בגמרא אלא א״ר אשי חצר איתרבאי וכו׳ גבי גט עד סוף התירוץ. ונראה דאף למאי דשנינן לעיל דעובד׳ דר״ג מטעם אגב הקנה להם וא״כ לפ״ז יכול להיות דבמתנה ג״כ הדין כמו במציאה דבאינה משתמרת צריך שיעמוד בצד שדהו שהרי לא מצינו שום הכרח לחלק בין מתנה למציאה אלא מעובדא דר״ג אי הוי מטעם חצר משא״כ אי הוי מטעם אגב אפ״ה לא סגי בלא שינויא דר״א דהא מ״מ קשיא מ״ש דבמתנה ומציאה סגי במשתמרת לחוד או בעומד בצד שדהו לחוד ובגט בעינן דוקא תרתי משתמרת ועומד וכו׳ כדאיתא פרק הזורק אע״כ כדר׳ אשי ונ״ל שהיא שיטת הרי״ף שהשמיט לדר׳ פפא שחילק בין מתנה למציאה דאף על גב דבתראה הוא הא איתותב וממאי דאסיק ר׳ אשי אין ראיה כדכתיבנא דקאי גם לשינויא קמא ואדרבה מדקאמר אלא אר״א משמע דליתא לדר״פ אח״ז מצאתי בב״י ח״מ סימן רמ״ג שכ״כ בשם הר״ן ע״ש. אלא דלשיטתו קשיא לי ואכתבנו בסמוך ולשיטה זו צ״ל שמה שמזכיר ר״א טעמא דשליחות היינו לענין משתמרת ואינו עומד בצדה דא״כ לא הוי כידה דידה סמוכה לה כדאיתא פרק הזורק מש״ה קאמר דאפ״ה קני משום שליחות בממון משא״כ בגיטין כמ״ש בתחילת הסוגיא ומצאתי כן ברא״ש אבל באינה משתמרת לא הוי שליחות אלא אי עומד בצדה מהני משום ידה ואפ״ה לא מהני בגיטין והטעם נראה לי כמ״ש הב״י בטור א״ח סימן קל״ט דאף על גב שעומדת בצדה זמנין שאין הגט משתמר אפילו לדעתה וא״כ לא דמי לידה. אמנם כן שיטת רש״י ותוספות דלמסקנא דרב אשי נמי מחלק בין מציאה למתנה משום טעמא דדעת אחרת מקנה כדר״פ אלא דמלשון רש״י שכתב דבמציאה ליכא לרבויי משליחות כיון דליכא לא דעת שליח ולא דעת משלח משמע לכאורה דבכל ענין לא שייך במציאה שליחות דחצר אלא מטעם יד קונה ויש לתמוה דא״כ במשתמרת ואינו עומד בצדה אמאי קונה במציאה כדאמרינן לעיל בכמה דוכתי בפשיטות ואמאי אי מטעם שליחות הא אמרת דלא שייך במציאה ואי משום ידה הא אמרינן מה ידה בסמוכה וראיתי שהנ״י בשם הר״ן הקשה כן ותירץ הר״ן דחצר המשתמרת נפקא שפיר מידה דה״ל כאילו ידה ארוכה והא דלא מהני בגיטין משום דחוב הוא לה ע״ש באריכות. ולפ״ז צ״ל דהא דמזכיר רב אשי ולא גרע משליחות היינו לענין מתנה דוקא דאפילו אינה משתמרת ואינו עומד בצדה ואפ״ה קני מדין שליחות דכיון דאיכא דעת אחרת מקנה ה״ל שליח לדעת המקנה משא״כ במציאה והכי דייק לישנא דרש״י וז״ל בד״ה גבי מתנה וכו׳ אבל חצר ליכא דעת שליח וכו׳ הלכך בעינן דעת אחרת מקנה עכ״ל. והדבר ברור שכיון בזה למ״ש ובחנם הגיה מהרש״א ע״ש. מיהו דברי הר״ן לא ברורין לי דאיך אפשר לומר דחצר משתמרת מידה אתרבאי ומש״ה מהני אפילו ברחוק ממנו דהא בהדיא דרשינן בפר׳ הזורק מה ידה בסמוכה וכן מ״ש דהא דלא מהני משתמרת בגיטין היינו משום דחוב הוא לה לכך לא הוי כידה לא משמע כן בשמעתין אלא דוקא מטעמא דשליחות שייך לחלק בין זכות לחובה משא״כ מטעם ידה לא שייך לחלק והכי מסתברא וע״ק שהרי הר״ן סובר כשיטת הרי״ף כמ״ש בסמוך דמתנה שוה למציאה ולא ס״ל לחלק בטעמא דדעת אחרת מקנה וא״כ לאיזה צורך הזכיר רב אשי בדבריו ולא גרע משליחות אלא בקצרה ה״ל לחלק בין זכות לחובה. וראיתי שהש״ך הרגיש בקושיא זו בסי׳ רמ״ג דדברי הר״ן קשיין אהדדי אלא דמ״מ העלה כדברי הר״ן וכתב לפרש דהא דאמרינן ולא גרע משליחות לאו מטעמא דשליחות איירי אלא שבא לומר דידה גופא דינו כשליחות דלא מהני שלא בפניו כיון שהוא לחובתה ולא כפרש״י ותוספות וש״פ אלא דגם בזה לא נ״ל דבריו חדא דלישנא דלא גרע משליחות לא משמע כן ואדרבא ה״ל למימר נהי דאיתרבאי משום יד לא עדיף משליחות ועוד דאכתי קשה אליביה אמאי קנה במשתמרת ואינו עומד משום ידה דהא בהדיא דרשינן מה ידה בסמוכה וליכא למימר דה״ק דלענין זה לא ילפינן ממון מגט אלא אמרינן דדוקא גבי גט בעי קרא סמוכה כיון דחוב הוא לה משא״כ בממון הא ליתא דהא זכיה בממון בחצירו נפקא לן מקרא דאם המצא תמצא לעיל בברייתא והתם גופא בידה כתב ושייך נמי למידרש מה ידה בסמוכה. ובאמת ראיתי בסמ״ע שהביא דרשא דהמצא תמצא לענין קניה דחצר וכתב הש״ך שאינו נכון ולא ידעתי למה כיון דברייתא ערוכה היא לעיל ואדרבא יותר איכא למילף ממון מממון לכך נראה לי עיקר כמ״ש דחצר המשתמרת אתרבאי משום שליחות ומשום הכי מהני אף אם אינו עומד בצדה כמ״ש בתחילת הסוגיא בטוב טעם ומצאתיו בל׳ הרא״ש ומש״ה לא מהני בגיטין כיון דלא שייך שם לרבויי משליחות אבל באינה משתמרת לא שייך לרבויי משום שליחות גבי מציאה אלא משום ידה ובכה״ג דרשינן מה ידה בסמוכה ובעינן עומד בצדה וכן בממון גופא אהני דרשא דידה דבעינן סמוכה כל היכא שצריך לטעם יד והיינו באינה משתמרת דוקא (אבל במתנה אפי׳ באינה משתמרת הוי משום שליחות כיון דדעת אחרת מקנה והיינו לשיטת רש״י ותוס׳ אבל לרי״ף ורמב״ם שוה מתנה למציאה) והא דמשמע לעיל דלענין יד ליכא ילפותא בממון גופא אלא דילפינן מציאה מגיטין היינו משום דאי לאו קרא דגיטין ה״א דלעולם לא מרבינן אלא מטעם שליחות והיינו במשתמר ואפ״ה מצריך קרא דבעי׳ נמי סמוך לו דומיא דידו והיינו מגזירת הכתוב אבל כיון דגלי רחמנא האי ריבויא דחצר בגט והתם ע״כ לא שייך לרבויי מטעם שליחות כיון דחוב הוא לה או כמ״ש רש״י לעיל דף י׳ בד״ה ת״ל ונתן אע״כ דמשום ידה אתרבאי וא״כ ממילא ילפינן דלענין ממון שייך נמי טעמא דידה והיינו היכא שצריך לטעם יד כגון באינו משתמר בעינן דומיא דידו בסמוך לו אבל במשתמר דקניא מטעמא דשליחות כיון שהוא לזכותו ממילא לא בעינן שיעמוד בצדו אלא מהני אפילו ברחוק כמו בכל שליח דעלמא כנ״ל לענ״ד נכון ובזה נתיישב הכל ונראה שהיא שיטת התוספות בד״ה חצר משום יד למעיין בצדק ישפוט ואפשר דרש״י נמי ס״ל כן אלא דלא איירי כאן מחצר המשתמרת כיון דעיקר סוגיא דהכא באינה משתמרת איירי ומש״ה כתב דלא שייך במציאה אבל במשתמרת אה״נ דמהני אפילו במציאה דבכה״ג הוי שפיר שליח לדעת הבעלים כיון שסומכים על זה החצר ודעתם על כל מה שיבא לתוכו שיהא משתמר בתוכו בלעדו כמו שסומך על השליח כ״ז נ״ל ברור בעז״ה ואין להאריך יותר ודוק היטב:

בגמרא למימרא דסבר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא וכו׳ ויש לדקדק מהיכן פשיטא ליה דלמא לעולם סבר שמואל דאית ליה זכיה מדאורייתא ותקנת חכמים היא לאידך גיסא שיזכה לאביו מטעמא דמריצה לאביו ולכאורה היה נראה דכיון דשמואל טעמא קאמר שמריצה אצל אביו אם כן לצורך אביו הגביה כפרש״י א״כ לא שייך לומר שזכיית אביו היא מדרבנן דמדאורייתא נמי יש להיות הדין כן למאי דקי״ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ומדקאמר שמואל מפני מה אמרו משמע שהוא מדרבנן ועוד דאף אי סבר שמואל דמדאורייתא איירי אפ״ה מקשה שפיר אי ס״ד דמדאורייתא לאבוה הוי ולא לנפשיה א״כ אמאי מלקט בנו אחריו ואבוה עשיר הוא אע״כ הא דקאמר שמואל שהיא מדרבנן היינו משום דמדאורייתא לית ליה לקטן זכיה כלל אפילו לנפשיה ומכ״ש אם הגביה אדעתיה דאבוה דכיון דאיהו לא קני לאחריני מי מצי למיקני אבל לאחר שתקנו לו חכמים זכיה לנפשיה משום דרכי שלום תקנו ג״כ שיהיה לאביו כיון דלצורכו הגביהו והו״ל מגביה מציאה לחבירו דקני חבירו משום דמגו דזכי לנפשיה וה״נ דכוותיה אלא דלפ״ז קשיא לי למאי דאמרינן בסמוך שמואל טעמא דתנא דידן קאמר וליה לא ס״ל אלא כר״י וא״כ לפ״ז סובר שמואל דרבנן ור״י בתרתי פליגי דר״י סבר דקטן זוכה לנפשיה מדאורייתא ורבנן סברי דאינו זוכה מדאורייתא ופליגי נמי בזכיית אביו דר״י סובר דע״כ אבוה מיניה קא זכי מדרבנן ורבנן סברי דתחילת תקנת חכמים שיזכה אביו דמה״ט אמרו שאינו מלקט אחריו דאבוה עשיר הוא וסתמא דמתני׳ דהכא נמי כרבנן דהתם ס״ל ומי דחקו לשמואל לכל זה ואמאי לא קאמר שמואל דרבנן מודו לר״י דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא אבל בדינא דאורייתא גופא פליגי דר״י סובר שזוכה לעצמו מדאורייתא אלא מדרבנן זכי אבוה מיניה ורבנן סברי דמדאורייתא זוכה לאביו כיון שמגביה לצרכו ומש״ה לא ילקט אחריו והיינו נמי טעמא דמתני׳ דמציאת הבן לאביו מדאורייתא משום דלצרכו הגביה אם לא שנא׳ דלמסקנא דשמואל טעמא דתנא דידן קאמר היינו דמדאורייתא הוי לאבוה דלצורך אביו הגביה והא דקאמר מפני מה אמרו אדין תורה קאי והא דמקשה הש״ס בפשיטות לעיל למימרא היינו כמ״ש דעיקר הקושיא למימרא דקאמר שמואל קטן לית ליה זכיה לנפשיה מדאורייתא אלא דמדאורייתא הוי לאבוה וזה דוחק דא״כ למה הזכיר המקשה בדבריו מדאורייתא אע״כ דקשיא ליה נמי אהא דקאמר מפני מה אמרו דמשמע דהוי מדרבנן ותרתי קשיא ליה וא״כ הדרא קושיא לדוכתא לפי המסקנא דטעמא דתנא דידן קאמר היא גופא קשה אכתי דלמא תנא דידן סבר מדאורייתא ואף דיש ליישב דלא מצי למימר דכ״ע סברי דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא דא״כ האי מתני׳ דקטן זוכה מפני דרכי שלום אמאן תרמיי׳ ואע״ג דמשמע דמאן דמשני שמואל טעמא דתנא דידן וכו׳ לא סלקא אדעתייה מהאי מתני׳ דדרכי שלום דא״כ תקשי ליה מדר״י גופא כמו שמקשה הש״ס באמת אפשר דודאי ידע שפיר מהאי מתני׳ אלא דלא ידע האי דקאמר ר״ח דלר״י הוי גזל גמור מדבריהם וס״ד דר״י מדאורייתא קאמר אלא שגם זה דוחק לכך נראה לפרש כמו שכתב הריטב״א דפשיטא ליה לתלמודא דהאי טעמא דמריצה אצל אביו לאו סברא אלימת׳ היא להפקיע ממון ע״י כך אי ס״ד דאית ליה זכיה מדאורייתא אע״כ דזכיית קטן גופא מדרבנן היא וא״כ בסברא מועטת זיכו בה לאב דלאו אפקועי ממונא הוא כיון שהם אמרו והם אמרו והמעיין יבחר מדעתו ודו״ק:

שם השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. ואע״ג דבפ״ה דפאה תנינן לא ישכור את הפועל ע״מ שילקט בנו אחריו התם איירי דוקא שהתנה כן בשעת השכירות ומטעמא אחרינא הוא משום דמחמת זה התנאי הפועל משכיר עצמו בזול ונמצא זה פורע חובו מדמי עניים ע״ש אבל כשלא התנה מתחילה לא איירי התם אלא הכא בבריית׳ ודו״ק:

בתוספות בד״ה אא״ב וכו׳ תימא ומנ״ל ודלמא אינו אלא מדרבנן ואביו לא זכה מיניה כלל עכ״ל. ואף ע״ג דאף לפ״ז נמי קשיא שפיר אדשמואל דהא קאמר שמואל בהדיא אמתני׳ דהכא דמציאת הבן לאביו והתם קאמר הלכה כר״י מ״מ אלישנא דגמרא קשיא להו לפי גרסתם שהיה כתוב בהם אא״ב דאורייתא אבל בגמרתינו אין בהם אלא אא״ב קטן אית ליה זכיה לנפשיה ולפ״ז מצינו לפרש בין מדאורייתא בין מדרבנן ועוד י״ל דעיקר קושית התוספ׳ אמאי דמקשה בסמוך וסבר ר״י כו׳ ודו״ק:

שם ר׳ יוסי אומר בין כך כו׳ ילקט בנו ואשתו אחריו. וקשיא לי אמאי נקט ר׳ יוסי אשתו כיון דלא איירי ביה ת״ק ולכולה שקלא וטריא הכא משמע דת״ק מודה באשתו דע״כ לא פליגי עליה דר״י אלא בבנו משום דסברי דלית ליה זכיה לנפשיה אלא תחילת זכייתו לאביו אבל באשתו דודאי אית לה זכיה גמורה מדאורייתא ומדרבנן אלא דבעלה מינה דידה קא זכי משום איבה וא״כ בכה״ג חכמים נמי מודים ובשלמא לר״י לקמן דאית ליה דבכל דוכתי דאיירי חכמים מדין בנו קטן היינו אפילו גדול וסמוך על שולחנו של אב וא״כ בפועל מסתמא איירי נמי בכה״ג ואפ״ה סברי רבנן דלא ילקט בכל ענין ואף ע״ג דבנו הגדול הסמוך על שולחנו אית ליה זכיה גמורה מדאורייתא ואבוה מיניה דידיה קא זכי אלא ע״כ דטעמייהו דרבנן דאפילו בכה״ג לא ילקט כיון דסוף סוף אתי לידיה דפועל וא״כ משמע דמה״ט גופא אסרי רבנן נמי באשתו מש״ה פליג ר״י נמי באשתו אבל אליבא דשמואל דלית ליה האי סברא ולדידיה לא איירי רבנן בפועל אלא מבנו הקטן ומשמע בשמעתין דטעמייהו דרבנן משום דלית ליה זכיה לנפשיה אלא לאביו וא״כ באשתו ודאי מודו וי״ל דאפי׳ לשמואל דבכל דוכתי דנקט בנו קטן אין הגדול בכלל מ״מ הכא דקתני בנו סתמא משמע דאפי׳ בגדול איירי אי סמוך על שולחנו וטעמייהו דרבנן דאף על גב דאליבא דשמואל לא זכה האב כלום משל בנו הגדול הסמוך על שולחנו מ״מ לא ילקט דכיון שהוא סמוך על שולחן אביו אין האב יוצא בזה ידי לקט המוטל עליו דה״ל כפורע חובו משל עניים וא״כ משמע דכ״ש באשתו וקטן אפילו אין סמוך על שולחנו לא ילקט משום דתחילת זכייתו לאביו ופליג ר״י בתרתי בין בבנו הקטן בין באשתו ודו״ק ועי׳ עוד בסמוך:

בא״ד וי״ל דמסתמא לא פליג ר״י אכמה משניות כו׳ עכ״ל. וקשה דאכתי מנ״ל דסבר ר״י דאביו של קטן אפילו באינו סמוך על שולחנו זכה דומיא דמלתא דשמואל דלמא באינו סמוך פליגי רבנן ור״י דרבנן סברי דאפילו בכה״ג זכה האב משום איבה ור״י סובר דאינו זוכה אבל כל הני משניות איירי בסמוכים על שולחנו דוקא ומש״ה לא פליג ר״י וליכא למימר משום דכל הני משניות משמע אליבא דשמואל אפילו באינו סמוך כמ״ש התוספ׳ בסמוך דא״כ השתא נמי פליג ר״י כמו שהקשה מהרש״א וי״ל דע״כ משמע דר״י פליג אפי׳ בסמוך על שולחנו מדנקט דומיא דאשתו והתם ע״כ בסמוכה שהרי חייב במזונותיה ולפ״ז א״ש הא דנקט ר״י אשתו וק״ל:

בא״ד וי״ל דמדרבנן אין סברא שיתקנו ב׳ זכיות עכ״ל. מהרש״א האריך בזה והביא לשון מהרש״ל שכתב דלר״י דלקמן א״ש דאין זה ב׳ זכיות ע״ש וכתב מהרש״א שדברי מהרש״ל אינן מבוררים לו בטעמן ולכך כתב בע״א ופליאה נשגבה בעיני מדוע נתקשה הגאון מהרש״א בדברים פשוטים כאלה שדברי מהרש״ל ברורים ונכונים ותיתי לי דקיימתי מסברא דנפשאי בהתחלת העיון בלשון התוספות וכך נ״ל פירושו דכיון שסוף תקנת חכמים היתה שמציאת הבן לאביו א״כ הפוכי מטרתא ל״ל לומר דשתי תקנות היו מעיקרא לבן ואח״כ תקנו שיזכה האב ולמה לא נאמר דתחלת התקנה שתקנו לזכיית הקטן תקנו מיד אדעתא דהכי שיזכה בה האב וליכא למימר דאה״נ דהכי הוא דא״כ הדרא קושיא לדוכתא לענין לקט דכיון דתחלת הזכיה לאב אמאי ילקט עשיר הוא לכך הוכרח לתרץ דעשו את שאינו זוכה כזוכה משא״כ לר״י לקמן דלא קאי אלא אמתני׳ דמציאה א״כ נאמר לדידיה דבאמת חדא תקנה הוי דמעיקרא כך תקנו שמציאת הבן הסמוך על שלחן אביו א׳ קטן וא׳ גדול יהיה של אביו ולענין לקט אפ״ה סבר ר״י דילקט משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה ובר מן דין קשיא לי על לשון מהרש״א שתימא בעיניו לומר דאליבא דר״י נמי צ״ל דעשו את שאינו זוכה כזוכה וזה דבר ברור דקושטא דמלתא הכי הוא דאית ליה לר׳ יוסי עשו את שאינו זוכה כזוכה כמ״ש התוספ׳ לעיל מסוגיא דגיטין ודבכורות ואנו אין לנו לזוז מפי׳ מהרש״ל שהן הן דברי התוס׳ ודו״ק:

בפרש״י בד״ה וליה לא ס״ל דמציאת קטן לאביו עכ״ל. כוונתו בזה ליישב קושיית התוספ׳ דאי ס״ד דס״ל אליבא דר״י קטן זכי מדאורייתא ואבוה מיניה קא זכי א״כ מנ״ל דתנא דמתני׳ נמי לא ס״ל הכי אלא ע״כ דסבר אליבא דר״י דלא זכה אביו כלל:

בתוספות בד״ה ואבוה עשיר הוא וכו׳ חייב בלקט עכ״ל. ויש להקשות דא״כ אכתי היאך יוצא בזה ידי חובת לקט במה שנותן לאשתו ובניו הסמוכים על שלחנו דנמצא זה פורע חובו משל עניים וא״ת דאפ״ה שרי א״כ אמאי לא אשתמיט שום תנא לאשמעינן כי האי דינא בבע״ה גופא שרשאי ליתן הלקט לבנו הגדול הסמוך על שולחנו והוא עני מיהו למאי דמסקינן דטעמא משום דעשו את שאינו זוכה כזוכה א״כ א״ש וכדמסיק משום דעניים גופייהו ניחא להו וזה הטעם לא שייך בבע״ה אבל למאי דס״ד עכשיו ודאי קשה וצ״ע ודו״ק:

בגמרא וסבר ר״י דקטן אית ליה זכייה מדאורייתא כו׳ אשקלא וטריא דלעיל קאי דדייק בשמעתין דלר״י אית ליה זכייה מדאורייתא כמ״ש התוספ׳ בד״ה אא״ב ועי״ל דבלא סוגיא דשמעתין ומימרא דשמואל היה אפשר לומר דר״י אית ליה שפיר דזכיית קטן מדרבנן ולאביו תקנוהו והא דאמר ילקט היינו דוקא בקטן שאינו סמוך על שלחן אביו וסובר דבכה״ג לא זכה האב כלל כר״י לקמן א״נ דר״י איירי בגדול הסמוך כו׳ דאף ע״ג שזוכה האב כר׳ יוחנן לקמן אפ״ה מלקט כיון דאית ליה זכיה מדאורייתא ואבוה מיניה קא זכי אבל לשמואל דלא איכפת ליה בין סמוך לשאינו סמוך אלא בין קטן לגדול א״כ מקשה שפיר ודו״ק:

שם וא״ר חסדא גזל גמור מדבריהם. ואף לפמ״ש בסמוך דקושית הש״ס דסובר ר״י קאי דוקא אדשמואל אפ״ה לא שייך להקשות דלמא שמואל לא סבר לה לדר״ח אלא סובר דלר״י גזל גמור מדאורייתא דע״כ דברי ר״ח ממקומו הוא מוכרע מדנקט חש״ו בחדא בבא ובחרש ושוטה פשיטא לן בכולי תלמודא דאית להו שום זכיה מדאורייתא וק״ל ואגב גררא ראיתי להזכיר מ״ש הש״ך בח״מ סי׳ רמ״ג ס״ק ו׳ וז״ל והאריך שם דמה שאמרו מציאת קטן אינו אלא משום דרכי שלום היינו בקטן שאין בו דעת אבל בשיש בו דעת שנותנים לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו קונה קנין גמור וכתב כן בשם הירושלמי וכתב עוד וז״ל ואין להקשות א״כ מאי פריך בפ״ק דמציעא וסבר ר״י כו׳ לישני דהא דקאמר ר״י קטן אית ליה זכייה היינו כשהגיע לצרור וזורקו כו׳ לק״מ דא״כ היאך פליגי רבנן עליה דר״י דהא קאמר בירושלמי דקטן שהגיע לזכיה זוכה במציאה אפילו לרבנן עכ״ל הש״ך ע״ש באריכות לע״ד לא משמע כן דא״כ לא הוי מקשה הש״ס מידי דלמא ר״י לא איירי אלא בקטן שהגיע לזכיה ואפ״ה ס״ל לרבנן דלא ילקט אחריו דאף על גב דאית ליה זכיה מדאורייתא כיון דסוף סוף הדר אבוה וזכי מיניה וכן משמע להדיא בשמעתין אליבא דר״י דאוקי מתני׳ דהכא אפי׳ בגדול הסמוך על שלחן אביו דינו כקטן וה״ה בלקט נמי ובכל דוכתי דאיירי בקטן היינו אפי׳ גדול וסמוך על שולחנו וא״כ חזינן דאף על גב דבנו גדול אית ליה זכיה מדאורייתא אפ״ה ס״ל לא ילקט כיון דסוף אתי לידיה דפועל גופא וכן מוכח ג״כ ממאי דמשמע דפליגי רבנן נמי באשתו של פועל אע״ג דאית לה זכיה מדאורייתא וא״כ מדלא משני הכי משמע דליתא לדברי הש״ך ומה שהביא מהירושלמי יתבאר במס׳ גיטין פ׳ התקבל אי״ה וחפץ ה׳ בידינו יצליח להגיע לשם ודו״ק ועמ״ש בזה ג״כ בפ׳ השולח דף ט׳: