א. והגע בעצמך אם אחד קיבל על עצמו להיות שומר חינם ובעל הפיקדון תחב לו מטבע לכיסו האם נעשה בזה שומר שכר? וודאי שאין נעשה שומר שכר אלא כשקיבל על עצמו להיות שומר שכר. וכאן נפרדת דרכו של הגריי״ו מדרכו של הנתיבות, דלפי הנתיבות מה שאין גבאי צדקה נעשים שומר שכר, הוא מפני שאין להם מצוה (דמותר להם ליטול שכר על כך) וממילא אינם פטורים מליתן פרוטה לעני, ולא שייך לגבם פרוטה דרב יוסף. לגריי״ו גם אם נימא דפטורין לתת פרוטה לעני כיון דיש כאן מצוה של גמילות חסדים, עדיין אין זה עושה אותם לשומר שכר, דהנאה הבאה לו בע״כ או ממילא איננה נחשבת ל״שכר״ שבגינו יתהפך השומר לשומר שכר. וצ״ל דרק שכר שהשומר מבקש ודורש כתמורה לשמירתו הוא המחייבתו בדיני שומר שכר, דאז ירדה תורה לסוף דעתו של שומר שכנגד השכר הוא מתחייב בשמירה מעולה, דהיינו בשמירה מפני גניבה ואבידה. ובפרט הדברים מובנים לפי ההנחה, המעוגנת בדברי הראשונים, שחיובי השומרים הם בבחינת ירדה תורה לסוף דעתם של שומרים — שמשעבדים עצמם עפ״י הצדק והיושר, שככל שההנאה גוברת האחריות גוברת, והסברות שנאמרו הבאות לחייב את השומרים כל אחד לפי דרגתו אינן גורמות לחיוב אלא גורמות להתחייבות, עי׳ בהערותי לסי׳ ל״ח, בסוגיית ״רודף ששיבר את הכלים״.
ועפ״י הגריי״ו מה שפרוטה דרב יוסף, שהיא הנאה הבאה לו ממילא, משפיעה על מעמדו של שומר אבידה — הוא מפני שהוא מחוייב לשמור מ״גזירת המלך״ ורק אין אנו יודעים אם הוא גזר שיהיה שומר חינם או שומר שכר, ואז מכח פרוטה דרב יוסף אנו תולין שכוונת התורה לעשות אותו לשומר שכר (וכן צריך לומר במלוה על המשכון, שהוא מחוייב להלוות עפ״י מצוות התורה, אלא שהתורה התירה לבקש משכון, ונמצא שהמשכון הופך לחלק ממצוות הלואה, דרק בגלל שיש למלוה את הביטחון של המשכון התורה דורשת ממנו להלוות. ואגב, זה מן הקרא ״והעבט תעביטנו״ —דברים ט״ו, ח׳— שאנו למדים את החיוב להלוות, עי׳ מכילתא על הקרא ״ואם מזבח אבנים תעשה לי״, שמות כ׳, כ״ב, והנה ״והעבט״, מלשון ״עבוט״, שהוא משכון. ועי׳ ג״כ בנימוקי יוסף על הסוגיא דמלוה על המשכון בבבא מציעא פ״ב שמביא בשם הראב״ד דהמצוה ממשיכה כל משך זמן ההלואה מפני שממתין לו ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו. ומדבריו משתמע שאף בשעה שאינו מתעסק בו ממש הוא פטור מלתת ריפתא לעניא —וכן באבידה, כפי המובא בגריי״ו—. ונראה שבכל אופן השמירה והטיפול במשכון הם חלק ממצוות הלואה, דא״א לדרוש מן הלוה לתת משכון אם עליו לפחד שגם יאבד אותו וגם יצטרך להחזיר את ההלואה). [ועי׳⁠ ⁠׳ ג״כ במשנה למלך הל׳ שכירות פ״י ה״א מה שהביא בשם המהרש״ן דאחריותו של שומר שכר גדולה מזו של שומר אבידה שנידון כשומר שכר מטעם פרוטה דרב יוסף, דשומר שכר שמקבל שכר ממש דינו לשמור נטירותא יתירא, ועי׳ בקצות החושן סי׳ ע״ב ס״ק ה׳, ובמנחת חינוך מצוה נ״ט]. וצריך להבין מה הבדל יש עפ״י הגריי״ו בין שני הטעמים המובאים בגמ׳ בבא קמא נ״ו,ב דסוף סוף גם לפי הטעם השני, הוא נהיה שומר שכר כיון דרחמנא שעבדיה בעל כרחיה (והגריי״ו עצמו ציין בפירושו לטעם הראשון —שנהנה דלא בעי למיתב ריפתא לעניא— את מה שאמרו ״איכא דמפרשי״). והנראה דלטעם השני ״שמירה״ בעיקרה מוגדרת מבחינה משפטית כשמירה מעולה, וע״כ אם אדם מחוייב בשמירה, הרי דינו לעשות שמירה מעולה. ואין זה משנה אם חובת השמירה באה לו כיון דרחמנא שעבדיה, או שלמשל יש תקנה שכל בני העיר חייבין לשמור את אוצר המלך, כל אחד בעת אחרת (ואמנם אפשר שבאופן זה הוא יהיה ממילא שומר שכר, מטעם ״שמור לי ואשמור לך״, עי׳ משנה בבא מציעא פ׳,ב וגמ׳ שם פ״א,א ואכמ״ל). כלומר כל פעם שהשמירה איננו מעשה של גמילות חסדים אלא חובה המוטלת עליו, ממילא הוא מתחייב בשמירה מעולה. ורק היכי שהשמירה באה מרצונו החופשי של השומר, בתורת גמילות חסדים, התורה ירדה לסוף דעתו שוודאי לא היתה דעתו לקבל על עצמו את השמירה כפי הגדרתה המשפטית, דהיינו שמירה מעולה, ודעתו היתה להתנדב רק לשמירה פחותה.
לעומת זאת לטעם הראשון שבגמ׳, ״שמירה״ איננה מוגדרת כשמירה מעולה, וצריך כל פעם להגדיר מחדש לאיזו שמירה מתכוונין, ובשומר חינם, שהשמירה באה מדעתו ומרצונו הטוב, התורה תולה בדעתו שרק התכוון לשמירה פחותה, ובשומר אבידה, שהשמירה באה לו מדעת תורה, אנו תולין בדעת תורה דוודאי הטילה עליו לשמור שמירה מעולה כיון דגם נהנה מפרוטה דרב יוסף.
[ואפשר שכל ענין של פרוטה דרב יוסף לא בא אלא לסימן שוודאי דעת תורה לחייבו בשמירה מעולה. והא ראי׳ — שפטור מלהתעסק עם העני בגלל שמתעסק באבידה. ואם עוסק במצוה פטור מן המצוה הרי זה כדי שלא יסיח דעתו מן המצוה, דהיינו שיעשה מצותו באופן הטוב ביותר, וממילא סברא גדולה היא שאם התורה פטרתו מלמיתב ריפתא לענייא הרי שרצון התורה שישמור שמירה מעולה!
ועוד אפשר שכל ענין של פרוטה דרב יוסף לא בא אלא לתת לבוש מעשי לשכר שמקבל מגבוה. כלומר אנו תולין בדעת תורה שהטילה עליו חיובי דשומר שכר מפני שהתורה עצמה מבטיחה שכר על קיום מצוותיה, וכשדרשה ממנו לשמור את האבידה היא גם מבטיחה לו שכר כתמורה, וממילא מסתבר שדורשת שמירה מעולה כתמורה לשכר.
ועפ״י שני ההסברים הנ״ל נוכל להבין את הרעיון של פרוטה דרב יוסף, דלכאורה ק״ק שזה שפטור מלתת פרוטה לעני נחשב לו להנאה ולשכר, ולמה לא נימא דאדרבה זהו צער לו שאינו יכול באותה שעה לעסוק בגמילות חסדים?! (ונוכל גם להבין שמה שאמרה הגמ׳ בנדרים ל״ג,ב דפרוטה דרב יוסף לא שכיח זהו רק לענין דלא הוי בכלל איסור הנאה, כדכתב הר״ן, אך מאידך זה נחשב להנאה להתחייב עליה בתורת שומר שכר. ואגב, בפירוש המובא בשם רש״י שם מבאר דהוה לא שכיח משום ״דלא שכיח כהאי גוונא דלהוי שביק ולא יהיב פרוטה לעניא בשביל אותה מצוה״! אך הר״ן מפרש דלא שכיח ״שיבא עני לישאל ממנו באותה שעה״, ואכמ״ל)].
* והנה הקושיא שהקשה הגריי״ו למה לא יתחייב כל שומר חינם כשומר שכר, היא קושיא שהתקשו בה הקדמונים, אלא שהגריי״ו הקשה מצד זה שהוא עביד גמילות חסדים בגופו (ומתוך כך הוא נהנה מפרוטה דרב יוסף, וע׳ בענין זה ג״כ באחיעזר ח״ג סי׳ ו׳ סק״ב) והוא הפנה קושיא זו אל הש״ך.
וז״ל הריטב״א בשבועות מ״ד,א: ״ואם תאמר ... אפילו שומר חינם חייב לנער׳ ומיפטר ליתן פרוטה לעני וא״כ לרב יוסף יהא דינו כשומר שכר. ויש לומר דשאני שומר דכי מנערה לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה לעני״.
ובפני יהושע על הסוגיא בבבא קמא נ״ו,ב כתב כעין זה, דבשעה ששוטחה לאו מתעסק במצוה מיקרי כיון שכבר נתחייב בשמירתה וא״כ אם לא שטחה לצורכה בעת הצורך הוי פשיעה ויתחייב לשלם, וממילא כששוטחה אינו מתכוון אלא לפטור עצמו מן התשלומין (והרי זה דומה לסברת המ״ד דהמלוה על המשכון איננו שומר שכר, דלאו מצוה קא עביד שלהנאתו מתכוון, עי׳ בבא מציעא פ״ב,ב). וגם שומר אבידה כך, דהא כבר נתחייב בשמירתה, ומה שנקרא מתעסק במצוה — אעיקר המצוה משמע שהיא בשעה שמתעסק למוצאה דלשם מצוה דלא תוכל להתעלם הוא דקעביד. וסברת התוס׳ שכתבו (בבא קמא נ״ו,ב ד״ה בההיא הנאה) דהמצוה היא מה ששוטח לצורכה, יש ליישב דכיון דתחילת השמירה באה לו ע״י מצוה, כל זמן שמתעסק בשמירתה מתעסק במצוה מיקרי, והיא גופ׳ אתי לאשמעינן דאי אתרמי ליה עניא בהאי שעתא ששוטחה וכדומה פטור מליתן לו, ע״כ תוכן דברי הפני יהושע [ואפשר להוסיף, כפי שהעירוני, דבשומר אבידה ההתעסקות באבידה, לנערה ולשוטחה, היא גופא מצוה, וזה נלמד מהקרא ״ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו״ (שרש״י הביאו בבבא קמא נ״ו,ב ד״ה שומר אבידה). בשומר הניעור והשיטוח אינם מצוה כשלעצמם, אלא רק היכי תמצא למצוה, כלומר כשהתנדב לשמור, הוא קיבל על עצמו להחזיר את החפץ כמות שהוא וממילא הוא חייב לדאוג שהחפץ לא יתקלקל. וכיון שההתעסקות בחפץ אינה גופא מצוה, אין הוא נקרא מתעסק במצוה בשעה זאת. ואפשר שזוהי כוונת הריטב״א הנ״ל ״דשאני שומר דכי מנערה לה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקיבל עליו בפירוש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה לעני״ (וזה שונה מהפני יהושע, דלפני יהושע אף אם יש כאן מצוה ממש אין לו דין של מתעסק במצוה כיון שלהנאתו קא מתכוון לפטור עצמו מתשלומין)].
* הצד השוה של הנתיבות (שהביאו הגריי״ו), הריטב״א והפני יהושע שהגבאי צדקה או השומר חינם לא נקראים עוסקים במצוה בשעה ששוטחים, וממילא אין כאן הנאה מפרוטה דרב יוסף, אלא שלנתיבות לא נחשבים עוסקים במצוה כיון שאין כאן מצוה חיובית והראי׳ דיכולים ליטול שכר על כך, ולריטב״א ולפני יהושע לא נחשבים מתעסקים במצוה כיון שעוסקים בכך מכח זה שכבר נתחייבו בשמירתה. ולריטב״א ולפני יהושע צריך לומר שלא די ברגע של קבלת השמירה, אף אם ייחשב לרגע של התעסקות בגמילות חסדים, כדי שנחשיב את המקבל לעוסק במצוה (ואפשר בגלל שאין זו מצוה חיובית כסברת הנתיבות. ואמנם לגבי השיטוח נזקקו לטעם אחר, אלא ששם אחרי שכבר נתחייבו בשמירתה שוב היה מקום לומר דהוי מצוה חיובית, ולכן נזקקו לטעם שהשומרים עוסקים בכך מטעם חיוב השמירה ולא לשם המצוה. ואפשר ג״כ דסבירא להו שגם אם נחשיב את עצם קבלת השמירה כמעשה של גמילות חסדים, הרי מעשה של גמילות חסדים אינו יכול לפטור מנתינת רפתא לעניא שגם היא גמילות חסדים, כשם שהעוסק בהכנסת אורח לא יהיה פטור להכניס אורח נוסף מטעם עוסק במצוה, ורק אם עוסק במצוה אחרת —כגון ההרמה של אבידת חברו, וגם שטיחה ע״י השומר חינם יכולה להיחשב למצוה אחרת, דהגם שהיא באה מכוחו של מעשה ראשון שהי׳ מעשה גמילות חסדים אך יש בה גם סממנים של מצוה בפני עצמה דאחרי שהתחייב לשמור מחוייב הוא לשוטחה כדי לקיים הבטחתו וכדי שלא ״יזיק״ רכוש חברו—, יש מקום להכניסו לגדר עוסק במצוה שפטור מן המצוה) או שלא די ברגע של קבלת השמירה כדי שנפטור אותו, על סמך רגע זה בלבד, מלתת פרוטה לעני במשך שאר ימי השמירה (אלא שברשב״א המובא בנימוקי יוסף בסוגיא של מלוה על המשכון, בבא מציעא פ״ב, כתב דכיון שנשכר בפרוטה דרב יוסף ברגע ראשון, הרי דינו להיות שומר שכר לעולם. ויש מקום לחלק בין מצוה למצוה, ואכמ״ל).
* והנה הריטב״א המובא בשיטה מקובצת בבא מציעא פ״ב,א —בסוגיא דמלוה על המשכון האם דינו כשומר חינם או כשומר שכר— גם שואל את הקושיא הנ״ל, דכל שומר חינם ייחשב מן הסתם לשומר שכר דהא נהנה מפרוטה דרב יוסף, אלא שבשני תירוציו נוקט בדרך חדשה, דגם אם יהיה פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שמטפל לנערה, זה לא יעשה אותו לשומר שכר בשל כך. וז״ל:
״וטעמא דמצוה דהכא, היינו כטעמא דפירש רב יוסף בשומר אבידה, כי כשהוא מטפל לנערה וכיוצא בו, מיפטר מלמיתב פרוטה לעני, והיינו דאמרינן התם בנדרים דפרוטה דרב יוסף לא שכיח.
״ואם תאמר, מאי איריא מלוה על המשכון, אפילו שומר פיקדון יהא שומר שכר עליו מן הסתם, דהא מחייב לנערו ומשתכר בפרוטה דרב יוסף. ויש לומר, דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו, וכל עיקרו לא נחת אלא לשמירה דעלמא, וקיבלו סתם, אנן סהדי דלא נחת אלא להיות שומר חינם, ואף על פי שלא פירש, כמי שפירש דמי, אבל באבידה שבאה לו שלא לדעת הבעלים, ולא באה לו משום שמירה אלא משום מצוה, וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה, אני אומר דדעתו להיות שומר שכר בפרוטה דרב יוסף. אי נמי שתנאי בית דין הוא שיהא בכך״.
ובתחילה חשבתי שהגריי״ו כיוון לדעת הריטב״א. אלא שלאחר העיון נראה שהגריי״ו נתכוון לרעיון אחר. ואמנם ההנחה היא שגם אם שומר הפיקדון יהיה פטור מלתת פרוטה לעני בשעה שמתעסק לנערה וכדומה, זה לא יהפוך אותו לשומר שכר. אלא שהטעמים שונים הם. ואציין שני הבדלים מהותיים:
— לריטב״א נראה שנקודת המוצא שפרוטה דרב יוסף איננה בגדר הנאה של ממש (ואפשר שמשום הכי הוא הקדים את דבריו על שומר פיקדון עם דברי הגמ׳ בנדרים דפרוטה דרב יוסף לא שכיח), ועל כן בשומר סתם אנן סהדי שלא מסכים להיות שומר שכר בשל הך פרוטה. ורק בשומר אבידה שהוא נחית לשם מצוה אז דעתו משום המצוה לשמור שמירה מעולה דהיינו ״להיות שומר שכר בפרוטה דרב יוסף״, או ״שתנאי בית דין הוא שיהא בכך״ דהיינו שבית דין רוצה שישמור שמירה מעולה כדי שיתקיים רצון התורה להחזיר אבידה לבעליה בשלמותה, ומתוך כך הוא מסתפק בפרוטה דרב יוסף. כלומר שלפי שני הפירושים של הריטב״א יש כאן בחינה של ״אחשביה לפרוטה דרב יוסף״, לפירוש הראשון הוא זה שמחשיב את הפרוטה כאילו זה שכר, ולפירוש השני בית דין הוא שמחשיב את הפרוטה כאילו זה שכר. והצורך להסביר —בשני פירושים אלו— למה בשומר אבידה הוא כן נהיה שומר שכר, הוא בגלל שבסתם אין הפרוטה של רב יוסף נחשבת להנאה של ממש.
לעומת זאת, עפ״י היסוד שהניח הגריי״ו, גם אם הפרוטה של רב יוסף נחשבת להנאה של ממש הוא לא יהפוך לשומר שכר בשל כך, כי הנאה הבאה בע״כ או ממילא איננה בגדר ״שכר״. והצורך להסביר למה בשומר אבידה הוא כן נהיה שומר שכר, הוא בגלל שגם שם זוהי הנאה הבאה ממילא.
— לריטב״א בפי׳ הראשון, הא דבשומר אבידה הוא נהיה שומר שכר מטעם הפרוטה דרב יוסף, זה בגלל שדעתו להיות שומר שכר בכך, כלומר אנו תולין בדעתו. לעומת זאת עפ״י דרכו של הגריי״ו יש כאן בחינה הפוכה, שאנו תולין בדעת תורה! ודרך זאת מתקרבת א״כ יותר לפי׳ השני של הריטב״א שזהו תנאי בית דין. אלא שגם בזה יש דומני כיוון הפוך. לריטב״א יש כאן הנחה ברורה שרצון בית דין שיהיה שומר שכר, אלא שבית דין לא יהפכו סתם שומר חינם לשומר שכר, וע״כ הם ניתלין בפרוטה דרב יוסף כדי להחשיבו לשומר שכר. עפ״י דרכו של הגריי״ו, אדרבה אין אנו יודעין מה רצון התורה, ובגלל פרוטה דרב יוסף אנו תולין שרצון התורה שיהיה שומר שכר.