(1) 
אִילּוּ נֶאֱמַר {ויקרא י״ט:י״ט} בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ הָיִיתִי אוֹמֵר לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם אֶת הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ זָכָר תַּלְמוּד לוֹמַר כִּלְאַיִם כִּלְאַיִם הוּא דְּאָסוּר הָא מִין בְּמִינוֹ שְׁרֵי.
אִילּוּ נֶאֱמַר {ויקרא י״ט:י״ט} בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ הָיִיתִי אוֹמֵר לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם אֶת הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ זָכָר תַּלְמוּד לוֹמַר כִּלְאַיִם כִּלְאַיִם הוּא דְּאָסוּר הָא מִין בְּמִינוֹ שְׁרֵי.Had the Torah merely stated: “You shall not let your cattle copulate,” I would have said that a person may not hold the female animal when a male mounts it. Therefore, the verse states: “With a diverse kind” (Leviticus 19:19). This shows that it is a crossbreed of diverse kinds that is prohibited, from which it may be inferred that mating an animal of one species with an animal of its own species is permitted.
1. על כתיפו: וכן במשנה שבתלמוד ירושלמי, משנה כ״י קאופמן, וכן ברמב״ם פיהמ״ש. גכג , כ״י נ , דפוסים: ״בכתפיו״.
2. יאכל: דפוסים: אוכל .
3. שהוא מגיע: כברמב״ם פיהמ״ש. גכג , כ״י נ , דפוסים: ״שמגיע״.
4. השב: וכן גכג , כ״י נ , דפוס קושטא , משנה כ״י קאופמן ורמב״ם פיהמ״ש. כ״י ירושלים, דפוסים : השבת .
5. מאומן לאומן: גכג , כ״י נ , דפוסים. כ״י סוטרו : ״מאֻמן״.
6. שתהא: וכן כ״י נ , משנה כ״י קאופמן. גכג , דפוסים, רמב״ם פיהמ״ש: ״כשתהא״, וכן גם כ״י נ בגמ׳ כאן.
1הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באזוזים ותרנגולים מהו. אי יליף שור שור משבת אפילו אזוזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה.
2סברוה מהלך כעושה מעשה דמי פירוש מהלך לבצור כבוצר דמי. מיהו בעושה מעשה במקומו הוא ולא בעושה במה שלפניו ומפני השבת אבדה לבעלים יש להם תשלומין למה שלא אכלו בשעת מלאכתם אבל מדאורייתא לא אכלי ושמע מינה עושה במקום זה אינו אוכל בגפן אחר. איכא דאמרי סברוה מהלך לאו כעושה מעשה דמי. פירוש מדלא קתני בהשתנותם ממקום למקום וקאמר בהליכתן ובחזירתן אלמא בשעת הליכה הוא התשלומין שלא היו ראוין לאכול משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אבל מפני שאינו עושה עדיין בגפן שלפניו לאו הוי תשלומין כי מן הדין הוא אוכל והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכלי מאומן לאומן משום דלאו כעושה מעשה דמי אבל לא מפני שאינו עושה עדיין.
1. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
מתני׳ היה עושה בידיו ולא ברגליו אפי׳ על כתיפו שאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה יאכל. ר׳ יוסי בר יהודה אומר עד שיעשה בידיו ורגליו. מאי טעמא דת״ק בי תבא בקמת רעך בכל מה דעביד מאי טעמא דר׳ יוסי בר יהודה משור מה שור עד שיעשה בידיו ורגליו אף פועל עד שיעשה בידיו ורגליו:
סימן רפח
פי׳ רש״י זצ״ל כשור דהא אקשת חוסם לנחסם והיינו סברת רבינא דלעיל דמקיש חוסם לנחסם. ומינה שמעינן דהלכה כר׳ יוסי בר יהודה דהא רבינא סבירא ליה כוותיה. בעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין שאין להם ידים להשען וכל משענותם על רגליהם לר׳ יוסי בר יהודה מהו בכל כחו בעינן והא איכא או דילמא ידיו ורגליו בעינן והא ליכא תיקו. אמר רב נחמן אמ׳ רבה בר אבוה פועלין עד שלא הילכו שתי וערב בגת שדרכו להטיל ענבים על הגת ודורכים ברגליהם על הגת ועד שלא הילכו שתי וערב כי אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אוכלים בענבים ואין שותין יין דהוה ליה כעושה מין זה ואוכל מין אחר. משהילכו בגת שתי וערב אוכלין ענבים ושותין יין:
[שם]
מתני׳ היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. בענבים לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע אצל היפות ואוכל מהן כל אכילתו. וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל ויאמר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל. אבל מפני השב אבידה לבעלים שלא יבטל ממלאכה אמרו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה. ואע״ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא לבעל הבית בהכי ובחזירתם מן הגת. וחמור כשהיא פורקת. ואסקינן עושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחר. וחמור עד שתהיה פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה. תנינא להא דתנו רבנן וש״מ דוקא תנא דידן אמת הוא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בירו ויאכילם. ירושלמי אמ׳ לא כתי׳ כי תבא בקמת רעך ואכלת ענבים וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים אלא ללמדך שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים:
מתני׳ היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. בענבים לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע אצל היפות ואוכל מהן כל אכילתו. וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל ויאמר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל. אבל מפני השב אבידה לבעלים שלא יבטל ממלאכה אמרו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה. ואע״ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא לבעל הבית בהכי ובחזירתם מן הגת. וחמור כשהיא פורקת. ואסקינן עושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחר. וחמור עד שתהיה פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה. תנינא להא דתנו רבנן וש״מ דוקא תנא דידן אמת הוא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בירו ויאכילם. ירושלמי אמ׳ לא כתי׳ כי תבא בקמת רעך ואכלת ענבים וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים אלא ללמדך שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים:
אלו נאמר סתם ״בהמתך לא תרביע״ הייתי אומר: לא יאחוז אדם את הבהמה כדי שיעלה עליה זכר, ועל כן תלמוד לומר: ״כלאים״. ומכאן נלמד: כלאים הוא שאסור, הא [הרי] מין במינו — שרי [מותר].
Had the Torah merely stated: “You shall not let your cattle copulate,” I would have said that a person may not hold the female animal when a male mounts it. Therefore, the verse states: “With a diverse kind” (Leviticus 19:19). This shows that it is a crossbreed of diverse kinds that is prohibited, from which it may be inferred that mating an animal of one species with an animal of its own species is permitted.
הכל
(2) וּמִין בְּמִינוֹ נָמֵי אֲחִיזָה אִין הַכְנָסָה לָא מַאי אֲחִיזָה הַכְנָסָה וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ אֲחִיזָה לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא.
Rav Aḥadvoi bar Ami infers from the baraita: And even concerning mating an animal of one species with an animal of its own species, with regard to holding, yes, this is permitted, but with regard to inserting, no, this is not allowed. The fact that the tanna specifies the act of holding indicates that inserting is prohibited even in the case of two animals of the same species. The Gemara again rejects this claim: What is the meaning of holding in this context? It means inserting. And why does the tanna call it holding? It is a euphemism.
מין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא – תימה כיון דלא איירי קרח אלא בכלאים מנלן לאסור הכנסה מין במינו וי״ל דדייק מדנקט תנא לא יאחוז דלא יכניס הוה ליה למינקט דלא תכריע הכנסה משמע אלא משום הכי נקט אחיזה דלהכנסה לא איצטריך דקים ליה לתנא דאפילו מין במינו אסורה מונשמרת מכל דבר רע דדריש מיניה בפ״ק דע״ז (דף כ:) שלא יסתכל אדם לא בחמור ולא בחמורה לא בחזיר ולא בחזירה לא בעוף ולא בעופפת בשעה שנזקקין זה לזה ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין.
ומין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא. פירוש דהא כל עיקר לא אתא אלא לאשמועינן היתרא דמין ומינו ואם כן הוה ליה למיתני דאפילו הכנסה שרי.
מאי אחיזה הכנסה. ואף על גב דרב אקשיה האי קושיא לשמואל ותריץ ליה מאי אחיזה הכנסה הדר פריך מינה לרב למיחזי אי אית ליה שינויא אחרינא ואפשר דבחדא שעתא פריק לתרווייהו אלא דרב אשי פלגינהו. והא כתיבנא דכוותה בפרק השוכר דעבודה זרה גבי ההוא חביתא דנפל עליה חביתא דיין נסך. הריטב״א.
מתניתין: או אפילו על כתפו. כלומר שמוצא הענבים מזומנים בכלים בכרם והוא מוליכן בכתפיו לגת הרי זה אוכל. ורבי יוסי ברבי יהודה פליג ואמר דבעינן שיעשה בידיו וברגליו דומיא דדיש לבהמה שאסור לחסמה שהיא עושה בידיה וברגליה ומקיש חוסם לנחסם ותנא קמא לא יליף אפשר משאי אפשר וכי כתיב כי תבא בכרם רעך אפילו בשכרו לכתף מיירי. ה״ר יהונתן.
ואולם מין במינו נמי [גם כן] אחיזה — אין [כן] מותרת, הכנסה ממש — לא! ודוחים: מאי [מה פירוש] ״אחיזה״ כאן — הכנסה, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לה] ״אחיזה״ — משום לישנא מעליא [לשון, מעולה, נקיה].
Rav Aḥadvoi bar Ami infers from the baraita: And even concerning mating an animal of one species with an animal of its own species, with regard to holding, yes, this is permitted, but with regard to inserting, no, this is not allowed. The fact that the tanna specifies the act of holding indicates that inserting is prohibited even in the case of two animals of the same species. The Gemara again rejects this claim: What is the meaning of holding in this context? It means inserting. And why does the tanna call it holding? It is a euphemism.
הכל
(3) אָמַר רַב אָשֵׁי הָא מִילְּתָא בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וּמִינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִינֵיהּ בָּתַר מִינֵיהּ גְּרִיר אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי לָא וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָא כְּהִלְכְתָא אמִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דְּעַבְדֵי.:
Rav Ashi said: This matter was asked of me by the members of the house of Rav Neḥemya, the Exilarch: What is the halakha with regard to bringing into the same pen an animal of one species with two other animals, one of its own species and the other of a species different from it? Is the halakha that since there is another animal of its own species, it will be drawn after its species, and therefore there is no concern whatsoever with regard to diverse kinds, or perhaps one should not act even in this manner, in case it leads to crossbreeding? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, but this was not in accordance with the halakha. The reason for my decision was due to the immorality of the slaves. I reasoned that if they are permitted to engage in this practice, they will intentionally crossbreed and claim that it occurred without their intervention.
גמ׳ דבי רבנא נחמיה כו׳ כצ״ל:
שם בשדכא כו׳ כצ״ל ונ״ב בדלית והוא לשון משוך כלומר ארוכה ומשוכה לפניו וכן בערוך ע״ש:
אמר רב אשי: הא מילתא בעו מינאי דבי [דבר זה שאלו ממני, אותי בני ביתו] של רב נחמיה ריש גלותא [ראש הגולה]: מהו הדין בענין להכניס מין ומינו ושאינו מינו יחד לדיר? האם נאמר כיון דאיכא מיניה [שיש בן מינו] — בתר מיניה גריר [אחרי בן מינו הוא נגרר] ואין לחשוש כלל לכלאים. או דלמא [שמא] אפילו הכי [כך] — לא יעשה, שמא בכל זאת יבוא לרביעה? ופשטי להו לאיסורא [ופתרתי להם את השאלה לאיסור] שלא כהלכתא [על פי ההלכה], משום פריצותא דעבדי [פריצותם של העבדים], שאם יתירו להם יבואו להרביע כלאים בכוונה, ויאמר שמאליו נהיה הדבר.
Rav Ashi said: This matter was asked of me by the members of the house of Rav Neḥemya, the Exilarch: What is the halakha with regard to bringing into the same pen an animal of one species with two other animals, one of its own species and the other of a species different from it? Is the halakha that since there is another animal of its own species, it will be drawn after its species, and therefore there is no concern whatsoever with regard to diverse kinds, or perhaps one should not act even in this manner, in case it leads to crossbreeding? And I resolved it for them by saying that there is a prohibition, but this was not in accordance with the halakha. The reason for my decision was due to the immorality of the slaves. I reasoned that if they are permitted to engage in this practice, they will intentionally crossbreed and claim that it occurred without their intervention.
הכל
(4) מתני׳ מַתְנִיתִין : בהָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו אֲפִילּוּ בִּכְתֵיפוֹ הֲרֵי זֶה אוֹכֵל ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.:
MISHNA: If a laborer was performing labor with his hands but not with his feet, or with his feet but not with his hands, e.g., pressing grapes, or even if he was performing labor only with his shoulder, this one may eat the produce of the field. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A laborer may not eat unless he performs labor with his hands and with his feet.
מתני׳ היה עושה בידיו אבל לא ברגליו וכול׳. ירושלמיא בידיו אוגר, ברגליו מקמץ, בכתפיו טוען. רב״ס ז״ל אמ׳ רב נחמןב פועלים שלא הילכו שתי וערב בגת, כלומר לא דרכו הענבים בגת היטב ועדיין לא התחיל היין להימשך. אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולאו משקה הואג, והוו להו כמוצץ בענביםד. אבל הלכו לארכו ולרחבו ונמשך היין לבור, נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה, ומותר לו לאכל ענבים ולשתות יין.
א. בירושלמי בפירקין ה״ב איתא: בידיו או ברגליו מקמץ אפי׳ על כתיפו טוען, ובירושלמי מעשרות פ״ב ה״ד איתא: בידו אוגד ברגליו מסמיך אפי׳ על כתיפו טוען.
ב. גירסתנו: אמר ר״נ אמר רבה בר אבוה.
ג. וכ״כ בשיטמ״ק בשם ר״ח, וכן מבואר מדברי רש״י ד״ה עד (קצת באופן אחר) ועיין בפסקי ריא״ז שכתב דעד שלא הלכו שתי וערב אין היין יוצא מחמת דריכתן אלא מאיליו הוא מתמצה, ומשום כך אין הפועלים שותים.
ד. לעיל פז, ב. ומבואר דשיטת רבנו הוא שהאיסור למצוץ הוי משום דהוי כשתיה וכמש״כ הרש״ש (שם) בשיטת תוס׳, ועיין לעיל הערה מס׳ 45.
המשנה השלישית והיא מענין משנה שלפניה היה עושה בידיו אבל לא ברגליו ברגליו אבל לא בידיו אפילו על כתפו הרי זה יאכל ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר עד שיעשה בידיו וברגליו אמר הר״ם ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר מה שור בידיו וברגליו אף פועל בידיו וברגליו ואין הלכה כר׳ יוסי בר׳ יהודה:
אמר המאירי היה עושה בידיו ולא ברגליו כגון הקוצר והבוצר או ברגליו ולא בידיו כגון הדש ברגליו והדורך אפילו על כתפו כגון שכרו לכתף ולהוליך ענביו לגת הרי זה אוכל מן התורה ר׳ יוסי אומר עד שיעשה בידיו וברגליו כשור:
א משנה היה הפועל עושה מלאכה בידיו אבל לא ברגליו, או שהיה עושה ברגליו אבל לא בידיו (כעין דריכת ענבים בגת), ואפילו בכתיפו לבד — הרי זה אוכל מפירות השדה שעוסק בהם. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר: לא יאכל עד שיעשה בידיו וברגליו.
MISHNA: If a laborer was performing labor with his hands but not with his feet, or with his feet but not with his hands, e.g., pressing grapes, or even if he was performing labor only with his shoulder, this one may eat the produce of the field. Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A laborer may not eat unless he performs labor with his hands and with his feet.
הכל
(5) גמ׳ גְּמָרָא : מ״ט מַאי טַעְמָא {דברים כ״ג:כ״ה} כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ בְּכֹל מַאי דְּעָבֵיד.:
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the ruling of the Rabbis stated in the first clause of the mishna? The Gemara explains that the verse states: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25). Since the Torah does not specify a particular kind of task, it is understood as referring to any labor he performs.
גמרא: מאי טעמא כי תבא ביאה כל דהו. ולשון רבינו חננאל: דומיא דשור אף על גב דדריש ליה רבינא לעיל לאקושי חוסם לנחסם. איכא למימר שקולים הם ויבאו שניהם. הרא״ש.
ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של חכמים בכך שלדעתם די בעשיית הפועל בידיו או רגליו בלבד? ומשיבים, שנאמר: ״כי תבא בכרם רעך״ (דברים כג, כה) שלא פירט הכתוב בכך, וממילא הכוונה היא: בכל מאי דעביד [מה שהוא עושה].
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the ruling of the Rabbis stated in the first clause of the mishna? The Gemara explains that the verse states: “When you come into your neighbor’s vineyard” (Deuteronomy 23:25). Since the Torah does not specify a particular kind of task, it is understood as referring to any labor he performs.
הכל
(6) רַבִּי יוֹסֵי בר׳ בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.: מ״ט מַאי טַעְמָא דר׳ דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה כִּי שׁוֹר מָה שׁוֹר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו אַף פּוֹעֵל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו.
The mishna teaches that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A laborer may not eat unless he performs labor with his hands and with his feet. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: This halakha is like that of a threshing ox; just as one is not required to let an ox feed unless it is performing labor with its hands and with its feet, as it uses all four of its legs to thresh, so too a laborer is not entitled to eat unless he is performing labor with his hands and with his feet.
שנינו במשנה שר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר שאין הפועל אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו. ושאלו: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ יוסי בר׳ יהודה? ומסבירים: כי [כמו] שור בדישו, מה שור עד שיעשה בידיו וברגליו שהרי דש הוא בכל ארבע רגליו — אף פועל עד שיעשה בידיו וברגליו.
The mishna teaches that Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: A laborer may not eat unless he performs labor with his hands and with his feet. The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara explains: This halakha is like that of a threshing ox; just as one is not required to let an ox feed unless it is performing labor with its hands and with its feet, as it uses all four of its legs to thresh, so too a laborer is not entitled to eat unless he is performing labor with his hands and with his feet.
הכל
(7) בָּעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא דָּשׁ בַּאֲוָּוזִין וְתַרְנְגוֹלִים לר׳ לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן וְהָא אִיכָּא אוֹ דִלְמָא בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו בָּעֵינַן וְהָא לֵיכָּא תֵּיקוּ.
§ With regard to a similar issue, Rabba bar Rav Huna raised a dilemma: If one threshed with geese and chickens, rather than four-legged animals, what is the halakha according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara clarifies the sides of the dilemma: Do we require threshing with all its force, as it is for this reason that an ox must thresh with all four of its legs, and that condition is fulfilled here, as these birds perform labor with all their strength, or perhaps we require that the animal must actually perform labor with its hands and with its feet, i.e., with all four legs, and this is not the case here? No answer was found, and the Gemara says that the dilemma shall stand unresolved.
דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי ברבי יהודה מהו – יש לפרש דמיבעיא ליה בדשין ברגליהן ולא בכנפיהם דאין יכולין לדוש בכנפיהן דאי בכל כחו בעינן האיכא או דלמא ידיו ורגליו בעינן והא ליכא דאין דשין בכנפיהן אי נמי יש לומר דאפילו דשין בכנפיהן מיבעיא ליה דדומיא דשור ממש בעינן וא״ת דמשמע דפשיטא ליה דאי איכא ידיו ורגליו כי שור דאוכל ולא בעי שור ממש וא״כ יליף שור שור משבת וא״כ עוף נמי נילף כדתנן בסוף הפרה (דף נד:) דשוין שור ובהמה חיה ועוף לענין חסימה א״כ מאי מיבעיא ליה וי״ל כיון דבעי רבי יוסי ברבי יהודה דומיא דשור מיבעי ליה דלמא עוף אינו שוה לתור לענין חסימה ומתניתין דהתם כתנא קמא דהכא.
הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באווזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב״ד אי יליף שור שור משבת אפילו אווזים ותרנגולים נמי, וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (ב״ק נד:) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן, ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה, ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דר׳ יוסי ודאי יליף שור שור משבת, ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה. אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כולהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן, דאי לא, שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם (בבא מציעא פט.), דאי לא, שור במחובר ואדם בתלוש מנלן, דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש, אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף, ושור במחובר בקל וחומר דאדם, אי נמי מרעך רעך וכדאיתא (בבא מציעא פח:), כן נראה לי. (שיטמ״ק).
אף הבהמה אע״פ שהוזכר בה מלאכתה בידים ורגלים הוא הדין לשאר מלאכה ובלבד מלאכה שבגדולי קרקע כמו שיתבאר למטה במשא ואף בדישה אם דשה בידיה לבד או ברגליה לבד אוכלת ואין צריך לומר דש באווזין ותרנגולים שהרי יש שם כל כחו:
הפועלים שהיו דורכין בגת עד שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדין אינם עושין אלא בענבים משדרכו כל כך שהלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין מן התירוש שהרי מלאכתם בשניהם:
הא דבעי רבה בר רב הונא לרבי יוסי הגלילי דש באזוזים ותרנגולים מהו. הקשה הראב״ד אי יליף שור שור משבת אפילו אזוזים ותרנגולים נמי וכדתנן בפרק שור שנגח את הפרה אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור לפריקה ולחסימה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואי לא יליף שאר בהמה מנא ליה. ונשאר לו הענין בקושיא. ונראה לי דרבי יוסי ודאי יליף שור שור משבת ומיהו מדלא כתיב לא תדוש בחסימה אשמעינן דלאו לגמרי אלא לאקושי כלהו עושי מלאכה לשור מה שור בכל כחו אף כל כן דאי לא שור למאי אתא. וכי תימא לאקושי חוסם לנחסם דאי לא שור במחובר ואדם בתלוש מנלן דאתיא אדם בתלוש מקמה קמה אם אינו ענין במחובר תנהו ענין בתלוש. אי נמי מכי תבא בקמת רעך מי לא עסקינן דשכרו לכתף ושור במחובר בקל וחומר דאדם. אי נמי מרעך רעך וכדאיתא. כן נראה לי. הרשב״א.
וזה לשון הריטב״א: ויש לומר דלעולם גמר שור שור משבת ומיהו מספקא לן דדילמא סביר לן דלא גמרינן אלא כמה שהוא דומיא דשור אבל לא עופות או דילמא עופות נמי דומיא דשור הוא כיון דאיכא כל כחו. עד כאן.
והרא״ש כתב וזה לשונו: ויש לומר דשאני הכא מדהוה ליה למכתב לא תדוש בחסימה וכתיב שור אתא לאשמועינן אף על פי דילפינן שור שור משבת בעינן דומיא דשור שיעשה בידיו וברגליו ומתניתין דשור שנגח כתנא קמא דהכא. עד כאן.
אמר רב נחמן פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לארכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור נעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין. רבינו חננאל ז״ל.
בד״ה דש באווזין כו׳ ולא בעי שור ממש וא״כ יליף שור כו׳ וי״ל כיון דבעי ר״י ב״י דומיא דשור כו׳ עכ״ל דאע״ג דלא בעי שור ממש ויליף שאר בהמה וחיה שור שור משבת מ״מ דומיא דשור בעי דאל״כ לא אצטריך למכתב שור אלא לא תדוש בחסימה והוי נמי עוף בכלל ולית ליה לר״י ב״י הך דרשה דלעיל חוסם לנחסם:
באותו ענין בעי [שאל] רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולים ולא בבהמה, לשיטת ר׳ יוסי בר׳ יהודה מהו הדין? וצדדי השאלה: האם דישה בכל כחו בעינן [צריכים אנו], ומטעם זה אמר שצריך לדוש בידיו וברגליו — והא איכא [והרי יש כאן], שהרי עופות אלה דשים בכל כחם, או דלמא [שמא] בידיו וברגליו דווקא בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [והרי אינו]. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.
§ With regard to a similar issue, Rabba bar Rav Huna raised a dilemma: If one threshed with geese and chickens, rather than four-legged animals, what is the halakha according to the opinion of Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda? The Gemara clarifies the sides of the dilemma: Do we require threshing with all its force, as it is for this reason that an ox must thresh with all four of its legs, and that condition is fulfilled here, as these birds perform labor with all their strength, or perhaps we require that the animal must actually perform labor with its hands and with its feet, i.e., with all four legs, and this is not the case here? No answer was found, and the Gemara says that the dilemma shall stand unresolved.
הכל
(8) אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ גפּוֹעֲלִים עַד שֶׁלֹּא הִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן מִשֶּׁהִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת אוֹכְלִין עֲנָבִים וְשׁוֹתִין יַיִן.:
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: With regard to laborers in a vineyard, until they have walked lengthwise and crosswise in the winepress, the first stage of the making of wine, they may eat grapes, as they are performing labor with grapes, but they may not yet drink wine, since their labor has not produced wine. Once they have walked lengthwise and crosswise in the winepress, they are now performing labor with wine as well, and therefore they may eat grapes and drink wine.
עד שלא הילכו וכו׳ – דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הילכו בה שתי וערב: אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר.
1פועלים עד שלא הילכו שתי וערב. רשצז״ל דרכן להטיל ענבים על הגת ולדורכן ברגליהם על הגת. ועד שלא הילכו בו שתי וערב אין מלאכתן ניכרת אלא בענבים, לפיכך אין שותין יין והוה ליה כעושה במין זה ואוכל במין אחר. אבל מונע הוא את עצמו כול׳ ואוכל כל אכילתו מהן. וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שיעסוק במלאכה ולא שישב ויאכל, לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא ביטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל. אבל מפני השב אבדה לבעלים שלא יבטל ממלאכתו ויאכל, אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל במלאכתן בחברתה, ואע״ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא, ניחא ליה לבעל הבית בהכי. עד הנה מדברי רשצז״ל.
1. פיסקה זו מופיעה בכ״י לפני הביאור לדף צ״ב. ״מתני׳ אוכל פועל״.
גמ׳. אמר ר״נ אמר רבה בר אבוה פועלים עד שלא הילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין משהילכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ושותין יין.
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פועלים העובדים בכרם, עד שלא הילכו (הלכו) שתי וערב בגת שהיא תחילת מלאכת עשיית היין — אוכלין ענבים, שהרי מלאכתם בענבים, אבל עדיין אין שותין יין — לפי שאין עדיין יין מפרי מלאכתם. משהילכו שתי וערב בגת נמצא שעבודתם היא גם ביין, ולכן אוכלין ענבים ושותין יין.
Rav Naḥman says that Rabba bar Avuh says: With regard to laborers in a vineyard, until they have walked lengthwise and crosswise in the winepress, the first stage of the making of wine, they may eat grapes, as they are performing labor with grapes, but they may not yet drink wine, since their labor has not produced wine. Once they have walked lengthwise and crosswise in the winepress, they are now performing labor with wine as well, and therefore they may eat grapes and drink wine.
הכל
(9) מתני׳ מַתְנִיתִין : דהָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים בַּעֲנָבִים לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים ה אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם יָפוֹת וְאוֹכֵל.
MISHNA: If a laborer was performing labor with figs he may not eat grapes; if he was performing labor with grapes he may not eat figs, as he may eat only the type of food with which he is working. This is the halakha even if he was employed to perform labor with both types of produce but is currently performing labor with only one of them. But he may hold himself back from eating until he reaches a place of good-quality grapes or figs and eat from these, as they are the same type of food.
היה עושה בתאנים וכול׳. וכל הפועלים לא אמרו שיאכלו אלא בשעת גמרא מלאכת בעל הבית, מפני גזל מלאכתו, אבל מפני השב אבדה לבעלים, פיר׳ אבל משום דחישינן שמא ישתלם הפרי בתוך המלאכה ולא יהא להם אחר כן מה יאכלוב. אמרו, הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן פיר׳ ממקום שמתחילין לבצור בשורות. ובחזירתן מן הגת. וחמור אוכלת ממה שעל גבה עד שתהא פורקת. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
א. כן גרס הרי״ף, ובמיוחס לריטב״א ובמ״מ (שכירות פי״ב ה״ב) כתבו שמזה מקור הרמב״ם שאסור לאכול בשעת מלאכה, אלא רק כשגמר המלאכה, אבל הרמב״ן (לעיל פז, ב) והר״ן כתבו שאין ראיה מגירסא זו, דכוונתה לומר שיאכל אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו, אבל ממש״כ רבנו: גמר מלאכת בעה״ב מפני גזל מלאכתו מבואר שהסביר גירסא זו כדעת הרמב״ם שלא יאכל בשעת המלאכה מפני שגוזל מלאכת בעה״ב. ובמש״כ רבנו שהאיסור משום ביטול מלאכת בעה״ב יעוין ברמב״ם שכתב שהאיסור הוא משום לאו וחרמש לא תניף ולא משום ביטול מלאכה, אבל בספר שיעורין כסדרן כתב שהדבר תלוי בגירסאות ברמב״ם דלרמב״ן (שם) והראב״ד שגרסו ברמב״ם המבטל ממלאכתו שאכל שלא בשעת גמר מלאכה, ה״ז עובר בל״ת שנאמר וחרמש ע״כ א״כ משמע שהאיסור משום ביטול מלאכה, אבל לגירסתנו ברמב״ם שגרסנו באופן אחר עיי״ש מבואר דמשום וחרמש ילפינן שעדיין לא זכה הפועל באכילה קודם שגמר מלאכתו, אולם שיטת רבנו היא דלא כרמב״ם וכמבואר בהערה הבאה.
ב. פירוש רבנו מחודש הוא דמשום השב אבדה לפועלים שחשו שאח״כ לא יהי׳ להם מה יאכלו תקנו שיוכלו לאכול לפני גמר מלאכה ופירוש רבנו צ״ב דלשיטתו אמאי קראו לפועלים בעלים, ועוד דאי אין להם זכות לאכול קודם גמר מלאכה וכשיטת הרמב״ם משום חרמש אמאי צריך לחוש להם וי״ל דרבנו באמת פליג על הרמב״ם וס״ל כרמב״ן (שם) שהפועלים מדאורייתא אוכלים בשעת מלאכה, ומה שאמרו במשנה וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה היינו מדרבנן משום ביטול מלאכת בעה״ב, אלא שמשום השב אבדה לפועלים הוסיפו על זה תקנה שיוכלו לאכול בזמן אחר, ומה שקראו לפועלים בעלים, היינו משום שהיה להם זכות אכילה שזכו בזמן המלאכה ולכן הם קרויים בעלים, על זכות אכילתם.
המשנה הרביעית והיא גם כן מענין משניות שלפניה היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני השב אבדה לבעליו אמרו הפועלים אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת וחמור כשתהא פורקת אמר הר״ם אמר רחמנא בפועל ואכלת ענבים ובאה הקבלה ענבים ולא דבר אחר ואמנם התיר להם לאכול בהליכתם מאומן לאומן ובחזרתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שאפשר להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכלו בשעת גמר מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה לטוב בעל הבית ומה שאמר ובחמור עד שתהא פורקת ר״ל שהבהמה לא ימנע אותה לאכול ממשאוי שעל גבה כל זמן שהיא טעונה עד שיפרקו ממנה המשוי ובאותה שעה ימנענה מלאכול:
אמר המאירי היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים ויתבאר בגמ׳ אפילו במודלית ר״ל שהיתה הגפן מודלית על התאנה ונשכר ללקט את התאנים ואע״פ שהוא עסוק בגפן להפרידה מעל התאנה אינו אוכל ויתבאר עוד בגמרא שאף העושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחרת ומ״מ במודלית מותר ויראה לי אפילו הם לבנים עם שחורים וכיוצא בזה הואיל ויש כאן עסק קצת בהפרדה והגבהה מעל חברתה ומ״מ באחרת אסור אפילו אשתו ובניו מוליכין לו שאין כאן בטול מלאכה אבל מותר הוא למנוע ולעכב את עצמו שלא לאכול עד שיגיע למקום היפות וכלן לא אמרו אלא בשעת מלאכה ר״ל שלא היה מן הדין לאכול אלא בשעה שהם עושים המלאכה לא שישב ויאכל ויאמר הרי עד עכשו מנעתי עצמי אשב עתה ואוכל אבל מפני השב אבדה לבעלים שלא תעשה מלאכתם ברפיון ובהתרשלות תקנו חכמים שאם רצו הפועלים שיהו אוכלין מאומן לאומן ר״ל כשהשלימו שורה זו ורוצים להתחיל באחרת ואע״פ שאין שעה זו שעת מלאכה ואפילו תאמר שהמהלך לצורך המלאכה מלאכה הוא אינו עושה מלאכה בגפן זו שהוא אוכל אעפ״כ נוח להם לבעלי בתים בכך וכן בחזרתן מן הגת כשנשאו שם משאוי של ענבים והולכים לישא אחרת וחמור הנושא את המשאוי כשתהא פורקת ר״ל שאוכלת ממשאוי שעל גבה עד שתהא פורקת והוא שאמרו בגמרא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהם ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם:
מתניתין: היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. פירוש ששכרו לארות תאנים ולבצור ענבים ואפילו הכי כל שהוא מלקט תאנים לא יאכל ענבים כי ממין שאינו נותן עכשיו לכליו של בעל הבית עכשיו אינו אוכל דאלו לא שכרו ללקט ענבים פשיטא דאינו אוכל בענבים וכן מוכח בגמרא. הרשב״א.
ג משנה היה הפועל עושה מלאכה בתאנים — לא יאכל בענבים, עושה מלאכה בענבים — לא יאכל בתאנים, שאינו אוכל אלא ממין שעובד בו. אבל מותר לו להיות מונע את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום ענבים או תאנים יפות ואוכל מהן, שהרי הן מאותו מין שעושה בו.
MISHNA: If a laborer was performing labor with figs he may not eat grapes; if he was performing labor with grapes he may not eat figs, as he may eat only the type of food with which he is working. This is the halakha even if he was employed to perform labor with both types of produce but is currently performing labor with only one of them. But he may hold himself back from eating until he reaches a place of good-quality grapes or figs and eat from these, as they are the same type of food.
הכל
(10) ווְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה ז אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת.:
And with regard to all of these cases the Sages said that he may eat only at the time of work. But due to the obligation to restore lost property to its owners, i.e., so that workers would not neglect their task, they said that laborers may eat as they walk from one row of a vineyard or plantation to another row, and upon their return from the winepress. And with regard to a donkey, it is permitted to eat when it is being unloaded. This statement will be explained in the Gemara.
ערך אמן
אמן – אונותנין פיאה מכל אומן ואומן בפאה (בפרק הפיאה ניתנית) הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן (בבא מציעא צא:) פירוש מאומן לאומן משורה לשורה והן אציתא דהשותפין תרגום ירושלמי פאת שדך אומנים אחריא תרגום ירושלמי פאת ראשכם אומניא דרישיכון.
א. [עק, זייט.]
וכולן לא אמרו – שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן לא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל.
אבל מפני השב אבידה לבעלים – שלא יבטל ממלאכתו ויאכל.
אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן – כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחבירתה ואע״ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהא.
וחמור כשהיא פורקת – בגמרא מפרש לה.
וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה אבל מפני וכו׳. פירוש שאין דינו של פועל לאכול מן התורה אלא בשעת מלאכה אבל בהליכתו מאומן לאומן לא אי משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אי משום דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכדאיתא בגמרא אבל מפני תקנתו של בעל הבית התירו לו לפועל שיאכל בהליכתו מאומן לאומן כדי שלא יצטרך לאכול בשעה שיעסוק במלאכתו של בעל הבית ויתבטל. אבל ודאי אלו רצה לאכול אף בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית אפילו לאחר תקנה הרשות בידו אלא שתקנו שלא יצטרך לבא לידי כך. ועוד דמסתמא כיון שאכל בהליכתו מאומן לאומן לא יאכל לאחר מכאן שלא יראה כרעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.
מכל מקום למדנו מפורש ממשנתנו שעיקר אכילתו של פועל מן התורה היא בשעה שהוא עוסק במלאכתו של בעל הבית וזה שלא כדברי הרמב״ם בפרק י״ב מהלכות שכירות העושה במחובר אינו אוכל וכו׳. והמבטל ממלאכתו ואוכל בשעת מלאכה הרי זה עובר בלא תעשה וכו׳ עד לא יניף חרמש באכילתו. ולא מחוור כדכתיבנא. וכבר השיג עליו הראב״ד. ובסיפרי דרשה וקטפת מלילות בידך שלא יהא קוצר במגל ואוכל. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף וכו׳ ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עד כאן. ואף על פי שהריא״ף גורס בנוסה משנתינו וכולן לא אמרו אלא בשעת גמר מלאכה לאו למימרא שלא יאכל בשעה שמתעסק במלאכתו אלא הכי קאמר וכולן לא אמרו אלא עד שעת גמר מלאכה ולאפוקי לאחר שנגמרה מלאכתו אתא וכדקתני סיפא ובחמור כשתהא פורקת ולאו למימרא דבעוד שהמשאוי על גבה לא תאכל אלא הכי קאמר עד שתהא פורקת אוכלת אבל לאחר פריקה לא. הר״ן. וכן כתב הרמב״ן למעלה דיבור המתחיל ההוא מבעי ליה בשעת חרמש וכו׳.
מאומן לאומן. משורה לשורה והן אצייתא כדגרסינן בהשותפין תלת אצייתא בני תריסר תריסר גופני כדרפיק גברא ביומא. רבינו חננאל.
גמרא: תא שמע שור במחובר. פירש רש״י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואף על פי שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש. ורש״י עצמו פירש למעלה גבי אדם בתלוש מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. הרשב״א.
יש לעיין בדין שתי וערב האם זוהי הלכה מיוחדת בפועל או בחלות שם יין בכהת״כ. ועיין ברש״י (ד״ה עד שלא) שכתב וז״ל ועד שלא הלכו בשתי וערב אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוי ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר עכ״ל, ומשמע דהוי שיעור במלאכת ואכילת פועל דמשהילכו הפועלים שתי וערב אזי הוי מלאכתן ביין ואילו לפני כן הפועל עושה מלאכתו בענבים ואסור לו לשתות מהיין דאינו ממין מלאכתו. אולם עיין בשיטה מקובצת (בד״ה אמר רב נחמן) וז״ל פועלים עד שלא הלכו שתי וערב בגת ועדיין לא התחיל היין להמשך אין שותין ממנו כי עדיין בחזקת אוכל הוא ולא משקה אבל הלכו בו שתי וערב כלומר לאורכו ולרחבו של גת ונמשך היין לבור ונעשה בו תורת אוכל ותורת משקה ומותר לאכול מן הענבים ולשתות מן היין ר״ח ז״ל עכ״ל, דס״ל דאינו שותה ממנו עד שידרוך שתי וערב ונמשך היין לבור ונעשה בו תורת משקה. ומשמע דס״ל דהילוך שתי וערב בגת הוי דין בחלות שם משקה דיין בכהת״כ. ולכאורה תהיה נפ״מ לענין יין נסך דלא חל איסור יין נסך אא״כ דרך שתי וערב ונמשך היין לבור. ועיין ברמב״ם (פ״א מהל׳ טומאת אוכלין הכ״ד) וז״ל ענבים שדרכן משהלך בהן הדורך שתי וערב מתטמאין משקין עכ״ל, ומבואר דחלות שם משקה חל ביין רק אחרי שנדרך שתי וערב. וכן משמע ממה שפסק (בפי״ב מהל׳ שכירות הי״ב) וז״ל הפועלים שלא הלכו שתי וערב בגת אוכלין ענבים ואין שותין יין שעדיין אין עושין אלא בענבים בלבד ומשידרכו בגת ויהלכו בה שתי וערב יש להן לאכול מן הענבים ולשתות מן התירוש שהרי הן עושין בענבים וביין עכ״ל. ומבואר דכל זמן שלא הלכו שתי וערב בגת ליכא חלות שם משקה דיין. אמנם עיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ מאכ״א הי״א) וז״ל מאימתי יאסר יין העכו״ם משידרוך וימשך היין אע״פ שלא ירד לבור אלא עדיין הוא בגת הרי זה אסור וכו׳ עכ״ל, וצ״ע דלגבי סתם יין הרמב״ם לא הזכיר שיעור דשתי וערב. ומשמע דהרמב״ם סובר דאע״פ שחל חלות שם משקה דיין בכהת״כ משדרך שתי וערב, אמנם איסור סתם יין אינו חל אא״כ הוי יין שנפרד לעצמו ואינו מעורב בענבים והוי בעין בפני עצמו, ולכן נקט הרמב״ם דחל איסור סתם יין רק משנמשך היין לגת דאזי הוי יין בעין בפני עצמו. משא״כ בפועל אין צריך אלא שיעסוק הפועל במלאכת היין, ולכן אפילו אם אין היין נפרד לעצמו ועדיין מעורב בענבים מ״מ משחל בו שם משקה דיין דכהת״כ משהילך בו שתי וערב הותר לפועל לשתות מן היין, דחשיב עוסק במלאכת היין. ומבואר דלרמב״ם יש שיעור מיוחד בדין סתם יין דהיין נפרד לעצמו, דאזי ראוי הוא לניסוך ע״ג המזבח, ועיין ברמב״ם (פי״א מהל׳ מאכלות אסורות ה״ט - ה״י) ומשמע ממנו דדין סתם יין בגת תלוי בדין יין הראוי להתנסך ע״ג המזבח.
רש״י ד״ה וכולן לא אמרו וז״ל שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן לא בטלתי עכשיו אשב לי ואוכל עכ״ל.
וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה — באותה שעה יכול לקחת ולאכול, אבל משום השב אבידה לבעלים כדי שלא יבטלו הפועלים ממלאכתם באכילה אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן (משורה לשורה בכרם או במטע), ובחזירתן (כשחוזרים) מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.
And with regard to all of these cases the Sages said that he may eat only at the time of work. But due to the obligation to restore lost property to its owners, i.e., so that workers would not neglect their task, they said that laborers may eat as they walk from one row of a vineyard or plantation to another row, and upon their return from the winepress. And with regard to a donkey, it is permitted to eat when it is being unloaded. This statement will be explained in the Gemara.
הכל
(11) גמ׳ גְּמָרָא : אִיבַּעְיָא לְהוּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר מִמִּין שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן וְהָא אִיכָּא אוֹ דִלְמָא מִמַּה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן וְהָא לֵיכָּא.
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages with regard to the ruling of the mishna: If a laborer was performing labor on this vine, what is the halakha concerning the possibility that he may eat from another vine? Do we require only that the food must be from the type that you are placing into the homeowner’s vessels, and this condition is fulfilled here, or perhaps we require that it must be from that very food which you are placing into the homeowner’s vessels, and this is not the case here?
ד גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו בבירור הלכה שבמשנה: היה הפועל עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר? האם רק ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן [צריכים אנו] — והא איכא [והרי יש כאן] ומתקיים תנאי זה, או דלמא [שמא] דווקא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית מאותו דבר עצמו בעינן [צריכים אנו] — והא ליכא [והרי איננו]?
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages with regard to the ruling of the mishna: If a laborer was performing labor on this vine, what is the halakha concerning the possibility that he may eat from another vine? Do we require only that the food must be from the type that you are placing into the homeowner’s vessels, and this condition is fulfilled here, or perhaps we require that it must be from that very food which you are placing into the homeowner’s vessels, and this is not the case here?
הכל
(12) וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר חעוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה לֹא יֹאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר שׁוֹר בִּמְחוּבָּר הֵיכִי אָכֵיל אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי בִּשְׁרָכָא.
And if you say that one who was performing labor on this vine may not in fact eat from another vine, a further question arises: With regard to an ox performing labor with produce attached to the ground, how can one enable it to eat? The ox is tied to the front of the wagon, while the laborers are working on a vine adjacent to the wagon. Consequently, it is impossible for the ox to eat from the vine on which labor is being performed. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: In the case of long branches it is possible for the animal to perform labor at one end of the branch while eating from the other.
ואי אמרת – למה לי למיבעי להא פשיטא דאוכל דאי אינו אוכל שור במחובר דרבינן לעיל דאכיל היכי אכיל הרי מלאכת שור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהרי קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושין בגפן שאצל העגלה ונותנים בעגלה.
אי משום הא לא תפשוט אמר רב שישא בשרכא – בזמורה ארוכה מאד ומגעת עד לפני השור.
שור במחובר היכי משכחת לה – פירש בקונטרס הלא הבהמה אינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה שהיא נושאה שהבהמה לפני העגלה ואין נראה לר״י דההוא גפן הוי תלוש ולא מחובר אלא הכי פירושו במחובר היינו כשהוא דש במחובר היכי משכחת לה שיאכל אותן שבלין עצמן שהוא דש דבשלמא שור בתלוש אתי שפיר שכל תבואה התלושה אשר שם חשובה כאגודה אחת ואין צריך לאכול מאותה שהוא דש ממש אבל מחובר כל קלח וקלח חשוב בפני עצמו ומשני בשרכא פירוש בקטניות או בתבואה שהיא ארוכה שיכול לאכול אותן שבלין עצמן שהוא דש.
ת״ש שור במחובר. פירש״יא הרי מלאכת השור במחובר א״אב לו לאכול מגפן שעושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושין מגפן שאצל העגלה ונותנין בה. ותמה הואג שאין השור הזה עושה במחובר אלא בתלוש ואוכל הוא בתלוש ממשוי שעל גבו מן התורה. ורש״י עצמו פירש למעלהד גבי אדם ששכרו לכתף לשאת הענבים וחבירו בוצר דהוה ליה מלאכתו בתלוש. אלא שור במחובר כגון שהיה דש בקטנית ותבואה במחובר.
א. ד״ה ואי אמרת.
ב. בכתי״א 2 הגירסא: לא אפשר לו וכו׳.
ג. כה״ק ופירשו כרבנו תוד״ה שור תוס׳ הרא״ש הרשב״א בשטמ״ק והריטב״א.
ד. לעיל פח ב ד״ה לכתף.
שור במחובר. פירש רש״י הרי במלאכת השור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהוא קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושים בגפן אצל העגלה ונותנים בה. ויש מקשים לפירושו, שאם כן אין השור עושה במחובר אלא בתלוש ואע״פ שבוצרים מן המחובר ונותנין בעגלה, מכל מקום הוא אינו עושה אלא בתלוש, ורש״י עצמו פירש למעלה (פ״ח: ד״ה לכתף) גבי אדם בתלוש, מי לא עסקינן ששכרו לכתף לשאת ענבים וחביריו בוצרין דהויא מלאכתו בתלוש. ופירשו שור במחובר, כגון ששכרו לדוש קטנית ותבואה במחובר. (שיטמ״ק).
וזה לשון הריטב״א: שור במחובר היכי אכיל. פירש רש״י שהרי השור עומד בין העגלה כשבאין לטעון זה והוא עומד ואוכל מגפן שלפניו והם טוענין אותו מן הגפנים שלפניהם. ואין זה נכון חדא דשפיר משכחת לה שטוענין אותו מן הגפנים שלפניו. ועוד דאם כן אפילו מאותו גפן עצמו שטוענין אותו אין לו לאכול שהרי מלאכת השור בתלוש הוא להוליך פירות ממקום למקומן והעושה בתלוש אינו אוכל במחובר. לפיכך הנכון דמיירי בשור ששכרוהו לעקור קטניות שהוא מושך את הברזל בדרך הליכתו ועוקר את הקטניות שלאחריו והוא אוכל מה שלפניו והוה ליה כעושה בגפן זה ואוכל בגפן זה ושניהם במחובר. ופרקינן בשרכא. כלומר שעלי הזמורות לפירוש רש״י או עלי הקטניות לאידך פירושא הן ארוכות ומגיעות מלאחריו עד מלפניו ואוכל מאותן שהוא עושה בהן ממש. עד כאן. ורבינו חננאל פירש כפירוש רש״י וזה לשונו: ופשטינן בשרכא. פירוש שרכא עלין וזמורות משוכים מכרם זה למקום שהשור דש בו שהם הם. עד כאן.
ואם תמצי לומר [תמצא לומר] ותחליט שאכן עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, יש לשאול שאלה נוספת: שור שעושה מלאכה במחובר היכי אכיל [כיצד הוא רשאי לאכול]? שהרי בשעה שעושה מלאכה עושה הוא ברגליו, וראשו נמצא במקום אחר, ונמצא שאיננו יכול לאכול ממש מאותו דבר שבו הוא עושה מלאכה! אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: בשרכא [בענפים ארוכים] שבהם יתכן שעושה מלאכה בקצה אחד של הענף, ומקצהו האחר אוכל. קושי זה נפתר, אבל גופה של השאלה צריכה תשובה.
And if you say that one who was performing labor on this vine may not in fact eat from another vine, a further question arises: With regard to an ox performing labor with produce attached to the ground, how can one enable it to eat? The ox is tied to the front of the wagon, while the laborers are working on a vine adjacent to the wagon. Consequently, it is impossible for the ox to eat from the vine on which labor is being performed. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: In the case of long branches it is possible for the animal to perform labor at one end of the branch while eating from the other.
הכל
(13) תָּא שְׁמַע הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים הָא תְּאֵנִים וּתְאֵנִים דֻּומְיָא דִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים אוֹכֵל וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי טבְּמוּדְלֵית.
This difficulty has been resolved, but the original dilemma remains. The Gemara therefore suggests: Come and hear a resolution from the mishna: If a laborer was performing labor with figs he may not eat grapes. This indicates that if the two types of produce are figs and other figs, similar to the figs and grapes mentioned in the mishna, he may eat. Now, if you say that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, how can you find these circumstances? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The ruling of the mishna is stated with regard to a hanging vine, and he eats from one edge of the branch while working on the other side.
ערך אוון
אוון – א(בבא מציעא צא:) שכרו מאוונ׳ לאוונא בגמר׳ או שנעשית ובסוף גמרא דפרק קמא דנזיר וליהוי כל אוונא ואוונא פי׳ מקום ששם שומרי הדרכים ומוכרי חפצים. אוונא דמיא כבר פירש׳ בערך אודנ׳ (א״ב: פירוש בלשון יוני חדד תרגום על פסוק עוד היום בנוב לעמוד ועבד תלת אונין).
ערך דל
דל – ב(בפרק ד׳ דפיאה) בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים כן הוא משפט הפיאה שכל עני ועני מה שמגיע לידו זוכה בו שהפקר הוא ואם יש שם עניים ואומרים תשעים ותשעה נחלק את הפיאה בשוה שיכול כל אחד ואחד ממנו ליטול כשיעור המגיע לחלקו ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה כלומר נתפוש כל אחד וא׳ ממני כמה שיכול ומהו כהלכה כן מפורש (בתורת כהנים) תעזוב הנח לפניהן והן יבוזו אפילו צ״ט אומרים לחלק ואחד אמר לבוז אפילו הוא בריא אפילו ידיו יפות לזה שומעין שאמר כהלכה יכול אף דלית ודקל כן תלמוד לומר אותם אפילו צ״ט אומרים לבזבז ואחד אומר לחלק אפי׳ חולה אפילו מנוול לזה שומעין שאמר כהלכה ומה ראית לומר בדלית ודקל לחלק ושאר פירות לבזבז אחר שריבה הכתוב ומיעט תלמוד לומר קציר מה קציר שהקטן שולט בו כגדול יצאו דלית ודקל שאין הקטן שולט בו כגדול זה פירש רבינו משולם ברבי משה ברבי איתיאל מעיר מגנצ״א (פרק ז בכלאים) המדלה את הגפן (מנחות פו:) אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות (פסחים ע) ת״ר אוכלין בענבין עד שיכלו דליות של אבל. (בבא מציעא צא:) אמר רב ששת בריה דרב אידי במודלית. (בבא מציעא קיא) דלית שעל גב פרסקי פי׳ דלית גפן גדול המודלה על גבי אילנות מן ורעו דליותיו ובלעז פירגול״ה.
א. [גאסטהויז, ווירטסהויז.]
ב. [צוויגענרייכער. רעבע.]
דומיא דתאנים וענבים – שעושה בתאנה זו ואוכל בחברותיה.
אמר רב שישא בריה דרב אידי – לעולם תרוייהו בעינן ממין וממה והאי דאיצטריך למיתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלת על הגפן או גפן מודלה על תאנה ואשמועינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר ואע״ג דהוי עסוק בשניהם שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים של זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלת על חבירתה אין צריך להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עסוק.
תא שמע היה עושה בענבים וכו׳. ופרקינן דהכא במאי עסקינן בשמודלית זו על גבי זו והוה ליה כדבר אחר הילכך במין אחד אוכל בשני מינים לא יאכל. ומדלא אוקמה באילן המורכב שנושא שני פירות משמע דבהא דכולי עלמא כאילן אחד דמי ואוכל בשניהם ואפשר דלא בעי למנקט אלא מילתא דשכיחא. ועוד דתאנים וענבים אינם מקבלים הרכבה זה עם זה. הריטב״א.
במודלת וכו׳. פירוש וקצת עסק למינו ולא לשאינו מינו כיון שאינו נותן משניהם וכדפירש רש״י. והיה אפשר לומר דכשהן סמוכות לא קמיבעיא ליה כלל דודאי שרי והיינו דקאמר בסמוך היכא דאיכא אשתו ובניו דמשמע דלא קא מיבעיא אלא כשאינן סמוכות. שיטה.
ומבואר מרש״י דמותר לפועל לאכול מעט מעט בשעת מלאכתו אבל אסור לו להפסיק ממלאכתו ולישב ולאכול. ונראה דהך איסור אינו משום גזילה וביטול זמן מלאכתו, דיתכן דליכא יותר ביטול זמן כשמפסיק ממלאכתו ויושב לאכול ממה שהיה מבטל זמן כשאוכל מעט מעט בשעת מלאכתו, דסוף כל סוף הזמן שאוכל בו הוא מבטל ממלאכתו, ויתכן שהפועל יעשה חשבון של כמה זמן היה לוקח לו לאכול בשעת מלאכתו ועכשיו הוא רוצה לשבת ולאכול כשיעור הזמן ההוא, שאומר לעצמו עד כאן לא בטלתי ממלאכה לאכול עכשיו אשב לי ואוכל, ואפילו הכי אסור לו להפסיק ממלאכה לישב ולאכול. וי״ל דחל איסור מסוים שלא יבטל הפועל ממלאכתו וישב לאכול בשיעור זמן גדול, ורק הותר לו ליבטל מעט זמן ולאכול בשעת מלאכתו. אמנם צ״ע מהו השיעור דזמן גדול שאסור לו להתבטל ולאכול ומהו שיעור הזמן מועט שמותר לו להתבטל ולאכול בו.
ומציעים: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: היה עושה בתאנים — לא יאכל בענבים, ונדייק: הא [הרי] אם היו אלה תאנים ותאנים דומיא [בדומה] לתאנים וענבים שאינם אותו דבר עצמו — מכל מקום אוכל. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי העושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, היכי משכחת לה [כיצד אתה יכול למצוא אותה, אפשרות כזו]? אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: כאן מדובר בגפן מודלית, שיתכן שמעבד צד אחד שלה, ואילו האכילה היא מצד אחר.
This difficulty has been resolved, but the original dilemma remains. The Gemara therefore suggests: Come and hear a resolution from the mishna: If a laborer was performing labor with figs he may not eat grapes. This indicates that if the two types of produce are figs and other figs, similar to the figs and grapes mentioned in the mishna, he may eat. Now, if you say that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, how can you find these circumstances? Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: The ruling of the mishna is stated with regard to a hanging vine, and he eats from one edge of the branch while working on the other side.
הכל
(14) תָּא שְׁמַע אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת וְאוֹכֵל וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר נֵיזִיל וְנֵיתֵי וְנֵיכוֹל הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מַאי.
The Gemara offers another suggestion: Come and hear another resolution from the mishna: But he may hold himself back from eating until he reaches a place of good-quality fruit and eat. And if you say that one who was performing labor on this vine may eat from another vine, let him go and bring and eat. Why must he wait until he reaches that particular vine? The Gemara answers: There, the reason is due to the neglect of work caused by the laborer walking to the other vine. We do not raise the dilemma with regard to that case, as he may certainly not stop performing labor to go and eat elsewhere. When the dilemma was raised before us, it was with regard to a case where his wife and children are present. What is the halakha as to whether his family members, who are not performing labor, may bring him fruit?
ליזיל וליתי למקום שהוא עושה – ולמה ליה למנוע.
משום ביטול מלאכה – שביטל בהליכתו ובחזירתו.
אשתו ובניו מהו – שלא נשכרו אצל בעל הבית וקא מייתו ליה.
כי קא מבעיא ליה דאיכא אשתו ובניו. ואם תאמר דמשמע לעיל דדייקינן הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים אוכל ולא צריכינן לאוקומי מתניתין במודלית אם איתא דעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ואם כן מתניתין איירי בדאיכא אשתו ובניו דאי בדליכא היכי אכיל הא איכא בטול מלאכה ואם כן אמאי קתני אבל מונע עצמו עד שמגיע אצל יפות ליזלו אשתו בניו ולייתי ליה. ויש לומר דעד שיגיע אצל יפות איירי נמי בשני מינים כגון תאנים וענבים דטעמיה דהני רעות והני יפות. מפי רבי. תוספות שאנץ.
ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר מממה ששנינו עוד: אבל מונע הפועל את עצמו מאכילה עד שמגיע למקום היפות, ואוכל. ואי אמרת [אם אומר אתה] כי העושה בגפן זה אוכל בגפן אחר, אם כן ניזיל וניתי וניכול [שילך ויבוא ויאכל] ולא יצטרך להמתין עד שיגיע לאותה גפן משובחת! ומשיבים: התם [שם] הטעם הוא משום ביטול מלאכה שמבטל בהליכתו, ולכן לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שאלה זו שוודאי אסור לו לבטל ממלאכתו כדי לאכול במקום אחר, כי קא מבעיא לן היכא דאיכא [כאשר נשאלה לנו השאלה, הרי היא במקום שיש] אשתו ובניו שאינם עובדים, ומותרים לאכול — השאלה היא האם להם מותר לקטוף מאותם הפירות שאין הוא עושה בהם באותה שעה, מאי [מה] הדין?
The Gemara offers another suggestion: Come and hear another resolution from the mishna: But he may hold himself back from eating until he reaches a place of good-quality fruit and eat. And if you say that one who was performing labor on this vine may eat from another vine, let him go and bring and eat. Why must he wait until he reaches that particular vine? The Gemara answers: There, the reason is due to the neglect of work caused by the laborer walking to the other vine. We do not raise the dilemma with regard to that case, as he may certainly not stop performing labor to go and eat elsewhere. When the dilemma was raised before us, it was with regard to a case where his wife and children are present. What is the halakha as to whether his family members, who are not performing labor, may bring him fruit?
הכל
(15) תָּא שְׁמַע וְכוּלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ פּוֹעֲלִים אוֹכְלִים בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת.
Once again the Gemara suggests: Come and hear a resolution from the mishna: And with regard to all of these cases they said that he may eat only at the time of work. But due to the mitzva to restore lost property to its owners, the Sages said that laborers may eat as they walk from one row to another row, and upon their return from the winepress.
רבי׳ יצחק בן יהודה ז״ל אבל מפני השב אבדה לבעלים כול׳ פיר׳ מפני שלא יבטלו ממלאכת בעל הבית, התירו להן לוכל כשהן מהלכין משורה לשורה, וכן פועלים הבוצרים בכרם ונותנין בגת כשהן חוזרין והן בטלין, אוכלין, שאם אי אתה עושה להן נמצאת מאביד ממונו של בעל הבית, מפני שבטלין ממלאכתן ואוכלין. ועושה בגפן זה אינו אוכל מגפן אחר פיר׳ ואפילו שהן ממין אחד דממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית [בעינן] וליכאא.
א. משמע שסובר רבנו דנפשט ספק הגמ׳ וכ״כ באו״ז (אות רפ״ח) והמאירי בביאור המשנה, אבל הרא״ש סי׳ י׳ כתב דהוא איבעיא דלא איפשיטא ולא יאכל, ואי אכיל לא מפקינן מיניה, ועיין ברי״ף [נג, א בדפי הרי״ף] שכתב בסתם עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, ולכאורה משמע כדעת האו״ז, אבל בהשלמה כתב דהרי״ף כ״כ משום דלא איפשיטא, ולא מפקינן ממונא מספיקא.
תא שמע [בא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו: וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו: פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת.
Once again the Gemara suggests: Come and hear a resolution from the mishna: And with regard to all of these cases they said that he may eat only at the time of work. But due to the mitzva to restore lost property to its owners, the Sages said that laborers may eat as they walk from one row to another row, and upon their return from the winepress.
הכל
(16) סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי וּמִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לִבְעָלִים הוּא דְּאָכֵיל מִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר.
The Gemara explains the attempted resolution: The Sages assumed that the basic principle of this halakha is that a laborer who was walking is considered like one who was performing his labor, and it is therefore permitted for him to eat. And yet, it is due to the mitzva to restore lost property to its owner that he may eat, whereas by Torah law he may not eat. But if he is performing labor, why is he not allowed to eat? Apparently, this indicates that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, and therefore once he starts walking and is no longer alongside the vine he may not partake of it by Torah law.
סברוה – רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מהא בעיין.
מהלך – בצרכי בעל הבית כגון זה בלכתו מאומן לאומן.
כעושה מעשה דמי – ויש לו לאכול ואפילו הכי אי לאו דתקון ליה רבנן דניחא ליה לבעל הבית מדאורייתא לא אכיל מפני שהליכתו צורך גפן שהולך אצלה הוא ואכילתו מענבים שקוצץ מזו שיצא ממנה הוא אלמא עושה בזה אין אוכל בזה.
סברוה מהלך כעושה מעשה דמי פירוש מהלך לבצור כבוצר דמי. מיהו בעושה מעשה במקומו הוא ולא בעושה במה שלפניו ומפני השבת אבדה לבעלים יש להם תשלומין למה שלא אכלו בשעת מלאכתם אבל מדאורייתא לא אכלי ושמע מינה עושה במקום זה אינו אוכל בגפן אחר. איכא דאמרי סברוה מהלך לאו כעושה מעשה דמי. פירוש מדלא קתני בהשתנותם ממקום למקום וקאמר בהליכתן ובחזירתן אלמא בשעת הליכה הוא התשלומין שלא היו ראוין לאכול משום דמהלך לאו כעושה מעשה דמי אבל מפני שאינו עושה עדיין בגפן שלפניו לאו הוי תשלומין כי מן הדין הוא אוכל והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכלי מאומן לאומן משום דלאו כעושה מעשה דמי אבל לא מפני שאינו עושה עדיין. הראב״ד.
וכתב הריטב״א איכא דאמרי סברוה דכולי עלמא מהלך לאו כעושה מעשה דמי והיינו טעמא דלא אכיל מדאורייתא הא לאו הכי אכיל ושמע מינה עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר. תמיהא מילתא הא מנא ליה דדילמא מתרווייהו טעמי לא אכיל מדאורייתא משום דלאו כעושה מעשה ומשום דעדשה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וכי דינא דאורייתא לא הוה ליה לעולם אלא חד טעמא לעולם. ויש לומר דתלמודא משמע ליה דאלו אית ביה מדאורייתא תרי איסורי לא הוו עקרי רבנן תרווייהו איסורי מפני השבת אבדה לבעלים ואף על גב דבמידי דממונא כי הכא בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה ואפילו במקום עשה כי הכא חדא עקרי תרתי לא עקרי. ובעיין לא איפשיטא הילכך לא יאכל ואם אכל אינו משלם. עד כאן.
סברוה [סברו] לומר, כהנחה יסודית בפתרון שאלה זו, שהפועל המהלך כעושה מעשה מלאכה דמי [נחשב], שהילוכו זה נחשב כחלק מעבודתו והיה ראוי לו לאכול באותה שעה, ובכל זאת שנינו שמשום השב אבידה לבעלים הוא דאכיל [שאוכל] ואילו מדאורייתא לא אכיל [מדין תורה אינו אוכל], ואם עובד מדוע אינו אוכל? אלמא [מכאן] שהעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, ולכן כשמהלך ואינו עוד בצד הגפן — אסור היה לו מדין תורה לאכול.
The Gemara explains the attempted resolution: The Sages assumed that the basic principle of this halakha is that a laborer who was walking is considered like one who was performing his labor, and it is therefore permitted for him to eat. And yet, it is due to the mitzva to restore lost property to its owner that he may eat, whereas by Torah law he may not eat. But if he is performing labor, why is he not allowed to eat? Apparently, this indicates that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine, and therefore once he starts walking and is no longer alongside the vine he may not partake of it by Torah law.
הכל
(17) לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר וּמְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי.
The Gemara refutes this argument: No; actually, I could say to you that one who was performing labor on this vine may even eat from another vine, but a laborer who was walking is not considered like one who was performing his labor. The reason that he is not permitted to eat by Torah law is not because he is performing labor on a different vine, but because he is walking at the time.
ועיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״ג) וז״ל המבטל ממלאכתו ואכל או שאכל שלא בשעת גמר מלאכה ה״ז עובר בלא תעשה שנא׳ וחרמש לא תניף מפי השמועה למדו שכל זמן שהוא עוסק בקצירה לא יניף חרמש לאכילתו עכ״ל. והשיג עליו הראב״ד וז״ל ולא מפני ביטול מלאכה אלא שלא יעשה אכילתו קבע כעין מלאכתו עכ״ל. ונראה דהראב״ד סובר שמותר לפועל לאכול בשעת קטיפה ואסור לו להפסיק מלאכתו ולשבת ולאכול, אולם אין האיסור משום ביטול זמן מלאכתו, אלא דכשמפסיק ויושב ואוכל הו״ל אכילת קבע ולא הותר לפועל אלא אכילת ארעי. ואילו כשהפועל אוכל בשעת המלאכה הו״ל אכילת ארעי. ונראה לומר דזה נמי יסוד הדין אליבא דרש״י, דאין האיסור משום ביטול זמן מלאכתו וגזילת זמן מלאכה מהבעה״ב, אלא דכשמפסיק ממלאכתו ויושב לאכול הו״ל אכילת קבע ולא הותר לפועל אלא אכילת ארעי.א
משנה. וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן.
ופרש״י (ד״ה אמרו) וז״ל כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחבירתה ואע״ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהא עכ״ל. והנה יש לעיין בזה דבעלמא קיי״ל דהליכה למלאכה נחשבת כהתחלת המלאכה המחייבת בפעולה (וכדפסק הרמב״ם פ״ט מהל׳ שכירות ה״ד), וא״כ למה אין ההליכה מאומן לאומן חלק ממלאכתו ומותר לפועל לאכול באותה שעה מדאורייתא. ונראה דההליכה למלאכה הוי חלק ממלאכה דעלמא, אך שאני אכילת פועל דצריך להתעסק בגוף החפצא שאוכל ממנו, ובהליכה אינו עוסק במלאכה בגוף החפצא עצמה שרוצה לאכול ממנו ולכן אינו אוכל מדאורייתא אלא מדרבנן.
והנה אליבא דרש״י פועל אוכל מדאורייתא דוקא בשעת הבצירה ומפני השב אבידה תקנו שיאכל אף בהליכתו מאומן לאומן אחרי שגמר מלאכתו. אמנם עיין ברמב״ם (פי״ב מהל׳ שכירות ה״ב) וז״ל והעושה במחובר כגון בוצר וקוצר אינו אוכל אלא כשיגמור עבודתו כגון שיבצור ויתן בסל עד שימלאנו וינפץ הסל למקום אחר ויחזור ויבצור וימלאנו ואינו אוכל אלא עד אחר שימלא את הסל. אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו חכמים שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין עכ״ל. ומבואר דאליבא דהרמב״ם מדאורייתא אוכל הפועל לאחר שגמר מלאכת הבצירה כשהעבנים בסל ומפני התקנה תקנו שיהיה אוכל כשהולך מאומן לאומן לפני שגמר מלאכת הבצירה כדי שלא ישב ויאכל ויבטל ממלאכתו. וצ״ע היאך יפרש הרמב״ם את סוגיין, דלכאורה היא כנגד שיטתו, דהא בסוגיין איתא שיתכן שיאכל מדאורייתא בשעת בצירה מפני שמהלך כעושה מעשה דמי או מפני שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר, וקשה דהא לפי הרמב״ם אין הפועל אוכל קודם גמר המלאכה לפני שמלא את הסל.
ונראה לבאר עפ״י דברי הרמב״ם בפיה״מ שכתב וז״ל ואמנם התיר להם לאכול בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן לגת לפי שבאותה שעה הם בטלים וכיון שא״א להם בלא אכילה טוב הוא לאכול בשעת הבטלה ולא יאכל בשעת (גמר) מלאכה ויתבטלו כל זמן שאוכלין וזה טוב לבעה״ב עכ״ל. ונראה דהפועל הולך עם הסל המלאה לנפץ אותו במקום אחר וחוזר עם הסל כשהוא ריק כדי לבצור עוד. ונראה דהתקנה היתה שיאכל רק אחרי שמנפץ את הסל וחוזר והולך עם סל ריק והולך לאומן חדש כדי לבוצרו. ולפי״ז הסוגיא אתי שפיר דמדאורייתא אוכל מאחר שכבר מלא את הסל אלא שאוכל בחזרתו כשהולך עם סל ריק, ודו״ק.
גמ׳. אמר רב שישא בריה דרב אידי במודלית. ופרש״י (בד״ה אמר רב שישא) וז״ל לעולם תרווייהו בעינן ממין וממה והאי דאצטריך למיתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלת על הגפן או גפן מודלה על תאנה ואשמועינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר, ואע״ג דהוי עוסק בשניהם שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים של זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלת על חבירתה אין צריך להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עסוק עכ״ל. ובביאור דבריו נראה דמכיון דענבים וענבים ממין אחד הם אזי כשהפועל מגביה את הגפן המודלית כדי לבצור את הענבים מהגפן שמתחתיו הו״ל עוסק במלאכה אחת של בצירת ענבים. משא״כ כשהמודלית היא תאנים שהם מין אחר אזי הגבהתם אינו מצטרף למלאכת בצירת הענבים, ולכן אסור לו לאכול מן התאנים, דהוא עוסק בבצירת ענבים בגפן שלמטה ורק מהם מותר לו לאכול, והגבהת התאנים הו״ל מלאכה אחרת ולא חלק ממלאכת בצירת הענבים.
גמ׳. לעולם אימא לך עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר ומהלך לאו כעושה מעשה דמי. ונראה דהעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר משום דבשניהם יש ענבים שבוצר וחשיב עוסק במלאכת בצירת ענבים, ומשו״ה יש צירוף בין הגפן הראשון לשני ואוכל משניהם. משא״כ כשמהלך דאינו עוסק במלאכה בגוף החפצא של הענבים, משו״ה אינה נחשבת לאותה מלאכת הבצירה ומשו״ה אינו אוכל.
גמ׳. עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר ומהלך כעושה מעשה דמי. כלומר דמהלך מצטרף לגפן שהולך אליו ואילו עבודה בגפן אחד אינה מצטרפת לגפן שני.
א. ומצינו כעין דין זה בהל׳ קריאת שמע שכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ ק״ש ה״ד) וז״ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרשה ראשונה כולה. וכן האומנין בטלין ממלאכתן בפרשה ראשונה כדי שלא תהא קריאתן עראי והשאר קורא הוא כדרכו ועוסק במלאכתו עכ״ל. ומוכח דאי קורין פועלים ק״ש בשעת מלאכתן הוי קריאת עראי ואילו אם מפסיקים וקורין שלא בשעת מלאכתן הוי קריאת קבע. ונראה דה״ה לגבי פועל דכשאוכל בשעת מלאכתו הו״ל אכילת ארעי ואילו כשמפסיק ממלאכתו ויושב ואוכל הו״ל אכילת קבע ואסור. (רבינו זצ״ל)
ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי העושה בגפן זה אף אוכל בגפן אחר, אלא מהלך לאו [לא] כעושה מעשה דמי [נחשב], ומדין תורה אינו אוכל באותה שעה, אלא אמרו חכמים שיאכל אז כדי שלא יימצאו הבעלים מפסידים מזמן עבודתו על ידי אכילתו. בעיה זו היתה לה גם נוסחא אחרת.
The Gemara refutes this argument: No; actually, I could say to you that one who was performing labor on this vine may even eat from another vine, but a laborer who was walking is not considered like one who was performing his labor. The reason that he is not permitted to eat by Torah law is not because he is performing labor on a different vine, but because he is walking at the time.
הכל
(18) אִיכָּא דְּאָמְרִי סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל מִשּׁוּם דְּלָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי הָא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה אָכֵיל מִדְּאוֹרָיְיתָא אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר.
The Gemara cites an alternative version of this discussion. There are those who say as follows: The Sages assumed that a worker who was walking is not considered like one who was performing his labor, and this is the reason that the baraita says that he may not eat by Torah law: Because he is not considered like one who was performing his labor. This indicates that if he is performing his labor, he may eat by Torah law. Apparently, it may be inferred that one who was performing labor on this vine may eat from another vine.
הא עושה מעשה אוכל מן התורה – תימה מנלן למידק הכי דמתניתין לא משמע כלל דלא קתני אלא שאוכל משום השבת אבידה אבל אי לאו משום הכי לא היה אוכל אפילו מהלך כעושה מעשה דמי דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וי״ל דדייק מדלא נקט במתניתין משום השבת אבידה אמרו הפועלים אוכלים כשמביאים כלים מאומן לאומן דהוו עושין מעשה ומינה הוה ידעינן דאפילו בעושה מעשה אין אוכלים אלא מפני השבת אבידה אלא ודאי מדנקט בהליכתן מאומן לאומן שאין עושין מעשה משמע דאי הוו עבדי מעשה הוו אכלי מדאורייתא.
בד״ה הא עושה כו׳ כשמביא כלים מאומן לאומן דהוי עושין מעשה כו׳ עכ״ל דלא שייך להביא ענבים מאומן לאומן אלא לגת מוליכין אותם אבל כלי המלאכה מוליכין מאומן לאומן וליכא למימר דדוקא בעושה מעשה הוא דאוכלין דכיון דאין אוכלין אלא משום השבת אבידה וטובה היא לבעלים מה לי עושה מעשה ומה לי אין עושה מעשה וק״ל:
איכא דאמרי [יש שאומרים] כי סברוה [סברו חכמים] כהנחת יסוד לומר שמהלך לאו [לא] כעושה מעשה דמי [נחשב] והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכיל [זה הטעם שמן התורה אינו אוכל] — משום דלאו [שלא] כעושה מעשה דמי [נחשב], הא [הרי] את היה עושה מעשה — הריהו אוכל מדאורייתא [מדין תורה], אלמא [מכאן] שעושה בגפן זה אוכל בגפן אחר!
The Gemara cites an alternative version of this discussion. There are those who say as follows: The Sages assumed that a worker who was walking is not considered like one who was performing his labor, and this is the reason that the baraita says that he may not eat by Torah law: Because he is not considered like one who was performing his labor. This indicates that if he is performing his labor, he may eat by Torah law. Apparently, it may be inferred that one who was performing labor on this vine may eat from another vine.
הכל
(19) לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר
The Gemara rejects this claim: No; this is not a proof, as actually I could say to you that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine,
The Gemara rejects this claim: No; this is not a proof, as actually I could say to you that one who was performing labor on this vine may not eat from another vine,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.