(1) 
וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ?
וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ?and then said: I will not pay, what is the halakha? Do we say he is retracting his intention to pay and therefore has no right to the double payment? Or, perhaps he stands committed to his initial statement and is merely postponing payment to a later date, in which case he maintains rights to the double payment.
1. אמר רב: גיא , דפוסים . חסר בכ״י סוטרו , כ״י נ .
וחזר ואמר איני משלם [מאי] מי אמרינן מהדר קהדר ביה – מכאן מוכיח ר״ת דאם אמר לחברו השבע וטול קודם שנשבע יכול לחזור בו ולומר אשבע ולא אשלם ובפרק יש נוחלין (ב״ב דף קכח. ושם) דאמר עבדי גנבת והלה אומר אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו לא גרס נשבע בלא וא״ו דמשמע שבע״כ ישבע ובריש שבועת הדיינים (שבועות דף לט. ושם ד״ה אם) דאמר אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא כפרש״י שפוטרין אותו לפי שאינו יכול לחזור בו אלא יש לומר מסלקין אותו מב״ד כדי שיתבייש לחזור ולומר אשבע מיהו שוב פירש ר״ת בתשובה אחת דשפיר גרסינן נשבע בלא וא״ו וישבע בע״כ והא דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם: ד״ה שלח) גבי נאמן עלי אבא ואביך מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו הכא אפילו קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו דכיון שקבל עליו לשלם אם ישבע זה שכנגדו הוי כמו לאחר גמר דין והכא דקאמר מהדר קהדר ביה לא שיוכל לחזור אלא רוצה הוא לחזור אף על פי שאינו יכול ולא מקני ליה כפילא משום דאטרחיה לב״ד כדאמר בסמוך גבי ההוא דאפקיד כיפי וכה״ג איכא בפ׳ יש נוחלין (ב״ב דף קלח.) מדאשתיק קננהו וכשצוח לבסוף מהדר קהדר ביה פירוש רוצה לחזור ואינו יכול.
1שילם לבנים מהו. דוקא בשנגנבה ואחר כך מת האב, דאז אפשר דקנה, משום שהיה המקנה קיים בשעה שהיה הנפקד ראוי לקנות, דהיינו שעה שנגנבה, אבל אם מת האב ואחר כך נגנבה, בכי האי לא קני כלל, דאב לא אקני ליה כלום עד שעה שתגנב, וכבר מת, ובנים לא אקנו ליה כלום.
2שלמו בנים מהו שילם לבנים מהו. הני תרתי, שנגנבה קודם שמתו האבות, אבל אם מתו האבות ואחר כך נגנבה, לא זה הקנה ולא זה קנה. ואיכא נמי למימר, שלמו בנים, ואפילו מת אביהם ואחר כך נגנבה, כיון דמשלמי מאי דלא מחייבי, אף לדידהו מקנה לה סמוך לגנבתה, שהרי בידו להקנותה להן מעכשו אבל שילם לבנים, ודאי בעינן שיהא המקנה קיים בשעת הקנייה, והבנים לא הקנו כלום.
3שאל מן האשה ונשאת, ושילם לבעלה, שהרי יש לבעל פירות בבהמת מלוג, מי הוי כמו ששילם לה קודם שנשאת ואקניא ליה כפילא דקרינא ביה לכשתגנב ותשלמני, או לא. אשה ששאלה ושילם בעלה מהו זו ודאי בבעל שהיה לה קאמר. אי נמי ששאלה כשהיא פנויה.
1. פיסקה זו מובאת ברשב״א בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו פי׳ אמתני׳ קאי אע״פ שהוא משלם כדקתני שילם ולא רצה לישבע משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישי׳ שמא עיניו נתן בה. ואמר בפ״ק אמר רב נחמן שלש שבועו׳ משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי פי׳ שלא שלחתי בה מעולם לעשות מלאכתי דאי שלח בה יד הוי גזלן עלה ומיחייב באונסיה ואפי׳ נאנסה דברשותי׳ קיימא ודידיה הוא:
אמר תחלה איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הן שלא נשבע לדין הן שנשבע ויצא פטור וחזר ואמר הריני משלם הואיל ולא נודע הגנב עדין זכה בכפל אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אלא שאשבע ואפטר הרי זה ספק אם מאחר שהקנהו כשאמר הריני משלם יפקע זכותו במה שאומר איני משלם ומ״מ רשאי הוא לחזור שכל שהוא מקבל על עצמו דבר שאינו מחוייב בו יכול לחזור אחר שלא קנו מידו אא״כ נגמר הדין במה שקבל עליו כמו שיתבאר בשלישי של סנהדרין בענין נאמן עלי אבא וכו׳:
וזה לשון הריטב״א: מי נשבע וכו׳. פירוש רש״י, ויפסלנו לעדות ולשבועה. ואיכא דקשיא ליה, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. ויש לומר, דלאו תקנתא לרמאי היא, דדילמא האי לא קים ליה בשוויה שפיר כיון דליתיה גביה מזמן מרובה, ואמר טפי משווייה בדדמי. ורבינו חננאל פירש, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון, ונמצא שנשבע זה לבטלה או שנתחלל שם שמים על ידינו. ולישנא דגמרא דייק טפי כרש״י, דאמרינן דילמא טרח ומייתי לה, דאלמא משום חשש פיסולו אנו חוששים שיטרח ומייתי לה, דאלו לא הוה חיישינן להכי, משום חשש שבועה לבטלה או שיתחלל שם שמים על ידינו לא הוה לן למימר דילמא טרח כולי האי ומייתי לה, וכן פירש מורי. עד כאן.
וזה לשון הרא״ש: פירש רבינו חננאל ז״ל, שמא יוציא את הפקדון וכו׳, ובתר הכי קאמר מהיכא מייתי לה, פירוש, כיון שיש עדים שנגנבה, ואם כן לא יוכל לחפש המלוה, ולשתבע לוה. ומשני, טרח ומייתי לה, כלומר, קודם שישבע יחפש ויטרח למצוא הגנב לפטור עצמו מן השבועה. ופריך, לוה נמי ליטרח וליתי. ולא גרסינן כי משתבע וכו׳, והכי פירושו וכו׳ עד כאן.
כתוב בתוספות, דליכא למימר תנא ושייר וכו׳. וכי תימא מאי שייר דהאי שייר, יש לומר שייר המוציא על נכסי אשתו. גליון.
עוד כתב הרא״ש וזה לשונו: גזרה שמא יטעון ויאמר, אחר שבועה מצאתיה. זה קשה לפירוש רבינו חננאל, ממה נפשך, בין נשבע לוה בין נשבע מלוה איכא שבועה לבטלה. ונראה לומר, כי המלוה אחר שחפש ולא מצא, הוא נשבע כדין, שאינו יודע שהיא ברשותו, ומכל מקום קודם שישבע כמה היא שוה יוסיף עוד לחפש אולי נכנס שום אדם לביתו ונטלו, כי ירא שמא יטעה בשומא, וכל שכן שיחפש ליפטר מאלו שתי שבועות, ולא תהיה כאן שבועה לבטלה. אבל אם יש לו ללוה לישבע כמה היא שוה אחר שחיפש המלוה ולא מצא, ישבע כדין, שאינו יודע שהוא ברשותה ואחר שבועות הלוה שמא ימצאנו ויטעון ויאמר חפשתי קודם שבועתי ולא מצאתי ושוב מצאתי, והרי יש כאן ב׳ שבועות לבטלה. ועוד נראה לי, כי פעמים שאין אדם בקי בשומא בדבר שאינו לפניו וחשו חכמים שלא יחשדוהו במזיד. עד כאן.
וחזר ואמר ״איני משלם״, מאי [מה דינו]? מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי מהדר קא הדר ביה [חזר בו] מכוונתו לשלם, וממילא אין לו זכות בכפל, או דלמא במלתיה קאי ודחויי הוא דקא מדחי ליה [שמא בדבריו הראשונים הוא עומד ובינתיים הוא שדוחה אותו מלשלם מיד] וכבר נקנה לו הכפל?
and then said: I will not pay, what is the halakha? Do we say he is retracting his intention to pay and therefore has no right to the double payment? Or, perhaps he stands committed to his initial statement and is merely postponing payment to a later date, in which case he maintains rights to the double payment.
הכל
(2) אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ וּמֵת, וְאָמְרוּ בָּנָיו ״אֵין אָנוּ מְשַׁלְּמִין״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדְרִי בְּהוּ, אוֹ דִּלְמָא בְּמִלְּתָא דַּאֲבוּהוֹן קָיְימִי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחוּ לֵיהּ?
The Gemara raises another dilemma. If the bailee said: I hereby choose to pay, and then he died before paying, and his sons said: We are not paying, what is the halakha? Do we say they are retracting their father’s decision to pay, or perhaps they stand committed to fulfilling their father’s statement and are merely postponing payment to a later date when they will be able to pay?
הריני משלם ומת כו׳ – תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדתנן בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מא:).
אי נמי, היכא דאמר הריני משלם, ומת המופקד אצלו, ואמרו בניו אין אנו משלמין ונמצא הגנב, מאי, מי אמרינן מיהדר קא הדרי בהו ולא קנו כפילה, או דילמא במילתיה דאבוהון קימי ודחויי הוא דקא דחו.
אי נמי, היכא דשילמו בני מופקד אצלו בלא שיאמר אביהן הריני משלםא, מהו, מי מצי אמ׳ להו מפקיד כי אקנאי כפילא לאבוכון דעביד לי ניח לנפשאי, לדידכו לא, או דילמא לא שנא. אי נמי היכא דמת מפקיד ושילם נפקד לבני המפקיד, מהו, מי מצו אמרי ליה כי אקני לך אבונא כפילה דעבדת ליה נייח לנפשיה, אנן לא, או דילמא לא שנא. אי נמי, היכא דמת מפקיד ונפקד, ושילמו בני נפקד לבני מפקיד, ואחר כך נמצא הגנב, מהו, דינם כדין אבותם, או לא. אי נמי, היכא דנתפשר נפקד ומפקידב, ולקח ממנו מחצה והניח לו מחצהג.
יש אומ׳ הא דבעי שילם מחצה, בשואלד מיירי, דלא מקניא ליה אמירה, אלא שילם החצי, ואמ׳ לו שוב אתן לך החציה. אי נמי היכא דשאל שתי פרות ושילם אחת מהן מהו. אי נמי היכא דשאל משותפין ושילם לאחד מהן חלקו. מי קאני ליה כפילאו דהא שילם, או דילמא מצי אמ׳ השותף האחר אני לא שילמת לידי כלום ולא קני. אי נמי היכא דשאלו שותפין ושילם אחד מהן חלקו, מהו. אי נמי שאל מאשה פנויה ושילם לבעלה אחר שנישאתז. אי נמי אשה ששאלה ושילם בעלהח, מהו, מי אמרינן דמאן דקיבל לא שילם, ודשילם לא קיבל, ולא קניא כפילא, או דילמא לא שנא וקניא, וסלקא כולהי י״אט בתיקו. עד הנה מדברי רב״ס ז״ל.
רבי׳ יצחק בן יהודה גיאת ז״ל קימא לן דתיקו דממונא לקולא, חומרא לתובע וקולא לנתבע ובדהוה תפיס בידא דחד מיניהו, דהוה אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה, וכיון דאין לו ראיה מוקמינן ליה בידא דנתבע היכא דקאים, ואי לא תפסיה חד מיניהו, הוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקיןי.
א. יש להסתפק בדעת רבנו האם לדבריו הגנבה היתה בחיי האב, והאב רק לא אמר הריני משלם וכמש״כ רש״י רי״ף והרמב״ם (פ״ח משאלה ה״ה), או דלמא דגם לרבנו הגנבה היתה אחר מיתת האב וכמש״כ השטמ״ק בשם הראב״ד, ורבנו רק מפקיע מגוונא דהאב אמר הריני משלם ושלמו בנים דמבואר בבעי׳ הקודמת דבכה״ג מקנה כפל (וכמו שביאר המהרש״א לדעת רש״י). ולכאורה נחלקו הראשונים הנ״ל אם בכה״ג דבאו עדי פטור אי קני כפילא דהא הכא לאחר מיתת אביהם פקע חיוב שמירתם, ואי הגנבה היתה לאחר מיתת אביהם ובכה״ג פטורים הם מתשלומים שאינם שומרים, א״כ אי נימא דבעדי פטור ל״ק כפילא ודאי הכא שהבנים אף ששלמו ל״ק [וכ״כ הפנ״י], אבל הראב״ד סבר דאף בעדי פטור קנו כפילא ולכן אף שהבנים פטורים קנו כפילא ששלמו, אבל באבן האזל (פ״ח משאלה ה״ה) ביאר דאף אי בעדי פטור קני כפילא, הכא אי הגנבה היתה לאחר מיתת אביהם לא קנו כפילא דהם אינם שומרים כלל, ולא שייכי בתשלומים, וכמש״כ הרע״א לעיל דבשמירה בבעלים לכו״ע לא קני כפילא.
ב. משמע שהפשרה היא בהסכמת המפקיד שמחל לו החצי וכן הסביר החזו״א וז״ל דאיירי דמחל לו השאר, אבל אם השומר לא ציית דינא ואינו משלם ואינו נשבע ודאי לא מקני לי׳ כפילא עכ״ל ובחידושי הרי״ם כתב דבמחל לו חצי בגלל שמשלם לו החצי לא מסתפקת הגמ׳ ואף חצי לא יקבל דאף החצי שמשלם הוא רק בגלל שמוחל לו החצי ויש לעיין בדבריו מדברי רבנו, ועיין גם במאירי שכתב: אמר לו לשלם מחצה דרך פשרה, כלומר הריני משלם כדי שלא תפסיד הכל עכ״ל ובדבריו יש להסתפק האם הפשרה היא בהסכמת הנפקד. אבל מרש״י משמע דלא איירי דרך פשרה אלא שמתחילה אמר שישלם חצי ולא יותר [ואפשר שדברי רש״י שכתב ולא יותר באו להפקיע משיטת רבנו או משיטת ר״ח שיובא בהמשך].
ג. לרש״י שהספק בגמ׳ הוא אם יקבל השומר חצי י״ל דסובר רבנו דדווקא בנתפשר עמו יש צד שקונה החצי, אבל בלא נתפשר אף חצי אינו מקנה. ולדעת הרמב״ם (עיין הערה הבאה) שהספק בגמ׳ אם קונה את כל הכפל אפשר דס״ל לרבנו דבנתפשר עמו מקנה לו את כל הכפל [ואולי י״ל דאין ספק לגמ׳ לגבי חצי שזה ודאי קונה כיון דנתפשר וכל הספק הוא לגבי החצי השני, אולם כצד זה אא״ל בדעת הרמב״ם שכתב שספקות הגמ׳ הם בחד גוונא].
ד. וכן מבואר שלמד המרכה״מ בדעת הרמב״ם (פ״ח משאלה ה״ה) דהרמב״ם הביא לכל ספקות הגמ׳ יחד ולא חילק שספק זה הוא בדווקא לגבי לקנות רק מחצה, וא״כ משמע שהספק הוא לגבי לקנות כל הכפל והסביר המרכה״מ בטעם הרמב״ם דכיון שמשלם החצי ומבטיח לו המותר אפשר שמקנה לו כל הכפל עיי״ש וצ״ב דבריו דאם על החצי השני אמר שישלם הא סגי באמירה ואמאי לא יקנה, אלא מוכח שלמד המרכה״מ בדעת הרמב״ם דאיירי בשואל שלא קונה באמירה ולכן מסתפקת הגמ׳, וכ״כ באומה״ת (הערה מס׳ 43). ואולי י״ל כן אף בדעת ר״ח שמשמע שגורס ר״ח שכל ספקות הגמ׳ הם בשואל, וכתב ר״ח: שילם מחצה ולא הספיק להשלים הנשאר עד שנמצא הגנב עכ״ל, ואפשר לומר דגם ר״ח סבר דהספק הוא אם קונה כל הכפל ומסתפקת הגמ׳ אי בשואל סגי בשילם על מחצה או שצריך שילם ממש את כל הקרן. אולם י״ל בדעת הר״ח והרמב״ם דאף דס״ל דהספק הוא לגבי כל הכפל לא איירי בשואל, אלא בכל השומרים ולא אמר הריני משלם על החצי השני, ומסתפקת הגמ׳ אי תשלום מחצה הוי גילוי רצון על תשלום החצי השני והוי כהריני משלם על חצי השני, ובדעת הרמב״ם י״ל עוד לפמש״כ רבנו מקודם דהיינו בדרך פשרה א״כ י״ל דאיירי בכל השומרים, וכיון דהוי דרך פשרה ובהסכמת המפקיד, מסתפקת הגמ׳ אי קני לכל הכפל.
ה. יש להסתפק בדבריו אם ספק הגמ׳ הוא אף על החצי ששילם שלא קונה כלל כיון שלא שילם הכל וכמו שצ״ל לדעת הרמב״ם לפמש״כ המרכה״מ הנ״ל שכל ספקות הגמ׳ הם בחד גוונא, או דלמא דחצי ודאי קונה, דאפשר דגם בשומר סתם בשילם מחצה לא מסתפקינן אם קונה החצי, וכל ספק הגמ׳ הוא על החצי שהשואל רק אמר שישלם אי קני. וגם יש להסתפק בדעת האי י״א מאי ס״ל בשומר סתם שקני באמירה ואמר שישלם החצי אי ס״ל כדעה הראשונה דדווקא בנתפשר יכול לקנות החצי, אבל באמר בלבד חצי אינו קונה ורק בשואל ששילם חצי יש צד לגמ׳ דמהני אף לשואל אמירה לחצי כשאר שומרים, או דלמא דס״ל להאי י״א דרק בשואל שכל הנאה שלו וצריך להניח דעת משאיל ל״מ אמירה על חצי, אבל בשומר סתם שאומר שישלם החצי מהני לקנות מחצה.
ו. קצת משמע כמש״כ המרכה״מ (הנ״ל) בדעת הרמב״ם שהספק שיקנה כל הכפל, ולפ״ז צ״ל שאיירי בגוונא ששילם לאחד, אבל אמר הריני משלם לשני.
ז. כמש״כ תוד״ה שאל בתירוץ השני ושטמ״ק בשם הראב״ד ובביאור ספק הגמ׳ לפירוש זה מצינו מחלוקת ראשונים דהרמב״ן והר״ן כתבו דהספק האם האשה מקנה כפילא במקום שאין כל הנאה שלה שהרי אף הבעל נהנה מהפירות ומבואר מדבריהם דהכפל שייך לאשה והיא המקנה כדעת תוס׳ כתובות עט, ב ד״ה פירא, אבל השטמ״ק בשם גליון כתב דלתירוץ זה הכפל שייך לבעל [כשיטת הרי״ף בכתובות וכמש״כ הרע״א דס״ל לתירוץ הראשון של תוס׳] ולפ״ז ספק הגמ׳ אם הבעל מקנה הכפל במקום שאוכל רק פירות, והיינו דלשיטת הרמב״ן ״שילם לבעלה״ הוא סברא לגריעותא שלא תקנה הכפל ולשיטת הגליון הוא למעליותא דאפשר דבגלל שמשלם הפירות לבעל יקנה הבעל הכפל. וגם מש״כ תוס׳ ״ואפילו נתן הכל לאשה״ לשיטת הרמב״ן הוא סברא למעליותא, אבל לשיטת הגליון הוא סברא לגריעותא, ורק כתב תוס׳ דאפי׳ שנתן הכל לאשה מקנה הבעל כפלו, דכיון דניסת יש לו פרות ולכן מקנה הוא לכפלו. והנה אם הגנבה היתה לפני הנשואין ודאי שהכפל שלה והיא המקנה וכן אם הגנבה היתה לאחר הנשואין ולל״ק שמקנה בשעת המסירה, והוי כמכרה פירותיה לפני הנשואין, וא״כ לא הי׳ צ״ל הגליון שהכפל דבעל, ולכאורה כל דבריו נצרכים אי הגנבה היתה לאחר הנשואין ולל״ב שמקנה סמוך לגנבתה, דלשיטת הרי״ף הבעל הוא המקנה של הכפל [והסתבר לגליון שכן ס״ל לתוס׳ וכמש״כ הרע״א לתירוץ הראשון], אלא דיש לעיין בזה דהא אף לל״ב כתב רש״י בע״א דהנעשה כאומר הוא בשעת מסירה, וא״כ הכא שהבעל המקנה את הכפל לא הי׳ בשעת מסירה ליכא לנעשה כאומר ואיך קונה הכפל [והמהרש״א כתב דדברי רש״י הם לאו דוקא, אבל הפנ״י פליג] ואולי י״ל לפמש״כ הקצוה״ח קפט, א בהסבר רש״י עפ״ד הטור שאין המפקיד יכול להקנות את הפקדון לשומר בקנין חצר, שרשות השומר מושאל למפקיד, ואינה ראויה לקנות לשומר, ולכן כותב רש״י דכבר בשעת מסירה התנה השומר שהשאלת החצר למפקיד היא רק עד סמוך לגנבה, וא״כ י״ל דסגי באומדנא שהיתה לאשה בשעת המסירה כדי שהחצר לא תהי׳ מושאלת ועכשיו יקנה מכח הבעל את החצר, ובמיוחד אי נימא כמש״כ האבי עזרי (אישות פכ״ג ה״ג) שאין לבעל בעלות כלל בגוף הפרה, אלא רק פירות, והרי החצר מושאלת לפרה ורק לאשה ומהני גמירות דעתה בשעת המסירה שהחצר לא תהי׳ שלה סמוך לגנבה כדי שיוכל השומר לקנות. אבל יש לעיין עוד ממש״כ הקצוה״ח והפנ״י (הובא בשיעורי ר׳ שמואל אות רסה) במכר חפץ שנמצא בשמירה, לאחר, שכלתה שמירת השומר ששמר למוכר ולא נעשה ממילא שומר של הקונה, והרי הקנאת כפל מקנים רק לשומר, והכא השומר הוא שומר של האשה ולא נעשה ממילא שומר של הבעל, ואיך מקנה להאי שומר הכפל ושמעתי לתרץ דבאשה שעדיין היא בעלים על הקרן וגם דרכה להשתמש בפירות עם הבעל, ממשיך להיות שומר על הפרה גם כלפי הבעל.
ח. מבואר בדברי רבנו דבשאל מאשה ושילם לבעלה איירי באשה פנויה, אבל באשה ששאלה ושילם לבעלה לא איירי בפנויה, דהא פירש רבנו בסתם, וכ״ה בשיטמ״ק בשם הראב״ד בפירוש הראשון, אבל בתוס׳ כתב דגם אשה ששאלה איירי בפנויה, ומאי דמיאנו רבנו והראב״ד בפירוש התוס׳ י״ל לפי מה שהקשה בספר יד יוסף על תוס׳ דהא נפסק בחו״מ סי׳ שמו דאשה ששאלה בעודה פנויה והכניסה לבעלה דאף ש״ח לא הוי, וא״כ שהוא פטור מלשלם [וגם אינו שומר] לא מקנה לו כפילא ותירץ ביד יוסף דאיירי הכא בהודיע לבעל שהוא דבר שאול ונשתמש בה, שהוא נכנס תחתיה וחייב לשלם, ואפשר דרבנו והראב״ד לא מסתבר להם לפרש דספק הגמ׳ הוא בדווקא כשהודיעו לבעל שהוא דבר שאול, ולכן לא פירשו כתוס׳.
ט. היינו אחד עשר ספיקות הגמ׳.
י. כן פסק הרי״ף, והרא״ש פליג דאוקי בהמה בחזקת מריה, ועיין מל״מ פט״ו מטו״נ ה״ט, קונטרס הספיקות כלל א׳ אות ג׳, או״ש פ״ח משאלה ה״ה, חידושי הגר״ח פכ״ג ממכירה, קהלות יעקב סי׳ לב.
אמר הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמין או ששלמו בנים או שאמרו הרי אנו משלמין אחר שאמר האב הריני משלם או אחר שאמר איני משלם או שילם הנפקד לבנים או שמת המפקיד או שאמר להם הריני משלם הן שנגנבה אחר שמת המפקיד הן שנגנבה בחיי אביהם אלא שלא אמר זה עדין הריני משלם שאם אמר כן בחיי האב אין כאן שאלה שבודאי זכה או ששלמו בנים לבנים כל אלו ספק:
אמר לו לשלם מחצה דרך פשרה כלומר הריני משלם כדי שלא תפסיד הכל או שאל שתי פרות ושלם את האחת על דרך זה במה שלא המציא עצמו לתשלומין אין ספק שלא זכה הא במה שהמציא עצמו מיהא לתשלומין הרי זה ספק:
אמרו בנים אין אנו משלמין מהו פירוש, אם תמצא לומר דאיהו גופיה לא הוה בעי למהדר ביה, בנים מהו. ואם תמצא לומר מהדר קא הדרי בהו, שלמו בנים מהו, מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד נייח נפשא, פירוש, ואפילו בשואל דכל הנאה שלו, דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משאיל ליה. הריטב״א.
והרשב״א כתב, וזה לשונו: מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד לי נייח נפשא, כלומר, עבד לי נייח נפשא במילי אחריני, ולא בשמירה זו קאמר, דהא שואל נמי דלא עבד ליה נייח נפשא למשאיל וכולה הנאה של שואל היא, ואפילו קני כפילא. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה הריני משלם כו׳ תימה היאך ישלם כו׳ הא אין אדם מוריש קנס לבניו כו׳ עכ״ל ולא ניחא להו למימר דקושטא דהכי קמבעיא ליה מהדר קהדרי בהו וא״כ הדר זכה המפקיד בכפל או דלמא במלתא דאבוהון קיימי ואינו מוריש קנס לבניו ואין הגנב משלם כלל דהא ודאי הא דאומדין דעתו של המפקיד שהוא מקנה הכפל ע״ד שיזכה בו הנפקד שעשה לו טובה וניחותא אבל אם ימות הנפקד וגם בניו שלא יזכו בו משום דאין אדם מוריש קנס ודאי דלא יעלה על דעתו לזכות לו שיזכה בו הגנב זכות הכפל לעולם מתוך רשותו של המפקיד ולישנא דתלמודא נמי הכי משמע שיזכו בו בניו דקאמר כי אקנאי כפילא לאבוכון כו׳ וכן בשילם לבנים כי אקני לך אבונא כפילא כו׳ אבל אי לא הוה קמבעיא ליה אלא לענין שיזכה בו הגנב הכי הוה ליה למימר כי אקנאי כפילא לאבוכון כו׳ וכי אקני לך אבוהון כו׳ דהא לבנים לא איכפת להו בין כך ובין כך לא יזכו הם כלום ודו״ק:
בתוספות בד״ה הריני משלם כו׳ תימא היאך ישלם הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדתנן ריש פרק נערה עכ״ל. בפרק מרובה דף ע״ב כתבו התוספות בשם ר״י הלבן דההיא דפרק נערה לא איירי אלא לענין קרבן שבועה ע״ש באריכות ועוד כתבו שם בתירוץ ראשון דרבא ור״נ פליגי אסוגיא דפרק נערה וס״ל דכל קנס מוריש לבניו לבר מקנס בתו דאונס ומפתה ע״ש וא״כ תמיהתם כאן ע״כ לא קאי אלא לתירוץ האמצעי שכתבו שם דההיא דפרק מרובה איירי כשעמד בדין ע״ש אלא דאף לפ״ז קשה דהכא נמי משכחת לה שפיר שאמר האב הריני משלם והוכר הגנב ועמד בדין ונתחייב כפל ואחר כך מת הנפקד עד שלא שילם הגנב ואמרו בני הנפקד אין אנו משלמין וקמיבעי׳ לן א״א מיהדר קא הדרו בהו וחזר הדין הכפל להמפקיד כשמוציאין מן הגנב או אמרינן דחויי קא מדחי ליה ויש ליישב וצ״ע. אמנם מתוך לשון הכ״מ בפ״ח מהלכות שאלה נראה דלא שייך נמי בכה״ג אין אדם מוריש קנס לבניו דבנים לאו מכח אביהם קא זכו אלא מחמת התשלומין דידהו וה״ל כאילו התנה מעיקרא לכשתשלם את או בניך אחריך יקנו למפרע סמוך לגניבתה כך נראה לי מתוך דברי הכ״מ אבל מ״ש שם סברא זו בפירוש רש״י בשלמו לבנים צריך לי עיון ודו״ק:
בפרש״י בד״ה ושילם א׳ מהן כו׳ מהו שיקנה חצי הכפל מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו עכ״ל. עי׳ מ״ש הרא״ש בזה וכ״כ כל המפרשים הקדמונים:
ועוד שאלה: אמר השומר ״הריני משלם״, ומת לפני שהספיק לשלם, ובאו ואמרו בניו ״אין אנו משלמים״ מאי [מה הדין]? מי אמרינן מהדר קא הדרי בהו [האם אומרים אנו שחזרו בהם] מהבטחת אביהם, או דלמא במלתא דאבוהון קיימי, ודחויי הוא דקא מדחו ליה [שמא בדברי אביהם הם עומדים עדיין, והם רק דוחים אותו] עד שיוכלו לשלם?
The Gemara raises another dilemma. If the bailee said: I hereby choose to pay, and then he died before paying, and his sons said: We are not paying, what is the halakha? Do we say they are retracting their father’s decision to pay, or perhaps they stand committed to fulfilling their father’s statement and are merely postponing payment to a later date when they will be able to pay?
הכל
(3) שִׁלְּמוּ בָּנִים, מַאי? מָצֵי אָמַר לְהוּ: ״כִּי אַקְנַאי כְּפֵילָא, לַאֲבוּכוֹן דַּעֲבַד לִי נְיָיח נַפְשַׁאי, לְדִידְכוּ לָא״, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?
The Gemara raises another dilemma. If the father died before he declared his willingness to pay and the sons paid, what is the halakha? Can the owner say to them: When I transferred rights to the double payment, I transferred them to your father, who pleased me, but to you, I did not transfer those rights? Or perhaps this case is no different, and the owner transfers rights to the double payment provided that he receives payment, and it does not matter whether it was the bailee or his sons who paid him.
(ג-ה) שלמו בני שואל למשאיל או לבני המשאיל, או שילם מחצה ולא הספיק להשלים הנשאר עד שנמצא הגנב, או שאל מאשה ושלם לבעלה או שאלה האשה ושילם בעלה, או שאל משני שותפין ושילם לאחד מהן או שאלו שני שותפין ושלם אחד מהן – אילו כולן עלו בתיקו. וקיימא לן: ממון המוטל בספק – חולקין.
מצי אמר להו כי אקנאי לאבוכון דעבד לי נייח נפשאי. כלומר במילי אחריני ולא בשמירה זו קאמר, דהא שואל נמי דלא עבד ליה נייח נפשא למשאיל וכוליה הנאה של שואל היא, ואפילו הכי קני כפילא.
בפרש״י בד״ה שלמו בנים והאב לא הספיק לומר הריני משלם עד שמת עכ״ל. הוצרך לפרש כן דאם אמר אביו הריני משלם מילתא דפשיטא היא דזכו הבנים בכפל אם לא שחזרו בהם בפירוש ואמרו אין אנו משלמין אבל א״א לפרש דאיירי שנגנב אחר מיתת אביהם דא״כ כבר נסתלקה השמירה ואין על היורשים שום חיוב תשלומין וכיון שפטורין מן הדין אף אם שלמו מרצונם הטוב לא זכו בכפל כמ״ש הש״ך סימן רצ״ה שכן מוכח מדברי הרשב״א שכתב דבדאיכא עדים שנאנסה ושילם מדעתו לא זכה בכפל וא״כ כ״ש בנידון דידן וליכא לאוקמי שקיבלו היורשים עליהם לשמור דא״כ ליכא למיבעיא מידי דזכו בכפל דהא לא אתו מכח אבוהון אלא מחמת שמירה דנפשייהו ואף על גב דבשואל אפשר דמשכחת לה שפיר דכיון דהבנים משתמשין כל ימי שאילתה חייבין בשמירתה ומ״מ מכח אבוהון קא אתו אפ״ה כיון דלא פסיקא בכל דיני שומרים ניחא לרש״י לפרש שנגנבה בחיי אביהם וא״כ הבנים חייבים לשלם עבור אביהם מנכסיו וקא מיבעיא ליה שפיר אם זכו בכפל:
וכן אם מת האב לפני שהספיק לומר דבר ושלמו הבנים מאי [מה הדין]? האם מצי אמר להו [יכול לומר להם] בעל החפץ: כי אקנאי כפילא [כאשר הקניתי את הכפל] — הקניתיו לאבוכון דעבד [לאביכם שעשה] לי נייח נפשאי [נחת רוח], ואולם לדידכו [לכם] לא הקניתי, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה] שכל המשלם קנה.
The Gemara raises another dilemma. If the father died before he declared his willingness to pay and the sons paid, what is the halakha? Can the owner say to them: When I transferred rights to the double payment, I transferred them to your father, who pleased me, but to you, I did not transfer those rights? Or perhaps this case is no different, and the owner transfers rights to the double payment provided that he receives payment, and it does not matter whether it was the bailee or his sons who paid him.
הכל
(4) שִׁילֵּם לַבָּנִים, מַאי? מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: ״כִּי אַקְנֵי לָךְ אֲבוּנָא כְּפֵילָא, דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ נְיָיח נַפְשֵׁיהּ, אֲבָל אֲנַן לְדִידַן לָא״, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? שִׁלְּמוּ בָּנִים לַבָּנִים, מַאי?
If the owner of the deposit died and the bailee paid the payment to the owner’s sons, what is the halakha? Can the sons say to the bailee: When our father transferred rights to the double payment to you, it was because you pleased him, but as far as we are concerned, you did not please us? Or perhaps it is no different, and the bailee receives the double payment. Likewise, if both the owner and the bailee died, and sons of the bailee paid the sons of the owner, what is the halakha?
שילם לבנים – מתו הבעלים ונגנבה ואמר השומר לבנים הריני משלם או שילם מהו.
שלמו בנים לבנים מהו – דליכא שום צד נייחא נפשא באלו שהם קיימים שלא הם ולא אביהם עשו קורת רוח לאלו ולא אביהם של אלו קיבל קורת רוח מבני השומר.
או דלמא – כיון ששניהם הראשונים הוה להו נייחא נפשא בהדדי קנו כפילא אף בנים מן הבנים.
שילם לבנים מהו. פירש הראב״ד ז״ל, דדוקא כשנגנבה ואחר כך מת האב, דאז אפשר דקנה משום שהיה המקנה קיים בשעה שהיה הנפקד ראוי לקנות, דהיינו שעה שנגנבה, אבל אם מת האב ואחר כך נגנבה, בכי האי לא קני כלל, דאב לא אקני ליה כלום עד שעה שתגנב וכבר מת, ובנים לא אקנו ליה כלום. אבל רש״י ז״ל פירש בשמתו הבעלים ואחר נגנבה, ונראה מדבריו דאדרבה, אילו נגנבה בחיי האב פשיטא דקני משעת גנבה, שהרי היה האב המקנה קיים, ותשלומין לא מעכבי דהוה ליה כמאן דאמר פרתי קנויה לך מעכשיו לכשתשלמני ומת הוא ושלם לבנים דקנה. וכן נראה לי עיקר, דהא מפקיד לא אקני פרתו ממש, אלא דנעשה כאומר לו אמר, לומר דלב בית דין מתנה בכך משום דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות, דכל דאית ליה בהמה או כלים ביד שומר, ניחא ליה דלא נטרח בבי דינא וליקנו שומרים כפילא דאתי מעלמא, והלכך אף בנים איכא למימר דניחא להו דליקני ליה שומר לפרה, כי היכי דלא ליטרחינהו לבי דינא, וכל שכן ללישנא קמא דרבא דאמר, נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשיו דקני מחמת הקנאת המפקיד עצמו, ואפילו מת קודם שנגנבה, דלאו דוקא תשלמני קאמר כלומר לי ולא ליורשי, כדאמר בגיטין גבי על מנת שתתן ליה מאתים זוז (עד.), אם כן מאי קא מיבעיא לן הכא, אלא ודאי הכי קאמר, ותרצה ותשלם, וכיון שכן אף כשמת קודם שנגנבה איכא למימר דקנה, דהא הוה ליה כתנאי, וכיון שנגנבה קני ליה מעכשיו, אלא דאסתפקא מילתא בגמרא ללישנא בתרא דרבא, אי הוי טעמא משום נייחא נפשיה אי לא, ומכל מקום אי לא הוה משום נייח נפשיה, אפילו ללישנא בתרא אנו רואים כאלו בנים אמרו לשומר אחר מיית אביהם לכשתגנב סמוך לגנבתה קנויה לך.
והתימה בדברי רבותינו בעלי התוספות ז״ל, שפירשו הא דשילם לבנים דוקא שהוכר הגנב בחיי אביהן ועמד בדין, דאי לא אפילו בנים עצמן נמי לא קנו כפילא, משום דקיימא לן (כתובות מב:) דאין אדם מוריש קנס לבניו, וזה תימה, דאילו הוכר הגנב ועמד בדין, ודאי כבר קנה שומר לגמרי, ומאי קא מספקא לן בהא, שהרי (אפילו) מכיון שקאמר הריני משלם בחיי אביהם קנה, וכדאמר ר׳ יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם מקנה ליה כפילא, וכי מת מפקיד לאחר מכאן מאי הוי הא קנה שומר. ועוד, דאפילו לדבריהם שאר קנסות ודאי ממון הוי להורישן לבניו, ולא אמרו אין אדם מוריש קנס לבניו אלא בקנס הבת בלבד מפני שקנסה כגופה, וכשם שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו כדילפינן (שם מג.) מוהתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, הכי נמי קנסה אינו ממון גמור שלו להורישו לבניו אלא אם כן עמד בדין, אבל קנסי עבדו או שורו הרי הן כשור ועבד ממש, וכמו שהוא מוריש השור והעבד לבניו, כך הוא יכול להוריש קנסיהן נמי לבניו. ולפי סברא זו, אשה עצמה יכולה להוריש קנסיה לבניה אלו בגרה קודם שמתה, כיון שהגוף שלה, והיינו בעיין קמא דפרק אלו נערות (כתובות לח:) יש בגר בקבר ודבנה הוי, דאלמא לגבי דידה ממון הוי להורישו לבניו. ואף על גב דללישנא בתרא (שם לט.) דקא בעי יש בגר בקבר ופקע אב, ומשמע דאינו יכולה להורישו, התם משום דקסבר דכיון דלא זכתה היא בהן מעולם ולא היתה ראויה לזכות בהן, לא חשבינן ליה ממון דידה להורישו, הא בשאר קנסות מוריש. ותדע לך, מדתנן בפרק מרובה (ב״ק ע.) גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כן מת אביו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואיבעיא ליה לרבא בגמרא (עא:), גנב שור של שותפים והודה לאחד מהן מהו, חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, או דילמא חמשה בקר ואפילו חמשה חצאי בקר, א״ל, חמשה בקר ולא חמשה חצאי בקר, ואותיב רבא ממתניתין דתנן גנב משל אביו וכו׳, והא כיון דמית ליה אב זכה ליה במנתא דנפשיה, ואי סלקא דעתך חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר אמאי משלם ארבעה וחמשה, א״ל מתניתין בשעמד בדין ואחר כך מת אביו, אבל לא עמד בדין מאי אינו משלם, אי הכי אדתני סיפא גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה לפלוג וליתני [בדידיה וכו׳, אלמא טבח] ומכר ומת האב קודם שעמד בדין משמע ליה, ורב נחמן נמי לא אוקמה כשעמד בדין, אלא משום דחמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר, הא לאו הכי אפילו בלא עמד בדין נמי משלם ארבעה וחמשה לאחיו. ותדע לך דאי לא, לימא ליה רב נחמן לרבא וליטעמיך דמוקמת מתניתין כשלא עמד בדין מי משלם כלל, והא אין אדם מוריש קנס לבניו. ולמסקנא דאסיק חמשה בקר אמר רחמנא ואפילו חמשה חצאי בקר כלה מתניתין אפילו בשלא עמד בדין מתוקמא להו. ועי״ל דפלוגתא דאמוראי היא (ורבה) [ורבא] ורב נחמן סבירא להו אדם מוריש, (ורבא) סבירא ליה אין אדם מוריש, ובירושלמי (כתובות פ״ד ה״א) נמי עביד לה פלוגתא בין ר׳ יוסא ור׳ יונה. ובריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות מ״ב: ד״ה וכי) הארכתי יותר [וכתבתי ד]עמד בדין לענין [קרבן] שבועה איתמר, כדמוכח התם דלא קרינא ביה וכחש בעמיתו אלא אם כן עמד בדין ומתה, ולגבי בנים ממון גמור הוי וקרינא ביה לגבי דידהו וכחש, משום דלגבי דידהו מעולם לא היה עיקרו קנס, אבל אם לא הספיק לעמוד בדין עד שמת, אף על גב דאינהו ירתי ליה וחייב לשלם לבנים, מכל מקום אם עמד בדין עמהן ונתחייב ואחר כך כפר באותו ממון ונשבע, לא מחייב קרבן שבועה דלא קרינא ביה וכחש, דהא השתא אף לדידהו עיקרו קנס הוא.
שילם לבנים מהו. פירש הראב״ד, דדוקא בשנגנבה ואחר כך מת האב, דאז אפשר דקנה, משום שהיה המקנה קיים בשעה שהיה הנפקד ראוי לקנות, דהיינו שעה שנגנבה, אבל אם מת האב ואחר כך נגנבה, בכי האי לא קני כלל, דאב לא אקני ליה כלום עד שעה שתגנב, וכבר מת, ובנים לא אקנו ליה כלום. אבל רש״י פירש, בשמתו הבעלים ואחר כך נגנבה. ונראה מדבריה דאדרבה, אלו נגנבה בחיי האב פשיטא דקנה משעת גנבה, שהרי היה האב המקנה קיים, ותשלומין לא מעכבי, דהוה ליה כמאן דאמר פרתי קנויה לך מעכשו לכשתשלמני ומת הוא ושילם לבנים, דקנה. וכן נראה לי עיקר, דהא מפקיד לא אקני פרתו ממש, אלא דנעשה כאומר לו אמרו לומר דלב בית דין מתנה בכך, משום דירדו חכמים לסוף דעתן של בריות, דכל דאית ליה בהמה או כלים ביד שומר ניחא ליה דלא נטרח בבי דינא וליקנו שומרים כפילא דאתי מעלמא, והלכך אב ובנים איכא למימר דניחא להו דליקני לה שומר לפרה כי היכי דלא ליטרחינהו לבי דינא, וכל שכן ללישנא קמא דרבא דאמר נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך מעכשו, דקנה מחמת הקנאת המפקיד עצמו, ואפילו מת קודם שנגנבה, דלאו דוקא תשלמני קאמר, כלומר לי ולא ליורשי, כדאמרינן בגיטין גבי על מנת שתתן לי מאתים זוז, דאם כן מאי קא מיבעיא לן הכא, אלא ודאי הכי קאמר, ותרצה ותשלם, וכיון שכן אף כשמת קודם שנגנבה איכא למימר דקנה, דהא הוה ליה כתנאי, וכיון דנגנבה קני לה מעכשו, אלא דאסתפקא מילתא בגמרא ללישנא בתרא דרבא אי הוי טעמא משום נייח נפשיה או לא, ומכל מקום אי לא הוי משום נייח נפשיה, אפילו ללישנא בתרא אנו רואין כאלו בנים אמרו ליה לשומר אחר מיתת אביהם לכשתגנב סמוך לגנבתה קנויה לך. והתימה בדברי רבותינו בעלי התוספות, שפירשו הא דשילם לבנים, דוקא בשהוכר הגנב בחיי אביהן ועמד בדין, דאי לא, אפילו בנים עצמן נמי לא קני כפילא, משום דקיימא לן, דאין אדם מוריש קנס לבניו. וזה תימה, דאלו הוכר הגנב ועמד בדין, בודאי כבר קנה שומר לגמרי, ומאי קני מספקא ליה בהא, שהרי זו אפילו מכיון שאמר הריני משלם בחיי אביהם קנה, וכדאמר רבי יוחנן לא שילם שילם ממש אלא כיון שאמר הריני משלם שקנה ליה כפילא, וכי מת מפקיד לאחר מכאן מאי הוי, הא קנה שומר. ועוד דאפילו לדבריהם, שאר קנסות ודאי ממון הם להורישן, ולא אמרו אין אדם מוריש קנס לבניו אלא בקנס הבת בלבד וכו׳ הרשב״א. ועיין תוספות פרק מרובה (דף עב ע״א).
וזה לשון הראב״ד: שלמו בנים מהו שילם לבנים מהו. הני תרתי, שנגנבה קודם שמתו האבות, אבל אם מתו האבות ואחר כך נגנבה, לא זה הקנה ולא זה קנה. ואיכא נמי למימר, שלמו בנים, ואפילו מת אביהם ואחר כך נגנבה, כיון דמשלמי מאי דלא מחייבי, אף לדידהו מקנה לה סמוך לגנבתה, שהרי בידו להקנותה להן מעכשו אבל שילם לבנים, ודאי בעינן שיהא המקנה קיים בשעת הקנייה, והבנים לא הקנו כלום. עד כאן.
וזה לשון הריטב״א: שילם לבנים מהו פירש רש״י, שמתו בעלים קודם שנגנבה הפרה ואחר כך נגנבה, וכשתבעוהו בנים לשומר, אמר להם הריני משלם, או ששילם. ולפום לישנא בתדא דלעיל דסמוך לגנבה הוא דקני כפילא מאבוהון, ודאי לא מקני ליה כפילא, דהא ליתא בעולם, וקמיבעי לן בנים גופייהו אי מקנו ליה כפילא או לא. ויש אומרים, דמשום הכי פירש רבינו בשמתו בעלים קודם שנגנבה, משום דאלו נגנב בחייה הא אקני ליה איהו גופיה כפילא סמוך לגנבתה, ואם תמצא לומר דאיהו לא מקנה כפילא אלא בששילם לעצמו, שלא הטריחו לבית דין, אם כן בנים נמי היכי מצו מקני ליה, דהא בשעת גנבה לא הוה דידהו ובשעת תשלומין לא הוה ברשותייהו, ואין אדם מקנה לחברו דבר שהוא ברשות גנב וגזלן, אלא ודאי בשמתו בעלים קודם שנגנב. ועוד יש לומר בו טעם אחר, ודאי בשמתו בעלים קודם שנגנבה, דאי בשהיו הבעלים קיימין בשעת גנבה, בנים מאי עבידתייהו בכפילא, דהא קיימא לן שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין, לא בקנס הבת ולא בשאר קנסות, וכדברי רב נחמן בפרק נערה שנתפתתה. וההיא דפרק מרובה דמשמע מינה לכאורה דאדם מוריש לבניו כפילא. הא תריצנה בדוכתה. וכי תימא דהכא מיירי בשנגנבה בחיי הבעלים, ועמדו בדין עם הגנב ונתחייב גנב לבעלים, דהוה ליה ממון גמור להורישו לבניו, כל כי האי גוונא פשיטא דלא קני שומר כפילא, דכי מקנה ליה, בששילם קודם דעמד בדין עם הגנב, אבל בשעמד כבר בדין עמו ונתחייב לו דהוה ליה ממון גמור, לא מקני ליה. הלכך פירוש רש״י נכון וקיים. עד כאן.
וזה לשון תוספות חיצוניות: שילם לבנים מהו. ואם תאמר, מאי בעי, היאך יזכו בני המפקיד בכפל, הא אין אדם מוריש קנס לבניו. יש לומר, כגון שעמד בדין עם הגנב מחיים. עוד יש לומר, דנגנבה לאחר מיתת המפקיד. ואם תאמר, מאי קאמר כי אקני לך אבונא וכו׳, ללישנא דאמרינן לעיל נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשו, דמה הוא צריך להקנאת בנים, והלא מחיי האב זכה בכפל משעת משיכת הפרה, והבנים אינם יורשים אלא מה שהניח אביהם משלו, וכבר נתנו האב לנפקד משעת משיכת הפרה. ואפילו לההוא לישנא דאמר לעיל סמוך לגנבתה קנויה לך, קשה לפי מה שפירש דאיירי בשעמד בדין מחיים. ויש לומר, דמכל מקום לגבי בנים לא הקנה לו את הכפל. תוספות שאנץ. ויש לומר, דהכי פירושו כי אקני לך אבונא כפילא וכו׳, כלומר, לא הקנה לך אלא אם כן תהיה זכיית הכפל בחייו לגמרי, הכי לא הקנה לך, אם לא היתה באה זכיית הכפל בחייו. עד כאן. וכתוב בגליון תוספות, כי אקני לך אבונא וכו׳. ללישנא דהקנה לו פרה מעכשו, יש לומר, דלגבי דידן דלא עבדת לן נייח נפשא לא אקני לך אבונא כפילא. עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה שילם לבנים מתו הבעלים ונגנבה כו׳ עכ״ל. לפי׳ רש״י דלעיל דאף ללישנא בתרא דרבא נעשה כאומר לו בשעה שמסרה לו לכשתגנב כו׳ שעה אחת סמוך לגניבתה קנויה לך אפ״ה א״ש האיבעיא דהכא דכיון שהקנין שלו אינו חל עד שעה א׳ סמוך לגניבתה וא״כ כבר קדמו רשות היורשים ואין קנין לאחר מיתה דכבר פקע רשות אביהם באותה שעה אלא דאפ״ה מיבעיא לן אי אמרינן דבנים גופייהו ניחא להו במאי דעביד אבוהון או אמרינן דלא איכפת להו בניחותא דאבוהון ואם כן אף על גב שחכמים אמדו דעת אביהם שע״ד כן מסרה לו שיקנה סמוך לגניבתה אפ״ה לא מהני אמירת אביהם ולא מידי כיון שבא לרשות הבנים קודם זכייתו של זה וכה״ג גופא מפרשינן בלשון התוספות בפירוש ריב״ן דא״א דבעל לא איכפת ליה בניחותא דאשתו תו לא שייך תקנת חכמים במה שתקנו דה״ל כאילו אמרה בשעה שמסרה לו שיקנה סמוך לגניבתה דאף אם אמרה בפירוש לא מהני אמירתה ולא כלום כיון שהקנין אינו חל עד לאחר מיתתה שכבר בא לרשות הבעל אבל לפי׳ מהרש״א לעיל דללישנא בתרא דרבא נעשה כאילו אמר לו סמוך לגניבתה אף על גב דבהאי שעתא לא היה לו עסק עמו כמ״ש לעיל א״כ מאי קא מיבעיא לן בשילם לבנים ותיפוק ליה אפילו לא ניחא להו בניחותא דאבוהון אפ״ה ליהוי כאילו אמר הבן גופא שעה אחת קודם לגניבתה שיקנה וכן בבעל לאשתו ליהוי כאילו אמר הבעל גופא לנפקד שיקנה ול״ל דמשום שלא עשו קורת רוח זה לזה לא תקנו חכמים בכה״ג דליהוי כאילו אמר לו הא ליתא דהא במפקיד גופא לא חלקו חכמים בתקנתן אלא ע״כ דעיקר התקנה לא שייכא אלא אשעת המסירה דהוי ליה כאילו א״ל באותה שעה וא״כ תו לא שייכא תקנת חכמים לגבי הבנים והבעל כיון דבדידהו ליכא שעת מסירה ועיקר האיבעיא אי אמרינן דניחא להו באמירת אביהם שיקנה סמוך לגניבתה וכן בבעל אי ניחא ליה לקיים דברי אשתו כן נ״ל ודברי מהרש״א צ״ע ודו״ק:
וכן אם שילם אדם לבנים, שבינתיים מת המפקיד והשומר שילם לבניו, מאי [מה הדין]? האם מצו אמרי ליה [יכולים הם לומר לו]: כי אקני [כאשר הקנה] לך אבונא כפילא [אבינו את הכפל] — הרי זה משום דעבדת ליה נייח נפשיה [שעשית לו נחת רוח], אבל אנן לדידן [אנחנו לנו] לא עשית, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]. וכן, אם שלמו בנים של השומר שנפטר לבנים של המפקיד שאף הוא נפטר בינתיים, מאי [מה הדין]?
If the owner of the deposit died and the bailee paid the payment to the owner’s sons, what is the halakha? Can the sons say to the bailee: When our father transferred rights to the double payment to you, it was because you pleased him, but as far as we are concerned, you did not please us? Or perhaps it is no different, and the bailee receives the double payment. Likewise, if both the owner and the bailee died, and sons of the bailee paid the sons of the owner, what is the halakha?
הכל
(5) שִׁילֵּם מֶחֱצָה, מַאי? שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת וְשִׁילֵּם אַחַת מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הַשּׁוּתָּפִין וְשִׁילֵּם לְאֶחָד מֵהֶן, מַאי? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ, וְשִׁילֵּם אֶחָד מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה וְשִׁילֵּם לְבַעֲלָהּ, מַאי? אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה, וְשִׁילֵּם בַּעֲלָהּ, מַאי? אתֵּיקוּ.
The Gemara raises additional dilemmas: If the bailee paid half the value of the deposit before the thief was discovered, what is the halakha? If one borrowed two cows, and they were stolen, and he paid the value of one of them, what is the halakha? If one borrowed an item from partners, and he paid one of them, what is the halakha? In the case of partners who borrowed an item and one of them paid, what is the halakha? If one borrowed an item from a woman and paid her husband, what is the halakha? In the case of a woman who borrowed an item, and her husband paid, what is the halakha? The Gemara concludes: All of these dilemmas shall stand unresolved [teiku].
שילם מחצה – מתחילתו אמר הריני משלם מחצה ולא יותר.
מהו – לקנות חצי הכפל.
שאל שתי פרות – אם תימצי לומר לא קני מחצה שאל שתי פרות ונגנבו ואמר הריני משלם אחת ולא אמר מתה מחמת מלאכה.
מהו – לקנות כפל שלה מי אמרינן כיון דפרה שלימה שילם קנה, או דלמא כיון דתרוייהו חד פקדון הוו ואינו משלם את שתיהם לא אקני ליה כפילא שהרי הוא נפסד על ידו.
ושילם לאחד מהם – חלקו חצי דמיה שעליו מהו לקנות חלקו המגיעו מי אמרינן כל הקרן שלו שילם או דלמא בעינן עד שישלם כל הפרה.
ושילם אחד מהם – חצי דמיו שעליו.
מהו – שיקנה חצי הכפל מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו.
שאל מן האשה – פרה של נכסי מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל.
ושילם – הפרה לבעל.
מהו – לקנות הכפל מי אמרינן כיון דקרן לאו דבעל הוא לאו תשלומין מעליא נינהו ולא קני כפילא או דלמא כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל הפירות בעלים הוי עלייהו ותשלומין הן.
אשה ששאלה – לצורך קרקע מלוג שלה.
שאל מן האשה – פי׳ רש״י פרה מנכסי מלוג שהקרן שלה ופירות לבעל וקשה דמאי קבעי דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות מן הבעל וכששילם הפרה לבעל כאילו שילם הקרן לאשה ויש ליישב ששילם לבעל חלקו כמו שהיתה שוה לפירותיה ולא שילם הקרן וגרע משילם לאחד משותפים חלקו דהתם שילם קרן ודוחק ויש לפרש שאל מן האשה כשהיתה פנויה שהיו שלה הקרן והפירות וניסת דהשתא שילם הפירות לבעל אפילו נתן הכל לאשה דכיון דניסת יש לו פירות כדין נכסי מלוג וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה וניסת ושלמה דהשתא שילם הבעל דהוו הפירות שלו והריב״ן פי׳ שאל מן האשה ומתה ושילם לבעל מהו דאפילו אם תמצא לומר דשילם לבנים קנה כפילא משום ניחותא דאבוהון אבל בעל לא חייש לניחותא דאשה וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה על בעלה וכן אשה ששאלה ומתה ושילם בעל אפי׳ אם מפקיד מקני כפילא לבני נפקד משום דרחים להו משום אבוהון אבל לא מקני להו לבעל משום אשתו שמתה.
שותפין ששאלו ושילם אחד מהם מהו. פרש״י ז״לא חצי דמיה שעליו. מהו שיקנה חצי הכפל מי אמרי׳ הרי שילם כל המוטל עליו. ושמעתא נמי הכי דייק דליכא על חד מינייהו אלא פלגא, דאי על כל חד מינייהו דמי כולה כי שילם פלגא היכי מקני ליה כפילא הרי לא שלם אלא מחצה, ואי הכי קשיא לן הא דגרסי׳ בגמ׳ דמערבאב וכחש בעמיתוג פרט למכחש באחד מן השותפין וכו׳. אמר ר׳ יוסי הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע״ג דלא כתבינןד אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. וכתבו רבינו ז״ל בהלכותה. ונראה מזה שהמפקיד אצל השותפין כל אחד מהם חייב בכולו דהא מפקדון גמרי׳. ובירושלמי מסיים עלה אחד שהפקיד לשנים דכל אחד חייב בכל. ושמא נאמר שאין אחריות זה על זה אלא דומיא דמלוה כששלחו בהן יד. אבל אין חיוב פשיעה ואונסין של זה אחריותן על חברו, ואינו מחוור. ואיכא למימר דהכא אע״פ שלא שלם אלא חציו מה שעליו, מ״מ מקני ליה כפילא, דאומדן דעתיה הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו. והחצי האחר אם פורעו משל חברו חוזר וגובהו. אבל לשון פירש״י ז״ל אינו נראה כןז, אלא שיש לומר דהכי נמי קאמר כל מה שעליו לפרוע אם חברו רוצה לפרוע.
ויש לומרח ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב, שאם [אין] נכסים לשותפו יגבה ממנו. אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע ערב תחלה. וגובה מכל אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו. וכן הורו מקצת המורים. ודברי הרמב״ם ז״לט והרב אלפסי ז״ל נראין כן. ואפשר שהדין כך הוא אלא שאין זו ראיה, אבל בפ׳ השואלי גרסי׳. שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מהו, לכולא שואל בעינן והא ליכא או דילמא לההוא פלגא דשייליה מיהת פטור. ואם אתה אומר שכל אחד מהם חייב בכל אמאי לא פטר אפי׳ בכוליה דהא שואל הוא בכל. וא״ת כיון דאיכא שואל אחר עמו לאו כולי שואל הואכ, ומאי שנא ההוא פלגא מאידך פלגא הרי שוין הם אע״פ שאין כל הנאה שלו אלא מחצה. אלא משמע דכדין ערב הוא באידך פלגא דחבריה ומשום הכי לא פטר אלא פלגא דידיה, וזו ראיה יותר מן הראשונה. ובתוספת׳ דבבא בתראל מצאתי הלוהמ את חברו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם, ואם אמר ע״מ שאפרענ ממי שארצה, יפרע ממי שירצה, ופי׳ לא יפרע מאחד מהם תחלה אלא כשהוא בא לגבות מהן כשאין נכסים ללוה נפרע מזה מחצה ומזה מחצה. אין לו גובה מן השני וזהו כדין שנים שלוו מאחד, וגם זו ראיה. וראיתי לרב ר׳ משה ז״לס שכתב בשני ערבין נפרע מאיזה מהן שירצה ואינהע.
שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו. פירש״י ז״לפ ששאל מן האשה פרת מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל וכו׳. ויש לדקדק שהרי אין האשה יכולה להשאיל פרת מלוג שלה בלא רשות הבעלצ. ואם ברשות הבעל השאילה ושלם לבעל ע״מ שיהא הגוף לאשה ופירות שלו כדינו, אמאי לא הוו תשלומיןק. ועוד מאי שאל מן האשה ושלם לבעלה למי ששאל שלם. וי״מר שאל מן האשה קודם שנשאת ונשאת ושלם לבעלה, כלומר לבעלה או לה שהיא ברשות הבעל, מאי. מי אמרינן לא קני כפילא, משום דלא אקניא ליה כפילא אלא אם תגנב וירצה וישלמנה לעצמה, אבל שלם כשרשות אחרים עליה לא. או דילמא לא שנא. וכן אשה ששאלה קודם שתנשא ושלמה מאחר שנשאת וממונא ברשות הבעל, מהו. מי אמרי׳ לא אקני ליה מעיקרא כפילא אלא לעצמה אבל לא על דעת שיאכל הבעל. ועכשיו הרי כל ממונא ברשותו והוא אוכל פירות.
א. בד״ה ושילם ובד״ה מהו.
ב. ירושלמי שבועות פ״ה ה״א.
ג. לפנינו שם: לכשיצא וידויו. בשבועה פרט וכו׳.
ד. ובכ״י ברלין: דלא כתבין.
ה. שבועות טז, ב בדהרי״ף.
ו. ובכי״א 2 : חצי דמיה.
ז. דרש״י כתב ״הרי שילם כל המוטל עליו״ דמשמע תשלומים גמורים. וראה במאירי.
ח. וכ״כ הרשב״א הריטב״א והר״ן ובנמוק״י. וראה ברא״ש בסי׳ ג ובפלפולא חריפתא אות ו׳.
ט. בהלכות מלוה ולוה פכ״ה ה״ט וע״ש במ״מ ובכס״מ. וראה ברמב״ם בהלכות שאלה פ״ח ה״ה ובמ״מ שם. ובטור סי׳ ע״ז סק״ב ובב״י ובב״ח שם.
י. לקמן צו, א.
כ. ובכ״י ברלין הגי׳: בההוא פלגא דשייליה נמי לאו כולו שואל הוא, ומ״ש וכו׳.
ל. פי״א ה״ח.
מ. ולפנינו שם: המלוה.
נ. לפנינו שם: מאחד מהן יפרע מאחד מהן.
ס. בהלכות מלוה ולוה פכ״ה ה״י וע״ש בכס״מ ובמ״מ. וברשב״א ביאר שיטת הרמב״ם דחלוק דין שנים שלוו או שאלו דכל אחד חייב מחצה ובחלק חברו הוי ערב כדמוכח בסוגיה. משא״כ שני ערבים בשטר חוב דכל אחד חייב בכל, כיון דהתחייב בעצמו על ההלואה, אינו שייך לשותפות ע״ש וראה בנמוק״י.
ע. ובטור ובשו״ע חו״מ סי׳ ע״ז סק״ג פסקו כרמב״ם וע״ש בב״י ובדרישה. ובקצה״ח סק״א.
פ. בד״ה שאל מן.
צ. וז״ל הנמוק״י: ואין זו שאלה אלא גזל.
ק. וראה בתוס׳ בד״ה שאל. וברשב״א ובריטב״א ובמאירי מה דביארו בשיטת רש״י.
ר. וכ״כ תוס׳ בד״ה שאל בפי׳ השני, וברשב״א ובר״ן ובתוה״ר ובנמוק״י, וכ״ה הריטב״א בשם יש מפרשים.
שותפין ששאלו ושלם אחד מהם מהו. פרש״י ז״ל, ושילם אחד מהם חצי דמיו שעליו מהו שיקנה חצי כפל, מי אמרינן הרי שלם כל המוטל עליו. ואיכא דמותיב אהא, מדגרסינן בירושלמי בשבועות (פ״ה ה״א) וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מן השותפין, פרט למכחש בעדים ובשטר, א״ר יונה הדא אמרה שנים שלוו מאחד אע״ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה. ועוד משמע התם בירושלמי, דאחד שהפקיד אצל שנים שכל אחד חייב בכל, דגרסינן התם אחד שהפקיד אצל שנים, כפר בו זה חייב, כפר בו זה חייב. וי״ל, ששנים ששאלו ושלוו מאחד, אי נמי אחד שהפקיד אצל שנים, אין האחד חייב בכל כלוה ממש או כנפקד ממש, אלא כל אחד חייב במחציתו ונעשה ערב על השאר, ואין נפרעין ממנו עד שיתבע את חברו תחלה כדין ערב (ב״ב קעג:), והיינו דקאמר נעשו ערבין זה לזה, לומר שאם אין נכסים לזה גובה מחברו כדין ערב שאין נפרעין מן הערב תחלה, והראיה מדאמר בפרק השואל (בבא מציעא צו.) שותפין ששאלו ונשאל לאחד מהם מהו, לכולו שואל בעינן והא ליכא, או דילמא לההוא פלגא דשייליה מיהת פטור, ואלו הוה כל חד מינייהו חייב ממש בכולה אמאי לא מפטר בכולה, דהא שואל בכולה איכא. וא״ת, דמכל מקום כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיה לאו כוליה שואל הוא, אם כן מאי שנא מכולה, בפגלא נמי לאו כוליה שואל איכא, דאידך נמי [מיחייב בה, אלא ודאי דלא] מחייב חד במנתיה דחבריה אלא כשאין לו וכדין ערב, משום הכי לא מפטר אלא בפלגא דיליה.
ובתוספתא ב״ב בפרק אחרון (תוספתא בבא בתרא י״א:ח׳) הא תניא, המלוה את חברו ע״י שנים ערבים, לא יפרע מאחד מהן, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע ממי שירצה. כלומר, יפרע ממי שירצה תחלה, אלמא כל זמן שהוא בא ליפרע מן הערבים אינו נפרע הכל מן האחד, וזהו כדין שנים שלוו מאחד. וגם זו ראיה גמורה היא לנדון שלפנינו.
אבל הרמב״ם ז״ל (הל׳ מלוה ולוה פכ״ה ה״י) כתב בשני ערבים שיפרע מאיזה מהם שירצה. ונראה לי דינו יפה, ואינו דומה לשותפין ששאלו ולשנים שלוו, דהתם כיון דלהשתמש בה השאילה להם, הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה, שכל אחד משתמש בה לעצמו, אלא כיון ששאלוה ביחד כל אחד נעשה ערב לחברו, והוא הדין לשנים שלוו מאחד שכל אחד נוטל מחצה ומוציא לעצמו, ואפשר נמי דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן, שאע״פ שאין משתמשין בה, כיון שהפקיד לשנים הרי זה כמפקיד לזה מחצה ולזה מחצה. אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים, אינו כן, דכיון שהמלוה אחד, הערבות אינו חל לחצאין, או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל, דמי חלקו להם, שהרי הם לא נתחייבו לו מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו, שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד אצלו, אלא ללוה הלוה הכל, והערבים לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין. ויש ראיה לדבר זה לכאורה מההיא דפרק בית כור (ב״ב קז.), דג׳ אחים שחלקו ובעל חוב בא ונטל חלקו של אחד מהם, דאלו אינו יכול לפרוע הכל מאחד מהערבים, היאך הוא יכול ליטול חלקו של אחד מהם, והלא הנכסים של אב ואינן אלא כערבים, כדאמרינן (בכורות מח:) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. ודוחק הוא להעמידה באפותיקי מפורש, ואי נמי בבינונית וליכא בינונית אחרינא, ומשום דדיניה דבעל חוב בבינונית, וכמו שהעמידוה קצת מן המפרשים (עי׳ תו״כ ב״ק ט׳. ד״ה וטרף), שאם כן היה לו לפרש. ואע״פ שיש בתוספתא שכתבנו בהפך מזה, אין סומכין עליה, וכבר כתבתי יותר מזה בב״ב פרק בית כור (רשב״א ב״ב קז. ד״ה ואיכא למידק) בס״ד. וכשתמצא לומר דהוה ליה כמפקיד אצל שנים, דילמא במפקיד אצל שנים נמי, כיון דאין משתמשין בה כלל לעצמן, כל אחד מהם חייב בכל, כשפטיה דירושלמי.
שאל מן האשה ושלם לבעלה מהו. פרש״י ז״ל, בפרת נכסי מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל. ואינו מחוור בעיני, שאלו שאל את האשה בלא רשות בעלה, והלא אינה יכולה להשאיל בלא רשות הבעל, והיאך שואל משתמש בה ולאו (בשופטני) [ברשיעי] עסקינן, ואם השאילה ברשות הבעל ושלם לבעל כדינו שיהא הגוף של אשה והפירות שלו, אמאי לא הוו תשלומין, והלא זה כשואל משניהם וכששלם לבעל כאלו שלם לשניהם. ועוד למי ששאל ממנו משלם. ויש לי לומר לדעת רש״י ז״ל, דדילמא בשנתן הבעל רשות להשאיל לדעת, דאמר לה השאילי לדעתך, וכענין שאמרו לקמן (בבא מציעא לו.) גבי השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר, דאקשינן ולימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ופרקינן הכא במאי עסקינן כשנתנו לו בעלים רשות להשאיל, אי הכי לבעלים בעי שלומי, דאמרי ליה לדעתך. ויש מפרשים, שאל מן האשה קודם שנשאת, ונשאת ושלם לבעלים, כלומר, לבעלה או לה, דכיון שהיא ברשות הבעל כמי ששלם לבעל דמי, מי אמרינן לא קני כפילא, דלא אקניא ליה כפילא אלא לכשתרצה ותשלם לה כשהיא לעצמה, אבל כששלם כשרשות אחרים עליה לא, או דילמא לא שנא, וכן האשה ששאלה קודם שנשאת, ונשאת ושילמה אחר שנשאת וממונה ברשות הבעל הוא, מי אמרינן לא אקני ליה על דעת שיאכל הבעל, ועכשיו הרי כל ממונה ברשות הבעל הוא, והוא אוכל פירות, וזה לא הקנה לה מעיקרא אלא שיהא לעצמה.
וסלקא בתיקו, והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, וליכא למימר הכא אוקי ממונא בחזקת מריה קמא, דכפילא לא איתחזק בידא דחד מינייהו דנימא הכי, והוה ליה כמחליף פרה בחמור וילדה, דאמר סומכוס יחלוקו (בבא מציעא ק.), וקיימא לן כותיה.
שאל מן השותפין ושלם לאחד מהם ואין זה כשלם מחצה שהרי אין לשותף חלק בזה כלל והרי פרע הכל לזה וכגון שאמר לו פטור אני ומזמן לישבע אלא שאיני רוצה בכך שתפסיד על ידי והרי חלקך שלא לזכות בו האחר שהריני פוטר עצמי ונשבע גם לו גם לך אלא שחלקך אני מוותר הרי זה ספק אם זכה בכנגד חלקו של זה אם לאו ויראה מכאן שבעל חוב שנתחייב לשני שותפין ופוטר עצמו מן הדין ואומר לאחד הריני פורע חלקך שאין הלה יכול לתבוע חלק בה:
שותפין ששאלו ושלם אחד מהם חלקו שזהו שלם מחצה אלא שהם תשלומין גמורין אצל זה הרי זה ספק אם זכה מיהא זה ששלם:
שאל מן האשה פרת מלוג ושלם לבעל הרי זה ספק אם נקראו תשלומין לענין כפל הואיל והכפל לבעל שהרי פרת מלוג שנגנבה הכפל לבעל או שמא הואיל וגוף הבהמה לאשה אין תשלומי הבעל תשלומין הא שלם לה מיהא זכה בכפל אע״פ שאין הכפל שלה סתם הדברים אף הבעל מסכים על ידה להקנות הכפל לכל מי שיקבל אחריות הקרן ויש שמעמידה בולד פרת מלוג שהכפל לאשה ואין צרך בכך:
שאל מן האשה כשהיא פנויה ונשאת והשאיל ושלם לבעלה הרי זה ספק אשה ששאלה הן לצורך קרקע מלוג הן לשאר דברים ושלם בעלה חרי זה ספק שאל מן האיש ושלם לאשתו או האיש ששאל ושלמה אשתו אין זה ספק שלא זכה בכפל שאין דעת האיש בתשלומי אשתו לא שתשלם ולא שתשתלם ואפילו היתה אצל בעלה כאביגיל אצל נבל:
שילם מחצה מהו. פירוש, אפילו כשהשומר והבעלים קיימין, מיבעיא לן, אי אמר הריני משלם מחצה, ששילם לו מחצה, אי מקני ליה חצי כפל מיהת. או דילמא כיון דאטרחיה על חצי הכפל האחר, לא מקני ליה מידי. הריטב״א.
כתב רבינו חננאל, וזה לשונו: שילם מחצה ולא הספיק לשלם הנשאר עד שנמצא הגנב, עד כאן.
שותפין ששאלו ושילם אחד מהם. פירש רש״י, חצי דמיה שעליו, מהו שיקנה חצי הכפל, מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו. ושמעתא נמי הכי דאיק דליכא אלא פלגא על חד מינייהו, דאי על כל חד מינייהו דמי כולה, כי שילם פלגא היכי מקני ליה כפילא, הרי לא שילם אלא מחצה. ואי הכי קשיא לי, הא דגרסינן בגמרא דמערבא, וכחש בעמיתו, פרט למכחש באחד מן השותפין וכו׳ אמר רבי יוסי הדא אמרו שנים שלוו מאחד אף על גב דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה, וכתבו רבינו בהלכות, ונראה מזה, שהמפקיד אצל השותפין, כל אחד מהם חייב בכולו דהא מפקדון גמרינן, ובירושלמי מסיים עלה, אחד שהפקיד לשנים דכל אחד חייב בכלו. ושמא נאמר, שאין אחריות זה על זה אלא דומיא דמלוה כששלחו בהן יד, אבל אין חיוב פשיעה ואונסין של זה אחריותן על חברו, ואינו מחוור. ואפשר לומר, דהכא אף על פי שלא שילם אלא חצי מה שעליו מכל מקום מקני ליה כפילא, דאומדן דעתא הוא שהרי פרע כל מה שעליו לפרוע משלו והחצי האחר אם פורעו משל חברו חוזר וגובה.
אבל לשון פירוש רש״י אינו נראה כן. אלא שיש לומר, דהכי נמי קאמר כל מה שעליו לפרוע משלו אם חבירו רוצה לפרוע. ויש לפרש וכו׳ הרמב״ן.
ויש לומר, ששנים שלוו מאחד, אי נמי אחד שהפקיד אצל שנים, אין האחד חייב בכל בלוה ממש או בנפקד ממש, אלא כל אחד חייב במחציתו ונעשה ערב על השאר, ואין נפרעין ממנו עד שיתבע את חברו תחלה כדין ערב, והיינו דקאמר נעשו ערבין זה לזה וכו׳. ובתוספתא דבבא בתרא בפרק אחרון תניא, המלוה את חבירו על ידי שני ערבים, לא יפרע מאחד מהם, ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה, יפרע ממי שירצה, כלומר, ממי שירצה תחלה, אלמא כל זמן שהוא בא ליפרע מן הערבים אינו נפרע הכל מן האחד, וזהו כדין שנים שלוו מאחד, וגם זו ראיה גדולה היא לנדון שלפנינו.
אלא שהרמב״ם כתב, בשני ערבים, שיפרע מאי זה מהן שירצה, ונראה לי דינו יפה, ואינו דומה לשותפין ששאלו ולשנים שלוו, דהתם כיון דלהשתמש בה השאילה להם הרי זה כמשאיל לזה מחצה ולזה מחצה, שכל אחד משתמש בה לעצמו, אלא כיון ששאלוהו ביחד, כל אחד נעשה ערב לחברו, והוא הדין לשנים שלוו מאחד, שכל אחד נוטל מחצה ומוציא לעצמו, ואפשר נמי דבמפקיד אצל שנים שהדין בעצמו כן, שאף על פי שאין משתמשין בה, כיון שהפקיד לשנים הרי זה כמפקיד לזה מחצה ולזה מחצה. אבל במלוה לאחד על ידי שני ערבים אינו כן, דכיון שהמלוה אחת, הערבות אינו חל לחצאין, או יתחייב כל אחד בכל, או לא יתחייב כלל דמי חלקו לו, שהרי הן לא נתחייבו לו מחמת שום דבר שלקחו הם ממנו שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו, אלא ללוה הלוה הכל, והערבים לבטחון כעין משכון, ואין השעבוד חל לחצאין. וראיה לדבר זה לכאורה, מההיא דפרק בית כור, דשלשה אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם, דאלו אין יכול ליפרע הכל מאחד מן הערבים, היאך הוא יכול ליטול חלקו של אחד מהן, והלא הנכסים של אב אינן אלא כערבים, כדאמרינן נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה. ודוחק הוא להעמידה באפותיקי מפורש וכו׳ ואף על פי שיש בתוספתא שכתבנו הפך מזה, אין סומכין עליה, וכבר כתבתי יותר מזה בבבא בתרא פרק בית כור בסייעתא דשמיא. וכשתמצא לומר דהוה ליה כמפקיד אצל שנים, דילמא בהפקיד אצל שנים נמי כיון שאין משתמשים בה כלל לעצמן, כל אחד מהן חייב בכל, כפשטה דירושלמי. הרשב״א. עיין בהר״ן פרק שבועת הפקדון ובנמוקי יוסף כאן.
שאל מן האשה ושילם לבעלה מהו. פירש רש״י בפרת נכסי מלוג שהקרן שלה וכו׳. ואינו מחוור, שאלו שאל מן האשה בלא רשות בעלה וכו׳, ואם ברשות הבעל השאילה וכו׳, ככתוב בנמוקי יוסף. ועוד, מאי שאל מן האשה ושילם לבעלה, למי ששאל שילם, הרמב״ן, ויש לי לומר לדעת רש״י, דדילמא בשנתן הבעל רשות להשאיל לדעתה, דאמר לה השאילי לדעתך. וכענין שאמרו לקמן גבי השוכר פרה מחבירו והשאילו לאחר, דאקשינן, ולימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, ופרקינן, הכא במאי עסקינן בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל.
אי הכי לבעלים בעי שלומי, דאמרי ליה לדעתך. הרשב״א ז״ל.
והראב״ד ז״ל פירש בענין אחר, וזה לשונו: שאל מן האשה ונשאת, ושילם לבעלה, שהרי יש לבעל פירות בבהמת מלוג, מי הוי כמו ששילם לה קודם שנשאת ואקניא ליה כפילא דקרינא ביה לכשתגנב ותשלמני, או לא. אשה ששאלה ושילם בעלה מהו זו ודאי בבעל שהיה לה קאמר. אי נמי ששאלה כשהיא פנויה. עד כאן.
וזה לשון הרא״ש ז״ל: שאל מן האשה. פירוש, פירות נכסי מלוג, מי אמרינן כיון דקרן לאו דבעל הוא, לאו תשלומין נינהו, דלאו ביה תליא לאקנויי כפילא, או דילמא כיון דאפטרופוס הוא על הנכסים ואוכל הפירותן בעלים הוי עלייהו ותשלומים הם. וצריך לומר, דלא ידעה האשה כששילם לבעל, ולהכי מיבעיא ליה אי תשלומין דבעל מהני לאקנויי הכפל מאחר שלא ידעה האשה, שהכפל שלה. דאי ידעה האשא מאי קא מיבעיא ליה, וכי חובה הוא שישלם ליד האשה, והלא שילם ליד אותו שמכניס ומוציא פירותיה וכל אשר לה, וידו כידה, והשתא אם הכפל לאשה, ניחא, כדפרישית, אבל אם הכפל לבעל כשאר פירות, למה לא יחשב תשלומין להקנות הכפל שהוא שלו ובפרק האשה שנפלו קאמר, שכפל דולד נכסי מלוג הוי לאשה, משום דהוי פירא דפירא, ופירא דפירא לא תקינו ליה רבנן, ומשמע הא כפל דבהמה דחד פירא הוא הוי דבעל. ומיהו נראה, דכל שכן הוא, דאפילו ולדות הוא של בעל, הכפל לאשה, כפל הבהמה לא כל שכן. עד כאן. וכן כתוב בתוספות שאנץ.
וזה לשון הריטב״א ז״ל: שאל מן האשה. פירש רש״י, פרת מלוג, שהקרן שלה והפירות של בעל, ושילם הפרה לבעל בחיי אשתו, מהו לקנות הכפל, מי אמרינן כיון שהקרן לאו דבעל הוא לאו תשלומי מעליא נינהו ולא וכו׳. ויש מקשים, דהא במסכת כתובות משמע דכפל בהמת מלוג דבעל הוי, מדאמרינן הגונב ולד בהמת מלוג משלם כפל לאשה, דחד פירא תקינו ליה רבנן פירא דפירא לא תקינו ליה, אבל כפל דבהמה עצמה דלא הוי פירא דפירא דבעל הוי ואם כן פשיטא דכיון דשאל מן האשה בלחוד לא קני כפילא דבעל, אף על גב דשילם לבעל הקרן, כיון שהקרן אינו שלו וזו אינה קושיא, חדא, דהכא על כרחך בששאל מן האשה ברשות בעלה, שאם לא כן, היאך יש לה רשות להשאיל, אין כאן שאלה כלל, והוה ליה שואל שלא מדעת דלא קני כפילא. והא דאמר שאל מן האשה לומר, ששאל מנכסי האשה, אי נמי, שאמר לה שתשאילנו לדעתה, דלאו שואל דבעל הוא, ומכל מקום כיון דברצונו הוא שאל, אפשר דניחא ליה דליקני ליה כפילא לשומר כששילם לו הקרן שיאכל ממנו פירות מכאן ואילך. ועוד דבודאי כפל בהמת מלוג לאשה הוא, דכיון שיש לו גיזות וחלב וולדות, לא תקינו ליה פירא אחרינא, והתם הכי קאמר, חד פירא תקינו ליה רבנן, תרתי פירי לא תקינו ליה רבנן, ולרבותא נקטה בכפל הולד, שאף על פי שהגוף שלו אינו זוכה בכפל שלו, כיון דפירא דאתי מעלמא הוא, וכל שכן דבהמה גופה, שהגוף לאשה. ומורי הרב פירש, שאל מן האשה בעודה תחת בעלה, ושילם לבעלה לאחר מיתה, מהו. אשה ששאלה בחיי בעלה, ושילם בעלה לאחר מיתתה, מהו ואף על גב דהא איבעיא לן גבי שילם לבנים או בנים ששלמו מהו, דילמא שאני בעל דלאו יורש ממש הוא, דהא שייך בנכסים מחיים. או אפשר, דבנים עדיפי דהוו כרעא דאבוהון טפי, ודוקא הא הוא דאיבעיא לן, אבל כל שהשאלה והתשלומין בחיי הבעל ואשתו כיון דשאלה לא סגיא ליה אלא ברצונו, וידו של בעל כידה או עדיפא מידה, פשיטא דקני כפילא. ולישנא דגמרא טפי דאיק כי האי פירושא. עד כאן.
כתוב בתוספות, דכיון דנשאת יש לו פירות כדין נכסי מלוג. פירוש, והכפל הוא שלו בשאר פירות, דהכפל הוא פירות. גליון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה שאל מן האשה פירש רש״י כו׳ אבל בעל לא חייש לניחותא דאשה וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה כו׳ עכ״ל רוצה לומר הא דמספקא לן בגמרא בשילם לבנים אי מקנין לו כפילא ונקט לה משום ניחותא דאבוהון היינו ללישנא בתרא דנעשה כאומר לו סמוך לגניבותה קנויה לה ומזה שדקדק רש״י לפרש בשילם לבנים שמתו הבעלים ואח״כ נגנבה דהשתא בשעת גניבה הוי של הבנים ויכולין להקנות כפילא למפקיד ואיכא לאסתפוקי בהו שפיר אי סמוך לגניבה מקנין כפילא משום ניחותא דאבוהון או לא אבל בשילמו בנים שבק רש״י האבעיא בפשיטות שנעשה הגניבה בחיי האב כעין האבעיא דלעיל מיניה דהתם המפקיד קיים ושפיר מקנה להו כפילא ומיהו דקדק שם לפרש שהאב לא הספיק לומר הריני משלם כו׳ משום דאל״כ פשיטא דהכפל שלהם הוא בשלמו ואהא אבעיא דשילם לבנים כתבו התוס׳ דאם תמצי לומר דמקנין לו כפילא משום ניחותא דאבוהון מ״מ איכא למבעיא בכה״ג שמתה האשה ואחר כך נגנבה ושילם לבעל דלא כו׳ דלא חייש כל כך לניחותא דאשה אבל ללישנא קמא דנעשה כאומר לו בשעת משיכת הפרה לכשתיגנב קנויה לך מעכשיו לא שייך בשילם לבנים משום ניחותא דאבוהון דהא לאו בדידהו תולה הקנין אלא באבוהון בשעה שמסרה לו וע״כ אית לן למימר לההוא לישנא דמסתפק לן בשילם לבנים אי אבוהון חס על בניו כמו על עצמו ואסיק אדעתיה להקנות הכפל רק שיהא בטוח בקרן או לא ובאשה אבעיא לן באת״ל שהוא חס על בניו אשה אינה חסה על בעלה ואינה מקנה כפילא כדי שיהא הוא בטוח בקרן ודו״ק:
וכן אם שילם מחצה מן הסכום ולא הספיק לשלם עד שנמצא הגנב, מאי [מה הדין]? למי שייך הכפל? וכן אם שאל שתי פרות ונגנבו, ושילם השומר רק עבור אחת מהן, מאי [מה יהא הדין] כשיתפס הגנב? וכן, שאל מן השותפין חפץ השייך להם ושילם לאחד מהן, מאי [מה] הדין? או להיפך, שותפין ששאלו ושילם אחד מהן, מאי [מה הדין]? שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי [מה הדין]? או אשה ששאלה ושילם בעלה מאי [מה הדין]? לכל השאלות הרבות הללו לא נמצאה תשובה, ועל כל תיקו [תעמוד] השאלה במקומה, שאין לנו פתרונות לשאלות אלה.
The Gemara raises additional dilemmas: If the bailee paid half the value of the deposit before the thief was discovered, what is the halakha? If one borrowed two cows, and they were stolen, and he paid the value of one of them, what is the halakha? If one borrowed an item from partners, and he paid one of them, what is the halakha? In the case of partners who borrowed an item and one of them paid, what is the halakha? If one borrowed an item from a woman and paid her husband, what is the halakha? In the case of a woman who borrowed an item, and her husband paid, what is the halakha? The Gemara concludes: All of these dilemmas shall stand unresolved [teiku].
הכל
(6) אֲמַר רַב הוּנָא: במַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מַאי טַעֲמָא? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ.
§ Rav Huna says: Even if the bailee declares his intention to pay for the deposit, the court administers an oath to him that the item was actually stolen or lost and is not in his possession. What is the reason for this oath? We are concerned that perhaps he coveted that item.
אמר רב הונא: ומשביעין – פירוש: אף על פי שמשלם, אמר רב הונא: משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, חיישינן שמא עיניו נתן בה.
ותלמוד ארץ ישראל מסייעי, דגרסינן התם: לא סוף דבר שילם, אלא כיון דאמר הריני משלם – חוששין שמא שלח בה יד.
אמר הריני נשבע וראה שמגלגלין עליו שבועות אחרות, חזר ואמר הריני משלם – חוששין.
אמר ר׳ יוסי: לא חייבתו התורה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם רצה לשלם – ישלם, ואם1 אינו רוצה לשלם – ישבע. היו עדים שנגנבה באונס, הדה היא דאמר ר׳ אלעזר: המוכר קנסיו לאחר – לא עשה כלום.
ואותבינן אהא דרב הונא הא דתנן: המלוה את חבירו על המשכון ואבד, ואמר לו: סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה – פטור, וכו׳ – פי׳: הסלע הוא ד׳ דינרין, והשקל הוא שני דינרין, חצי סלע. כשאבד המשכון וטוען המלוה: כי הלויתיך עליו – ד׳ דינרין, והיה שוה שני דינרין. הריני מחשב על שני דינרין דמי המשכון שאבד, מפני שאמרו חכמים: כשומר שכר אני, שמשלם הגניבה והאבידה. עכשיו חייב אתה לתת לי ב׳ דינרין תשלום הסלע. והלה אומר: לא כי, אלא ד׳ דינרין הלויתני וד׳ היה שוה המשכון, ולא נשאר לך כלום – פטור הלוה משבועה דאורייתא, שהרי לא הודה לו במקצת מן התביעה.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י לונדון 27194: ״ואים״.
אמר רב הונא ומשביעיןא אותו שבועה שאינה ברשותו. פי׳ב אתא לאשמועינן שאע״פ ששלם מחייבין אותו שבועה, ואין אומרים אילו ברשותו היתה ודעתו לגזלה לא היה משלם, אלא חוששין שמא עיניו נתן בה, ולא רצה לגזול לגמרי משום דחמיר עליה איסור גזלה מאיסור לא תחמוד, דאיכא אינשי דמשמע להו בלא דמי כדאמרינן בפ״קג.
ואיכא דרמי ממאי דגרסי׳ בגמ׳ דמערבאד אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד, אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליוה וחזר ואמר משלם אני חוששיןו. א״ר יוסהז לא שחייבה התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע. ופסק רבינו הגדול ז״לח 1 כתנא קמא, ואי ס״ד איתא לדרב הונא מיגו דמשתבע שאינה ברשותו לישתבע מהנהו שבועות אחרות שמגלגלין עליו בין לרבי יוסי בין לתנא קמא. ושמעתיט כי הר׳ משה ב״ר יוסף ז״ל היה אומר דהא דרב הונא חדוש הוא, ואין מגלגלין עליה שבועות אחרות אלא מאותו פיקדון אבל לא מעסק אחר. וה״ג בלישנא דבני מערבא שמגלגלין עליו שבועות אחרותי, כלומר שאינן מאותו עסקכ. וכן במקצת נוסחאות. ואלו דברי הבאי. וכי מפני שלא שמעה הרב ז״ל עד ששנה הלכה זו היא חידוש. ואי משום דמקשו עלה אין לך דבר בתלמוד שאינו חידוש. ואולי ר״ל שהיא מדבריהםל ומשום חדודמ, ואין בדבריו טעם.
אבל ענין זו הגמרא נראהנ שהם סבורים כשאומר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד, כלומר ומשביעין אותוס שאינה ברשותו שלא על חנם רצה לשלם מיד. אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליו וחזר ואמר משלם אני, אע״פ שהדבר נראה שאינה ברשותו ואלמלא הגלגולין היה נשבע שלש שבועותע, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו ומגלגלין עליהפ שחוששין לגלגולין, וכ״ש דאם בא לשלם אף הגלגולין חוששים שאינו רוצה לישבעצ עליה נמצא שאינו יכול לפטור עצמו משבועה זו.
ויש מפרשים שאם אמר משלם אני חוששים, ואם אמר נמי נשבע אני ורואה שמגלגלין עליו לישבע ג׳ שבועות וחזר ואמר משלם אני נמי חוששים, והכל ענין אחד הוא לומר שלעולם חוששין לו שמא עיניו נתן בה. ור׳ יוסי פוטר בכולן כיון שרצה לשלם ואין כאן זכר לדין גלגול טענות אחרות. ואין זה דעת רבינו הגדול ז״ל כמו שכתבתיק בסוף מסכת שבועות.
א. ולפנינו בגמ׳: משביעין.
ב. וכ״כ הריטב״א והר״ן.
ג. לעיל ה, ב.
ד. ירושלמי בפירקין ה״א וע״ש במראה הפנים.
ה. לפנינו שם: שבועות אחרות.
ו. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: שמא שלח בה יד. וליתא שם.
ז. ולפנינו שם ר׳ יוסי וכ״ה בכ״י ברלין. ובכי״א 2 : ר׳ יוסא.
ח. שבועות לג, ב בדהרי״ף.
ט. וכך הביא הרשב״א בשמו. ובריטב״א כתב פי׳ זה בשם הר׳ משה ב״ר יהודה.
י. וכ״ה לפנינו שם.
כ. ובכי״א 2 ובכ״י ברלין: מאותו המין.
ל. וכ״כ הרא״ש בסוף פרק כל הנשבעין. וכ״ה המאירי והריטב״א.
מ. ובכ״י ברלין ובכי״א 2 : חשד וכצ״ל.
נ. וכ״כ הרשב״א הריטב״א והר״ן ובנימוק״י. וראה ברא״ש בסוף פרק כל הנשבעים ובהשלמה.
ס. ובכי״א 2 : שבועה.
ע. ובכי״א 2 : חוששין.
פ. ובר״ן כתב דמשבעים אותו הג׳ שבועות והוסיף דכיון דנשבע עליהם אפשר דנשבע שאינו ברשותו בגררא. וברשב״א ובדברי רבינו משמע דכיון דחיישינן לגלגולים נשבע שבועה שאינו ברשותו ומזה מגלגלין לשבועות אחרות.
צ. ובכי״א 2 : בחנם.
ק. צ״ל כמו שכתב והוא ברי״ף בסוף פרק כל הנשבעין.
1. הגהת הגרא״ז: ברי״ף בשבועות בסוף פרק כל הנשבעין.
הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. איכא דמותיב עלה מדגרסינן בירושלמי (בפרקין ה״א), אמר משלם אני חוששין שמא שלח בו יד, אמר נשבע אני וראה שמגלגלין עליו ובאין ואמר משלם אני חוששין, אמר ר׳ יוסא לא חייבה התורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו, שאם רצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע. והרי״ף ז״ל הביאו בשבועות בסוף פרק כל הנשבעין ופסק הלכה כת״ק. ואם איתא לדרב הונא, כי משלם נמי מאי אהני ליה, הא בעי לאשתבועי שאינה ברשותו, ומגו דמשתבע אשאינה ברשותו לישתבע אשאר תביעות וגלגולין שהלה רוצה לגלגל עליו, בין לת״ק בין לר׳ יוסא. ותירץ הרמב״ן ז״ל, דהתם הכי קאמר, אמר משלם אני חוששין שמא שלח בהו יד, כלומר, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו שלא על חנם הוא רוצה לשלם, ואפילו רצה לישבע אלא כשראה אותן שמגלגלין עליו ובאין חזר ואמר משלם אני, אע״פ שהדבר נראה שאינו ברשותו, ואלמלא הגלגולין היה נשבע ג׳ שבועות הללו, אפילו הכי חוששין, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו, ומגלגלין עליו שחוששין לגלגולין, וכל שכן דאם בא לשלם אפילו הגלגולים חוששין שאינו רוצה לישבע עליה, נמצא שאינו יכול לפטור עצמו משבועה זו. ע״כ. ויש מפרשים, אמר משלם אני חוששין לשמא היא ברשותו, ואם אמר נמי נשבע אני וראה שמגלגלין עליו ג׳ שבועות הללו וחזר ואמר משלם אני, חוששין נמי עליו, לומר שלעולם חוששין לשמא עיניו נתן בה. ור׳ יוסא פוטר מכולן, כיון שרצה לשלם, ואין כאן זכר לשאר גלגולין דעלמא, וברב הונא פליגי, אם רצה לשלם, אם נשבע שאינה ברשותו אם לאו. אבל לפי דעת הרי״ף ז״ל בשאר גלגולין היא, כמו שכתבה שם בפרק כל הנשבעין.
כל שאמרו בהם שהם ספק הרי הוא ממון המוטל בספק וחולקין אותו בלא שבועה ומ״מ בחוצה לארץ אינו נגבה שהרי קנס הוא ואם קדם אחד מהם ותפש אין מוציאין מידו בין בארץ בין בחוצה לה:
אמר רב הונא, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. ואיכא דרמי ממאי דגרסינן בגמרא דבני מערבא, אמר משלם אני, חוששין שמא שלח בו יד. אמר נשבע אני, וראה אותן שמגלגלין עליו, וחזר ואמר משלם אני, חוששין.
אמר רבי יוסי, לא שחייבה התורה שבועה להחמיר עליו, אלא להקל עליו, שאם רוצה לשלם ישלם ואם רצה לישבע ישבע. והרי״ף הביאו בסוף פרק כל הנשבעין, ופסק הלכה כתנא קמא. ואי איתא לדרב הונא, כי משלם נמי מאי מהני ליה, הא בעי לאשתבועי שאינה ברשותו, ומיגו דמשתבע שאינה ברשותו לשתבע אשאר תביעות וגלגולין שהלה רוצה לגלגל עליו בין לתנא קמא בין לרבי יוסי. ושמעתי כי הר׳ מאיר ב״ר יוסף היה אומר, דהא דרב הונא חדוש הוא, ואין מגלגלין עליו שבועות אחרות אלא מאותן דפקדון, אבל לא מעסק אחר, והכי גרס בלישנא דבני מערבא, שמגלגלין עליו שבועות אחרות, כלומר שאינן מאותו עסק. וכן הוא במקצת נוסחאות. ואלו דברי הבאי. וכי מפני שלא שמעה הרב עד ששנה הלכה זו היא חידוש, ואי משום דמקשו עלה, אין לך דבר בתלמוד שאינו חידוש. ואולי רצה לומר שהוא מדבריהם ומשום חברו, ואין בדבריו טעם. אבל ענין זו הגמרא נראה, שהם סבורים, כשאומר משלם אנו חוששים שמא שלח בו יד, כלומר, ומשביעין אותו שאינה ברשותה שלא על חנם רצה לשלם מיד. אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין עליו וחזר ואמר משלם אני, אף על פי שהדבר נראה שאינה ברשותו, ואלמלא הגלגולין היה נשבע שלש שבועות, חוששין ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותה ומגלגלין עליו לגלגולין שחוששים, וכל שכן דאם בא לשלם, אף הגלגולין חוששים שאינו רוצה לישבע עליה, נמצא שאינו יכול ליפטר עצמו משבועה זו.
ויש מפרשים, שאם אמר משלם אנו חוששים לשמא היא ברשותו, ואם אומר נמי נשבע אני וראה שמגלגלין עליו שלש שבועות הללו וחזר ואמר משלם אני, חוששין נמי עליו, לומר, שלעולם חוששין לשמא עיניו נתן בה, ורבי יוסה פוטר בכולן, כיון שרצה לשלם ואין כאן זכר לשאר גלגולין דעלמא, ובדרב הונא פליגי, אם רצה לשלם אם נשבע שאינה ברשותו אם לא אבל לפי דעת הרי״ף, כשאר גלגולין היא, כמו שכתבה שם בפרק כל הנשבעין. הרמב״ן והרשב״א,
וזה לשון הריטב״א: אמר רב הונא, ומשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו פירש רש״י, אמתניתין קאי, אף על פי שהוא וכו׳. ואף על גב דפרישנא לעיל דמתניתין מיירי בשנגנבה בעדים, דתו ליכא חשדא, מכל מקום מתניתין מוכחא דבכל אנפין מיירי, ואפילו כשאין שם הגנבה, וכדקתני סתמא שילם ולא רצה לישבע, שלא רצה לישבע שנגנבה, או שלא רצה לישבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד, כדפירש רש״י התם, ואיכא דקשיא ליה, ומאי האי דשקלינן וטרינן עליה דרב הונא בהא, ואיהו גופיה מאי חדית לן, דהא אמר רמי בר חמא ששלש שבועות משביעין אותה וכדאיתא בפרק קמא, ולקמן במכלתיה ויש לומר, דהתם הוא לפי שאינו משלם כלום, אבל בכאן שהוא משלם הוה סלקא דעתין דלא חשדינן שנתן עיניו בה, דאם כן אמאי ישלם כלל יכפור בה או ישבע ויפטר, קמשמע לן דאפילו הכי חיישינן שמא עיניו נתן בה ולא בעי למתפס בה בגזל, ואי משום לא תחמוד, לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמו להו ומתניתין דהמלוה על המשכון דאותבינן מינה, להא דרב הונא דמיא, כיון דהמלוה חייב באבדת המשכון, ופסידא דידיה הוא.
גרסינן בירושלמי. אמר משלם אני חוששין, אמר נשבע אני וראה אותם שהיו מגלגלין עליו שבועות ובאין וחזר ואמר משלם אני חוששין. אמר רבי יוסה לא חייבה תורה וכו׳, והכי פירושו, אמר משלם אני חוששין שמא עיניו נתן בו, ומשביעין אותו כדרב הונא. אמר בתחלה נשבע אני כדין השומרים, וראה שהיו מגלגלין עליו הבעלים שבועות אחרות, וכדי להפטר מאותם גלגולין הוא שבא לשלם, שיפטר משבועה זו, קמשמע לן דאפילו הכי חוששין לו וצריך לישבע שבועה דרב הונא, והרי כל הגלגולין עליו כדמעיקרא, ולא עוד, אלא אפילו שילם כל הגלגולין כל שכן שחוששין לו לשבועה דרב הונא, כי שמא להפטר מאותה שבועה הוא משלם כל הגלגולין. ורבי יוסה חולק על תנא קמא, לומר, שכל שרצה לשלם עיקר תביעתו פטור הוא מכל הגלגולין, שלא חייבה תורה שבועה לנתבע להחמיר עליו אלא להקל עליו, וכיון שהוא משלם עיקר תביעתו, משלם ונשבע שאינה ברשותו ונפטר מן הגלגולין. ופסק הרי״ף הלכה כתנא קמא, ויש למחוייב שבועה לשלם כל הגלגולין או לישבע עליהם, וכדגרסינן בירושלמי דשבועות חד בר נש אזל למידן קמי רבי זעירא וכו׳ עד כאן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בגמרא א״ר הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. והיינו ע״כ שבועת המשנה מדמקשינן בסמוך ממתני׳ דשבועות וטעם שבועה זו אף על גב דעדיין לא נתקנה שבועת היסת נ״ל דהיינו משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע מש״ה ראוי לתקן שישבע וכן משמע בפ״ק וק״ל ועי׳ לקמן גבי תהא במאמינו באריכות:
א אמר רב הונא: אף על פי שאומר אדם הריני משלם, מכל מקום משביעין אותו שבועה נוספת שאינה ברשותו אלא נגנבה או אבדה. מאי טעמא [מה טעם] שבועה יתירה זו — חיישינן [חוששים אנו] שמא עיניו נתן בה. כלומר, שמא חשקה נפשו של השומר באותו חפץ דווקא, וחומס אותו מבעליו בדרך זו, ולכן משביעים אותו שאינה ברשותו.
§ Rav Huna says: Even if the bailee declares his intention to pay for the deposit, the court administers an oath to him that the item was actually stolen or lost and is not in his possession. What is the reason for this oath? We are concerned that perhaps he coveted that item.
הכל
(7) מֵיתִיבֵי: גהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה״, פָּטוּר;
The Gemara raises an objection from a mishna (Shevuot 43a): In the case of one who lends money to another on the basis of collateral, and the collateral was lost, and the creditor says to the debtor: I loaned you a sela on the basis of that collateral and that collateral was worth a shekel, i.e., a half-sela. Therefore you owe me a shekel. And the other individual, the debtor, says in response to that claim: That is not the case. Rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral, and the collateral was worth a sela; I owe you nothing. In this case, the debtor is exempt from payment.
שמועות אלו שבתלמוד המערב לפי מה שפירשנו סותרות הן זו את זו ומ״מ יש מי שנותן שלום ביניהן לומר שזו שאמרו שמשלם ואינו נשבע דוקא כשראה אותן מגלגלים דברים שלא ממין הטענה וזו שאמרו שנשבע או משלם כל המתגלגל דוקא בשכל הגלגולין מאותו המין ודברים אלו אע״פ שגדולי הדורות אמרום אין נראין כלל שאם כן לא נאמרו הדברים בסתם ואף ממקומם של דברים סתירת דבריהם מוכרעת לדעתי שהרי אמרו ומלת פלן ופלן ואין לשון זה מונח יפה אלא לשאר דברים אלא עיקר הדברים שנשבע ושמגלגל כל מה שירצה או ישלם כל המתגלגל ושמועה האחרת שבתלמוד המערב נדחית ואם אתה רוצה על כל פנים לזווגן תדע שלשון תלמוד המערב כך הוא אמר הריני משלם חוששין שמא שלח בה יד ר״ל שמא עיניו נתן לשלוח בה יד ולעכבה ומשביעין אותו מפני כך שאינה ברשותו אמר הריני נשבע וראה אותם מגלגלין ובאים ואמר הריני משלם חוששין כלומר ונשבע על כל פנים אמר ר׳ יוסא לא חייבתו תורה שבועה להחמיר אלא להקל שמא על ראש השמועה הוא מוסב כלומר שכל שאומר הריני משלם אינו נשבע שבועה שאינה ברשותו ובזו ודאי אין הלכה כדבריו וסוף הדברים שכל הראוי לישבע ורצה להפקיע שבועתו בתשלומין או ישבע על הטענה ועל הגלגולין או ישלם הטענה והגלגולין:
שמא תאמר במשנתנו מיהא כשזה רוצה לשלם ולא לישבע אם עיקרו מפני הגלגולין מה הועיל והלא נשארה כאן שבועה שאינה ברשותו ומגלגל עליה כמה שירצה ואף האחר מפני מה כופהו לישבע מפני הגלגולין והרי יש לו בכדי לגלגל מ״מ אפשר שלא מפני זה הוא עושה אלא מחמת חסידות ומ״מ אם יש לו כדי לגלגל מגלגל על זו כמה שירצה ולגדולי המחברים ראיתי שלא החמירו בשבועה זו אלא בדבר שאין כיוצא בזו נמכר בשוק כגון בהמה חשובה במינה ובגד מצוייר וכלי נאה שכיוצא באלו יש לחוש בהם לנתינת עין אבל דבר שכיוצא בו נמצא תמיד הואיל ורוצה לשלם אין משביעין אותו שאינה ברשותו ובזו יש מקום להיות האחר כופהו על השבועה מפני הגלגולין וכן אפשר שיש עדים שנגנבה אלא שהתובע אומר שנגנבה בפשיעה ואין כאן עוד מקום לשאינה ברשותו ויש אומרים ששבועה זו אין מגלגלין עליה כלום חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו וכשאנו משיבין עליהם ממה שאמרו למטה על זה מגו דמישתבע שאינה ברשותו לישתבע כמה שוה הם חוזרים לומר שאין בה גלגול אלא מאותו ענין ומלת פלן ופלן האמור למעלה לא בשבועת שומר היא ולא בשבועת שאינה ברשותו שהרי דינרין היו ודינרין משלם ואין כאן נתינת עין הא דברים שלא ממין הטענה אין מגלגלין עליה ומתוך כך הלה כופהו לישבע שבועת התורה שמא תאמר אחר שהודה שכל שממין הטענה מיהא מגלגלין עליה יגלגל עליו שבועת העקר שהם שלא פשע ר״ל ששמרה כדרך השומרין ושלא שלח בה יד אין זה כלום שכל שאמר הריני משלם עיקר תשלומין הם כדי ליפטר משתי אלו שהם הרמוזות בתורה פשיעה מעל כל דבר פשע ושליחות יד מאם לא שלח ידו והן הן שהופקעו מעיקר עצמן והיאך חוזרות וניעורות מחמת הגלגול ואע״פ שאמרו עליה לישתבע כמה שוה אין זה דומה ששבועת השווי לא הוזכרה בתורף והרי כל המתנדב לשלם יש לו לברר על כל פנים מה שישלם ואף לנשבע כדינו אין שבועת השווי אלא כטפלה שהשווי ופרט הסבה שאירעה נכללות הן בשבועת העיקר שהם הפשיעה והשליחות יד ומתוך כך שבועות העיקר מיהא הואיל והופקעו מחמת עצמן אין דינן חוזר ונעור:
שבועה זו ר״ל שאינה ברשותו אינה שבועת התורה אלא משבועת התקנה ר״ל משבועות המשנה ובנקיטת חפץ וכך כתבוה גדולי המחברים ויש פוסקים ששבועת התורה היא ואע״פ שלא נפרטה במקרא נכללת היא בדעת בית דין מן התורה אחר שאומר ששמרה כדרך השומרים ונאבדה וכשמפקיע עצמו מזו בתשלומין נשבע שאינה ברשותו שהוא חלק ממנה ושמא תאמר מה לנו אם היא מן התורה אם מדברי סופרים אחר שאף היא בנקיטת חפץ תדע שכל המחוייב שבועה מן התורה אם לא רצה לישבע בית דין יורדין לנכסיו עד שיגבו לזה כל מה שטען ממנו שבועה מתקנת סופרים אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו ולסוף מכין אותו מכת מרדות על שעמד בנדויו שלשים כמו שיתבאר במקומו ושבועות אלו אינן שבועות חלוקות אלא אחת ופורט בה את כלן וכן הטוען לחברו טענות הרבה שיש בכלן שבועה או מעיקר התביעות או מחמת גלגול אין משביעין אותו אלא אחת שכולל את כלן ואם נתחייב שני מיני שבועה משביעין אותו על החמורה ושאר דברים מתגלגלין בתוכה:
שבועה זו יש מי שאומר שאם קדם זה ושלם ולא תבעו בשבועה זו אין יכול להשביעו אח״כ ולמדוה מלשון גדולי המחברים וגדולי הפוסקים שכתבו אמר הריני משלם משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו כלומר הא שלם לא ואין הדברים נראין שאין מחילה לשבועה בתפיסת המעות וגדולי המחברים והפוסקים לא אמרוה בלשון המוכיח אלא שמן הסתם דרכן של בני אדם כך הוא שאדם נשבע כל שבועותיו ואח״כ משלם:
תובע שלא ידע בדין זה וכשזה אומר לו הריני משלם נזקק לדבריו ואין תובעו בשבועה זו יש אומרים שבית דין טוענין לו ולמדוה מלשון זה שאמרו ומשביעין אותו ויש אומרים מאחר שבידן להאמינו וכמו שאמרו למטה תהא במאמינו אין טוענין לו:
המלוה את חברו על המשכון הרי הוא שומר שכר מצד המצוה כמו שביארנו בשבועות וחייב בגנבה ואבדה ופטור באונסין היה המשכון בכדי הלואתו ונגנב או נאבד זה הולך לו מכאן וזה הולך לו מכאן היה המשכון שוה יותר מכדי חובו הולך לוה אחר מלוה לגבות ממון היתר היה החוב יתר על המשכון הולך מלוה אחר לוה ליפרע ממנו היתר בד״א בשאין מחלקת ביניהם הא אם היה מחלקת ביניהם יש כאן צדדין אחרים וכיצד הוא הדין:
אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני וסלע היה שוה ונמצא מלוה תובע ולוה כפר בכל פטור הלוה אלא שנשבע היסת ואם רצה להשביע את המלוה שבועת השומרין ר״ל שאינה ברשותו רשאי אבל לא פשיעה ושליחות יד שהרי זה משלם גמור ונפקעו:
אמר המלוה סלע הלויתיך ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני ושלשה דינרין היה שוה נמצא המלוה תובע והלוה מודה מקצת נשבע הלוה שבועת מודה מקצת ומשלם דינר ואם רצה להשביע את המלוה שאינה ברשותו על הדרך שביארנו משביעין אותו תחלה שמא ישבע הלה תחלה ויוציא הלה את פקדונו ומ״מ אם אינו נשבע כגון שמאמינו שאינה ברשותו נשבע לוה על שווי הסך ואין אומרין שישבע מלוה שמא יוציא את פקדונו שאין עושין תקנה לזייפנים:
היה הלוה תובע ואומר סלע הלויתני ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך וסלע היה שוה נשבע המלוה שאינה ברשותו ופטור ומגלגל עליה שלא היתה שוה אלא כנגד החוב ואם האמינו על שאינה ברשותו פטור משבועת הסת שהרי כופר בכל הוא ואין כאן גלגול:
אמר הלוה סלע הלויתני ושתים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך וחמשה דינרין היה שוה הרי זה נשבע שבועת השומר שאינה ברשותו וכולל בה סך השווי ופורע דינר ואפילו האמינו על שאינה ברשותו נשבע על סך השווי שהרי מודה מקצת הוא:
מה שבארנו שכל שנפלה שבועה לפני לוה אין משביעין את המלוה מחשש שמא יוציא את המשכון מתחת ידו ומ״מ אם אמר הלוה שישנו תחת ידו אלא שרוצה להשביעני ואח״כ יוציא משכונו שמשביעין אותו יש אומרים כן אף במקום שאין בו שבועת השומרים כגון אם תבע לחברו מנה והלה כופר וזה משביעו היסת והלה אומר יודע אני שיש בידך שטר ואתה רוצה להשביעני ואח״כ תוציא השטר פרוע ואתה גובה בו שאומרין לו הבא השטר ואם אמר שאין לו או שאבד משביעין אותו שאינה בידו ואח״כ משביעו היסת או מחרים סתם וגדולי המחברים כתבו שאומרין לו בטל כל שטר שיש לך עליו מקודם זמן זה ולא יראה כן מיהא בשטר היה לי ואבד שהרי יש לחוש שמא ימצאנה:
ויש אומרים מ״מ שכל הנשבע אינו נשבע עד שיסלק האחר תביעותיו בשבועה זו ואפילו ימצא אחר כן עדים או שטר לא יתחייב זה כלום שאם לא כן למה ישבע וזה ממה שצריך עיון שאם כן למה אמרו בתחלת סוגיא זו מי נשבע מי שהפקדון אצלו שמא ישבע הלה ויוציא זה את פקדונו ומה לנו יוציא ויוציא שהרי לא יתחייב בו בכלום ומ״מ אפשר בזו מפני שלא יתפרסם שקרותו אבל שטר אין שקרותו מתפרסם שהרי אומר פרוע הוא ואיני יודע אם יאמרו כן אף במודה מקצת ומ״מ מצאתי לאחד מן המפרשים בהדיא שאם אמר אדם לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ואמר לו יש לי עדים במקום פלוני וחזר ואמר שאין לו עדים ומשביעו היסת שישבע ואין אומרים שמא ישבע הלה ויוציא הלה את עדיו שאף במשכון לא היינו אומרים כן אלא שאנו חוששין שמא טועה הוא הא כל שאין לחוש אלא לשקרות הלעיטהו לרשע וימות ועוד שבזו אין הלוה טוען שיש לו עדים אבל במשכון ושטר הוא טוען בבריא שהמשכון בידו וכן שהשטר בידו ומ״מ שבועה אינה מפקעת וכל שימצא אח״כ ראייה או עדים גובה אע״פ שנשבע האחר כמו שבארנו בפרק הגוזל:
מלוה על המשכון שאמרנו עליו שהוא שומר שכר גדולי הגאונים הקדמונים פסקו שלא נאמר אלא במשכנו בשעת הלואתו ומ״מ רוב פוסקים כתבוה בין במשכנו בשעת הלואתו בין במשכנו שלא בשעת הלואתו כמו שיתבאר במקומו:
מיתיבי, המלוה את חברו על המשכון וכו׳. כללא דהאי מתניתין, דרישא מיירי בתביעת המלוה ללוה שלא היה המשכון שוה כנגד חובו וסיפא בתביעת הלוה למלוה שהיה שוה יותר מכנגד חובו ותובע לו המותר. וכל שכופר הנתבע בכל המותר, פטור משבועה דאורייתא כדין כופר בכל, וכל שמודה בפרוטה וכופר בשתי כסף, חייב שבועה דאורייתא כדין מודה מקצת. וכן הדין כשאומר על כל המותר איני יודע דפטור, אלא שנשבע שבועת היסת שאינו יודע. אבל אם מודה בפרוטה מן המותר ועל השאר אומר איני יודע, הוה ליה מתוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ומשלם, וחברו נוטל בלא שום שבועה, ואין עליו אלא חרם סתם. הריטב״א.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המלוה את חבירו על המשכון, ואבד המשכון, ואמר לו המלוה: סלע (שהוא שני שקלים) הלויתיך עליו, עבור המשכון הזה, והמשכון עצמו רק שקל היה שוה, ואתה חייב לי איפוא עוד שקל אחד. והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, וסלע היה שוה — הרי הלוה פטור מלשלם.
The Gemara raises an objection from a mishna (Shevuot 43a): In the case of one who lends money to another on the basis of collateral, and the collateral was lost, and the creditor says to the debtor: I loaned you a sela on the basis of that collateral and that collateral was worth a shekel, i.e., a half-sela. Therefore you owe me a shekel. And the other individual, the debtor, says in response to that claim: That is not the case. Rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral, and the collateral was worth a sela; I owe you nothing. In this case, the debtor is exempt from payment.
הכל
(8) ד״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה״, חַיָּיב;
The mishna continues: If the creditor claimed: I loaned you a sela on the basis of that collateral and it was worth a shekel. And the other individual, the debtor, says: That is not the case; rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth three dinars, i.e., three-quarters of a sela. In this case, the debtor is obligated to take an oath, due to the fact that he responded to the claim of the creditor with a partial admission.
אבל אם טען הלוה: סלע הלויתני וג׳ דינרין היה שוה המשכון, ונשאר לך עלי דינר. והמלוה אומר: לא היה שוה המשכון אלא ב׳ דינר, ונשארו לי עליך ב׳ דינ׳, כיון שהודה בדינ׳ – חייב לשלם1 הדינ׳, וישבע על הדינר האחר שבועא דאורייתא.
1. כן כנראה צ״ל. בכ״י לונדון 27194 נוסף כאן: ״על״.
ואולם אם טען המלוה: סלע הלויתיך עליו ושקל בלבד היה שוה, והלה, הלווה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים (שהם שלשת רבעי הסלע) היה שוה — הרי זה חייב שבועה, שכן הוא מודה במקצת הטענה.
The mishna continues: If the creditor claimed: I loaned you a sela on the basis of that collateral and it was worth a shekel. And the other individual, the debtor, says: That is not the case; rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth three dinars, i.e., three-quarters of a sela. In this case, the debtor is obligated to take an oath, due to the fact that he responded to the claim of the creditor with a partial admission.
הכל
(9) ״סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, ב׳ שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה״, פָּטוּר;
The mishna continues: If the debtor said: You loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth two sela, so now you owe me a sela. And the other party, i.e., the creditor, said: That is not the case; rather, I loaned you a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth a sela. Here, the creditor is exempt.
ושתים היה שוה – והלוה תובע את המלוה את יתר דמיו וקא סבר האי תנא המלוה על המשכון שומר שכר הוא.
פטור – מן השבועה שאין כאן הודאה שחייב לו כלום.
אמר הלווה: סלע הלויתני עליו, שניים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה — הרי זה פטור.
The mishna continues: If the debtor said: You loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth two sela, so now you owe me a sela. And the other party, i.e., the creditor, said: That is not the case; rather, I loaned you a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth a sela. Here, the creditor is exempt.
הכל
(10) ״סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, ה׳ חֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה״, חַיָּיב.
If the debtor said: You loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth two sela. And the other party, i.e., the creditor, said: That is not the case; rather, I loaned you a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth five dinars. Here, the creditor is obligated to take an oath due to the fact that he responded to the claim of the debtor with a partial admission.
בפרש״י בד״ה ושתים היה שוה כו׳ את יותר דמיו וקסבר האי תנא כו׳ שומר שכר הוא עכ״ל אבל ברישא דפטור הלוה אי נמי דהוה המלוה שומר חנם אבדו מעותיו כנגד המשכון דה״ל כפירש וע״ש בתוספות:
אמר הלוה: סלע הלויתני עליו שנים היה שוה, והלה, המלוה, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו ובאמת חמשה דינרים היה שוה — הרי חייב בשבועה כדין מודה במקצת.
If the debtor said: You loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth two sela. And the other party, i.e., the creditor, said: That is not the case; rather, I loaned you a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth five dinars. Here, the creditor is obligated to take an oath due to the fact that he responded to the claim of the debtor with a partial admission.
הכל
(11) מִי נִשְׁבַּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
The mishna concludes: Who takes the oath? The one in whose possession the deposit was located, i.e., the creditor, who took collateral from the debtor. The Sages instituted this provision lest this party, i.e., the debtor, take an oath and the other party, i.e., the creditor, produce the deposit and prove the oath false.
ותנן בהדא מתני׳: מי נשבע, מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון – ואינו שוה ג׳ דינ׳ כמו שנשבע, ונמצא הלה חשוד על השבועה.
וקשיא לן וכי תקנתא לרשיעי עבדינן? אלא שמא ישבע הלוה ויוציא המלוה את הפקדון, ונמצאת שבועת הלוה שיצאה לבטלה.
שמא יוציא הלה הפקדון – פירש רש״י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר״ת דכל שכן שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי וכי תימא דחיישינן שמא המשכון יתקלקל אחרי כן ויוציא עליו לעז אע״פ שנשבע באמת א״כ מאי פריך בסמוך כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה ולייתי והשתא אי שוה יותר אם כן נשבע לשקר וכל שכן שיזהר בשבועתו ונראה לרבינו תם כפירוש רבינו חננאל דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אחרי כן שהמלוה יוציא את הפקדון אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל למצאה וא״ת אמאי לא חשיב הא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד: ושם ד״ה ואלו) עם הנשבעין ונוטלין דליכא למימר תנא ושייר דאלו קתני כדדייק בפ״ק דקידושין (דף ט׳: ושם) גבי אלו מעניקין להם ויש לומר דלא חשיב התם אלא אותם שאין יכולין לישבע כגון גזלן וחובל דניכרים הדברים כיון שנכנס שלם בביתו ונתקוטטו ויצא חבול שהוא חבלו וכן בחנוני אינו יכול לישבע בעה״ב שאינו יודע אם נתן חנוני לפועלים וכן שכיר שאין בעה״ב יכול לישבע לפי שהוא טרוד בפועליו ומהאי טעמא נמי במוציא הוצאות על נכסי אשתו אמרי׳ בפרק האשה שנפלו לה כו׳ (כתובות דף פ. ושם ד״ה ישבע) ישבע כמה הוציא ויטול דאין האשה יודעת כמה הוציא בעלה ולא חשיב לה פ׳ כל הנשבעים דהוי בכלל שכיר אבל הכא הלוה יכול לישבע דקים ליה טפי ממלוה אך שלא רצו חכמים גזירה שמא יוציא הלה כו׳: [וע״ע תוס׳ כתובות פ. ד״ה ישבע ועוד שם פז: ד״ה ואלו].
הא דאמרינן שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. פירש רש״י ז״ל, כדי שלא יפסלנו. וקשיא לי, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. וי״ל לפי פירושו, דזמנין דלא קים ליה בגויה שפיר, וסבור דהכי שויא ולא לרמאות נתכון, ומכל מקום יבא לידי חשד עם הכל ויפסל לעיניהם בכך. ולפי פירושו קשה לי, האי דאוקי רב אשי דזה נשבע וזה נשבע, והכי קאמר מי נשבע תחלה מי שהפקדון אצלו, ולפי פירושו של רש״י ז״ל מאי אריא משום שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו, תיפוק לי דדינא הכי הוא, דלעולם לא משבעינן ליה כמה שוה, עד שנדע אם נאבד אם לאו. ואפשר לומר, כי מתחלה שהיינו סבורים דמהפכין השבועה מלוה למלוה, על כרחנו יש לנו לפרש שלא תקנו והפכו השבועה, אלא כדי שלא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו, אבל לאוקמתא דרב אשי דינא הוא ודינא קתני, אם ישבע הלוה תחלה כמה שוה, שמא עדיין היא ביד מלוה ונמצאת שבועתו לבטלה.
ר״ח ז״ל פירש שמא ישבע הלוה, ויוציא המלוה את הפקדון, ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, אלא משביעין את המלוה כדי שיטרח ויביא ולא יצטרך לישבע. ואקשינן, ולוה נמי ליטרח וליתי, כלומר, נניח שבועה גבי לוה כדיניה, דאיהו נמי כדי ליפטר משבועתו יטרח ויביא, ולא גרסינן הכי כי משתבע מלוה לטרח לוה וליתי, שזה הלשון משמע כדברי רש״י ז״ל, כלומר, נחוש שמא כדי לפסול את המלוה ישתדל הלוה להביא המשכון ויפסלנו. והשתא לפי פירושו, הא דרב אשי הכין מפרשינן לה, מי נשבע תחלה מדינא, מלוה נשבע תחלה ודינא קתני ולא תקנתא. אלא דאף לפירוש ר״ח ז״ל קשה לי קצת אוקימתא דאביי דאמר גזרה שמא יאמר לאחר שבועה מצאתיה, ואי משום חשש שבועת הלוה שלא תהא לבטלה, היכי משבעינן ליה למלוה אחר שנשבע שאינה ברשותו משום גזרה שמא יטעון כך, שאם אתה חושדו שהיא ברשותו ונשבע על שקר, אם כן מוטב שישבע הלוה שבועה לבטלה ולא שישבע זה שבועת שקר, דאחר שנחשד על השבועה שנשבע שאינה ברשותו כך ישבע שאינה שוה אלא כך, ואם אין אתה חושדו שהוא ברשותו, אלא מכיון שנשבע קושטא קאמר, אם כן אין כאן שבועה אצל הלוה לבטלה, דמהיכא מייתי לה דהא אביי לית [ליה] האי טעמא דטרח ומייתי לה. אבל לפי דברי רש״י ז״ל, כיון שאין חשד של זה ברור חוששין לפסלותו של זה.
שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. פירש רש״י, כדי שלא יפסלנו. וקשיא לי, וכי עבדינן תקנתא לרמאי. ויש לומר לפי פירושו, דזמנין דלא קים ליה בגויה שפיר וסבור דהכי שויא ולא לרמאות נתכוון, ומכל מקום יבא לידי חשד עם הכל ויפסל לעיניהם בכך. ולפי פירושו קשיא לי, הא דאוקי רב אשי דזה נשבע וזה נשבע, והכי קאמר, מי נשבע תחלה, מי שהפקדון אצלו, ולפי פירושו של רש״י, מאי איריא משום שלא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו תיפוק ליה דדינא הכי הוא, דלעולם לא משבעינן ליה כמה שוה עד שנדע אם נאבד אם לאו. ואפשר לומר, כי מתחלה שהיינו סבורין דמהפכין השבועה מלוה למלוה, על כרחך יש לנו לפרש שלא תקנו והפכו השבועה אלא כדי שלא יוציא הלה הפקדון ויפסלנו. אבל לאוקמתא דרב אשי, דינא הוא, ודינא קתני, אם ישבע הלוה תחלה כמה שוה, שמא עדיין היא אצל מלוה ונמצאת שבועת הלוה לבטלה. הרשב״א.
והריטב״א כתב לקמן, וזה לשונו: מי נשבע תחלה, מי שהפקדון אצלו, שמא יוציא הלה את הפקדון, וקשה לי, ותיפוק ליה דהכי דינא שישבע המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, כדמוכח לעיל. ויש לומר, דאפילו הכי, כיון דשבועת מלוה דרב הונא אינה אלא לחששא ותקנתא דרבנן היא, ושבועת לוה שבועה דאורייתא, הוה סלקא דעתין דלוה קדים ומשתבע אם ירצו בית דין, קמשמע לן תנא דעל כרחו ישבע המלוה תחלה, כדי שלא יוציא את הפקדון אחר כך. עד כאן.
ורבינו חננאל פירש, שמא ישבע הלוה ויוציא המלוה את הפקדון, ונמצאת שבועת הלוה לבטלה, אלא משביעין את המלוה כדי שיטרח ויביא ולא יצטרך לישבע. ואקשינן, לוה נמי ליטרח וליתי, כלומר, נניח שבועה גבי לוה כדיניה, דאיהו נמי כוי להפטר משבועתו יטרח ויביא, ולא גרסינן הכא כי משתבע מלוה ליטרח לוה וליתי, שזה הלשון משמע כדברי רש״י, כלומר, ניחוש שמא כדי לפסול את המלוה ישתדל הלוה להביא המשכון ויפסלנו. והשתא לפי פירושו, הא דרב אשי הכין מפרשינן לה, מי נשבע תחלה מדינא, מלוה נשבע תחלה, ודינא קתני ולא תקנתא. אלא דאף לפירוש רבינו חננאל קשה לי קצת אוקימתיה דאביי דאמר גזירה שמא יאמר לאחר שבועה מצאתיה, דאי משום חשש שבועת הלוה שלא תהא לבטלה, היכי משביעין ליה למלוה אחר שנשבע שאינה ברשותו משום גזירה שמא יטעון כך, שאם אתה חושדו שהיא ברשותו ונשבע על שקר, אם כן מוטב שישבע הלוה שבועה לבטלה ולא שישבע זה שבועת שקר, דאחר שנחשד על השבועה ונשבע שאינה ברשותו, כך ישבע שאינה שוה אלא כך, ואם אין אתה חושדו שהיא ברשותו, אלא מכיון שנשבע, קושטא קאמר, אם כן אין כאן שבועה אצל הלוה לבטלה, דמהיכא מייתי לה, דהא אביי לית ליה האי טעמא דטרח ומייתי לה.
אבל לפי דברי רש״י, כיון שאין חשד של זה ברור חוששין לפסלותו של זה. הרשב״א.
וזה לשון תוספות שאנץ: ואמור רבנן לישתבע מלוה. פירש הקונטרס, ויפסלנו לשבועה ולעדות. וקשה, דכל שכן שיזהר על שבועתו שלא ישקר, ומי עבדינן תקנתא לרמאי כדי שישבעו לשקר. ואין לפרש, כדי שלא יחשדוהו שלא כדין, דאפשר דנתקלקל לאחר שבועה, דלא יתכן לומר כן בסמוך דפריך אי הכי כי מישתבע מלוה ליטרח לוה ומייתי. ונראה לרבינו תם כמו שפירש רבינו חננאל, שמא יוציא הלה את הפקדון ונמצא דעל סתם נשבע והויא לה שבועה לבטלה. וקשה לפירוש זה, הא דקאמר בסמוך גזרה שמא יטעון ויאמר לאחר שבועה מצאתיה, מה גזרה שייך בה ונראה לפרש, דהיינו טעמא, שיש גנאי וחילול השם כשנתגלה הדבר שעבר על שבועתו. אי נמי, פעמים שאין אדם בקי בשומא בדבר שאין לפניו, וחשו חכמים שלא יחשדוהו במזיד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]
בד״ה שמא יוציא כו׳ באמת אם כן מאי פריך כו׳ עכ״ל לישנא דאם כן מגומגם קצת במקום הזה ואפשר טעות נפל בספרים א״כ במקום מכל מקום וק״ל:
בתוספות בד״ה שמא יוציא כו׳ ונראה לר״ת כו׳ אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע כו׳ עכ״ל. ויש לדקדק דאם כן לאביי דמשני בסמוך גזירה שמא יאמר אחר השבועה מצאתי וא״כ לפי׳ ר״ת למה נחוש להכי כיון שכבר נשבע המלוה מסתמא ידע כבר שלא ימצאנו אלא ע״כ דלאביי לא מיתוקמא אלא כפרש״י דעושה כן במתכוין כדי לפסול את שכנגדו וא״כ לאינך אמוראי נמי יש לפרש כן ויש ליישב דלענין שבועה שאינו ברשותו לא חייש לידע שבודאי לא ימצאנו עוד כיון דבהאי שעתא בקושטא אישתבע משא״כ כשנשבע כמה שוה צריך לדקדק יותר שלא יבא לידי לעז אחר שישבע דשמא ישומו יותר וק״ל:
בא״ד וא״ת אמאי לא חשיב כו׳ עם הנשבעין ונוטלין בו עכ״ל. קושיא זו למאי דס״ד מעיקרא אבל למסקנא דר׳ אשי דזה נשבע וזה נשבע לא שייך קושייתם אבל המשך קושיית התוספות לדבריהם צ״ע וקצת יש ליישב דבשלמא לפי׳ רש״י י״ל הא דלא חשיב ליה היינו משום דבכל הנך עיקר התקנה לטובת הנוטל נתקנה דבלא״ה לא היה נוטל אפילו בשבועה משא״כ הכא כיון דעיקר התקנה לטובת הלוה שאמדו חכמים דעתו דבודאי אינו רוצה לישבע כיון שיכול לבא לידי לעז ופסול וא״כ קודם התקנה היה המלוה נוטל בלא שבועה שיאמר המלוה או תשבע או תן בלא שבועה ותקנו חכמים שלא יטול המלווה אלא בשבועה אבל לפר״ת לא שייך לומר כן:
ומעירים: מי נשבע בכל המקרים הללו — מי שהפקדון אצלו. ומדוע תיקנו כך — שמא יקרה שישבע זה, כלומר, הלווה, הטוען בדבר ערכו של הפקדון, ויוציא הלה, המחזיק, את הפקדון ויוכיח שהיתה זו שבועת שקר. וכיון שאין אנו רוצים להביא את הדברים לידי כך, ישבע זה שהפקדון היה אצלו לגבי ערך הפקדון, וממילא לא תבוא הוכחה אחרת בדבר.
The mishna concludes: Who takes the oath? The one in whose possession the deposit was located, i.e., the creditor, who took collateral from the debtor. The Sages instituted this provision lest this party, i.e., the debtor, take an oath and the other party, i.e., the creditor, produce the deposit and prove the oath false.
הכל
(12) אַהֵיָיא! אִילֵימָא אַסֵּיפָא, וְתִיפּוּק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה הִיא, דְּהָא קָא מוֹדֵי מִקְצָת הַטַּעֲנָה! אֵלָּא אֲמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא.
The Gemara seeks to clarify the mishna: To which case in the mishna is this halakha referring? If we say it is referring to the latter clause of the mishna, where the debtor claims that the creditor owes him money, the mishna’s explanation is unnecessary: Derive that the obligation to take the oath is incumbent upon the creditor due to the fact that he admits to part of the debtor’s claim, which renders one obligated to take an oath by Torah law. Rather, Shmuel says: This halakha is referring to the first clause of the mishna.
אהייא – קאי מי נשבע דקתני בה.
אילימא אסיפא – אחיוב דסיפא.
תיפוק ליה כו׳ – ולמה ליה למתלי טעמא בשמא יוציא הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה.
מאי ארישא – הא רישא פטור קתני.
כבר ביארנו במשנה שאע״פ שזה מפקיע עצמו מן השבועה בתשלומין צריך הוא מ״מ לישבע שאינה ברשותו ואע״פ שמשנתנו לא דברה אלא בשומר חנם הוא הדין לכל ארבעה שומרים וכן כתבו גדולי המחברים מעתה צריך שתדע אם זה המפקיד אינו רוצה בתשלומיו ונוח לו בשבועתו כדי שיגלגל עליו שבועה ממקום אחר מהו ודבר זה נחלקו בו הרבה מפרשים יש פוסקים שהרשות ביד הנפקד לשלם ולא לישבע וכן בכל השבועות ויצא להם כן ממה שאמרו בתלמוד המערב אמר הריני נשבע וראה אותן מגלגלים ובאים וחזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר׳ יוסא לא חייבתו תורה להחמיר אלא להקל שאם רצה לשלם משלם ויש פוסקין שהרשות ביד התובע או ישבע או ישלם כל שמגלגל עליו וכן בכל השבועות ואף הם למדוה ממה שאמרו בתלמוד המערב חד בר נש אזל למידן קומי ר׳ זעירא וחייבו שבועה על תרין דינרין אמר ליה הא טריפין לך אמר ליה ומלת פלן ופלן ואמר ר׳ זעירא או הב ליה כל מה דתבע לך או אישתבע כל מאי דמגלגל עלך ומ״מ אף לדעת ראשון יראה שאין הכפל שלו מכיון שעל כרחו של תובע הוא משלם אלא שלבי נוקף בה שהרי כשמחייב עצמו מן הדין זכה גם כן בכפל:
בפרש״י בד״ה ותיפוק ליה ול״ל למיתלי טעמא בשמא יוציא כו׳ עכ״ל. כ״ז נראה אריכות לשון והוא ללא צורך ובדוחק נראה ליישב דקשיא ליה מאי מקשה הש״ס בפשיטות ות״ל דשבועה גבי מלוה היא משום מודה במקצת דלמא איירי בדאמר ליה הילך דליכא מודה במקצת והא דקתני חייב היינו משום דמחוייב לישבע שבועה שאינה ברשותו ומגלגל עליו כמה הוא שוה ואין לתמוה לפרש כן לשון המשנה שהרי הרמב״ם כ״כ להדיא בזה הדין וכתב הב״ח דאיירי בדא״ל הילך על זה כתב רש״י דא״א לפרש כן דמדתלי טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה משמע דלא איירי הכא משבועה שאינה ברשותו דאל״כ היאך מצי מפיק לה ול״ל דאשבועה שאינה ברשותו גופא קאי דיהיב טעמא דשמא יוציא הא ליתא דהאי שבועה לא שייכא כלל גבי לוה אבל שבועה כמה היה שוה היה אפשר לומר דאי לאו טעמא דשמא יוציא היה הלוה נשבע ונוטל דאיהו קים ליה בגוה טפי מהמלוה כדאמרינן לקמן אבל במ״ש רש״י נסתר זה הפי׳ כנ״ל בדוחק ועדיין צ״ע:
ומבררים: אהייא [על מה] נאמרו דברים אלה בהסבר מי ישבע? אילימא אסיפא [אם תאמר לגבי סופה] של המשנה כאשר הלווה רוצה לקבל עבור פקדונו — אולם במקרה זה אין צורך בנימוק זה, ותיפוק ליה [ותצא לו] עם אחר שחיוב השבועה גבי [אצל] המלוה היא, דהא קא מודי [שהרי הוא מודה] במקצת הטענה ומדין תורה הוא נשבע! אלא אמר שמואל: חייבים לפרש זאת ארישא [על ראשה] של המשנה.
The Gemara seeks to clarify the mishna: To which case in the mishna is this halakha referring? If we say it is referring to the latter clause of the mishna, where the debtor claims that the creditor owes him money, the mishna’s explanation is unnecessary: Derive that the obligation to take the oath is incumbent upon the creditor due to the fact that he admits to part of the debtor’s claim, which renders one obligated to take an oath by Torah law. Rather, Shmuel says: This halakha is referring to the first clause of the mishna.
הכל
(13) מַאי אַרֵישָׁא? אַסֵּיפָא דְּרֵישָׁא: ״סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה״, וְהַלָּה אוֹמֵר: ״לֹא כִי, אֵלָּא סֶלַע הִלְוִיתָנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה״, חַיָּיב. דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הוּא, וְאַמוּר רַבָּנַן: לִשְׁתְּבַע מַלְוֶה שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן.
The Gemara clarifies further: What is the meaning of Shmuel’s statement that this halakha is referring to the first clause of the mishna? It is referring to the latter part of the first clause: The creditor says: I loaned you a sela on the basis of that collateral and it was worth a shekel. And the other individual, the debtor, says: That is not the case; rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth three dinars. Here, the halakha is that the debtor is obligated to take an oath. Fundamentally, the obligation to take the oath is that of the borrower, as he is the one who responds to the creditor’s claim with a partial admission. But the Sages said: Let the creditor take the oath to bolster his claim, lest this party, the debtor, take an oath and the other party, the creditor, produce the deposit.
אסיפא דרישא – אחיוב דקתני ברישא קאי.
לשתבע מלוה – שלא היתה שוה אלא שקל ויטול שקל דכיון דאיכא שבועה על הלוה מן התורה אי אתה יכול לפוטרו בולא כלום ומשום תיקון עולם שלא יפסל ישראל שקלוה לשבועה מיניה ושדיוה אמלוה.
ומאי [מה] פירוש ארישא — אסיפא דרישא [על סופה של ההתחלה] שחייבוהו להשבע, שהמלוה אומר סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה, והלה, הלווה בעל המשכון, אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו שלשה דינרים היה שוה, הרי זה חייב בשבועה. שמעיקר הדין שבועה גבי לוה הוא, שהלוה היה צריך להישבע, שהרי הוא הנתבע והודה במקצת הטענה, ואמור רבנן [אמרו חכמים]: לשתבע [שישתבע] מלוה שטענתו צודקת, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
The Gemara clarifies further: What is the meaning of Shmuel’s statement that this halakha is referring to the first clause of the mishna? It is referring to the latter part of the first clause: The creditor says: I loaned you a sela on the basis of that collateral and it was worth a shekel. And the other individual, the debtor, says: That is not the case; rather, you loaned me a sela on the basis of that collateral and the collateral was worth three dinars. Here, the halakha is that the debtor is obligated to take an oath. Fundamentally, the obligation to take the oath is that of the borrower, as he is the one who responds to the creditor’s claim with a partial admission. But the Sages said: Let the creditor take the oath to bolster his claim, lest this party, the debtor, take an oath and the other party, the creditor, produce the deposit.
הכל
(14) וְאִם
After explaining this mishna from tractate Shevuot, the Gemara analyzes its connection to the statement of Rav Huna: But if
After explaining this mishna from tractate Shevuot, the Gemara analyzes its connection to the statement of Rav Huna: But if
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.