בתוספות בד״ה מה שעיזי חולבות כו׳ הך ברייתא לא קשי׳ לרב כו׳ דהכא אין רגילות כו׳ עכ״ל. לפי מה שכתבו התוספות בסוף הדיבור דאיכא לאוקמי התם בפרדיסא כשלא יצא עדיין הפרי כלל א״כ בלא״ה לא קשה לרב מברייתא דהכא שאף אם נפרש דמכר לו הפרדיסא הן רב או מעט אפ״ה יש טעם לאסור דאין כאן זבינא כלל שהוא דבר שלא בא לעולם וה״ל זוזי הלואה גביה כמו שאכתוב בסמוך משא״כ בברייתא הוי דבר שבא לעולם אלא דהתוס׳ לא נחתי כאן להכי אלא קושטא דמילתא קא מפרשי דאף בפרדיסא שבא לעולם אפ״ה אוסר רב משום דקא מוזיל טובא וק״ל:

בא״ד וא״ת לרב דאסר פרדיסא מ״ש ממשכנתא דסורא כו׳ עכ״ל. לכאורה אין קושי׳ זו נמשכת לסוגיא דהכא כלל אלא דיש לומר דבלא סוגי׳ דהכא הוי פשיט׳ להו להתוס׳ דפרדיסא איירי שמכר לו המדה בכך וכך וא״כ לא דמי למשכנתא אלא דמברייתא דהכא משמע להו דע״כ לא איירי שמכר לו המדה בכך וכך דא״כ מ״ט דשמואל דשרי דהא בברייתא קתני בהדיא שאם אמר לו כך וכך אסור אע״כ דפרדיסא היינו שמכר לו הן רב או מעט א״כ מקשו שפיר מ״ט דרב ואפ״ה כתבו בסוף דעוד י״ל דמיירי בכך וכך ואפ״ה לא קשיא לשמואל וק״ל:

בא״ד ואע״ג דהתם נמי ממילא קא רבו איכא לאוקמי כו׳ כשלא יצא עדיין הפרי כלל עכ״ל. לכאורה יש להקשות א״כ מ״ט דשמואל דשרי משום דזימנין הוי בי׳ תיוהא שהרי אין כאן מכירה כלל דכיון שלא יצאו הפירות ה״ל דבר שלא בא לעולם וכל א׳ יכול לחזור אף משבא לעולם וא״צ לקבל מי שפרע וליכא למימר דהכא איירי שכבר חנטו האילנות דבכה״ג כתבו הפוסקים דה״ל כדבר שבא לעולם שהרי מבואר שם הטעם דכיון דמיני׳ קא רבו ה״ל כיצאו כבר וא״כ הדרא קושית התוספות לדוכת׳ מ״ט דרב דאסור מ״ש מדלועין ללישנא בתרא דרבא. מיהו יש ליישב דאע״ג דלענין גוף המקח מיקרי חנטה דבר שבא לעולם אפ״ה לא מהני לענין ריבית שהרי ללישנא קמא רוצה לאסור אף בדילועין שכבר יצאו וא״כ יש לחלק נמי בלישנא בתרא בין מיניה קא רבו דפירות גמורי׳ ובין חנטת האילן. ועי״ל דאיירי שפיר שלא חנטו והא דשרי שמואל היינו כשא״ל הפרדס אני מוכר לך לפירותיו דבכה״ג קנה וק״ל:

בד״ה אי תקפה תימה דהיכי מיירי כו׳ ואי בשלא משך מה צריך להתנות כו׳ עכ״ל. ויש כאן מקום עיון דבשלא משך נמי הוי מצי לאקשויי קושי׳ קמייתא דהא לעיל בכל הסוגיא משמע דלענין איסור ריבית מהני קנין מעות כמו משיכה וא״כ הקושיא שהקשו מאי ריבית שייך כיון שהתנה בפירוש שאם יוקרו יהא המקח מעכשיו ואם יוזלו או יאנסו יהא הלואה זו הקושיא עצמה שייך נמי כשלא משך דלענין ריבית שוין הם. מיהו יש לומר דהא דמהני קנין מעות לענין ריבית היינו משום דאוקמוה אדאורייתא אבל זה שהתנה בפירוש דאי תקפה ברשות המוכר אי לאו דמקבל עלי׳ זולא הרי הוא כאילו אמר בפירוש שאינו רוצה שיקנו לו מעותיו אלא שיהיו בתורת הלואה ואם כן מה שהתנה אם יוקרו יעמדו ברשותו מיחזי כריבית ומש״ה לא שרי אלא דוקא היכא דמקבל עליו זולא דתו לא מיחזי כהלואה כלל. ולפ״ז לא שייך כאן הקושיא שהקשו לענין אי איירי כשמשך והוצרכו להקשות קושיא אחרת דאי איירי כשלא משך מה צריך להתנות אמנם כן בעיקר כוונת התוספות בקושייתם דמה צריך להתנות נראה דלאו אעיקרא דמילתא קשיא להו מאי קמ״ל אביי פשיטא דשרי דכיון שא״צ להתנות אי תקפה ברשותיה אלא דבלאו תנאו כן הוא מצד הדין כמו בכל קנין מעות עפ״י תקנת חכמים דלענין יוקרא וזולא קאי במי שפרע ולא לענין אונסין וא״כ תו לא מיחזי כהלואה אלא זבינא גמורה הוי ולא שייך להקשות קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא כיון שתקנת חכמים כך הוא בדין מקח וממכר דמעות איברא חזינן דא״א לפרש כן כוונת התוס׳ שהרי בסמוך בד״ה האי קרוב לשכר משמע מדבריהם להדיא דלמאי דס״ד דבמה שמקבל המוכר אחריות האונסין אסור משום קרוב לשכר לא שייך באמת קנין מעות בשום מקום אלא בא׳ משני דרכים או שלא קבע שום זמן ללקיחת הפירות או היכא דלא שייך כ״כ אחריות אונסין כגון היכא שלא יחד לו הפירות ביחוד גמור. וא״כ לפ״ז שפיר הוצרך אביי לאשמעינן דאע״ג שיחד לו החבית יין בפירוש וגם קבע לו זמן שיהא היין באחריות המוכר עד זמן פלוני דע״כ בהכי איירי כל הסוגי׳ דשמעתין וכמו שאכתוב בסמוך וקמ״ל דאפ״ה שרי אלא ע״כ דעיקר כוונת התוס׳ במה שהקשו מה צריך להתנות היינו מצד הלשון דמשמע להו ממימרא דאביי שצריך להתנות כן בפירוש אלא דלפ״ז יש להקשות אמאי לא קשיא להו נמי מה צריך להתנות אי יקרא או זילא ברשותי׳ דבלא״ה כן הוא הדין דאי יקרא או זילא הוי ברשות הלוקח אם לא שיקבל החוזר מי שפרע וליכא למימר דמהני התנאי שאף אם יקבל מי שפרע אפ״ה לא יוכל לחזור בו הא ליתא דלענין זה לא מהני התנאי דדברים בעלמא נינהו כיון שאין כאן קנין גמור וכן מבואר להדיא בסוף פירקין גבי פוסק כשער הגבוה דאע״ג שהתנה בפירוש שלא יוכל לחזור אלא אם יוזלו יתן לו כדמעיקרא אפ״ה אמרינן שם בגמרא אי הדר ביה מוכר מקבל עליו מי שפרע משמע דבמי שפרע סגי ליה וא״צ ליתן לו כדמעיקרא אע״ג שהתנה בפירוש אלא דאפשר לחלק דודאי המוכר יכול לחזור בו כשיחזיר לו המעות כיון שלא נגמר המקח דלגבי המוכר לא הוי כתנאי שבממון דכל תנאי אינו חל אלא בשעת גמר המעשה ועיקר החיוב על המוכר הוא ליתן הפירות וכיון שאין כאן קנין גמור יכול לחזור בו ולהחזיר לו מעותיו אם יקבל מי שפרע דתנאי גופא הוי מילי בעלמא משא״כ אם התנה הלוקח בפירוש בשעת מתן מעות שיקבל הפירות תמורת המעות כך וכך סאין אף אם יוזלו שוב אין יכול לחזור בו אף אם יקבל מי שפרע דלענין זה הוי שפיר תנאי שבממון קיים שהרי התנה בפירוש אם יתן לו הפירות מוחל לו המעות ומחילה א״צ קנין וא״כ מהני כאן באמירת התנאי לענין זולא כנ״ל נכון וצ״ע ודו״ק:

בא״ד וא״ת אכתי כי לא אתני נמי כו׳ כדאמר ר׳ חנינא כו׳ מצי אמר ליה הא חמרך הא קנקנך עכ״ל. ואע״ג דהתם מוקמינן מילתא דרבי חנינא דוקא בדא״ל למקפה אבל אי לא א״ל למקפה אינו חייב באחריות כשהחמיץ אלא דמפרש שם הטעם דבדלא א״ל למקפה מצי אמרי ליה לא איבעי לך לשהויי וא״כ הכא בנדון דידן דע״כ איירי שקבע זמן שיעמיד לו אותו חבית יין לזמן פלוני דאי בלא זמן לא שייך כלל איסור ריבית כמ״ש בסמוך ובכמה דוכתי והוא פשוט וא״כ דאיירי בקביעות זמן לא שייך לומר לא איבעי לך לשהויי שהרי התנה בפירוש שרוצה להשהות עד אותו זמן והוי כמאן דא״ל למקפה וק״ל:

בא״ד וא״ת מה צריך לקמן טעמא דמעיקרא חלא כו׳ וי״ל דקלקול של חימוץ שכיח עכ״ל. וצריך לומר דדוקא קלקול גמור של חימוץ שהי׳ עומד להתחמץ מעיקרו ושכיח טובא אבל בקלקול של יין הנמכר בחנות דמעיקרא הוי יין מעליא זה לא שכיח כלל ומש״ה שני הכא אי מקבל הלוקח יוקרא וזולא אע״ג שהמוכר מקבל קלקול היין שמכר בחנות אע״ג דלא שייך טעמא דמעיקרא דחלא חלא אע״כ שקלקול זה לא שכיח וצ״ע בסוגיא דהספינה ודוק: