משנה. אוכל פועל קישות אפילו בדינר כותבת ואפילו בדינר ר׳ אלעזר חסמה אומר לא יאכל פועל יתר על שכרו וחכמים מתירין אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.

עיין בגמ׳ ״חכמים היינו ת״ק איכא בינייהו אבל מלמדין, לת״ק לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין״. ונראה דלכולי עלמא חל איסור על הבעה״ב למנוע את הפועל מלאכול ואפילו לומר לפועל שלא לאכול ג״כ אסור. והחכמים ות״ק רק נחלקו האם מותר לבעה״ב לומר לו עצה לטובתו שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו (ופרש״י ״שימנעו לשוכרו למלאכתו״), דת״ק ס״ל אין מלמדין דס״ל שאסור לבעה״ב לומר לפועל שלא לאכול ואפילו אם זוהי עצה לטובתו כדי שלא יהיו נמנעים מלשוכרו. ונראה דמשנה זו היא סמך לשיטת הרמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״א) וז״ל הפועלים שהן עושין וכו׳ הרי על הבעה״ב מצוה שיניח אותן לאכול ממה שהן עושין בו שנאמר כי תבא בכרם רעך וכו׳ עכ״ל. ומבואר דמהפסוק כי תבא בכרם רעך לא נלמד רק היתר אכילה לפועל וזכות ממון אלא דיש גם מצוה על הבעה״ב להניח לפועל לאכול, ואם הבעה״ב מונעו מלאכול עבר על איסור עשה. אך מלשון המשנה ״אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן״ משמע דאין זה דין דוקא על הבעה״ב אלא אף על שאר בנ״א, ורק כאן חל היתר ללמדו שלא יאכל יותר מדאי דזוהי עצה לטובתו. וכן כתב השיטמ״ק בשם הר״ר יהונתן (בד״ה מתני׳) וז״ל אבל מלמדין אותו אוהביו ורעיו שלא יהא רעבתן ויהא סותם הפתח בפניו, כלומר שלא ימצא אדם שישכור אותו. ואליבא דת״ק אסור ללמד אותו אפילו בדרך עצה שאין לנו לעקור מה שנצטוינו מן התורה והתורה זכתה לו עכ״ל. ומשמע דס״ל דיש מצוה על כולי עלמא שלא למנוע את הפועל מלאכול.

ובביאור המחלוקת האם יכול לאכול יתר על שכרו או לא, נראה לומר דנחלקו במהות זכות אכילת פועל, האם הפועל אוכל משום שהאכילה היא חלק מעצם השכירות, או דהוי זכות אכילה בפני עצמה. ולכאורה אי זכות האכילה היא חלק מעצם השכירות אזי זכות אכילת הפועל היא עד כדי תשלומי השכירות, אבל אי הוי זכות בפ״ע י״ל דמותר לפועל לאכול כל מה שירצה ואפילו יתר מכדי שכרו^א.

והנה עיין ברא״ש (סימן י״ב) וז״ל ונראה לפרש דת״ק אית ליה הך דאיסי דכי היכי דשרי לאכול יותר על שכרו ה״נ מיקל ומתיר לאכול לעושין בסעודתן ופועל משמע כל מי שרוצה לפעול אפילו בסעודתו. ור׳ אלעזר אומר לא יאכל פועל יותר על שכרו וכ״ש אם אין נותנין לו שכר דלא יאכל כלום. וחכמים מתירין שיאכל פועל יותר על שכרו אבל אם אינו נוטל שכר לא יאכל דלית לן דאיסי עכ״ל. ובביאור דבריו נראה דאי ס״ל כר׳ אלעזר אזי זכות האכילה היא חלק של השכירות וא״כ בעושין בסעודתן דאין כאן שכירות אין לפועלים זכות אכילה. אולם אליבא דחכמים י״ל דהזכות אכילה הוי זכות בפני עצמה ולכן מותר לפועל לאכול אפילו יתר משכרו, אמנם מ״מ בעינן חלות שם פועל ולכן סברי דהעושה בסעודתן דאינו פועל אינו אוכל. ולפי הת״ק בעושה בסעודתן אע״פ דליכא שכירות מ״מ חל בו שם פועל משום דהבעה״ב מרוויח ממנו ואם הזכות אכילה הוי זכות בפ״ע י״ל דמותר לאכול אף בעושין בסעודתן.

גמ׳. א״ל אפילו הכי ניחא ליה לאינש לאגורי אגורי ונקטפיה לפרדיסיה ולא ניתי כולי עלמא ואכלי ליה. וצ״ע דמה נ״מ אי ניחא ליה לבעה״ב או לא, והא מ״מ אין כאן התחייבות שכירות ולכן אינם אוכלים דאינם פועלים. ועיין לעיל בשיעורים (דף צא. ד״ה ת״ר החוסם וכו׳) שהבאנו שיטת המאירי שהתורה הטילה חיוב מזונות בעצם השכירות כאילו התחייב בעה״ב מדעת המתחייב. ולפי״ז י״ל דה״ה כאן אילו היה ניחא ליה לבעה״ב שיעשו בסעודתן היה חל דין שכירות וזכות אכילה מה״ת כאילו היה דעת המתחייב. אך משום דלא ניחא ליה לבעה״ב לא חל דין שכירות וזכות אכילה.⁠^א

גמ׳. איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל, למאי נפ״מ דאמר תנו לאשתי ובני, אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו, אלא אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידיה זכי ליה רחמנא לאשתו ובניו לא זכי להו רחמנא. עיין ברש״י (בד״ה משלו הוא אוכל) שכתב וז״ל תוספת שכר שהוסיפה לו התורה עכ״ל, (ובד״ה או משל שמים) וז״ל במתנת גמילות חסדים כשאר מתנות עניים עכ״ל. ונראה דאליבא דרש״י הגמ׳ מסתפקת האם דין אכילת פועל הוי חיוב ממון דרמיא על הבעה״ב מדין שכירות או דהיא רק מצוה בעלמא משום גמילת חסדים ליתן לפועל לאכול אבל ליכא התחייבות וחיוב ממון על הבעה״ב ליתן לפועל לאכול. ואי משלו הוא אוכל אזי יש לפועל זכות ממון לאכול והוי כחוב ומשו״ה יכול לומר תנו לאשתי ובני, משא״כ אי משל שמים הוא אוכל דהוי מצוה בעלמא ומתנה כגמ״ח אזי אי אפשר לו ליתן לאשתו ובניו.⁠^ב והנה עיין ברש״י (ד״ה לדידיה זכי ליה רחמנא) וז״ל בצדקה וכל זמן דלא מטי לידיה לא זכי ליה דליתביה לאשתו ובניו עכ״ל. ומבואר דמשבאו הפירות ליד הפועל חל קנין לפועל בגוף הפירות ויכול הוא להקנות הפירות למי שירצה. אמנם עיין בתוס׳ (ד״ה אי אמרת) וז״ל ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכתה לו הכתוב אלא במה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום עכ״ל. ומבואר דתוס׳ סברי דלמ״ד משל שמים הוא אוכל יש לפועל רק היתר אכילה במה שהוא לועס ואוכל פירותיו של הבעה״ב אבל אין לו קנין בגוף הפירות ולכן אין לו כח להקנות את הפירות לאחרים אפילו לאחר שבאו לידו, ודלא כרש״י.⁠^ג והנה יש לעיין בסברת רש״י דמשבאו הפירות לידו יכול להקנותם לאחר אף למ״ד משל שמים הוא אוכל, דהרי רש״י נקט דלמ״ד משל שמים הוא אוכל הוי ליה כצדקה, ולכאורה בצדקה אי קיבל עני מעות צדקה אין לו רשות להקנות אותן המעות אח״כ לעשיר אחר, וצ״ע דמאי שנא מפירות דפועל. ונראה דבצדקה הטעם שאין העני רשאי ליתן את המעות אח״כ לעשיר אחר אינו משום חסרון בעלות ודעת מקנה אלא משום דמעות צדקה ניתנו לחלוקה לעניים כמצותן ובזה חל קיום מצות צדקה, ואם העני משתמש במעות צדקה שלא כמצוותן החלוקה בטילה והוי ליה גזל. משא״כ בפועל אפילו אי משל שמים הוא אוכל ליכא בפירות קיום מצות צדקה דניבעי חלוקה כמצותן, ולכן מאחר שבאו הפירות לידו הרי הן שלו לכל דבר ויכול לעשות בפירות כל מה שירצה.

ולפי״ז נתבאר דרש״י ותוס׳ נחלקו בגדר ״משל שמים הוא אוכל״, דרש״י סובר דאין על הבעה״ב חיוב ממון ליתן פירות לפועל ויש לבעה״ב רק מצוה משל שמים ליתן פירות לפועל, אמנם מאחר שבאו הפירות ליד הפועל הרי הן שלו לכל דבר, ובשעת אכילה הפועל אוכל פירות שהן ממונו. מאידך תוס׳ ס״ל דעצם ממון הפירות הן משל שמים ולא רק דהנתינה לפועל היא משל שמים, ויש לפועל היתר לאכול פירות שבדיני ממונות הן משל שמים. ועיין בגמ׳ להלן (צב:) ״ת״ש השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו ואם לא הודיעם פודה ומאכילן ואי אמרת משל שמים הוא אוכל אמאי פודה ומאכילן איסורא לא זכי להו רחמנא״, ובתוס׳ (ד״ה ה״ג) כתבו בשם הר״ח וז״ל ור״ח פירש אמאי פודה ומאכילן יאכלו בלא פדייה כיון דמשל שמים אוכל ומשני איסורא לא זכי ליה רחמנא עכ״ל, וצ״ב מהו ההו״א שיאכל הפועל נטע רבעי בלא פדיון דלכאורה אין הכוונה דדין אכילת פועל מתיר איסורים דאין שום הוה אמינה שפועל יכול לאכול טבל, וצ״ע מ״ש נטע רבעי דס״ד שיאכלנו בלא פדיון. ונראה דהר״ח מפרש כתוס׳ דמשל שמים הוא אוכל ר״ל שעצם הפירות הן ממון של שמים, והר״ח סובר דסד״א דאכילת הנטע רבעי דפועל מהוה חלות פדיון, דפדיון נטע רבעי הוא שמפקיע ממון גבוה מהנט״ר, ומכיון שחל לפועל היתר אכילה בממון שמים י״ל דעצם ההיתר לאכול ממון שמים נמי חל להתיר אכילת נט״ר דהוי ממון גבוה כמו שפדיון נט״ר מתיר אכילת נט״ר. אולם לפי שיטת רש״י ד״משל שמים הוא אוכל״ היינו דהנתינה היא משל שמים אך הפירות הוי ממון דפועל אי אפשר לפרש כהר״ח דס״ד שיהא מותר לפועל לאכול נטע רבעי בלא פדיון.

והנה במשנה לקמן (דף צג.) איתא ד״קוצץ אדם ע״י עצמו״ - דהפועל יכול למחול על זכות אכילתו בקציצה. וצ״ע קצת דאי משל שמים הוא אוכל איך יכול הפועל למחול על אכילתו, דלפי רש״י ד״משל שמים הוא אוכל״ היינו דיש מצוה על הבעה״ב ליתן לפועל לאכול איך יכול הפועל למחול ולהפקיע המצוה דרמיא על הבעה״ב. וכמו״כ צ״ע לפי תוס׳ דס״ל ד״משל שמים הוא אוכל״ ר״ל דהוי ממון שמים היאך חלה מחילה. ולכאורה נראה דיש לפרש באופן אחר כוונת הגמ׳ ״משל שמים הוא אוכל״ דר״ל דבאמת חל קנין ממון לפועל בגוף הפירות, אולם אי אפשר לו להקנות את הפירות לאדם אחר דליכא לפועל חלות דעת מקנה, דמשמים הקנו את הפירות רק לפועל בלבד ולא לאדם אחר. אולם מאחר דגם למ״ד משל שמים הוא אוכל חל לפועל קנין ממון בגוף הפירות שפיר מהני מחילתו על זכות אכילתו. ועיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות הי״ג) שכתב וז״ל פועל שאמר תנו לאשתי וכו׳ מה שאני אוכל אין שומעין לו שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו עכ״ל. ועיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״ג) וז״ל וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בלא תעשה שנא׳ ואל כליך לא תתן עכ״ל, וצ״ע מדוע בהי״ג כתב רק ״דאין שומעין לו״ ואילו בהלכה ג׳ כתב דעובר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״. וי״ל דעובר בלאו רק כשנתן לאחר יתר מכדי אכילתו ואילו כשנתן לאחר כדי אכילתו ליכא לאו וחל רק דין דאין שומעין לו, ובהי״ג הרמב״ם מיירי באופן שאמר הפועל ״תנו לאשתי מה שאני אוכל״ דהיינו שיעור דבכדי אכילתו, דלא עבר על הלאו ד״ואל כליך לא תתן״ וחל רק דין דאין שומעין לו משום שהתורה לא זיכתה אלא רק הפועל בלבד. משא״כ בהל׳ ג׳ מיירי שנתן יתר מכדי אכילתו דעובר על לאו ד״ואל כליך לא תתן״. ונראה דהביאור בזה הוא דהרמב״ם פסק כמ״ד משל שמים הוא אוכל אמנם הרמב״ם אינו מפרש ״משל שמים״ כשיטת התוס׳ שאין לפועל קנין בעצם הפירות אלא דחל לפועל היתר אכילה בממון שמים, דלכאורה לפי סברת התוס׳ אין חילוק בין היכא שנתן הפועל לאדם אחר פירות כשיעור מה שהוא היה אוכל לבין אם נתן לאחר יתר מכדי אכילתו, דהפירות אינם ממון של הפועל ואף אם נתן לאחר כשיעור כדי אכילתו עובר בלאו. ועל כרחך צ״ל דהרמב״ם סובר דאף למ״ד משל שמים הוא אוכל חל זכות קנין לפועל בגוף הפירות, אלא דאין לפועל זכות להקנות את הפירות לאחר, דהתורה רק זכתה את הפועל לבדו בזכות אכילה בפירות ואינו יכול להקנות זכות זו לאחרים. אמנם הרמב״ם מחלק בין היכא שנתן הפועל לאחר את מה שהוא היה אוכל לבין כשנתן יתר מכדי אכילתו, דכשנתן לאחר כדי אכילתו לא עבר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״ דמאחר דהפירות הם ממונו דיש לפועל בהם קנין ממון ליכא איסור גזילה והפסד ממון להבעלים בנתינתם לאחר. והרמב״ם סובר דכי היכי דליכא לאו דגזילה כשנתן פירות בשיעור דכדי אכילתו לאחר, מכיון שיש לו זכות לאכול אותן הפירות לא הוי גזילה דאינו נוטל ממון מבעה״ב ומפסידו, ה״נ ליכא לאו ד״ואל כליך לא תתן״, דהלאו ד״ואל כליך לא תתן״ הוי לאו נוסף ולאו טפל לאיסור גזילה בדומה ללאו דלא תעשוק את רעך, ואי ליכא איסור גזילה ה״נ ליכא איסור ד״ואל כליך לא תתן״. משא״כ ביתר מכדי אכילתו דליכא לפועל זכות אכילה באותן הפירות כלל ואינם ממונו ומשו״ה עובר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״ דהוי חלות איסור גזילה, והלאו ד״ואל כליך לא תתן״ חל רק ביתר מכדי אכילתו.⁠^ד

אולם יש להעיר ע״ז דלקמן בגמ׳ (צב.) איתא ״ת״ש מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנאמר ואל כליך לא תתן״ ומסתימת הגמ׳ משמע דבין אם אמר תנו מה שאוכל או יתר על כדי אכילתו עובר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״ וקשה על מש״כ דהרמב״ם סובר דרק בנתן יתר מכדי אכילתו עובר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״. ויתכן לתרץ דמש״כ הרמב״ם (בפי״ג מהל׳ שכירות ה״ג) ״וכן פועל שהוליך ממה שעשה״ ר״ל שנתן שיעור דכדי אכילתו לאחר, ומש״כ ״או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר בל״ת שנא׳ ואל כליך לא תתן״ ר״ל דלא אכל כל שיעור האוכל שמותר לו לאכול אלא השאיר ממנו ונתנו לאחר. ולפי״ז מבואר דהרמב״ם סובר שעובר באיסור ״ואל כליך לא תתן״ אף כשנתן הפועל שיעור דכדי אכילתו לאחרים, וכמשמעות הגמרא. ולפי״ז י״ל דיסוד האיסור ד״ואל כליך לא תתן״ אינו איסור טפל לאיסור גזילה, אלא הוי חלות איסור ממון בפני עצמו, בדומה לאיסורי רבית ואונאה דהויין חלות שם איסורי ממון בפנ״ע ואינם אסורים מדין גזילה. ומאחר שחל איסור מיוחד ד״ואל כליך לא תתן״ בגוונא שנותן הפועל לאחרים את מה שהוא עצמו היה אוכל אע״פ שיש לפועל עצמו זכות לאכול אותן הפירות, סובר הרמב״ם דהוא הדין נמי אף היכא דלקח יותר מכדי אכילתו ונתן לאחרים נמי אסור משום הלאו ד״ואל כליך לא תתן״, דהוי איסור ממון בפ״ע ואינו אסור מדין איסור גזילה בעלמא.⁠^ה ומבואר דהנידון אי עבר בלאו ד״ואל כליך לא תתן״ כשנתן הפועל פירות כדי אכילתו לאחרים תלוי האם האיסור ד״ואל כליך לא תתן״ הוי לאו טפל לאיסור גזילה או חלות שם איסור ממון בפני עצמו.⁠^ו

גמ׳. ת״ש אוכל פועל קישות ואפילו בדינר וכו׳ אי אמרת משלו הוא אוכל אוגיר בדנקא אכיל בזוזא ואלא מאי משל שמים הוא אוכל סוף סוף אוגיר בדנקא אכיל בזוזא, אלא מאי אית לך למימר רחמנא זכי ליה הכי נמי רחמנא זכי ליה. יתכן לפרש דר״ל דכמו דלמ״ד מן השמים הוא אוכל אין הפירות חלק מהשכירות כמו״כ למ״ד משלו הוא אוכל אין אכילת הפירות חלק מהשכירות, והטענה דאוגיר בדנקא אכיל בזוזא הוא רק אם אכילת הפירות הוא חלק מהשכירות, דאינו בדין שתהיה מרובה מעיקר השכר. אך אם אכילת הפועל אינה חלק מהשכירות אלא זכות ממון בפ״ע אזי ליכא טענה זו.

גמ׳. ת״ש נזיר שאמר תנו אין שומעין לו ואי אמרת משלו הוא אוכל אמאי אין שומעין לו התם משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. עיין ברש״י ד״ה משום וז״ל כלומר קנסא הוא דקנסוהו שימנע עצמו מלהשכיר לענבים עכ״ל. אמנם אילולא דבריו היה נראה לפרש בכוונת הגמ׳ דאי השכירות אסורה ליכא לפועל זכות אכילה מדאורייתא, ואסור לנזיר להשכיר עצמו לבצור ענבים דסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב, והוא הדין אם השכיר פועל את עצמו לבצור בשבת ליכא לפועל זכות אכילה.

תוס׳ ד״ה ואי וז״ל וי״ל דלא דמי לחולה דחולה אינו תאב לפירות שלפניו ולהכי לא זכי ליה רחמנא אבל נזיר דתאב זכי ליה כשאר פועל עכ״ל.

ונל״ב דר״ל דיסוד זכות פועל לאכול מיוסד בצערו כשאינו אוכל ובחולה ליכא צער. ועיין בגמ׳ לקמן (דף צב:) ״צעריה דבנו ובתו הקטנים לא זכי ליה רחמנא״ דמשמע דיסוד הדין דאכילת פועלים הוא כדי למנוע צער.