וכי הזאה יש לנו – בזמן הזה שיהא צריך להמתין שלישי ושביעי. ולית הלכתא כוותיה. דלעולם טמא מת אינו אוכל בתרומה דאורייתא וכל הני באותה של אור קתני וכן בטמא שרץ בתרומת האור קתני:
(1) 
וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ.
וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר רַב טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ.But do we have sprinkling of the ashes of the red heifer? Since without such sprinkling one remains impure after contact with a corpse, how does it help to immerse in a ritual bath? Rami bar Ḥama said to him: Shouldn’t Rav Naḥman be concerned for the opinion of the old man, i.e., Rav Amram? Wouldn’t it be better to wait until he returns before answering? Meanwhile, Rav Amram came back. He said to them that this is what Rav says: One who became impure with impurity imparted by a corpse may immerse and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael.
וכי הזאה יש לנו – בזמן הזה דכיון דאין עכשיו הזאה בזמן הזה הערב שמש נמי לא בעי.
לא ליחוש ליה לסבא – בתמיה. וכי לא נחוש לכבוד רב עמרם שאינו בכאן ואין טוב להורות שום הוראה עד שיבא.
טובל ואוכל – ואין צריך הערב שמש.
וכי הזאה יש לנו – ולא היה נראה לומר שכשנטמאין במת היו הולכין ומזין בארץ וחוזרים ואוכלים בתרומה דמשום טומאת חוצה לארץ לא חשו בחלת חוצה לארץ אבל בכל הטומאות דאורייתא אסור כל זמן שלא טבל כיון דמן התורה אפילו לחולין כי אין סברא שתקנו חלת כהן בחוצה לארץ שאין יכול לאוכלה אלא אם כן ילך ויזה בארץ ישראל ומטומאת המת אי אפשר להזהר דאע״ג דצריכין ליזהר מחמת כהונתם מכ״מ מטומאת חרב שהיא כחלל אפילו על ידי אהל כדמוכח בנזיר בפ׳ כהן גדול (נזיר נג:) שמאהיל על חרב כמאהיל על המת ובריש אהלו׳ מוכח שהשפוד נעשה כחלל ע״י אהל המת מאותם לא היו יכולים ליזהר וגם אין צריכין לפרוש כממת כדתניא בריש תוספתא דאהלות כל טומאת המת שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ולהכי מסתברא שבלא הזאה וטבילה היו אוכלין אותה וצריך לפרש מתוך הלכה זו דהא דתנן במסכת חלה (משנה חלה ד׳:ח׳) מן הנהר עד אמנון ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן כו׳ וטבול יום אוכלה ר׳ יוסי אומר א״צ טבילה ואסורה לזרים כו׳ בטבול יום דבעל קרי מיירי ושרי בלא הערב שמש אע״פ שטומאה יוצאה עליו מגופו דאי בטמא מת וכי הזאה יש לנו ור׳ יוסי אומר אפילו בעל קרי א״צ טבילה תדע מדקתני סיפא ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ולא חשיב בעל קרי וההיא דסיפא לא צריכא אלא לר׳ יוסי כדקאמר בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע״פ שכתוב בה לר׳ יהודה דומה טעות סופר ולר׳ יוסי גרסינן ואגב גררא אפרש תחלה המשנה (שם) דתנן שלש ארצות לחלה מא״י עד כזיב חלה אחת מכזיב עד הנהר ועד אמנום שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור שמקום טומאה הוא ואין יכולין לשמור עצמן ופירותיהם בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה ולכך מפרישין שתי חלות אחת לאור שהיא חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדילין בא״י ואחת לכהן שלא תשתכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור כדמפרש בירושלמי מפני שהוא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהוא מדברי סופרים והדר קתני ומן אמנום ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור ומפרש בירושלמי ושל אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושתיהן מדברי סופרים והדר קתני וטבול יום אוכלה ר׳ יוסי אומר א״צ טבילה ואסורה לזבים ולזבות לנדות וליולדות ונאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן והיא המשנה דמייתי בריש כל הבשר (חולין דף קד.) אלא שהש״ס מביאה שם בקוצר וכן דרך הש״ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך כי ההיא דספק ביאה שמביא הש״ס (פסחים דף י.) על משנת נכנס לבקעה והיא שנויה על משנה אחרת שלמעלה הימנה בסמוך לה במס׳ טהרות וכן משנה במסכת ערלה שמביא בהשוכר את הפועל במסכת ע״ז (דף סח:) בערלה ובכלאי הכרם מצטרפין ר״ש אומר אין מצטרפין והיא שנויה באורך במס׳ ערלה (משנה ערלה ב׳:א׳) והש״ס מקצר שם במס׳ ע״ז כי אין לומר שאותה משנה שמביא שם זו היא אותה שלמעלה ששנויה בקוצר פרק קדשי מזבח (מעילה דף יח.) כי אין פירושם שוה כמו שפירש רבינו תם שאותה של מעלה בצרוף לכזית ולמלקות דומיא דכל הנהו של אותו הפרק ואותה שמביא במסכת ע״ז מיירי לנתינת טעם ולאסור במאתים בתערובתה כדמוכח גופה דמתני׳ דערלה ודוק ותשכח ולהכי מייתי במסכת ע״ז ראיה ממנה דאיסור ואיסור לא מצטרפין לר׳ שמעון לנתינת טעם ולחמץ דפירש מילתיה דר׳ שמעון דקתני עלה ר׳ שמעון אומר אין מצטרפין היינו ליתן טעם דבהכי איירי תנא קמא ומילתיה דרבי שמעון דמעילה מפורשת בגמ׳ דמעילה (דף יח.) אין מצטרפין א״צ צירוף דכל שהוא למכות והאי וניתנת לכל כהן הוי פירושא לכל כהן אפילו לכהן עם הארץ אע״פ שתרומת (עם) הארץ אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנה בטהרה ובתרומת חו״ל לא גזרו שמא יאכלה בימי טומאתו וכן משמע דומיא דמה ששנינו אחר משנה זו ואלו ניתנין לכל כהן וחשיב בהדייהו הזרוע והלחיים והקבה וראשית הגז וכיוצא בהן מידי דלא שייך בהו איסור טומאה ומכ״מ אם יש חבר ועם הארץ לא יתן לעם הארץ כדאמר בפרק הזרוע (חולין דף קל:) מנין שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ שנאמר לתת מנת למחזיקים תורת ה׳ מחזיק בתורת ה׳ יש לו מנת ושאין מחזיק אין לו מנת ולא כמו שפירש הקונטרס בכל הבשר (שם דף קד:) דלכל כהן אתא לאשמועינן שאפילו אין מחזיק יתנו לו חלת ח״ל דהא משנה שאחר זו אי אפשר לומר כן דקחשיב בה מתנות דאמרי עלייהו שאין ניתנות אלא למחזיקים אלא ודאי היכא דליכא חבר מיירי הכא א״נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לעם הארץ עני שמצווים להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין והשתא דפרישית הא דקתני טבול יום אוכלה היינו טבול יום (קא בעי לה) ולא בעי הערב שמש ואע״פ שטומאה יוצאה עליו מגופו נראה לומר דה״ה חלת האור בבבל ודידן אע״פ שאסורה למי שטומאה יוצאה מגופו לא בעיא הערב שמש ואין להחמיר יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה ומיהו אין ראיה כל כך כי שמא אע״פ שהחמירו בה בטמא שרץ קודם טבילה כמו בבעל קרי בטבול יום דשרץ שמא הקילו בה יותר ובהלכות גדולות כתוב בהלכות חלה אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטביל לקריו ועוד כתוב בהלכות גדולות דחלה בא״י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ונראה דעכשיו כיון ששורפין אותה לפי שאין להם הזאה בכל א״י צריך להפריש שניה כמו מכזיב עד הנהר ועד אמנום שמפריש חלה שניה שלא תשתכח תורת חלה.
בפירש״י בד״ה זו שנה כו׳ עולם מתשרי הס״ד ובד״ה ולדבי רב מנא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה וכי הזאה כו׳ אין סברא שתקנו כו׳ ולפנים שתי חלות וטבול יום אוכלה כו׳ וכי הזאה יש לנו ורבי יוסי אומר אפילו כו׳ בירושלמי לרבי יוסי נצרכא אע״פ שכתוב בה לרבי יהודה כו׳ מפני שהוא מד״ת ושל כו׳ וטבול יום אוכלה רבי יוסי כו׳ הד״א בע״ז כי אין לומר שאותה כו׳ אותה של מעלה ששנויה בקוצר בפרק קדשי כו׳ דומיא דכל הנהו של אותו הפרק כו׳ דכל שהוא למכות והאי כו׳ אע״פ שתרומת עם הארץ אינה נתנת אלא לכהן כו׳ בתרומת חו״ל לא גזרו כו׳ א״נ אפילו איכא חבר אלא שאינו צריך למתנות יתנו לע״ה עני כו׳ והשתא דפרישית הא דקתני טבול כו׳ נראה לומר דה״ה כו׳ יותר מחלת כהן דההיא משנה ומאן דמחמיר בה לאוסרה בטומאת שרץ שרי לטמא שרץ לאחר טבילה כו׳ קודם טבילה כמו בבעל קרי כו׳ ובד״ה שנה בשנה כו׳ כדדרשינן בתמורה בפ׳ כו׳ בפרק שני דזבחים ובפ״ק דר״ה כו׳ מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כו׳ ובד״ה ה״א בחזה כו׳ לר״ע לית כו׳ ומפרש התם דפליגי בהימנו וד״א כו׳ כצ״ל:
וכי הזאה של מי פרה אדומה יש לנו לטהר את מי שנטמא במת? ומה תועלת יש בכך? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: וכי לא ליחוש ליה לסבא [נחשוש לו לזקן], לרב עמרם, שלא לענות תשובה עד שישוב? אדהכי אתא [בינתיים בא] רב עמרם, אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ.
But do we have sprinkling of the ashes of the red heifer? Since without such sprinkling one remains impure after contact with a corpse, how does it help to immerse in a ritual bath? Rami bar Ḥama said to him: Shouldn’t Rav Naḥman be concerned for the opinion of the old man, i.e., Rav Amram? Wouldn’t it be better to wait until he returns before answering? Meanwhile, Rav Amram came back. He said to them that this is what Rav says: One who became impure with impurity imparted by a corpse may immerse and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael.
הכל
(2) וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת טְמֵא שֶׁרֶץ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.:
The Gemara comments: But the halakha is not in accordance with his opinion. Mar Zutra said in the name of Rav Sheshet: One who became impure through contact with the carcass of a creeping animal may immerse in a ritual bath and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael. But the halakha is not in accordance with his opinion.
ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. שהרי אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב ששת: טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ, והוסיף מר זוטרא: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].
The Gemara comments: But the halakha is not in accordance with his opinion. Mar Zutra said in the name of Rav Sheshet: One who became impure through contact with the carcass of a creeping animal may immerse in a ritual bath and partake of teruma from produce grown outside of Eretz Yisrael. But the halakha is not in accordance with his opinion.
הכל
(3) בְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה כּוּ׳.: מִדְּקָאָמַר נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ לְמֵימְרָא אדִּלְשָׁנָה דִּידֵיהּ מָנֵינַן מְנָא הָנֵי מִילֵּי.
§ The mishna teaches: The firstborn animal is eaten year by year, i.e., within its first year, whether it is blemished or unblemished. The Gemara comments: From the fact that the mishna says: If a blemish developed within its first year, rather than within the first year, that is to say that we count according to its year, not by the calendar year. In other words, the year is calculated from the day of the animal’s birth. From where is this matter derived?
נאכל שנה בשנה לכהן כל שנתו של בכור כדמפרש בגמרא בין תם בין בעל מום בזמן בהמ״ק שנאמר לפני ה׳ וגו׳:
נולד בו מום בתוך שנתו – ואין שם כהן שיתנו לו:
רשאי לקיימו כל י״ב חדש – עד שישלים שנתו שמא יבא כהן ויטלנו:
האי רשאי דקאמר חייב הוא:
לאחר שנתו – אם נולד בו מום אינו רשאי. אינו חייב לקיימו אלא ל׳ יום שהם חשובין שנה כדאמרינן בגמ׳:
דלשנה דידיה מנינן – דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור.
א שנינו במשנה: בכור נאכל שנה בשנה כו׳. ומעירים: מדקאמר [ממה שהוא אומר] בהמשך הדברים: ״נולד בו מום בתוך שנתו״, ולא ״בתוך שנה״, למימרא [יש לומר] שלשנה דידיה [שלו], כלומר, לפי שנתו שלו מנינן [מונים אנו], שהוא נאכל עד שתימלא לו שנה מיום שנולד, ולא עד ראש השנה. ואומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?
§ The mishna teaches: The firstborn animal is eaten year by year, i.e., within its first year, whether it is blemished or unblemished. The Gemara comments: From the fact that the mishna says: If a blemish developed within its first year, rather than within the first year, that is to say that we count according to its year, not by the calendar year. In other words, the year is calculated from the day of the animal’s birth. From where is this matter derived?
הכל
(4) דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר קְרָא {דברים ט״ו:כ׳} לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה אֵיזוֹהִי שָׁנָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ הֱוֵי אוֹמֵר שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר.
It is derived from a verse, as Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “You shall eat it before the Lord your God, year by year [shana beshana] in the place that the Lord shall choose, you and your household” (Deuteronomy 15:20). The phrase “shana beshana,” which can also be translated as: A year in a year, indicates that the verse is referring to one year that enters another year. Which type of year enters another year? You must say that this is speaking of the year of the firstborn animal, which enters the following calendar year, since if the animal is born in the middle of the year, its first year includes part of the subsequent calendar year.
אלמא דנאכל נמי בשנה אחרת דכתיב שנה בשנה – ואם לא בא כהן עד ל׳ יום שוחטו ישראל ומולחו ותוליהו עד שיבא כהן ויקחנו1 ואם יסריח יקברנו:
אי זו היא שנה שנכנסת בחברתה הויא זו של בכור – שאם נולד בניסן או באייר אין אומרין לכשיבא תשרי שהוא ראש השנה כבר עיברה שנתו אלא נותנין לו י״ב חדש מיום שנולד והיינו נכנסת בחברתה אע״ג דשנתו נכנסת בשנה שניה למנין עולם אזלינן בתר שנתו דכל י״ב חדש הוי כאן שנה:
להכי כתיב שנה בשנה דנקיט יום משנה זו ויום משנה זו היינו ב׳ ימים מיכן שנאכל לשני ימים:
1. דברי רבינו אלו צריך ביאור דלמה לא יאכלו הבעלים בעצמם קודם שיסריח דהא בכור בע״מ מותר לזרים וצ״ע.
זו שנה של בכור – כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור היא נכנסת בחברתה דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שניה למנין עולם מתשרי.
שנה בשנה איזהו שנה שנכנסת בחברתה – גבי כשכיר שנה בשנה (ויקרא כה) שכירות של שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת (ב״מ סה.) דרשינן בכל חד מעניינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דדרשינן לקמן (דף נג:) שאין מתעשר מן החדש על הישן ומן הישן על החדש וצריך לאוקמא הך שמעתא דשנה בלא רגלים שברגלים לחודייהו בכל שנה איכא בל תאחר כדאמר בפ״ק דר״ה (דף ו:) וא״ת והא מיבעי לכדדרשינן בתמורה פ׳ ואלו קדשים בסופו (תמורה כא:) ואין נפסל משנה לחברתה ובן עזאי דריש בפ׳ שני דזבחים (זבחים כט.) ובפ״ק דר״ה (דף ו.) המקריב אותו לא ירצה אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה ומצריך התם תרי קראי חד לבכור וחד לשאר קדשים וי״ל דהך דשמעתין דהכא נפקא ליה מדאחרים דהתם בזבחים (דף כט.) ובר״ה (דף ה:) ובתמורה (דף כא:) מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה כו׳ ובתמורה (שם:) נמי קאמר דאחרים מוקמי קרא דתאכלנו שנה בשנה לדהכא והנהו דהכא נמי סברי כאחרים.
שאמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאומר הכתוב] בענין זה: ״לפני ה׳ אלהיך תאכלנו שנה בשנה״ (דברים טו, כ), איזוהי שנה שנכנסת בחברתה, כלומר, בתוך שנה אחרת? הוי אומר: שנה של בכור, שאם נולד באמצע השנה — שנתו הראשונה נכנסת לשנה הבאה למנין העולם.
It is derived from a verse, as Rav Yehuda says that Rav says that the verse states: “You shall eat it before the Lord your God, year by year [shana beshana] in the place that the Lord shall choose, you and your household” (Deuteronomy 15:20). The phrase “shana beshana,” which can also be translated as: A year in a year, indicates that the verse is referring to one year that enters another year. Which type of year enters another year? You must say that this is speaking of the year of the firstborn animal, which enters the following calendar year, since if the animal is born in the middle of the year, its first year includes part of the subsequent calendar year.
הכל
(5) דְּבֵי רַב תָּנָא שָׁנָה בְּשָׁנָה יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ בלִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.
The school of Rav taught that there is a different halakha derived from the phrase “year by year.” This phrase indicates that it may be eaten on one day of this year and one day of that next year. The verse thereby taught with regard to an unblemished firstborn animal, which is sacrificed in the Temple, that it is eaten for two days and one night, like a peace offering.
יום אחד בשנה זו – דכי שוחטו ביום אחרון לשנתו יכול לאוכלו אותו היום ויום המחרת שהוא משנה שניה דהיינו שני ימים.
דבי [החכם מבית מדרשו] של רב תנא [שנה] דרשה אחרת על פסוק זה: ״תאכלנו שנה בשנה״ יש להבינו — שיהא נאכל יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו שאחריה, ובכך לימד על הבכור, שהוא נאכל (כשמקריבים אותו בבית המקדש) לשני ימים ולילה אחד (שביניהם), וכדין קרבן שלמים.
The school of Rav taught that there is a different halakha derived from the phrase “year by year.” This phrase indicates that it may be eaten on one day of this year and one day of that next year. The verse thereby taught with regard to an unblemished firstborn animal, which is sacrificed in the Temple, that it is eaten for two days and one night, like a peace offering.
הכל
(6) דְּבֵי רַב מְנָא לְהוּ יָלְפִי מִקֳּדָשִׁים וְקָדָשִׁים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר קְרָא {ויקרא י״ב:ו׳} כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ וְלֹא שָׁנָה שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.
The Gemara asks: From where does the school of Rav derive the halakha that a firstborn must be eaten within its own year and that its year is not calculated according to the calendar year? They derive it from the halakha of other sacrificial animals, whose age is counted from their birth rather than by the calendar year. And with regard to the other sacrificial animals themselves, from where do we derive that their age is counted from their birth? Rav Aḥa bar Yaakov says that the verse states: “And when the days of her purification are fulfilled, for a son or for a daughter, she shall bring a lamb in its first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering, to the door of the Tent of Meeting, to the priest” (Leviticus 12:6). This description of the lamb is referring to its own year, and not a year of the counting of the world.
ושואלים: ולפי זה, דבי [החכמים מבית מדרשו] של רב, מנא להו [מנין להם] שמונים לבכור שנה מיום הולדתו, ולא למנין העולם? ומשיבים: ילפי [לומדים הם] משאר הקדשים שכאשר נאמר שיש להביא בן שנה או שנתיים, הרי זה למנין השנים שלו ולא של עולם. ושואלים: ושאר קדשים גופייהו [עצמם], מנלן [מנין לנו] שכך דינם? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב] ״כבש בן שנתו״ (ויקרא יב, ו) — לומר: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.
The Gemara asks: From where does the school of Rav derive the halakha that a firstborn must be eaten within its own year and that its year is not calculated according to the calendar year? They derive it from the halakha of other sacrificial animals, whose age is counted from their birth rather than by the calendar year. And with regard to the other sacrificial animals themselves, from where do we derive that their age is counted from their birth? Rav Aḥa bar Yaakov says that the verse states: “And when the days of her purification are fulfilled, for a son or for a daughter, she shall bring a lamb in its first year for a burnt offering, and a pigeon or a dove for a sin offering, to the door of the Tent of Meeting, to the priest” (Leviticus 12:6). This description of the lamb is referring to its own year, and not a year of the counting of the world.
הכל
(7) וְרַב נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד מְנָא לֵיהּ נָפְקָא לֵיהּ {במדבר י״ח:י״ח} מֵוּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים מָה לְהַלָּן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד אַף כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד
The Gemara asks: And Rav, from where does he derive that a firstborn is eaten for two days and one night? The Gemara answers: He derives it from a verse in which Moses spoke to Aaron and his sons with regard to eating the firstborn: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). The verse thereby juxtaposed the halakha of the firstborn with the breast and thigh of a peace offering. Just as there, it may be eaten for two days and one night, as stated explicitly in a verse (see Leviticus 7:16), so too here, a firstborn may be eaten for two days and one night.
ובשרם יהיה לך כחזה התנופה – בבכור מישתעי בסדר ויקח קרח.
תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא.
תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה והמורם ממנה דהיינו חזה ושוק כיוצא בה הוא.
ושואלים: ורב, אותה הלכה שבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, מנא ליה [מנין לו]? ואומרים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר לאהרן ולבניו ביחס לבכור: ״ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין״ (במדבר יח, יח) — הקישו (השווה אותו) הכתוב את הבכור לחזה ושוק של קרבן שלמים, שצריך אדם לתת לכהן במתנה: מה להלן, בשלמים — הריהם נאכלים בשני ימים ולילה אחד, כפי שמפורש בכתוב (ויקרא ז, טז), אף כאן בבכור — שני ימים ולילה אחד.
The Gemara asks: And Rav, from where does he derive that a firstborn is eaten for two days and one night? The Gemara answers: He derives it from a verse in which Moses spoke to Aaron and his sons with regard to eating the firstborn: “And their flesh shall be yours, as the breast of waving and as the right thigh, it shall be yours” (Numbers 18:18). The verse thereby juxtaposed the halakha of the firstborn with the breast and thigh of a peace offering. Just as there, it may be eaten for two days and one night, as stated explicitly in a verse (see Leviticus 7:16), so too here, a firstborn may be eaten for two days and one night.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.