בגמרא דב״ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו וב״ה סברי לא גזרינן כו׳ ויש לתמוה דלפ״ז להאי לישנא לא פליגי ב״ש וב״ה לענין מעשר אלא בהך גזירה לחוד וא״כ מאי האי דקאמר רבין משמיה דר״י לעיל דאף ע״פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מלתא דפשיטא היא דמאי ענין ריבית למעשר. מיהו למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דכיון דלענין איסור ריבית נמי לאו מדינא אסור אלא משום גזירה דכיון דלענין מו״מ שויא רבנן כפירי סברי אינשי דהוי כפירי גמור ומאן דחזי דמלוה דינר בדינר אתי להלות סאה בסאה ואם כן לפ״ז סד״א דכ״ש דשייך הך גזירה לענין חילול מעשר דאפילו בלא הך גזירה דשמא ישהא אפ״ה שייך הך גזירה גופא דכיון דלענין מו״מ שויא רבנן כי פירי סברי אינשי דפירי גמור הוא ומאן דחזא דמחלל על דינר זהב אתי לחלל נמי פירי על פירי ואם כן לפ״ז ה״א דהא דב״ה מתירין היינו מדוחק דוקא אבל שלא מדוחק אסור קמ״ל ר״י דאפ״ה מותר לגמרי לכתחילה דדוקא לענין ריבית שייך הך גזירה דריבית כמקח וממכר דמי משא״כ לענין חילול מעשר לא אתא למיטעי משום מו״מ ולא דמי כלל כנ״ל נכון ודו״ק:

שם אתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין כו׳ סוגיא זו עמוקה מני ים ורבו בה השיטות בכמה ענינים שונים בין גדולי הקדמונים דלפרש״י מטבע לא מקרי כלי אלא פירי הוא דהוי ואזלי כולה סוגיא דרב ולוי ע״כ אליבא דמ״ד פירי עבדי חליפין ורבו החולקים עליו כנראה מפי׳ התוספות וכן נחלקו בה הבעל המאור עם הרמב״ן בספר המלחמות בשם הרי״ף. ולענ״ד פשט דברי הרי״ף מטין בזה כדברי רש״י וכן נראה לי שיטת הרמב״ם וכן בהא דלקמן אי בעלי חיים מקרי כלי או פירי נמי נחלקו בה הפוסקים שכתבתי וכ״א מפ׳ הסוגי׳ לפי שיטתו ולכל אחד מהפירושים יש להקשות קושיות עצומות ודקדוקים רבים עיין באריכות בספר המלחמות ומלבד כל אלה יש לי לדקדק כמה קושיות ודקדוקים לדברי כולם כמו שאבאר לך לאחדים לכך ראיתי לבאר הערה אחת מה שנלע״ד כפי אשר הורוני משמים ליישב כל הספיקות בזו השיטה עפ״י הסברא זו ואפשר שהיא שיטת רש״י ואם אמנם לא כיון לזה ראיות מוכרחות יתנו עדיהן ויצדקו ומכללן אבוא לבאר שיטת רש״י ותוספות לכל אחד כדאית ליה הוי יודע ששני מיני חליפין הן שמצינו בש״ס המין האחד הוא כעין קנין סודר דילפינן ליה מדברי קבלה מקרא דבועז והיינו שאין עיקר כוונתו לקנות הסודר לגמרי אלא שקנין זה נהגו לפנים בישראל כדי להקנות דבר הנקנה ע״י הסודר והסודר הדר למריה וכעין שאמרו קני ע״מ להקנות הוא ובכה״ג קונין אפי׳ בפחות מש״פ ונחלקו ג״כ רב ולוי לקמן אי בכלי של קונה או של מקנה כמו שיתבאר והמין השני היינו היכא שנתכוונו להחליף באמת כההוא דמחליף פרה בחמור וכיוצא בזה מצינו בדוכתי טובא והיינו נמי כדין החליפין שבמשיכת האחד נקנה שכנגדו לחבירו בכ״מ שהוא לגמרי ונתחייב באונסין וכבר מצאנו שהתוספ׳ כתבו לקמן בשם רבינו תם דגם אלו החליפין דשוה בשוה דברי קבלה הם ואסמכיה אקרא דעל הגאולה זו מכירה אלא שחילק בהם דבכלי גמור קונין בין ק״ס ובין חליפין דשוה בשוה אבל בפירות אף למ״ד שאין עושין חליפין היינו כעין ק״ס אבל חליפין דשוה בשוה אידי ואידי עושין חליפין חוץ ממטבע דאפי׳ שוה בשוה נמי לא וכ״כ ה״ה שהיא שיטת הרמב״ם כפר״ת. ועוד כתבו התוספות לקמן דאפשר לפר״ת יש לחלק ג״כ דבחליפין כעין ק״ס הוא בכליו של מקנה ללוי משא״כ בחליפין דשוה בשוה אפי׳ לוי מודה דאפי׳ בכליו של קונה ע״ש בדף הסמוך בד״ה ולרב נחמן שכתבו כן מיתורא דקרא דעל הגאולה לפר״ת. אבל בעיני יפלא היאך אפשר לומר כן כיון דקרא דעל הגאולה ועל התמורה אתרווייהו קאי לפר״ת ונעל דכתיב עלייהו קאי אם כן איך שייך לומר דלענין על הגאולה דרשינן נעל אין מידי אחריני לא ולענין על התמורה דהיינו חליפין דשוה בשוה לא נדרוש דרשא דנעל וע״ק דאם כן כי מקשינן לקמן לר״נ דאמר נעל דוקא לקיים כל דבר מאי עביד ליה ואמאי לא מוקי ליה לענין שוה בשוה וכה״ג גופא יש להקשות לענין כליו של מקנה ללוי דדריש להו מקראי דבועז ואם כן היאך שייך לחלק בכך בין חליפין לחליפין כיון דשניהם במקרא א׳ נאמרו ועל כיוצא בזה אמרינן סכינא חריפא מפסקא קראי ואין אלו אלא דברי נביאות ובאמת הרבה מגדולי האחרונים נחלקו על שיטת רבינו תם הנ״ל והרב המגיד וכ״כ בש״ע ח״מ סי׳ ר״ג בהג״ה שהביא שני הדיעות אי קונין בפירות בחליפין דשוה בשוה ע״ש. אמנם כן לענ״ד הקלושה יראה דא״א בשום ענין לחלוק על זה ולומר שלא יועיל חליפין דשוה בשוה בפירות דוודאי מהני אבל לאו מטעמיה דרבינו תם שסובר דחליפין דשוה בשוה לא ידעינן אלא מדברי קבלה דבועז וכחדא נפקא בהדי קנין סודר דא״כ לא היה שום מקום לחלק בין זה לזה בשום ענין הן לענין דבעינן נעל וכן לענין כליו של מקנה אליבא דלוי אלא דלדעתי חליפין דשוה בשוה לא צריכי לדברי קבלה אלא קונה מדברי תורה קנין גמור דהא קי״ל הלכתא כרבי יוחנן דמעות קונה דבר תורה ופרש״י דילפינן מדכתיב בהקדש ונתן הכסף וקם לו ושאר המפרשים כתבו דבלא״ה פשיטא לן כיון דכסף קונה בכל מקום והדבר ידוע דבכל מקום שאמרו כסף קונה אמרינן דשוה כסף ככסף וקי״ל דאפי׳ שומא אין צריך ואם כן כשמחליף פרה בחמור נעשה הפרה שוה כסף לגבי החמור וכיון שמשך בעל החמור את הפרה הרי הגיע שוה כסף לידו ואם כן נקנה החמור לבעל הפרה דקנין הכסף שנתן בכל מקום שהוא הוה קנין גמור ונתחייב נמי באונסי הפרה דברשותיה קאי לגמרי כמו שהיה הדין במעות ממש לדין התורה ונהי דבמעות ממש קמו רבנן אמילתיה ובטלוהו משום שמא יאמר נשרפו חיטיך בעליה אפ״ה בחליפין כה״ג שהיא מדין שוה כסף לא שייך האי טעמא לבטל זה הקנין דאם כן כ״ש שיאמר בעל החמור שמשך כבר את הפרה נשרפה הפרה שלך בעליה וכמו שאכתוב לקמן באריכות בלשון התוספות בד״ה ש״מ מטבע כו׳ שזה הכרח גמור וממקומו נמי הוא מוכרע דאי ס״ד דאפי׳ בכה״ג שייך האי טעמא אם כן אף אם נאמר דילפינן לה מדין הקנין דדברי קבלה דבועז אכתי ה״ל לחכמים לבטל זה הקנין כמו שבטלו קנין המעות דעדיף מיניה וכן הקשו התוספות לקמן ותירוצם לא שייך בחליפין כה״ג אע״כ כדכתיבנא וכמו שיבואר שם דלא שייך הכא הטעם דנשרפו חיטיך לענין חליפין דשוה בשוה ואם כן אוקמוה אדאורייתא שקונה מדין תורה מחמת קנין כסף. ולפ״ז א״ש דכ״ע מודו דלא בעינן כליו של מקנה ולא בעינן דומיא דנעל אלא אפי׳ בפירות דהא נמי שוה כסף הוא וכל זה למאי דקי״ל כר״י דמעות קונות אבל אליבא דר״ל ודאי צריכין אנו לומר דחליפין דשוה בשוה היינו מטעם חליפין דקנין סודר והא דמהני בפירות משום דר״ל לשיטתו דפירי עבדי חליפין. וע״פ הצעה זו יתיישב היטב הסוגיא דשמעתין כמו שאבאר ודו״ק:

ועתה נחזור לענינינו לדין המטבע דעסקינן בה במימרא דרב ולוי דיש לדקדק אמאי נקיט לישנא נעשין חליפין או אין נעשין דכיון דבין לפרש״י דס״ל דטעמא דמ״ד נעשין היינו משום דס״ל דפירי עבדי חליפין ובין לפי׳ התוספות דכלי הוי אם כן ה״ל למימר עושין חליפין שזה עיקר הרבותא וכדאמר האי לישנא גופא בפירות דעבדי חליפין או לא עבדי משא״כ לישנא דנעשין לא משמע הכי וכ״ש למ״ד אין נעשין וקי״ל למסקנא דה״ה דאין נקנין בחליפין אם כן ה״ל למימר הכי בהדיא מכל זה נראה דעיקר פלוגתא דרב ולוי היינו לענין חליפין דשוה בשוה בגוונא דמתניתין שמחליף מטבע במטבע דעלייהו קאי והיינו שוה בשוה או שנא׳ דבכל מיני חליפין איירי דמ״ד שמועיל בכל דיני חליפין הן כעין קנין סודר וכן שוה בשוה ומ״ד אין נעשין היינו דשוה בשוה נמי לא דעיקר לישנא דנעשין ואין נעשין אחליפין דשוה בשוה קאי והיינו דמתמה רב פפא מ״ט דמ״ד אין נעשין וכוונתו נמי אחליפין דשוה בשוה דשייך אפילו בפירות ומאי שנא מטבע ומסיק שפיר דטעמא משום דדעתיה אצורתא וכיון דעבידא דבטלה לא סמכא דעתיה לקנותן עד דמטינן לרשותיה והיינו דמקשה הש״ס תנן הזהב קונה הכסף מאי לאו בחליפין משום דלשון קונה משמע ליה שקונה הכסף בכל מקום שהוא והיינו כדין חליפין והוי אתי ליה שפיר נמי סיפא דהכסף אינו קונה את הזהב מהאי טעמא שאנו מפרשין אי איירי לענין דמים דכסף אינו קונה זהב משום דמעות אינו קונה מתקנת חכמים אליבא דר״י אף ע״ג דלא שייך התם הטעם דנשרפו כמ״ש במתניתין בריש פירקין וע״כ היינו משום דבמעות גופא לא חלקו בתקנתן כמ״ש שם או מאיזה טעם אחר יהיה איך שיהיה שייך זה הטעם גופא נמי לענין חליפין דשוה בשוה דכסף לגבי זהב מיקרי כסף גופא ולא שוה כסף מש״ה אינו קונה דה״ל כעין מקח וממכר במעות גופא דלא קני משא״כ דהבא גבי כספא פירי מיקרי מש״ה קונין בהם כמו בחליפין דפירות וכן יש לפ׳ כל המשנה עד״ז לסברת המקשה ומשני הש״ס דאיירי בתורת דמים ומסיק ה״נ מסתברא דאי ס״ד דבחליפין איירי תרווייהו ליקני אהדדי פירוש דכיון דלמ״ד דנעשין חליפין בשוה ושוה והיינו משום דמחליף מטבעות של כסף בכסף לא ה״ל כעין מקח וממכר לענין שנא׳ במעות אינן קונות א״כ ה״ה למחליף כסף בזהב שיש לומר דתרוייהו קני אהדדי דלא משמע ליה לחלק בין זה לזה כן נ״ל נכון ויתר הסוגיא יתבאר על מקומו ודוק היטב. ועתה נשוב לפרש שיטת רש״י ותו׳:

בתוספות בד״ה אין מטבע כו׳ וא״ת ולר״נ כו׳ וי״ל דמטבע מיקרי שפיר כלי כו׳ עד סוף הדיבור ומשמע דפשיטא להו דמטבע דלא סגי או דליכא טיבעא ה״ל כלי גמור וקונה בחליפין ויש לתמוה דהא לקמן גבי דינר וטריסית אסקינן דאיירי בפרוטטות דליכא טיבעא עלייהו ומסיים הש״ס בהדיא אידי ואידי פירא הוי ומיקני בחליפין ולדברי התוספות ה״ל למימר אידי ואידי כלי הוי וקונין בחליפין ונהי דלעיל בכולה סוגיא דדהבא וכספא נקיט לישנא דפירי לגבי טיבעא היינו משום דלא נחית לדיני חליפין אלא לאפוקי מדין מטבע לגבי דחבריה שייך לשון פירי אבל לקמן דבדיני חליפין עסקינן ודאי לא ה״ל למימר פירא הוי כיון דדין הפירות אינן כדין הכלים אע״כ דקושטא דמילתא הכי הוא וכמו שאכתוב לקמן בהרחבת הביאור ואם כן לפי זה שפיר יש לקיים פרש״י דמטבע פירי הוי ומה שהקשו דאם כן פליג רב נחמן ארב ולוי אין נראה קושיא כ״כ לדחות פרש״י דמה בכך אם פליג אפ״ה הלכתא כרב נחמן בדיני ועוד דפשיטא לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דאחליפין דשוה בשוה קאי דאף ע״ג דבפירי וודאי מועיל לשיטתם מדין תורה דשוה כסף ככסף ולפי ר״ת מדברי קבלה אפ״ה סובר רב דבמטבע אינו מועיל אם כן אתיא מילתא דר״נ שפיר כרב אלא דאף אם נאמר דרש״י לא נחית לזה אפ״ה י״ל דר״נ ס״ל כמ״ד מטבע אין נעשה חליפין וה״ה לפירי והא דנקט מטבע היינו לרבותא משום דמטבע חשוב מפירי כמ״ש רש״י עצמו בפ״ק דקידושין דף כ״ח והא דאיצטריך ר׳ פפא לטעמא דצורתא עבידא דבטלה היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ויהיב טעמא אליבא דכ״ע אפי׳ למ״ד פירי עבדי חליפין ועי״ל דאיצטריך טעמא דצורתא עבידא דבטלה לענין דאינן נקנין בחליפין וכדהדר ביה רב פפא ובלא״ה צ״ל דהאי טעמא דאמר רב פפא צורתא עבידא דבטלה אמר לאחר שחזר בו ממאי דהוי ס״ד דמטבע נקנין בחליפין כמו שאכתוב לקמן ולשון רש״י בכאן בד״ה מ״ט נמי יש ליישב ע״ז הדרך ואין להאריך כיון דבלא״ה אין זו קושיא כ״כ אם יסבור רש״י דר״נ פליג ארב ולוי למה שהקשו והוכיחו דבלא״ה ע״כ צ״ל דמיקרי כלי דאל״כ הא רב ששת פירי מיהא בעי ומטבע לא מיקרי פירי כו׳ עכ״ל ודבריהם אין מובנים לי דמהיכן פסיקא להו דרב ששת סובר כן ואדרבא לדבריהם קשה הא דפריך הש״ס לקמן ולרב ששת נעל מאי עביד ליה ומשני מה נעל דבר מסויים כו׳ א״כ משמע להדיא דלרב ששת לא ממעטינן אלא דבר שאינו מסויים ובכלל זה מטבע דדבר שאינו מסויים הוא למ״ד דדעתיה אצורתא כפרש״י אבל כל שאר מילי בכלל פירי הוא כמ״ש רש״י שם להדיא ומיתרבו לרב ששת מלקיים כל דבר ואם כן למ״ד דמטבע נעשה חליפין היינו משום דלא ס״ל דדעתיה אצורתא וה״ל דבר מסויים ובכלל פירי הוא ומה שכתבו דמטבע לא מיקרי פירי מדקאמר לקמן מידי דהוי אפירי לר״נ אין זה דקדוק כלל דה״ק מידי דהוי אשאר פירות וכן הא דקאמר לקמן ופירי נמי עבדי חליפין היינו שאר פירות דנהי דמטבע שם פירי עליה היינו משום דדין חליפין נכלל בל׳ פירי אבל לגבי שאר פירות שם מטבע עליו וזה פשוט וכן מה שכותבין במנא דכשר למיקני ביה ואמרינן ביה למעוטי מטבע היינו לרווחא דמילתא שלא יטעה שום אדם לומר דמטבע כלי מיקרי כמ״ש רש״י בקידושין דקצת שם כלי עליו ר״ל גבי שאר פירי אבל לגבי כלי גמור פירא הוי כן נ״ל ליישב שיטת רש״י וסייעתו דמטבע לא מיקרי כלי ונפ״מ לענין מטבע פסולה ועיין בסמוך אבאר שיטת הרי״ף בזה ודו״ק:

בא״ד וי״א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה כו׳ ואין נראה דלקמן משני בפרוטטות כו׳ וכן מתניתין דכל המטלטלים כו׳ מוקי לקמן באנקא ואניגרא כו׳ עכ״ל. כוונתם בזה דאף ע״ג דר״ל מוקי לה הכי לקמן ושמעינן ליה לר״ל דע״כ ס״ל פירי עבדי חליפין מ״מ משמע להו לתוס׳ דלענין אוקימתא דמתני׳ בריבויא דכל המטלטלין ליכא מאן דפליג עליה דר״ל דע״כ מיתוקמא באנקא ואניגרא ואם כן למאי דקי״ל כמ״ד פירי לא עבדי חליפין ע״כ צ״ל דאנקא ואניגרא כלים נינהו ומש״ה קונין זא״ז זהו שיטת התוספות וכ״כ הרמב״ן בספר המלחמות ליישב שיטת הרי״ף שהביא ההיא דאנקא ואניגרא לפסק הלכה והיינו ע״כ משום דס״ל דכלים נינהו ע״ש. אבל קשיא לי טובא על דבריהם דהא בלא״ה א״ש הא דאנקא ואניגרא דקמ״ל דקונין זא״ז בתורת דמים דהא כולה פשטא דמתני׳ בהכי רהטא לענין תורת דמים הא דהזהב קונה הכסף כו׳ ומטלטלין קונין את המטבע והיינו בתורת דמים דהא אין מטבע נקנה בחליפין ועלה קתני כל המטלטלים קונין זה את זה ומפרש בגמרא דקמ״ל דאפי׳ כיס מלא מעות כו׳ דהיינו אנקא ואניגרא קונין זא״ז בתורת דמים דאף ע״ג דשום מטבע אפי׳ מעות רעות אין קונין זא״ז דלגבי דנפשיה טיבעא הוי ומעות אין קונה מ״מ הני אנקא ואניגרא כיון דלא סגיין כלל אינן בכלל מעות וקונין בתורת דמים והא דרצה הש״ס לקמן לדייק מההיא דכיס מלא מעות דמטבע נעשה חליפין היינו דוקא למאי דהוי ס״ד מעיקרא דאיירי במעות מעליא ואם כן אי אפשר לאוקמי בתורת דמים דהא קי״ל מעות אינן קונין אבל למאי דמסיק דאיירי באנקא ואניגרא אתי שפיר בתורת דמים כפשטא דמתניתין דאיירי בהכי וכן נ״ל מלשון הרי״ף ז״ל שכתב להדיא דמטבע שאינו יוצא כלל ה״ל כפירי ומיקני בחליפין ואי כדברי הרמב״ן ז״ל דלהרי״ף ה״ל ככלי ה״ל לפרש כן בהדיא ולמימר שקונין בהם אע״כ דכפירות משוה להו לגמרי דנקנין ואין קונין בהם ומ״ש בלשון המשנה דכל המטלטלים קונין זה א״ז היינו לענין תורת דמים דבהכי איירי מתני׳ וכדכתיבנא וכ״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ו מהלכות מכירה דמטבע שאינו יוצא דינה לגמרי כפירות בכל פרטי דיני ע״ש. ויותר אני תמה על דברי התוספות והרמב״ן ז״ל דהא פשטא דכל המטלטלים לא איירי דווקא באנקא ואניגרא דמריבויא דכל ילפינן להו אלא פשטא דמלתא כ״ש לשאר המטלטלים ואם כן הא פירות בכלל מטלטלים נינהו והיאך פסיק ותני דכל המטלטלים קונין זה את זה אע״כ משום דמתני׳ לענין תורת דמים איירי דמהני אפילו בפירות ודו״ק. מיהו כל זה הוצרכתי לפרש לאותן המפרשים והפוסקים דלא נחתו לחלק בין חליפין דשוה בשוה לחליפין דק״ס משא״כ לשיטת רבינו תם ומכש״כ למה שהוספתי עליו משלי דבחליפין דשוה בשוה מהני אפי׳ בפירות ואין בהם חילוק בין תורת חליפין לתורת דמים וכמו שכתבתי דבכל ענין במשיכת האחד נקנה השני בכל מקום שהוא לבר ממטבע טובה משום דמעות אינן קונות מתקנת חכמים אם כן פשיטא דמיתוקמא שפיר ההיא דכל המטלטלים קונין זה את זה ואפי׳ אנקא ואניגרא והיינו דשוה בשוה בין בתורת חליפין בין בתורת דמים דלדידי דא ודא אחת היא שקונין לגמרי להתחייב באונסים ולפר״ת בתורת חליפין קונין זא״ז לגמרי ובתורת דמים קונה לכל מילי לבר מחיוב אונסין ודו״ק. וכן ההיא סוגיא דפרוטטות שהביאו התוספ׳ יתפרש ג״כ בכל האופנים שכתבתי ולעולם דכפירות הן כפשטא דלישנא דגמרא ויבואר יותר במקומו לקמן וכן ל׳ רש״י במשנה בד״ה כל המטלטלים שמפרש בין בתורת דמים בין בתורת חליפין יבואר גם כן בכל הדרכים שכתבתי לכל אח׳ כדאית ליה וללישנא קמא תורת חליפין שכתב היינו למ״ד פירי עבדי חליפין ואין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא בעזה״י:

בד״ה מאי לאו בחליפין וא״ת כו׳ וי״ל דה״פ כו׳ וקתני אינו קונה כו׳ משום דתנא רישא כו׳ עכ״ל. והא דמסיק הש״ס וקאמר ה״נ מסתברא צריך לפרש דהתרצן לא משמע ליה לפרש כן דנקיט בסיפא אינו קונה איידי דנקיט ליה ברישא דמשום איידי לא שייך למיתני דבר שאינו שהרי לפי האמת בסיפא נמי זימנין דקונה כגון בחליפין כן נ״ל כוונתם אלא דעדיין יש לתמוה דלפי פירושם כל מה שהאריך הש״ס בה״נ מסתברא דקאמר אא״ב בדמים היינו דאמרינן דהבא טיבעא כו׳ כל זה יתור לשון הוא כיון דהמקשה נמי נחית לכל זה ועיקר סברת התרצן דלא שייך למיתני איידי חסר מן הספר ועיין מ״ש בזה בלשון הגמרא לפי שיטתם זולת פי׳ התו׳ וק״ל:

בא״ד ומשני תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי׳ מחייב עכ״ל. כוונתם מבואר בזה כיון דלפירושם ע״כ להמקשה נמי צ״ל דמצינן לפרש לשון קונה על חיוב דמים דהא אינו קונה בסיפא היינו ע״כ לענין דמים והתרצן אינו מחדש אלא דקונה דרישא מפרשינן נמי כמו בסיפא וא״כ ע״כ אינו מגיה המשנה וזה ברור וק״ל:

בגמרא אי הכי אימא רישא כו׳ אא״ב בחליפין כו׳. וקשה דליקשי מהכא למ״ד דקונין בכליו של מקנה והכא מפרש בהדיא שזה נותן הזהב לקנות את הכסף שביד חבירו ואם כן איך אפשר לומר דאיירי בחליפין והכא גופא בפלוגתא דמטבע נעשה חליפין איירי בה רב ולוי וללוי דווקא קונין בכליו של מקנה. מיהו למאי דפרישית דבחליפין דשוה בשוה כ״ע מודו דבכליו של קונה כמ״ש התוספות לקמן בדרך אפשר אליבא דר״ת וכמש״כ לשיטתם דשוה בשוה אינו כלל בדין ק״ס דילפינן מבועז אלא שקונה בתורת שוה כסף א״כ אתי שפיר ודו״ק:

שם אמר רב פפא כו׳ מידי דהוי אפירי לר״נ ופרש״י מידי דהוי כו׳ ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפין דכתיב לקיים כל דבר כו׳ עכ״ל. וקשיא לי טובא דאיך אמר רב פפא מידי דהוי אפירי לר״נ דוודאי לא דמי בשלמא לר״נ דממעט פירות מדכתיב נעל וא״כ אייתר ליה לקיים כל דבר לומר דנקנין ע״י נעל כדקאמר הש״ס לקמן להדיא אבל הכא במטבע דלפרש״י אף למ״ד אין נעשה חליפין כרב ששת ס״ל דקונין בפירות ואמרינן לקמן דרב ששת דריש לקיים כל דבר לרבות פירות וא״כ לא אייתר ליה שום קרא ומנין לחלק בין קונין לנקנין דהא ר״נ גופא מקרא יליף לה ויש ליישב בדוחק דר״פ ס״ל דמסברא אמרינן הכי דנעל אקונין הוא דכתיב דממעט דבר שאינו מסוים אבל לענין שנקנין מהני בכל דבר. ולולי פרש״י אפשר לומר דהא דקאמר רב פפא מידי דהוי אפירי היינו מקמי דהוי אמר לטעמיה דלעיל דצורתא עבידא דבטלה אלא ס״ד דהא דממעטינן מטבע היינו ממיעוטא דנעל וכמאן דממעט פירי נמי מנעל והיינו דקאמר מידי דהוי אפירי לר״נ דלא ידע לחלק ביניהם בשום ענין אבל לבתר דאסיק רב פפא גופא טעמא דצורתא עבידא דבטלה וכ״ש לפי מ״ש דטעמא משום דלא סמכא דעתיה ממילא גריעי מפירות דמטבע אינו נקנה נמי מהאי טעמא והדר ביה ר״פ כדמסקינן וק״ל: