במאי קמיפלגי. דהא הכא כיון שכבר נפסדו ולא חזו למידי ליתיה לטעמא דאדם רוצה בקב שלו וליכא נמי טעמא דשמא עשאן בעל הבית תרומה דאי לבתר שנתקלקלו עשאן תרומה הרי אין תרומתו תרומה דהוה ליה תורם מן החבית כסבור שהוא יין ונמצאת חומץ ואי לשמא עשאן תרומה קודם שנתקלקלו ויהבינן תרומה לזרים הא ליתא דהא לא חזו הני לאכילה ומאן דזבין להו להנאה זבין להו ותרומה אינה איסור הנאה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא דכליא קרנא ובכי הא דלא שכיח שעשאן תרומה והוא ספק לא גזרו וכל שכן אי אמרת דזבנינהו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן במאי פליגי. ופרישנא דפליגי בהפסד מועט דקנקנים אי חיישינן ליה דרבי מאיר סבר דלהפסד מועט לא חששו. וכיון דכן מוטב שלא יגע בהן ויחזיר פקדונו לבעלים כמו שהוא. ויש שפירשו דלא יגע בהן דקתני הכי פירושו אינו חייב ליגע וליטפל למכרן ומשום השבת אבדה לבעלים. ולא נהירא דהא לגבי פירות והרקיבו דאוקים בכדי חסרונן האי לא יגע בהן היינו שאסור ליגע בהן ומה שפירשתי הוא הנכון בעיני. הריטב״א.

וכן כתב הרשב״א וזה לשונו: מר סבר להפסד וכו׳. כלומר להפסד הקנקנים שהוא הפסד מועט לא חששו. יש מפרשים לא חששו להטריח את הנפקד למכור ורבנן סברי אפילו להפסד מועט חששו. ובין למר ובין למר לא שייכא הא מילתא במתניתין כלל דהכא כיון דהבאישו ונפסדו ליכא למימר שיהא אדם רוצה בקב שלו בזה משאר פירות יפים והיינו דקא בעיא במאי קמיפלגי ולא ניחא לן בטעמא דאמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו. ואינו מחוור בעיני דאם אתה מפרש כן אף אתה צריך לפרש לא יגע בהן השנוי כאן בשני ענינים בפירות והרקיבו לא יגע בהן ואינו רשאי דהא אוקים בכדי חסרונן בשמן והבאיש דבש והדביש לא יגע בהן לא הטריחוהו ליגע בהן. ואינו אלא נראה לי לפרש לא יגע בהן אינו רשאי דכיון דאמרינן דקם קם הוה ליה כאלו הפקידו לו הבעלים שמן באוש ודבש שהדביש שאינו רשאי ליגע בהן דמה תקנה הוא עושה להן. ומשום הכי קא בעיא בשמן והבאיש דבש והדביש במאי פליגי דאפילו רבי שמעון בן גמליאל דאמר במשנתנו מוכרן בבית דין מפני השבת אבדה לבעלים קאמר הא לאו הכי לא. ותדע לך דאי לא מאי קא בעי במאי פליגי דילמא בדרב נחמן אלא כדאמרן. ואסיקנא בהפסד קנקנים פליגי. כן נראה לי. ומשום כך פסק הרי״ף כרבנן דברייתא כדאיתא בהלכות אלא דקשיא לי דהא משמע דרבנן דברייתא היינו רבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ולא חייש כלל לשמא עשאן תרומה ומעשר וכו׳ מדאמרינן שמן והבאיש וכו׳ למאי חזי ושניא שמן לגלדאי וכו׳ ואי חיישת לשמא עשאן תרומה שמן של תרומה היכי מזבנינן לגילדאי שהרי לא נתנה תרומה טהורה אלא לאכילה ולשתיה ולסיכת אדם שהיא כשוויה ותניא שמן של תרומה אין מסיקין בו תנור וכירים ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו והוא בתוך המנעל או בתוך הסנדל. ומכל מקום עם מה שכתבתי למעלה דדילמא עשאן תרומה אינה לרב כהנא אלא חששא בעלמא כל זמן דאיכא לתקוני מתקנינן וכי ליכא לתקוני מניחין את הספק וחוששין לודאי וקיימא לן כרב כהנא ורבה בר בר חנה. ואף דברי הרי״ף עולין בזה כהוגן. ואלא מיהו בפירות והרקיבו נמי משמע דפליגי רבי מאיר ורבנן דברייתא לכאורה ובפירות ודאי קיימא לן כרבנן דמתניתין כדפסק רבא בסמוך ורבי מאיר דברייתא היינו תנא קמא דמתניתין והילכך קיימא לן כרבי מאיר בפירות אבל בקנקנים קיימא לן כחכמים דברייתא. עד כאן.

וזה לשון הר״ן: במאי קא מיפלגי וכו׳. ואם תאמר מאי קא מיבעיא ליה דכיון דאוקימנא לה בכדי חסרונן לימא קא מיפלגי בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין. לאו קושיא היא דהכא אליבא דרב כהנא שקלינן וטרינן דאמר דיתר מכדי חסרונם מוכרן וטעמיה דרב כהנא דאדם רוצה בקב וכו׳ לא שייך הכא דכיון דהבאיש שמנו והדביש דבשו אינו רוצה בקיומן כלל ומשום הכי אצטרכינן למימר דטעמא דרבי מאיר משום דלהפסד מועט לא חששו דכיון שאין הבעלים חוששים בהצלת הקנקן כלל אין הנפקד רשאי למכרן דהרי אלו כאלו הפקיד אצלו שמן שהבאיש וכו׳

ולענין פסק הלכה בפלוגתייהו דרבנן ורבי שמעון בן גמליאל דמתניתין קיימא לן כרבנן ובפלוגתייהו דרב כהנא ורב נחמן קיימא לן כרב כהנא משום דשייכא במילתיה דרבי יוחנן דאמר דיתר מכדי חסרונן דברי הכל מוכרן בבית דין. ודרב נחמן בר יצחק ודאי פליג ונפקא מינה דאפילו בפירות שהן מתוקנים דליכא למיחש בהו שמא עשאן תרומה לא יגע בהן. אלא אם כן חסרו יותר מכדי חסרונם.

ולענין פלוגתייהו דרבי מאיר ורבנן בשמן והבאיש וכו׳. קיימא לן כרבנן וכו׳. וכן דעת הרמב״ם בדברים הללו בפרק ד׳ מהלכות שאלה ופקדון. עד כאן.

כתוב בספר המאור מה שפסק הרי״ף הילכך הילכתא נמי כרבנן ברייתא וכו׳. עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דאינו כרבי שמעון בן גמליאל דמתניתין ותו לא מידי.

וכתב הראב״ד עליו וזה לשונו: אמר אברהם קרוב זה הדבר אל הדעת כמו שאמרו הראשונים גם יש להעמיד דברי הרב כי בכדי חסרונם שהיה יודע בעל הבית דרכן של פירות להיות פוחתין בהן כדי חסרונם ולא צוה עליו למכרן רוצה היה בקב שלה ומשום הכי אמרי רבנן דמתניתין ורבי מאיר דברייתא לא ימכור.

ויין והחמיץ ושמן והבאיש הנך ודאי לאו אורחייהו אלא כיון דקנקנים לא מתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בה רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתי היא דלא שייכא בפלוגתא דמתניתין כלל כמו שכתב הרב ודבריו קיימים באמת ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוי נפשיה מכריע בין ראשי ההרים. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו׳. תמיה לי כיון דאמרה רבי שמעון בן גמליאל לקמן בהדיא למה להו למידק מדברי רבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב לנכסי שבוי ודייקינן עלה בגמרא דילמא לא היא. ושמא לא היו יודעים הברייתא. אי נמי דבעו למידק ממתניתין. הרשב״א. עיין תוספות דיבור המתחיל עד כאן לא קאמר.

וזה לשון הריטב״א: אסיקנא דהא מילתא תנאי היא דאשכחן דפליגי בה במתניתא רבנן ורבי שמעון בן גמליאל בהדיא דרבנן סברי אין מורידין ורבי שמעון בן גמליאל סבר מורידין ואף על גב דלעיל לא איפשיטא ממתניתין הכא איפשיטא מברייתא. ולעיל לא שמיע להו מתניתא או אפשר דשמיע להו אלא דבעו למידע אי חד טעמא הוא עם טעמא דמתניתין ואפילו למאי דאשכחינן השתא דפליגי בה אית לן למימר דאפילו הכי תרי טעמי נינהו וכדאמר לעיל הכי נמי מסתברא וכו׳. עד כאן.

מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין קרוב וכו׳. פירוש דלאו מי אמר רבי שמעון בן גמליאל מוכרן מפני השבת אבדה אלמא כיון דאיכא ודאי פסידא עושים להם תקנה ואף על פי שאפשר שיהא לו הפסד במכירה זו שמא יוקרו הפירות שאין מניחין את הודאי ותופסים את הספק הכי נמי גבי שבוי כיון דודאי אית ליה פסידא שיבורו שדותיו מורידין לתוכן קרוב אף על פי שאפשר דמפסיד להו ואם תאמר מי דמי התם לא אפשר בתקנתא אחריתי אבל הכא דאפשר באריס דליכא פסידא למה מורידין קרוב. יש לומר לפי שזה הקרוב הוא ראוי לירש אותו ואם היינו מורידין אריס אפשר שהיינו מפסידין את הקרוב דשמא מת השבוי וזה יורש את הכל הילכך אין לנו לעשות תקנה בנכסים שיהא בה הפסד לשום אדם. ואף על גב דבעלמא לא חיישינן למיתה כדאמרינן נותנו לה בחזקת שהוא קיים שאני הכא שאין אנו שלוחין לשמור הנכסים אלא מעצמנו אנו עושים תקנה וכיון שאפשר שמת אין לנו לעשות תקנה שיהא אפשר שיהא קרוב זה נפסד בה ולפיכך אין מורידין אלא קרוב. והיינו נמי דאמרינן לקמן דילמא שכיבא סבתא וחיישינן נמי דילמא שכיבא ברתא דלא מזדקקינן למעבד תקנה לנכסים שיהא בהן שום חשש של הפסד. ומדרבנן נשמע דאין מורידין דקסלקא דעתין דטעמייהו דרבנן משום דסבירי להו דאף על גב דאיכא ודאי פסידא כיון דאפשר נמי דאיכא פסידא במכירתן מוטב שיפסדו מאליהן ולא יפסדו בתקנת בית דין הכי נמי אין מורידין מהאי טעמא גופיה. הרמב״ן והרשב״א והר״ן.

וזה לשון הריטב״א: מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע וכו׳. פירוש לאו שנשמע מדרבי שמעון בן גמליאל דמורידים קרוב טפי מרחוק דהא מהיכי תיתי. אלא מדרבי שמעון בן גמליאל נשמע שחייבים בית דין ליטפל בנכסיו להוריד להן אדם לעבדם כדי שלא יאבדו כי היכי דעבדו תקנה במתניתין וכיון דכן שמעינן מסברא דהעובד ההוא ראוי שיהיה קרוב דאלו רחוק לא אפשר דאי בתורת אפוטרופוס שעושה בחנם אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן ואי בתורת אריסות שיטול שכר כאחד מאריסי העיר קרוב עדיף טפי חדא דאית ליה שייכות בנכסים וראויין לו לירושה ואם ימות קרובו היום או מחר יעמוד בנכסיו ולא ליטרח בית דין תרי זימני ועוד דכיון שיש לו שייכות ותקוה בנכסים יעבדם יפה וישמרם יותר ומדרבנן נשמע דאין מורידין אפילו קרוב כי אולי הבעלים מקפידים בדבר ושמא יפסידם זה בידים ומוטב שיאבדו מאליהן הרבה ולא על ידינו מעט וכדתנן לא יגע בהן. עד כאן.

וזה לשון הראב״ד: מדרבנן נשמע דאין מורידין וכו׳. דהא אמרינן אפילו הן אבודין לא יגע בהם והכא נמי אף על פי ששדותיו עומדות בורות וכרמיו עומדים בורות וחרבות אין אנו חוששים להם. ומדרבי שמעון בן גמליאל נשמע דמורידין דהא קאמר ימכרם. בבית דין אף על פי שיש הפסד במכירתו חוששין להפסד גדול ממנו הכא נמי חוששין שלא יהו שדותיו וכרמיו חרבין ויותר טוב לו שיעבוד אותם זה הקרוב ויאכל פירותיהם ולא יהו שדותיו בורות. וממאי דילמא עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו׳ ועד כאן לא קאמרי רבנן וכו׳ ואם תאמר נעמיד להם אפוטרופוס. הא אמרינן אפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן שאין מטריחין על אדם לשמור ולטרוח על נכסי חברו ולהתעסק בהם כי אם על נכסי יתומים אבל לא על אדם אחר. עד כאן.

עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו׳. כתוב בתוספות לוכח כן מרבי שמעון בן גמליאל גופיה וכו׳. אין להקשות דנימא אי לאו דהכא הוה אמינא דנטושין דלקמן אין מורידין לכתחלה וכן לקמן כשהקשו תוספות לימא מר הלכה כרבי שמעון בן גמליאל ומר הלכה כתנא קמא הוה אמינא דוקא דיעבד. דיש לומר כיון דרב נחמן מסיק לקמן דהלכה כחכמים דלא ימכרם ואפילו הכי קאמר דמורידים כל שכן לדרבי שמעון בן גמליאל דאמר ימכרם דאית ליה מורידין. ואף על גב דהספר דוחה וקאמר עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן גמליאל וכו׳ מכל מקום אין האמת כן. אי נמי יש לומר כיון דתני לקמן על הך דנטושין שמין להם כארים שמע מינה דמורידים דאם לא כן הוי כיורד שלא ברשות ואין שמין לו כאריס. גליון.

לאו משום דחד טעמא הוא משום השגחת בית דין שצריכים להיות משגיחין על הפסד האדם בין להפסד גדול בין להפסד מועט. לא דתרי טעמי נינהו. כלומר אף על גב דתרי טעמי נינהו דהכא כליא קרנא והכא לא כליא אפילו הכי מורידין. הראב״ד.

לאו משום דחד טעמא נינהו. וליכא למימר תרתי למה לי. דהא חדא מגו חדא אמרה לומר דממתניתין נשמע הכי. הריטב״א.

איתמר שבוי שנשבה. תימה אמאי לא קאמר גופא. ועוד קשה אמאי לא מסיים בה וכן אמר רב נחמן מורידין קרוב לנכסיו ותו אמאי לא קאמר איתמר מורידין קרוב לנכסי שבוי כלישנא דסליק מיניה. ואפשר דהכא בקרוב שאין קרוב ממנו וכדפירש רש״י. גליון.

וכל קרוב האמור בשמועתנו הוא קרוב הראוי לירש בנכסים אלו. ואם הם מרובים מורידים לכולם בנכסים לעבדן. ואם אין כאן קרוב או שאינן רוצין לירד מורידין להן רחוק שיטפל בהן עד שיבאו הבעלים או עד שידעו ראיה ברורה שמת. ומסתברא דאם לא היה קרוב בעיר והורידו בית דין רחוק כל זמן שיבא הקרוב מורידין אותו לנכסים מכאן ולהבא וכן כשיגדיל הקטן וכן דעת מורי הרב. עד כאן.

שבוי שנשבה. פירוש שנשבה שלא לדעת שהלך לסחור ולשוב ולא שב ומסתברא דלאו דוקא נשבה אלא הוא הדין כל שנשתקע שם שלא היה יכול לחזור מחמת שום דבר אחר. ולא מפקינן מינה אלא רטושין שהניחו נכסיהם לדעת. רב אמר אין מורידין פירוש לא קרוב ולא רחוק דילמא מפסיד להו אפילו קרוב וכל שכן רחוק והיינו דמדמינן לעיל מאן דאמר אין מורידין למאן דקתני לא יגע בהן. הריטב״א.

וזה לשון הראב״ד: רב אמר אין מורידין דילמא מפסיד להו מימר אמר השתא אתי ומפיק להו מינאי והיאך אני עמל לאחרים אינו מתעסק אלא לשמט ולאכול. והטעם הזה אינו דומה למה שאמרנו למעלה כי למעלה היינו אומרים מפני שאין אנו משגיחין על נכסי אדם גדול להשביחן כמו שאין אנו משגיחין על הפירות האובדים למוכרן והכא מפרש טעמא דרב דילמא מפסיד להו ואני תמה לדברי רב אם מניחין אותם חריבין הלא הם נפסדין יותר. ונראה כי לדעת רב מעמידין להם אריסין למחצה לשליש ולרביע אבל לשמואל דאמר מורידין קרוב ושמין לו כאריס כדי שלא יפסיד. ואני תמה לדעת רב למה אין מורידין קרוב ויהיה כשאר אריסין ורב הא אמר שאין מורידין קרוב כלל. ונראה כי מפני שהוא קרוב וראוי ליורשו אם נביא אותו לחשבון כאריס ונדקדק עליו מתקנא הוא בנו ויפסיד הנכסים. אי נמי כיון שהוא ראוי ליורשו קל הוא בעיניו להפסיד ולבזבז ואריס אחר מתירא ומשביחן כדי שלא יסלקוהו לפיכך לדעת רב אין מורידין אותו כלל ולדעת שמואל מורידין ושמין לו כאריס. עד כאן. והרמב״ן הביא דברי הראב״ד וכתב שאין זה דרך השמועה והיא פשוטה לפניך. עד כאן.

בששמעו בו שמת עיין תוספות פרק שני דייני גזרות. ועוד נראה לפרש דהכא לא מיירי בעד אחד דעד אחד ודאי לאו כלום הוא. וניחא השתא ההיא דיבמות וההיא דכתובות. והכא מיירי בקול כי ההיא דסוף גיטין דעדיף טפי מעד אחד. הרא״ש

והריטב״א כתב וזה לשונו: בששמעו בו שמת. פירוש אפילו שלא בעדות ברורה דאף על גב דאין יורשין יורדים לנחלה אלא בעדות ברורה הכא לאו בתורת ירושה נחית אלא שיעבוד אותן כאחד מאריסי העיר הילכך בשמיעה כל דהו סגי בעד אחד או קול דלא פסיק כיון דאפשר שהקול אמת והנכסים שלו ומתוך כך גם כן יעבדם ולא יפסידם כולי עלמא לא פליגי דמורידין אותו. עד כאן.

ושמואל אמר כיון דאמר מר שיימינן וכו׳. פירוש לעולם שיימינן ולא הוי זריז נשכר ולא יהיה לו ריוח בהפסד ובזרעים יתר מדאי ולא נזק בשבח דעל הכל יבא לחשבון על העבר כמו על ההוה וכדפרשינן והיינו כרבי שמעון בן אלעזר דלקמן. וקצת קשה לפי זה מאי דאקשי לקמן השתא זריז ונשכר הוי מאי דאשבח מבעיא והרי לפי פירוש זה הפכיים הם דאי שמין כאריס על עבר בהוה לא הוה זריז ונשכר והכי הוה ליה לאקשויי והא אמרינן זריז ונשכר.

ואפשר שהפירוש משתנה כפי האוקמתות דאי מוקמינן ליה אשבויין ודאי לא קאי אלא על ההוה פירוש על מה שלא השביח אלא אכל אבל על העבר לא יבא לידי חשבון על מה שאכל אם אכל הרבה ועשה קימעא דהא אמרינן זריז ונשכר ואם יבא לידי חשבון על העבר היינו לפעולתו אם עשה הרבה ואכל קימעא דאף על גב דשמע שמת מכל מקום אפשר שלא יבטח כבעל בנכסי אשתו. אי נמי יש לומר דבשמע שמת לעולם הוי כבעל בנכסי אשתו ולא יבא לחשבון על העבר ומאי כאריס על ההוה אם לא אכל היינו דאקשי השתא זריז ונשכר הוי וכו׳ אבל כשאנו מעמידין אותו אנטושין כדלקמן וכי הא דשמואל לעולם אימא לך שהחשבון על הכל וליכא זריז ונשכר כלל וכדרבי שמעון דנטושין כשבוין ולא כשבוין. ומכל מקום קשה הא דאמרינן לקמן מאי שנא מהא דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו דשנא ושנא לא הוי אלא כיורד לנכסי חברו ברשות והתם כיורד לתוך שלו והכא לא רצו לומר מה שאכל אכל ולהפסיד הבעלים כיון שלא שמעו בהן שמתו ואפשר דהכי קאמר מה לי שמעו מה לי לא שמעו אלא משום דילמא מפסיד להו אי הכי בעל בנכסי אשתו נמי דהא לא שמע שמתה. ואהדר ליה דמכל מקום יותר הוא סומך בנכסי אשתו שאין בידה להפקיע ירושתו ולהוציאוה מידו כל ימי חייה מה שאין כן הכא ולא דמי אלא לבעל בנכסי אשתו קטנה דבידה להפקיע בחיי ובמותא. אי נמי יש לומר דקאי אשמעו בה שמת דאמרינן זריו ונשכר ושמין נמי כאריס כדקאמר השתא זריז ונשכר הוי וכו׳ וזה דוחק. ויש לפרש לעולם אף בלא שמעו מה שאכל אכל ומאי שמין כאריס להווה ואין חלוק בין שבוי לנטוש אלא בשמעו שממשמשין ובאין מזה לבד עושה קל וחומר. והשתא אתי שפיר דפריך אנטושין מבעל בנכסי אשתו דכיון דאמרינן מה שאכל אכל אמאי לא אמרינן מה שהוציא הוציא אפילו הוציא ואפילו קימעא והיינו טעמא דפליג בממשמשין ובאין בין שבוי לנטוש דהתם הם שמעו והם שמעו ולא סמכינן אבל בנטוש שלא שמעו שמת יש לו להאמין בששמעו שממשמשין ובאין ואין דין להיות זריז אפילו זה שמין כאריס להוי על העבר אם לא באמר דבכולן כשאכלו קימעא ועשו הרבה שמין כאריס ושנאמר שאף אם שמעו שמת מכל מקום אינו בטוח כבעל בנכסי אשתו וכדפירש רש״י ובכולן כיון שאם השביחו אינם מפסידין אין אנו חושדין אותם שיפסידו אף על פי שנשכרים באכילה מרובה. וראשון נראה עיקר כפירוש רש״י. עד כאן משיטה.

היורד לנכסי שבוים. אפילו לכתחלה יכול לירד כדקתני הרי זה זריז ונשכר ואפילו שמע שממשמשין ובאין אוכל הפירות ואין לך לכתחלה גדול מזה. ועוד מה שייך לחלק בין לכתחלה ודיעבד לענין ממון אי חיישינן דילמא מפסיד להו אפילו ירד נמי יוציאו מתחת ידו אלא אגב וכו׳. הרא״ש. אי נמי דלרבותא נקטיה הכא לומר שאף על פי שירד שלא ברשות בית דין ולא נמלך עמהן אפילו הכי אין מוציאין אותו מידו. כן נראה לי. הרשב״א.

הרי זה זריז ונשכר. פירש רש״י מפני שזה על דעת ירושה ירד. ואינו מספיק כל הצורך וכי מפני שהיה בדעתו ליטול את הכל יזכה בשל אחרים. אלא יש לומר שתקנת חכמים היא לפי שחששו שמא יפסידם דלא סמכא דעתיה אף על פי ששמעו בו שמות וחששו כאן יותר מבנטושין לפי שאינו בוש כל כך מלהפסיד כיון ששמעו בהן שמתו אבל בנטושין הוא בוש מלהפסיד. הרשב״א והר״ן.

הרי שהיה אביו או אחיו וכו׳. והלכו להן במדינת הים כלומר בשביה שאינו לדעת אין אלו שבויין ונטושין אלא כנטושין. כן פירש הראב״ד. ואינו מחוור בעיני דהיכי קרי להולך בשביה הולך למדינת הים. ונראה לי דהכי פירושו שהלכו מדעתן למדינת הים כלומר על דעת לסחור ולשוב ולפיכך לא חשש לצוות על נכסיו וכשהיה שם נשבה והרי זה כאלו יצא מנכסיו שלא לדעת. אבל רטושין שהיו כאן ויצאו ולא ידענו היכן הלכו אלא כמי שרוצה להרחיק עצמו וללכת על מנת שלא לשוב וכיון שיצא מנכסיו לדעת ויודע שיפסדו ואפילו הכי לא צוה הרי גילה שאינו רוצה שירדו להן אחרים. כן נראה לי. הרשב״א.

היורד לנכסי רטושין וכו׳. יצאו לדעת קרי רטושין. ונראה דבששמעו בו שמת אין חילוק בין יצא לדעת ליצא שלא לדעת. הקשה ר״מ לעיל דפריך מבניהן מבקשין לירד לנכסי אביהן אמאי לא שני אפילו לירד ולאכול דומיא דשניהם וברטושין שאין ידוע להיכן הלכו ונהרגו דבהא מודו כולי עלמא דאין מורידין.

ויש לומר כיון דקרא מיותר הוא דמשמע שמאחר שנכתב והרגתי אתכם בחרב לא הוה צריך למכתב והיו נשיכם אלמנות וגו׳ אלא לדרשא לומר דאין מורידין קרוב כלל לאקושי בניכם לנשיכם מה התם כלל כלל לא אף בניכם כלל כלל לא אף על גב דמסברא הוה לן למימר אף על גב דלא שמעו בו שמת דמורידין כיון דנשבה לבין הגוים דבשבי כלהו איתנהו ביה והוי קרוב לודאי שיהרגוהו אצטריך קרא למימר אפילו הכי דאין מורידין. אבל ברטושין שלא שמעו בו שמת מאי אצטריך קרא למימר דאין מורידין פשיטא מאי ריעותא אתיליד דהוה לן למימר דמורידין. הרא״ש.

והגליון כתב וזה לשונו: ובניהן מבקשין לירד וכו׳. לא בעי לאוקמי ברטושין. משום דאורחא דמילתא סתם רטושין כיון שיוצאין לדעת מצויין להורידם ולא תתקיים קללה זו. עד כאן.