he designated the eleventh animal as the tenth it is not sanctified as a peace offering, as the owner would not tolerate losing the animal entirely. And Rav Pappa disagrees and says: Even if the agent called the ninth animal the tenth it is not sanctified, as the owner who sent him can say to him: I sent you to act for my benefit and not to my detriment. The authority to serve as an agent does not extend to a case where he acts to the detriment of the one who designated him.

ב. ב רמב״ם הלכות בכורות ח׳:ב׳
טור יורה דעה של״א

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות בכורות ח׳:ב׳

טור יורה דעה של״א

קרא לתשיעי עשירי קדוש – דהא יכול לאוכלו כולו לאחר שיפול בו מום בלא פדיון:

לאחד עשר עשירי אינו קדוש – הואיל ומפסידו חזה ושוק שלו ואי משהי ליה עד שיפול בו מום צריך פדייה ולא עשה שליחותו:

ולא לעוותי שאינו יכול לאוכלו תם:

קרא – השליח לט׳ י׳ קדוש דהא לא אפסדיה מידי שהרי במומן יאכלו.

לי״א עשירי אינו קדוש – דאפסדיה אימורין חזה ושוק דבעי לאותבינהו לכהן הלכך א״ל לא לעוותי שדרתיך ולדעת כן לאו שלוחי אתה.

אינו קדוש – דהאי נמי לעוותי הוא דבעי לאמתוני עד שיומם.

קרא לתשיעי עשירי קדוש – דלא מפסיד ליה כלל ואוכלו במומו.

אינו קדוש – דכיון דשלמים הוא מפסידו חזה ושוק דמטי לחלק כהנים ומצי א״ל להפסידני לא שויתיך שליח.

ולא לעוותי – והיינו עיות שצריך לו להמתין עד שתומם ועוד שאסור לגזזה ולעבוד בה.

לתשיעי י׳ קדוש – קסבר רב פפי דלא שייך כאן לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כיון דנאכל במומו אע״פ שצריך להמתין עד שיומם ואסור בגיזה ועבודה א״נ היינו טעמא דאחד עשר לרב פפי משעה שיצא עשירי עבדיה לשליחותיה דעשירי מאליו קדוש.

א שנינו במשנה שהקורא לתשיעי ״עשירי״ — הריהו קדוש ליאכל רק לאחר שיפול בו מום, והקורא לאחד עשר ״עשירי״ — קדוש וקרב כקרבן שלמים. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים: האומר לשלוחו ״צא ועשר עלי את בהמותי״ — רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: אם קרא השליח לתשיעי ״עשירי״, ובכך גרם לו להיאסר בשחיטה עד שיפול בו מום — בכל זאת הריהו קדוש, מפני שאין הבעלים מקפידים על טעות זו, שאינה גורמת לו הפסד. ואולם אם קרא לאחד עשר ״עשירי״ — אינו קדוש בקדושת אחד עשר, ליקרב שלמים, מפני שהבעלים אינו מוכן שיחסר ממונו, שהרי צריך ליתן חזה ושוק לכהן, ולא עשאו שליח לכך. ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי ״עשירי״ — אינו קדוש כלל, שהבעלים אמר ליה [אומר לו] לשליח: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי [לתקן שלחתי אותך ולא לקלקל], והרי צריך אני להמתין מלשוחטו, ואסור לי לגוזזו ולעבוד בו, ולענין זה לא היית שלוחי.

It was stated: In the case of one who says to his agent: Go and separate animal tithe on my behalf, Rav Pappi says in the name of Rava: If he called the ninth animal the tenth, it is sanctified and may not be eaten until it has developed a blemish. The owner is not particular about this error, as the animal is not rendered entirely prohibited. But if he designated the eleventh animal as the tenth it is not sanctified as a peace offering, as the owner would not tolerate losing the animal entirely. And Rav Pappa disagrees and says: Even if the agent called the ninth animal the tenth it is not sanctified, as the owner who sent him can say to him: I sent you to act for my benefit and not to my detriment. The authority to serve as an agent does not extend to a case where he acts to the detriment of the one who designated him.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(11) וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דִּתְנַן הָאוֹמֵר ^גלִשְׁלוּחוֹ צֵא וּתְרוֹם תּוֹרֵם כְּדַעַת בַּעַל הַבַּיִת.

The Gemara asks: And in what manner is the case of animal tithe different from that which we learned in a mishna (Terumot 4:4): With regard to one who says to his agent: Go and separate teruma, the agent separates teruma in accordance with the intention of the homeowner. He must separate the amount that he assumes the owner would want to give, as there is no fixed measure that one must set aside as teruma. A generous person gives as much as one-fortieth of his produce as teruma, while a stingy person can give one-sixtieth.

ג. ג רמב״ם הלכות תרומות ד׳:ז׳
טור יורה דעה של״א:כ״ד
שולחן ערוך יורה דעה של״א:כ״ד

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות תרומות ד׳:ז׳

טור יורה דעה של״א:כ״ד

שולחן ערוך יורה דעה של״א:כ״ד

כדעתו של בעל הבית – לפי מה שמכיר דעתו של בעל הבית אם הוא עין יפה או לא שהרי אמרו עין יפה אחד מארבעים בינונית אחד מחמשים עין רעה אחד מששים דכתיב כן תרימו גם אתם לדעתכם:

כדעת בה״ב – כפי שהשליח יודע דעת ב״ה אם עינו יפה תורם אחד ממ׳ ואם עינו רעה אחד מס׳ לתרומה גדולה שכך שיערו חכמים.

ושואלים: ומאי שנא מהא דתנן [ובמה שונה דבר זה מזו ששנינו] במשנה: האומר לשלוחו ״צא ותרום תבואה מתרומתי״, ולא פירש לו כמה יתרום — תורם כדעת בעל הבית,

The Gemara asks: And in what manner is the case of animal tithe different from that which we learned in a mishna (Terumot 4:4): With regard to one who says to his agent: Go and separate teruma, the agent separates teruma in accordance with the intention of the homeowner. He must separate the amount that he assumes the owner would want to give, as there is no fixed measure that one must set aside as teruma. A generous person gives as much as one-fortieth of his produce as teruma, while a stingy person can give one-sixtieth.

עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(12) אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ דַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת תּוֹרֵם בְּבֵינוֹנִית אֶחָד מנ׳מֵחֲמִשִּׁים פִּיחֵת עֲשָׂרָה אוֹ הוֹסִיף עֲשָׂרָה תְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.

The mishna continues: If he does not know the intention of the homeowner he separates an intermediate measure, i.e., one-fiftieth of the produce. If he subtracted ten from the denominator and separated one-fortieth of the produce, or added ten to the denominator and separated one-sixtieth, his teruma is considered teruma. In this case too, the owner should also be able to say he did not send the agent to act to his detriment, and therefore the act of separating teruma should not take effect.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

[פיחת עשרה או הוסיף] עשרה תרומתו תרומה משום דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי למימר בהכי אמדתיך שכך הוא דעתך לתרום ואית דתרים הכי הלכך תרומתו תרומה אבל הכא גבי מעשר מצי אמר ליה בעל הבית לא איבעיא לך למטעא אלא הוה לך למקרא לעשירי ודאי עשירי:

הדרן עלך מעשר בהמה

פיחת עשרה – שתרם א׳ ממ׳ בעין יפה או הוסיף שתרם אחד מס׳ תרומתו תרומה ואמאי לימא ליה כי פיחת עשרה והפסידו לא לעוותי שדרתיך.

פיחת עשרה – שתרם אחת מארבעים בעין יפה.

אם אינו יודע דעתו של בעל הבית — תורם בעין בינונית, שהיא אחד מחמשים מן התבואה, אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה, שתרם אחד מארבעים או אחד משישים — בכל זאת תרומתו תרומה? והרי יכול בעל הבית לומר לו ששלחו לתקן ולא לקלקל!

The mishna continues: If he does not know the intention of the homeowner he separates an intermediate measure, i.e., one-fiftieth of the produce. If he subtracted ten from the denominator and separated one-fortieth of the produce, or added ten to the denominator and separated one-sixtieth, his teruma is considered teruma. In this case too, the owner should also be able to say he did not send the agent to act to his detriment, and therefore the act of separating teruma should not take effect.

מיוחס לר׳ גרשוםרש״ימיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(13) אָמְרִי הָתָם כֵּיוָן דְּאִיכָּא דְּתָרֵים בְּעַיִן יָפָה וְאִיכָּא דְּתָרֵים בְּעַיִן רָעָה אָמַר לְהָכִי אֲמַדְתִּיךְ הָכָא טָעוּתָא הִיא אָמַר לָא אִיבְּעִי לָךְ לְמִיטְעֵי.:

The Sages say in answer: There, with regard to teruma, since there are those who separate teruma generously and there are those who separate teruma sparingly, the agent can say: I estimated that you were one such as this, i.e., either generous or stingy. But here, with regard to animal tithe, it is a mistake, and therefore the owner can say: I did not want you to make a mistake.

מיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

להכי אמדתיך – שאמדתי בדעתי שכך היה רצונך לתרום כמה שתרמתי.

לא איבעיא לך למיטעי – הלכך לא כלום הוא אותו טעות.

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם [שם] כיון דאיכא דתרים [שיש מי שתורם] בעין יפה, ואיכא דתרים [ויש שתורם] בעין רעה, אמר [אומר] לו השליח: להכי אמדתיך [לכך אמדתי אותך], שאתה בעל עין יפה או עין רעה. אבל הכא טעותא [כאן טעות] היא, ובמקרה זה אמר [אומר] בעל הבית לשליח: לא איבעי לך למיטעי.

The Sages say in answer: There, with regard to teruma, since there are those who separate teruma generously and there are those who separate teruma sparingly, the agent can say: I estimated that you were one such as this, i.e., either generous or stingy. But here, with regard to animal tithe, it is a mistake, and therefore the owner can say: I did not want you to make a mistake.

מיוחס לרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל

(14)

הדרן עלך מעשר בהמה

מיוחס לר׳ גרשוםעודהכל

באלו שש הלכות כבית שמאי – בש״א נוטלין לידים ואח״כ מכבדין את הבית ובה״א כו׳ והלכה כב״ש דאמר ר׳ יצחק בן חנניה אמר רב הונא בכולה מתנית׳ הל׳ כב״ה לבר מהא כב״ש:

שניה מי שאכל ושכח ולא בירך בש״א יחזור למקומו ויברך ובה״א יברך במקום שנזכר והלכה כב״ש דקי״ל יש דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן ומאי ניהו פת:

שלישית סוכה שאין בה ד׳ אמות אלא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו ואמר ר׳ הונא (סוכה דף ג ע״א) הל׳ צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו א״ל ר׳ אבא כמאן כב״ש א״ל אלא כמאן וא״ד דאמר לך מני ב״ש היא לא תזוז מינה ואמרינן בתר קושיין בתרתי פליגי בסוכה גדולה ובסוכה קטנה והלכה כב״ש בסוכה קטנה כדאמר רב שמואל אמר רב כהנא ולית הלכתא כב״ש בסוכה גדולה:

ושתים בהתכלת כמה חוטין הוא נותן בש״א ד׳ ובה״א ג׳ כמה תהא משולשלת בש״א ד׳ אצבעות ובה״א ג׳ והל׳ כב״ש בשתיהן דא״ר פפא הלכתא ד׳ בתוך ג׳ משולשת ד׳:

ששית סדין בציצית בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין אף על פי שאנו אומרים הלכה כדברי בית הלל הא אמר רבא גזרה משום כסות לילה הלכה כבית שמאי וכן הלכתא:

מיוחס לר׳ גרשוםהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון