בגמ׳ ודלמא ע״כ לא קאמרי ב״ה הכא אלא משום דאין בנין בכלים וכו׳ כבר כתבתי דאיכא דלא גרסי להאי ודלמא כדמשמע להדיא מל׳ התוס׳ דסליק הסוגיא בהכי דמוחלפת השיטה וכן נראה מל׳ רש״י בד״ה אף לחזור דמשמע דקושית המקשה היא דאיכא מיהא איסור טרחא שלא לצורך וא״כ מזה לא הוי משני הש״ס מידי ומש״ה מסיק דמוחלפת השיטה ומה שיש לי עוד לדקדק על פרש״י בזה יתבאר לקמן בסוגיא דתריסין:

מיהו הרמב״ן כתב שמצא בנוסחא מדוייקת דגרסינן הכא ודלמא וכתב לחזק שיטת הרי״ף דלמסקנא לא מהפכא שום משנה מהמשניות ופירושא דמלתא דמעיקרא פריך המקשה בפשיטות דהוי ס״ד דאף למ״ד אין בנין בכלים מ״מ מדרבנן מיהא אסור אף ברפוי כדעת הנהו אמוראי דסברי הכי בס״פ כירה וחד מינייהו ר׳ יוחנן ומש״ה אסיק הכא דמוחלפת אבל סתמא דתלמודא דחי דלעולם לא תיפוך וטעמא דב״ה משום דאין בנין בכלים כלל ברפוי ושרו לכתחילה וה״נ דכוותיה ומאי דמוקמינן לקמן באין להם ציר מן הצד אליבא דב״ש גזור אטו ציר מן הצד דהנך אסורים שמא יתקע וב״ה לא גזור. והא דלא קשיא לשיטת הרי״ף דאכתי ליתסר משום טירחא שלא לצורך יש לומר דכיון דבית הלל הוא דשרו אם כן לא איכפת ליה לבית הלל משום טירחא שלא לצורך דכיון שהתירו לסלק משום שמחת יום טוב מותר להחזיר משום פסידא דחנות ובמקום פסידא שמעינן לבית הלל דמותר ולא הוי טירחא שלא לצורך כדמשמע בסוגיא דפרק משילין פירות דמוקמינן לה כבית הלל ולרש״י י״ל דכהאי גוונא לא מיקרי פסידא דאפשר דמסר לשומר ומה שהכריחו לרש״י לפרש כן יתבאר לקמן אי״ה בסוגיא דתריסין. ועוד דמטירחא לחוד ודאי התירו סופן משום תחלתן וכ״כ הרי״ף להדיא. אמנם אי קשיא לי הא קשיא בין לשיטת רש״י ובין לשיטת הרי״ף כיון דסוגיא דשמעתין שקיל וטרי למירמי ההיא דהשוחט אכל הני משניות דפירקין דב״ש לחומרא וב״ה לקולא ומש״ה א״ר יוחנן דמוחלפת וא״כ כי מטי להאי דתריסין ומסיק אליבא דרש״י דרבי יוחנן אמת דמוחלפת ההיא דתריסין ואכתי הוי מצי למירמי ההיא דהשוחט וההיא דתריסין מאינך משניות דסוף פירקין כגון אין מוציאין קטן וס״ת וכן אין מוליכין חלה ומתנות לכהן וההיא דתבלין נידוכין כדרכן וההיא דאין משלחין מנות דבכולהו ב״ש לחומרא וב״ה לקולא וקשיא מההיא דהשוחט וההיא דתריסין דהוי איפכא וכ״ש דלשיטת הרי״ף קשה יותר דדחי מימרא דרבי יוחנן לגמרי ואמאי לא מייתי מכל הנך ונהי דמההיא דאין מוציאין קטן וס״ת י״ל דהתם לאו בשמחת י״ט פליגי אלא מדאורייתא פליגי אי אמרינן מתוך שהותרה לצורך כדאמרינן לקמן אבל מההיא דחלה ומתנות ואינך ודאי נראה דמשום שמחת י״ט פליגי ואף שאפשר ליישב מ״מ הו״ל לתלמודא לאתויי כמו כל הנך דלעיל משא״כ לפירוש תוס׳ דמוחלפת ההיא דהשוחט א״ש דסלקא המסקנא בהכי ותו לא מידי ודוק היטב:

שם א״ר חייא בר אמי וכו׳ אבל בבריכה שניה ד״ה בעומד וכו׳ וצ״ל דאע״ג דבריכה שניה לא שייך לומר דחייס עלייהו אפ״ה לא דמי לשאר בעלי חיים דלא בעו הזמנה אבל הכא בעו הזמנה משום איסור מוקצה ולא מיבעיא למאן דמוקי לב״ה בי״ט כר׳ יהודה וא״כ אפילו תרנגולת העומדת לגדל אסורה כ״ש ביוני שובך דלגדל עומדת אלא אפילו למאן דסובר דאפילו בי״ט קי״ל כר״ש דלית ליה מוקצה אפ״ה האי מוקצה דיוני שובך חמיר טפי ואפי׳ ר״ש מודה ואע״ג דהכא ע״כ איירי ביונים קטנים דבגדולים אסורים משום צידה כמ״ש התוספות ז״ל אפ״ה י״ל דאין דעתו עליהם וחשיבי כגרוגרות וצמוקים כדאמרינן בסוף מכילתין לענין בהמות מדבריות מיהו למאי דמסקינן טעמא דזימנין דמשתכחן כולם כחושים מצינן למימר דלמאן דשרי מוקצה בי״ט אוסר ביוני שובך משום ה״ט לחוד דזימנין משתכחי כולהו כחושים ואתו לאימנועי משמחת י״ט. ובזה נתיישב אטו ר׳ חייא בר אמי טעמא דבית שמאי אתי לאשמעינן דהיא גופא קמ״ל דאף בבריכה שניה צריך שיאמר זה וזה אני נוטל:

שם וב״ה לית להו ברירה נראה דדוקא אדרב חנן פריך דכיון דאפי׳ בבריכה שניה צריך לב״ה לומר זה וזה אני נוטל אע״ג דלא שייך למימר חייס עלייהו אע״כ דאיירי משום איסור הכנה שכל הגוזלים מוקצים כמ״ש וא״כ מקשה שפיר דמכאן אני נוטל סגי להפקיע איסור מוקצה דאע״ג שלא הזמין כולם כמ״ש הפוסקים שאינו רשאי להזמין אלא מה שצריך לו מ״מ כיון דאית להו לב״ה בריר׳ איזה שיטול למחר נאמר דאותן הזמין במה שאמר מכאן אני נוטל משא״כ בלא רב חנן לק״מ דאיכא למימר דהא דאצטריך ב״ה לומר זה וזה אני נוטל היינו משום בריכה ראשונה שצריך שיאמר מעי״ט בפירוש אותן הבריכה ראשונה דאל״כ הו״ל מוקצה גמור משום דחייס עלייהו מסח דעתיה אם כן אין זה ענין לדין ברירה ול״ל דבכה״ג נמי שייך דין ברירה לומר דמאן דאית ליה ברירה א״צ הזמנה כלל אלא לאחר שיטול למחר אמרינן הוברר הדבר שהיה דעתו עלה מאתמול הא ליתא דאם כן בטלת כל דיני מוקצה ובשמעתין נמי אמאי מצריך מיהו לומר מכאן אני נוטל אע״כ כדכתיבנא ודו״ק:

בפרש״י בד״ה כולם טמאים וכו׳ שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך הפתח עכ״ל. ויש לתמוה דהא לקמן בפרק משילין מייתי הש״ס האי סוגיא גופא ומסיק תלמודא דהא דלית להו לב״ה ברירה הכא לענין טומאה למפרע היינו משום דהוא דאורייתא אבל בדרבנן אית ליה ופרש״י שם דהא דמטמא דרך יציאתה הלכה למשה מסיני היא כדאמרינן בסוכה דכל הלכו׳ טומאה הכי גמירי להו עכ״ל. וא״כ למה כתב כאן דגזירת חכמים הוא. ולענ״ד ליישב עפמ״ש לעיל דקושיא זו דוקא אדר׳ חנן וא״כ קשיא לרש״י מאי ס״ד להקשו׳ דטעמא דב״ה גבי טומאה משום ברירה הוא דא״כ בלא דרב חנן תקשי ליה בפשיטות אכל הני תנאי טובא דפליגי לענין ברירה אטו מוקמי נפשייהו כב״ש ולא כב״ה כדמקשה הש״ס בדוכתי טובא לכך פרש״י דהמקשה סבר דטומאה זו אינה אלא גזירת חכמים וא״כ ס״ד דוקא בדרבנן אית להו ברירה לב״ה והני תנאי דלית להו ברירה היינו בדאורייתא דבאמת לא משכח הש״ס בפרק בכל מערבין שום תנא דס״ל אפילו בדרבנן אין ברירה אלא תנאי דפליגי בערובי תחומין ובאמת אין הוכחה מזה דכמה תנאי סברי דתחומין דאורייתא ואע״ג דמצינו דפליגי תנאי לעניין ברירה גבי דמאי דהוא מדרבנן י״ל דשאני התם כיון דשייכי הני דיני דברירה לענין ודאי טבל לא חלקו לענין דמאי דכל דתקון רבנן וכו׳ משא״כ הכא דלא שייך דין ברירה כלל לענין טומאה אלא לענין הפתח שסופה לצאת שהוא מדרבנן כן היה נראה להמקשה אבל מדרב חנן מקשה שפיר דהכא פשיטא דמוקצה נמי מדרבנן ולית ליה עיקר כלל מן התורה כדאמרינן להדיא בפרק משילין באותו סוגיא גופא אבל שם בפרק משילין דאיירי הש״ס איכא דרבי אושעיא דמסיק דלב״ה בטומאה לית להו ברירה משום דהוא דאורייתא הוצרך רש״י לפרש דטומאה שסופה לצאת גופא מדאורייתא היא ולא ניחא ליה לפרש כיון דעיקר טומאת אהל מדאורייתא והיינו כמ״ש דכיון דלא שייך דין ברירה כלל בדיני טומאה לענין אהל דאורייתא לא הוי קרי ליה הש״ס דאורייתא אע״כ דטומאה זו גופא מדאורייתא כדפרש״י ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה ב״ש וכו׳ תימא אדפליגי בחשב ליפלגו בנפתח וכו׳ וי״ל דנקט חשב לרבותא דב״ה עכ״ל. וקשה לפ״ז תקשי להיפך אמאי קתני ברישא נפתח א׳ מהם כולם טהורים והיינו כלים דלהבא ליתני בחשב דלהבא לד״ה טהורים ולפלגו בלמפרע וידעינן דכ״ש בנפתח טהורים להבא. ונראה לי דבאמת בנפתח איכא רבותא טפי מדחשב דהתם חשב בפירוש להוציא המת דרך שם מש״ה שאר הפתחים טהורים להבא משא״כ בנפתח דממילא אף שלא נפתח לשם הוצאת המת אפ״ה כולם טהורים להבא כיון שזה פתוח והאחרים סתומים מסתמא יוציאנו דרך הפתוח משא״כ בסיפא מקשה התוס׳ שפיר דליתני נפתח דהיינו אף שפתחו בפירוש לשם הוצאת המת אפילו הכי כולם טמאים למפרע דהא קושטא דמילתא לענין ברירה אין חילוק בזה ואף שזה לא נזכר בתוס׳ מ״מ נ״ל נכון וק״ל:

בא״ד אבל תימא לב״ה היכי משכחת לה וכו׳ וקשיא לי דהא משכחת לה שפיר לענין שאין הכהן רשאי ליכנס דרך שום אחד מהפתחים עד שיפתח אחד מהם או עד שיחשוב להוציא דרך אחד מהם לדעת ב״ה וכן אין להשתמש בכלים שנמצאו שם עד לאחר שיפתח או שיחשוב וצ״ע: