בן לוי, ומקומו מושכר לו – זה מעשר ראשון. ועישור אחד שאני עתיד למוד – זה מעשר עני, נתון לעקיבה בן יוסף שהוא פרנס והוא יד לעניים, ומקומו מושכר לו כדי שיזכה בו לעניים, ונתקבלו שכר זה מזה. וכי ר׳ יהושע ור׳ עקיבה בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין.
(1) 
וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.
וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ וְעִישּׂוּר אַחֵר שֶׁאֲנִי עָתִיד לָמוֹד נָתוּן לַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה בּוֹ לַעֲנִיִּים וּמְקוֹמוֹ מוּשְׂכָּר לוֹ.and the place of the tithe is rented to him. Rabbi Yehoshua paid him a token sum to rent the field, which presumably became the equivalent of his courtyard, and thereby acquired the tithe. And another one-tenth that I will measure out in the future and separate from my produce as the poor man’s tithe is given to Akiva ben Yosef so that he will acquire it for the poor, and its place is rented to him.
1. לה: חסר בכ״י נ , דפוסים.
2. בצד: דפוסים : בתוך .
3. יד: דפוס קושטא : גט .
4. הוא: כ״י נ , דפוסים, וכן בר״ח. חסר בכ״י סוטרו , וכן חסר בעיטור (מאמר גט).
5. לו: חסר בכ״י נ , דפוסים.
ומקומו מושכר לו – וקבל ממנו שם שכר המקום דהכי קתני סיפא נתקבלו זה מזה שכר וכל כך למה כדי לקנות מעשר שתהא חצרו קונה לו לפי שהמטלטלין אין קונין אלא או במשיכה או חצרו תקנה לו.
נתון לעקיבא – גבאי היה ואותה שנה שנת מעשר עני היתה.
מקומו מושכר לו – בסיפא קתני שקבלו שכר זה מזה וא״ת אמאי קבלו שכר היה לו להשאיל להם או להשכיר בחליפין וי״ל דשאלה ושכירות אינה נקנית בחליפין.
א״ל ההוא מדרבנן. ר״ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ר׳ זירא קיבלה ר׳ אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עבד ר׳ אבא דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה היא וטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע פי׳ המעשרות הללו אינן חשובים ממון אלא טובת הנאה בעלמא שבידו לתתו לכל מי שירצה ואינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין הכי נמי אינה ממון לקנות אגב קרקע. ושנינן ולא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימת׳ היא. פי׳ לא היא האי וכי לא היה להם לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע דשפיר איכא למילף מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ודקשיא לך נקנינהו בחליפין מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני כתיב בהן נתינה כדכתיב ונתת ללוי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה מעשר עני לפיכך אסור להקנותה בסודר דדרך מקח הם שזה נותן לו כליו תחתיהם ונראה זה כמוכרו לו. אגב קרקע נתינה אלימתא היא ומותר להקנות מתנות כהונה אגב קרקע. ולא איתבריר לי אי הלכה כרבא דטובת הנאה לא מיקניא בחליפין אי הלכה לפי המסקנא דאסיק דטובת הנאה מיקניא בחליפין ושאני מתנות דנתינה כתיב בהו:
ואומר לי לבי דמדמסיק בלשון פשיטותא ולא היא ולא קאמר בלשון דחיה דילמא שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו ש״מ דהכי קים לן סתמא דתלמודא דטובת הנאה מיקני׳ בחליפין והכי נמי מסתברא דהא רבא גופיה סבר פ׳ בתרא דנדרים דטובת הנאה ממון דתנן התם קונם כהנים לויים נהנין לי יטלו בעל כרחו כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו (לי) אחרים. ופרכי׳ בגמ׳ יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ואמר רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחיה משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקתני למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא פי׳ לעולם טובת הנאה ממון היא הילכך בסיפא שלא אסר אלא לאלו כהנים לאלו לוים אכתי אית ליה בהו טובת הנאה אצל כהנים ולוים אחרים על כן לא יטלו אלו שאסר עליהם כי טובת הנאה ממון היא אלא יטלו אחרים אבל ברישא שאסר אותה אצל כהנים ואצל לויים שויא לתרומה דידיה עפרא בעלמא ואין לו בה אפי׳ טובת הנאה הילכך יטלו אותה אפי׳ כהנים שאינם נהנים ממנו כלום. אלמא קסבר רבא טובת הנאה ממון. ופר״ח זצ״ל ס״פ האיש מקדש דהלכה כרבא דאוקי לסתמא דמתניתין דנדרים בטובת הנאה ממון. הילכך הואיל ורבא גופיה בתר דטובת הנאה ממון וקיימא לן כוותי׳ לא מסתבר לחלק דלענין קידושי אשה ולענין נדר הוי ממון ולענין לקנות בחליפין לא הוי ממין. אלא מסתבר כסתמא דתלמודא דמסיק לא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ולעולם טובת הנאה בעלמא שאינה ממון שפיר מיקניא בחליפין. כך נראה בעיני אני המחבר:
[שם] (פסיקא)
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר׳ יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי׳ שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר׳ ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר׳ אבא בר כהנא במתנה אע״פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר׳ יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי׳ שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר׳ ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר׳ אבא בר כהנא במתנה אע״פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
עישור אחר שאני עתיד להפריש נתון לעקיבא בן יוסף. איכא למידק, תרומה למה לא הפריש. ועוד אפשר רבן גמליאל הניח בפרישתו דבר שאינו מתוקן, והא אמר (פסחים ט.) חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות אפילו בני יומן, הרי הן בחזקת מתוקנין, חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן. ויש לומר, דבשעת פרישתו עדיין היו פירותיו בגורן, ולא הגיעו לעונת המעשרות, שהמעשר ניטל מן הבית, אבל תרומה ניטלת מן השדה, בשעה שנעקר הגורן, ומה שאמרו חזקה על חבר דוקא במגורה שבבית, והכין איתא בירושלמי פ״ג דמעשרות (ה״א), דגרסינן התם מצא פירות ממורחין בשדה, מכונסין אסורין משום גזל, מפוזרין מותרין, בין כך ובין כך חייבים במעשר ופטורים מתרומה גדולה, שאי אפשר לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה, ושאלו שם המעשר מהיכן ניטל, מן השדה או מן הבית, נשמעינה מן הדא, חבר שמת והניחמגורה מלאה פירות וכו׳, ואימא שנטרפה דעתו שעה, [כ]לומר שאם אתה אומר מן הבית, למה הן בחזקת מתוקנים, דילמא מיד שכנסן לבית לא הספיק לעשר עד שנטרפה דעתו ומת, ואין חזקת חבר לעשר אלא בשעת מיתתו או בשעת פרישתו, אבל אם מן השדה מעשרן, לא כנסן למגורה עד שעשר, ודחי אמר ר׳ בון בר׳ חייא תפתר שמת מתוך ישוב, לפיכך רבן גמליאל בשעת עקירתו של גורן נטל תרומתו ממנו, אבל לא את המעשרות, ועכשיו רצה לתקנן ולהוציא מרשותו, מפני שעת הבעור היה.
שנה שמפרישין בה מעשר עני והיא שלישית וששית לשמטה חייב לבער מתוך ביתו כל מעשרות ומתנות שבביתו ולהתודות וזמנו עד יום טוב אחרון של פסח של שנה רביעית ושביעית ועד כאן היה רשאי להשהותן אף של כל שלש שנים שנא׳ כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר וכו׳ ואמרת לפני יי׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית וכיצד הוא עושה אם יש שם תרומה גדולה או תרומת מעשר נותנן לכהן מעשר ראשון נותנו ללוי היה שם מעשר עני נותנו לעניים מעשר שני או נטע רבעי או מעות שנפדו בהם מבער ומשליך לים או שורף כמו שיתבאר בסמוך:
נתון ליהושע שהיה לוי כדפירש רש״י מעשה ברבי יהושע שהלך לסייע לרבי יוחנן בן גדגדא וכו׳. ואף על גב דקנסינהו עזרא הני מילי עשירים ורבי יהושע עני היה כדאמר ליה רבן גמליאל מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה. ומה שלא נתן לו מעשר עני משום שסכום מעשר עני היה עולה למאתים זוז. ולא נהירא דאמרינן התם מי שיש לו מאתים זוז חסר אחד ונפלו לו אלף זוז משכחה ופאה הרי אלו שלו. לכן נראה בונין אחר משום דהנותן כל מתנותיו לאדם אחד מביא רעב לעולם כדמשמע בפרק הדר ועירא היאירי היה כהן לדוד מיד ויהי רעב.
עוד יש לומר לא היה עני רק היה נותן לו מעשר ראשון שעוסק בתורה היה דאמרינן בירושלמי רבי ינאי הוה יהיב מתנתא לרב אחא לאו בגין דהוה עני אלא דלעי באורייתא. תוספות תיצוניות. ועיין בתוספות בפרק קמא דקידושין.
ומקומו מושכר לו. ושם הוא אומר שנתקבלו שכר זה מזה. ואם תאמר ולמה הוצרכו לכך ישאילנו לו בחליפין במה שנקנה בכסף בשטר בחזקה דאמאי לא. וטעמא דהכא משום דכיון דהויא שנת הביעור רצה לעשות הוכחה ניכרת לכל שמוציאו מרשותו כיון ששכר מקומו ונתקבל ממנו שכר. וכן פירש מורי בשם רבו הרמב״ן ז״ל. הריטב״א.
וזה לשון תוספות שאנץ: למה לא השאיל להן המקום ויקנה בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמרינן בהזורק בגיטין לושיל לה דוכתא דמנח בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. והיה נראה מתוך כך דאין שאלת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה ומטלטליך במתנה לא מיקנו באגב כדבעי למימר בפרק קמא דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למאן דאמר מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן אלא לרבי אבא דבסמוך לא שייך למימר הכי דקנו בתורת חצר. ע״כ.
בא״ד וא״ת ואמאי לא נתן תרומה גדולה עכ״ל. יש לפרש דבשלמא לפרש״י פשיטא דאיכא למימר שכבר הפריש תרומה שהרי אף מה שלא הפריש המעשרות היה מחמת שכחה דאל״כ לא היה משהה דבר שאינו מתוקן וא״כ למה נאמר שלא הפריש ג״כ תרומה גדולה אבל לפי׳ התוספות שכבר הפריש הכל אלא שלא היה מוציאה מתחת ידו עד עכשיו שהגיע שעת הביעור ומסתמא היינו מחמת שהיה לו הרבה תרומות ומעשרות לכך לא היה מחלקם עד הביעור וא״כ מקשה שפיר ממה שלא הוציא עכשיו ג״כ התרומה מתחת ידו וע״ז מתרצים שפיר דכיון דחיוב תרומה היא קודם המירוח ואלו התבואות היו ממורחים א״כ מסתמא כבר נתן התרומה לכהן דטרח׳ זו למה לו למרח התבואה של הכהן אלא הכהן ממרחה לעצמו אבל חיוב המעשרות שעיקרן אחר המירוח א״כ שפיר היה משהה המעשר עד שעת הביעור וק״ל:
בד״ה וכי בצד שדהו וא״ת והלא התבואה וכו׳ וביתו של ר״ג היה משתמר עכ״ל. ולולי דבריהם היה נראה דאף אם היה חצר המשתמר אפ״ה מקשה שפיר ר׳ אבא לעולא כיון דאשכחן לעולא בפרק הזורק דקאמר נמי לענין גיטין והוא שעומד בצד שדהו ומשמע שם להדיא דאפילו בחצר המשתמרת אמר למילתיה ואם כן ס״ד דר״א דכי קאמר עולא נמי במציאה והוא שעומד בצד שדהו היינו אפילו במשתמרת ופליג אדריב״ח לעיל ואף על גב דלמסקנא שפיר יש לחלק בין גט למציאה וכמו שאכתוב בסמוך מכל מקום השתא ע״כ לא ס״ד כלל הני סברות דלקמן וא״כ מקשה שפיר לעולא דוקא וק״ל:
ומקומו של המעשר שהוא מצוי בו כעת מושכר לו בזה, וקיבל ממנו שם שכר המקום. וכאשר יתן ר׳ יהושע דמי שכירות כל שהם, יוכל לקנות על ידי כך את המעשר, שהרי מטלטלין אינם נקנים אלא או על ידי משיכתם בפועל, או אגב קרקע, ועשור (מעשר) אחר שאני עתיד למוד, שהוא מעשר עני, נתון לעקיבא בן יוסף שהיה גבאי צדקה, כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו.
and the place of the tithe is rented to him. Rabbi Yehoshua paid him a token sum to rent the field, which presumably became the equivalent of his courtyard, and thereby acquired the tithe. And another one-tenth that I will measure out in the future and separate from my produce as the poor man’s tithe is given to Akiva ben Yosef so that he will acquire it for the poor, and its place is rented to him.
הכל
(2) וְכִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי עֲקִיבָא בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ עוֹמְדִין.
Rabbi Abba continued: But were Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva standing next to Rabban Gamliel’s field then? All of them were on the ship. Apparently, one’s courtyard effects acquisition for him even when he is not standing next to it.
וכי בצד שדהו של ר״ג היו עומדין – וא״ת והלא התבואה היתה בביתו של ר״ג כדמוכח בירושלמי פרק ג׳ דמעשרות וביתו של רבן גמליאל היה משתמר ויש לומר דלגבי זקנים לא היה משתמר שלא היה הפסק בין תבואתו לתבואתן ואם תאמר שלהי השואל (לקמן דף קב.) גבי הזבל של בעל הבית מוקי לה בגמרא בתורי דאתו מעלמא ובחצר דמשכיר וכרבי יוסי בר׳ חנינא והשתא והלא השוכר משתמש בחצר ואם כן הזבל משתמר לדעת השוכר בחצר ואיך יזכה המשכיר בזבל תורי דאתו מעלמא ויש לומר שגם משכיר ביתו פתוח לאותו חצר ומקרי עומד בצד שדהו [וע״ע תוספות גיטין עט: ד״ה פנימית].
ואה דאקשי׳ וכי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא בצד שדהו של ר״ג היו עומדין. איכא דמותיב להא, דילמא ר״ג חשש שמא בביתב היוג ובמקום המשתמר והקנה להם בשכירות מקום דמאי דאיפשר ליה לתקוני תקון. וא״ת הכי קשיא ליה יקנה להם בחליפין וקנו בכל ענין, מדלא אקני להו בחליפין ש״מ דהאי נמי קנה בכל ענין למאי דאמרינן דלא מקני בחליפיןד מאי קא קשיא ליה. ואיכא למימרה שאע״פ שהיו בבית לאו מקום משתמר הוא לרבי יהושע ולרבי עקיבא. ואע״פ שהוא משתמר לר״ג שהרי בני ביתו של ר״ג דרים שםו. ואע״ג דאמרינן במסכת גיטיןז גבי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית גופה במחיצות דחיצונה מינטרא. שאני התם ששתיהן יש להן מחיצות וחלוקות הן ומשתמרת היא הפנימית מן הדרין בחיצונה, אלא שמחיצותיה של חיצונה גבוהות משל פנימית. אבל כאן כיון שאין לחצרו של רבי יהושע ושל רבי עקיבה מחיצות כלל אינה משתמרת להםח.
א. וכה״ק בתוס׳ בד״ה וכי וברשב״א ובריטב״א ובר״ן, וכ״ה בתוס׳ הרא״ש ובמיוחס לריטב״א.
ב. ובתוס׳ שם הקשו אמאי לא קנו כיון דהפירות היו בביתו והוי משתמר, והוי לשיטתם דפי׳ לעיל דהפירות היו ממורחת בביתו של ר״ג, משא״כ לפי׳ רבינו לעיל דר״ג כשיצא היו הפירות בגורן לזה הקשה דמ״מ אפשר שהכניסהו הפירות לבית. וראה בתוס׳ ובתוס׳ הרא״ש דהביאו ראיה לשיטתם מהירושלמי. ובנחל״ד כתב דהוי מחלוקת בין סוגיתנו לירושלמי בזה. עיי״ש.
ג. צ״ל או במקום.
ד. וברשב״א כתב: דטובת הנאה אינה ממון.
ה. וכך תירצו בתוס׳ ובשאר הראשונים.
ו. בלשון רבינו משמע דאינו משתמר כלל לזקנים כיון דב״ב דר״ג יכולים לקחתם. ובר״ן ובתוס׳ הרא״ש כתבו דאע״פ שהיא משתמרת ע״י הדרים שם אינה משתמרת לדעתם של זקנים ואנן לדעתו של קונה בעינן. וראה בשו״ע בסי׳ ר׳ סק״א וברמ״א שם דכתבו דשמירתו של מוכר לא מהני ללוקח. ועיי״ש בש״ך וע״ע בנחל״ד.
ז. עט, ב.
ח. ובתוס׳ שם בגיטין בד״ה פנימיות תירצו דהתם מיירי דהאשה עומדת בצד חצרה הילכך קנתה.
וכי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדים. איכא למידק, מאי קא מקשה מינה, דילמא רבן גמליאל לרווחא דמילתא הוא דעבד, דחשש שמא במקום המשתמר הן, וכל מה דאפשר לתקן תקן, ואם תאמר, אם כן ליקנינהו בחליפין, והא עדיפא להו דקני בכל ענין בין שהן בחצר המשתמרת בין שאינה בחצר המשתמרת, לא היא, דלמאן דאמר לקמן בסמוך שאי אפשר להם בחליפין, דטובת הנאה אינה ממון, מאי איכא למימר. ויש לומר, דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם, אינה משתמרת לדעתו של ר׳ יהושע ור׳ עקיבא, אלא לדעתו של רבן גמליאל, ואנן משתמרת לדעתו של קונה בעינן.
עומד בצד שדהו. פירושו עומד בצדו ובתוכו, אבל בצדו ובחוצה לו לא, וכן מוכח בערובין בפרק כל גגות (עירובין לד:) דחצר קטנה שנפרצה לגדולה, ושם כתבתי בסייעתא דשמיא.
וכי רבי יהושע ורבי עקיבא וכו׳. ואם תאמר מאי קושיא הא במשתמר לא בעי עומד בצד שדהו. ורבינו תם מפרש דבשדה היה שלא במקום המשתמר דאף על גב דלרבי עקיבא לא מחייב בביעור עד אחר מירוח ומסתמא אז היה בבית הכא רבן גמליאל היה, דאשכחן בפרק קמא דסנהדרין דשלח וזמן ביעוריה מטא לאפרושי מעשריא מעומרי שובליא. ובירושלמי דמסכת מעשרות פרק ג׳ משמע שבבית היה. ועוד והלא ערב הפסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור ועד אותה שעה לא היו מניחין התבואה בשדה מפני הגשמים ותבואה של אותה שנה לא היתה דאסור לקצור קודם לעומר. ויש לומר דכיון שהיתה שם תבואת רבן גמליאל ושל זקנים ולא היה הפסק בין רשותו לרשותם לא חשיב משתמר. ואם תאמר בפרק הזורק בגיטין אמרינן שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית שלה וחיצונה שלו ומחיצת החיצונה עודפת על הפנימית וזרקו לה כיון שהגיע לאויר מחיצות דחיצונה מגורשת כיון שזרקו כנגד הפנימית והתם ליכא הפסק בין זו לזו וחשיב לה משתמרת דקאמר פנימית גופה במחיצות. דחיצונה מינטרא. ויש לומר דהתם בעומדת בצד חצרה איירי ואפילו הכי צריך דתיגמר במחיצות חיצונה משום דבעינן שיהיה גט במחיצות החצר דאם היה כנגד האויר לא היה מועיל אלא אם כן הוא בתוך אויר המחיצות כדמוכח התם לעיל בההיא דהיתה עומדת בראש הגג דמוקי לה בגג שיש לו מעקה אף על פי שהיתה עומדת שם. והא דמיבעי לן התם בהזורק ארבע אמות שאמרו יש להן אויר או אין להן אויר. לאו משום שיועיל אויר בלא מחיצות אלא מיבעיא ליה אי תקינו להו רבנן דלהוי אויר שלהם כאויר מחיצות או לא. וההיא דאושלה מקום לדביתהו בחצר שלא היה הפסק בין רשותה לרשותו מיירי בשהיתה עומדת שם. ולקמן בסוף השואל דחצר המשתמרת של משכיר קונה לו אף על פי שהשוכר נכנס ויוצא דרך עליה. התם אין דרכו של שוכר ראוי לבטל שימור החצר כיון שהוא אחסנאי של משכיר. תוספות שאנץ.
וזה לשון הרמב״ן: וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין. איכא דמותיב בה דילמא חשש רבן גמליאל שמא בבית היו ובמקום המשתמר והקנה להם בשכירות מקום דמאי דאפשר ליה לתקוני תקין. ואם תאמר היכי קשיא ליה יקנה להם בחליפין וקנו בכל ענין מדלא אקני להו בחליפין שמע מינה דהאי נמי קנה בכל ענין למאי דאמרינן דלא מקני בחליפין מאי קא קשיא ליה. ואיכא למימר שאף על פי שהיו בבית לאו מקום משתמר הוא לרבי יהושע ולרבי עקיבא ואף על פי שהוא משתמר לרבן גמליאל שהרי בני ביתו של רבן גמליאל דרים שם. ואף על גב דאמרינן במסכת גיטין גבי שתי חצרות זו לפנים מזו פנימית גופה במחיצות דחיצונה מינטרא. שאני התם ששתיהן יש להן מחיצות וחלוקות הן ומשתמרת היא הפנימית מן הדרין בחיצונה אלא שמחיצותיה של חיצונה גבוהות משל פנימית אבל כאן כיון שאין לחצרו של רבי יהושע ושל רבי עקיבא מחיצות כלל אינה משתמרת להן. ע״כ.
וכן תירץ הר״ן וזה לשונו: ויש לומר דחצרו של רבן גמליאל אף על פי שהיא משתמרת על ידי הדרים שם אינה משתמרת לדעתן של רבי יהושע ורבי עקיבא אלא לדעתו של רבן גמליאל ואנן לדעתו של קונה בעינן. עד כאן.
ומעתה יש לשאול: וכי ר׳ יהושע ור׳ עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין אז? הלא היו כולם בספינה. ומכאן שיכול אדם לקנות דבר בשדה אפילו אם אינו עומד בצד שדהו!
Rabbi Abba continued: But were Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva standing next to Rabban Gamliel’s field then? All of them were on the ship. Apparently, one’s courtyard effects acquisition for him even when he is not standing next to it.
הכל
(3) אֲמַר לֵיהּ דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא.
Ulla said to him: This one of the Sages seems like one who has not studied halakha. Ulla dismissed the question entirely, as he deemed it unworthy of consideration.
אמר ליה דמי האי מדרבנן וכו׳. נראה לי הא דלא חש ליה משום דאיכא דעת אחרת מקנה כדמתרץ רב פפא ולא דמיא כלל למציאה ומשום הכי לא חש לה. מטלטלי אגב מקרקעי הקנה. קשיא לי דלישנא דמשנה לא משמע הכי דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע ומקומו מושכר לה ואי אגב עם פלוני מיבעי ליה. ותו דמדקתני מקומו מושכר לו משמע דבעי צבורין ואלו אנן קיימא לן דלא בעי צבורין. ותו וכי לא היה להם סודר כדפריך בסמוך. ויש לומר דלא רצה רבן גמליאל לאטרוחינהו לזקנים דאי הוה מקנה להו אגב מקום אחר או אגב סודר היו צריכין לטרוח להוציא משם הפירות והשתא ניחא לישנא דקתני עישור שאני עתיד למוד נתון לרבי יהושע אגב מקומו שהוא מושכר להם ורבא הכי פריך אם היה אפשר בחליפין בחליפין הוה מקנה להו אף על גב דאיכא צד טירחא ולא היה לו להקנות קרקע. דאי משום טירחת זקנים היה אפשר להנית הפירות במקומן עד שיאכלום מ״ה נר״ו. וכן כתוב בתוספות שאנ״ץ.
אמר ליה [לו] עולא: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים כמי שלא למד דבר הלכה]. שלא התייחס עולא כלל לשאלה, שסבר שאין בה ממש.
Ulla said to him: This one of the Sages seems like one who has not studied halakha. Ulla dismissed the question entirely, as he deemed it unworthy of consideration.
הכל
(4) כִּי אֲתָא לְסוּרָא אֲמַר לְהוּ הָכִי אָמַר עוּלָּא וְהָכִי אוֹתְבִיתֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִטַּלְטְלֵי אַגַּב מְקַרְקְעֵי הִקְנָה לָהֶם רַבִּי זֵירָא קַבְּלַהּ רַבִּי אַבָּא לָא קַבְּלַהּ.
When Rabbi Abba came to Sura, he related the discussion to the local scholars, saying to them: This is what Ulla said, and this is how I challenged him. One of the Sages said to him: Rabban Gamliel transferred ownership of the movable property, the tithes, to them by means of renting them the land. The transaction concerning the tithes was effected not by causing the location of the produce to become the equivalent of a courtyard belonging to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, but rather by employing the principle that movable property can be acquired together with the acquisition of land. The Gemara comments: Rabbi Zeira accepted this response to Rabbi Abba’s objection, but Rabbi Abba did not accept it.
ופרקי׳: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי אקני להו. ומכיון שקיבל רבן גמליאל כסף שכירות הקרקע – זכו הם בקרקע ובכל מה שבתוכו, דקיימא לן: כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה – כך שכירות הקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה.
ואמרי׳: אמאי לא אקני להו רבן גמליאל האי מעשר אגב סודר.
כי אתא – ר׳ אבא לסורא אמר להו כו׳.
מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם – ולאו משום דתקני להם מקומם בתורת חצר שאפילו הקנה להן חצר אחרת שאינן בתוכה קנוי נמי כדתנן (קדושין דף כו.) נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף משנתן הכסף בשביל הקרקע והמטלטלין או אפילו קרקע במכר ומטלטלין במתנה נקנין המטלטלין בקנין הקרקע בלא משיכה כדילפינן בקדושין (שם) מויתן להם אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה.
קבלה – להאי תירוצא.
והרא״ש כתב וזה לשונו מטלטלי אגב מקרקוי הקנה להן. וכן היה שוה קרקע אחר דלא בעינן צבורין כדאיתא בפרק קמא דקידושין והאי דעבד הכי מפרש התם כי היכי דלא לטרחינהו. וכי לא היה להם לקנות בחליפין. ואם תאמר דילמא עבד הכי כי היכי דלא לטרחינהו כדמפרש בקידושין. ויש לומר דאם היה יכול לעשות בלא קרקע משום דכי היכי דלא לטרחינהו לחוד לא היה מקנה קרקע אבל אי לא סגי ליה שלא יקנה להם אגב קרקע אז ניחא שהקנה להם אותו קרקע מקרקע אחר כי היכי דלא לטרחינהו. עד כאן.
ומסופר: כי אתא [כאשר בא] ר׳ אבא לסורא אמר להו [להם] לחכמי המקום: הכי [כך] אמר עולא והכי אותביתיה [וכך הקשתי לו]. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים]: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם, שלא קנו את המעשר מדין חצר, אלא מכוח קנין־אגב, שאגב הקרקעות שהקנה להם נקנו להם גם מטלטלין, ואין הדבר שייך כלל להלכות של קנין חצר, ויש בכך דין אחר. ומעירים: ר׳ זירא קבלה את ההבחנה הזו ואילו ר׳ אבא לא קבלה. אמר
When Rabbi Abba came to Sura, he related the discussion to the local scholars, saying to them: This is what Ulla said, and this is how I challenged him. One of the Sages said to him: Rabban Gamliel transferred ownership of the movable property, the tithes, to them by means of renting them the land. The transaction concerning the tithes was effected not by causing the location of the produce to become the equivalent of a courtyard belonging to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, but rather by employing the principle that movable property can be acquired together with the acquisition of land. The Gemara comments: Rabbi Zeira accepted this response to Rabbi Abba’s objection, but Rabbi Abba did not accept it.
הכל
(5) אָמַר רָבָא שַׁפִּיר עֲבַיד דְּלָא קַבְּלַהּ וְכִי לֹא הָיָה לָהֶם סוּדָר לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין אֶלָּא טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ בַּחֲלִיפִין הָכָא נָמֵי טוֹבַת הֲנָאָה אֵינָהּ מָמוֹן לִקְנוֹת עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
Rava said: Rabbi Abba did well by not accepting this response, because if Rabban Gamliel had intended to transfer his ownership of the tithes to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, did they not have a cloth with which to acquire the tithes from him by means of a symbolic exchange? They could have acquired the tithes through symbolic exchange without renting the land. Rather, clearly the tithes were not considered the property of Rabban Gamliel, as he owned only the benefit of discretion, i.e., the benefit accrued from the option of giving the tithes to whichever Levite or poor person that he chose, and such benefit is not considered property that can be acquired by means of a symbolic exchange. Here, too, the transaction was clearly effected by means of a courtyard, as benefit of discretion is not property that can be acquired by means of acquiring land. Therefore, Rabbi Abba’s explanation must be correct, and one’s courtyard effects acquisition for him even when he is not standing next to it.
ואמרי׳: משום דעיקר המעשר ללוי הוא. וכי מן השמים הקנוהו לו ואין לבעלים בו אלא טובת הנאה, שהוא רשאי לתתו לאיזה לוי שירצה. וקיימא לן דטובת הנאה אינה נקנית בחליפין, דחליפין דרך מקח וממכר הוא – כלומר מקבל הסודר ומקנה לו חפץ אחד. ומתנות כהונה, כיון דבהדיא כתבה בהו נתינה – הקנאה אגב קרקע נתינה אלימתא היא.
ערך חלף
חלף – א(ברכות יח) נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חלופיהן. (ובפרק קמא דשביעית) אילן שנגמם והוציא חליפין (בפ״ד דמדות) הוא היה נקרא בית החלפית ששם גונזים את הסכינין (ל׳ מקרא קידושין כב:) תנא אף בחליפין פי׳ הוא קנין והוא ענין חילוף שמחליף לו הדבר שמקנה לו בקרנא דגלימא (בבא מציעא יא:) וכי לא היה להן סודר לקנות ממנו בחליפין חליפין דרך מקח וממכר הוא.
ערך אץ
אץ – ב(עירובין צט:) בגמ׳ דאילן שהיה מיסך על הארץ. אסור לו לאדם לכוף אשתו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא פי׳ כמו ובשליתה היוצאת מבין רגלי׳ וכן בין רגליה כרע כלומר כל מי שיאיץ אשתו ומכריחה שלא ברצונה חוטא וכן פי׳ גם בלא דעת נפש לא טוב אם יבא אדם על אשתו שלא לדעתה ולרצונה אלא על כרחה נפש היוצא מביניהן שהוא הולד לא טוב ולא יהא הגון שאני התם דאגב אילנא מזקי (ברכות לד.) דאפי׳ נחש כרוך על עקבו. (יבמות קכא) בגמר׳ נפל למים (שבת קמד) איכא בינייהו דאתי בתר איצצא. הני מיתאכלי אגב איצצא (מועד קטן ט) (בבא מציעא יא) בגמ׳ דסמך יוציא לו שתות ליין איבעית אימא משום אצצא דחי׳ אגב אצצא מזקי פי׳ אגב שדוחקין הנחשים זה בזה מצער שיש בהן נושכין.
ערך דע
דע – ג(שבת ב: שבועות ב:): ידיעות הטומאה ב׳ טומאת קדש וטומאת מקדש שהן ד׳ קודש ומקדש. יציאות השבת ב׳ הוצאה דעני והוצאה דבענ הבית ד׳ הכנסה דעני והכנסה דבעל הבית. מראות נגעים ב׳ שאת ובהרת ד׳ שאת ותולדה בהרת ותולדה. תנן בהאי פירקא דעל הודע ולא הודע שעיר המשתלח מכפר ורמו עלה בני מערבא (כריתות כה) חייבי אשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין להביא אחר יום הכפורים ומקשו והלא כיפר יום הכפורים ואוקמוה ההיא דכריתות במודר ביום הכפורים. (חולין ה) שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו פי׳ כתיב אשר לא תעשינה בזדון שאם יודע לו אינו עושה אז אם חטא בשוגג חייב חטאת פרט למשומד שאינו חוטא בשוגג שאם חטא בשוגג ונודע לו ורצה להביא קרבן אין מקבלים ממנו לפי שבשעת שאכל בשוגג אם היה אדם מודיעו שחלב הוא לא היה נמנע מלאכול. (בבא מציעא יא) דעת אחרת מקנה אותן שאני פי׳ שאני בין מידעם דאתי ממילא למידי דקא איניש דאית ביה דעת וקא מקני ליה. גדולה דיעה שניתנה בין שתי אותיות של הקב״ה (ברכות לג). (סנהדרין צב. עירובין נד) ומודע לבינה תקרא רבא אמר עשה מודעין לתורה פירש מודעין סימנין מודעין קבע זמן לתלמוד דיעה קנית מה חסרת (בריש ויקרא רבה. ובילמדנו בריש אלה פקודי) כשנכנס אדריינוס למקדש והיה מחרף ומגדף ועליו אמר דודרבון כל העולמים העלה עליהן שאילו היו יכולים לקוץ ארזים לעשות סולמות לעלות לרקיע היו עולין שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות: תשובה דרבי׳ גרשום ז״ל כל מודעי שמסר מודעא ואמר אנוס אני על מתנה זו שאני נותן ומודעי דמודעי שאמר לעדים מסרתי מודעא ונתגלה לו ועכשיו מוסרני לפניכם שבאונס אני מבטלה ולא ברצון ומודעי דנפקי מגו מודעי כי הא דאמר רב יהודה הא מתנתא טמירתא אף על פי דלא מגבי בה הויא מודעא לחברתה כיצד ראובן שהקנה אחת משדותיו לשמעון במתנה טמירתא דאמר לעדים זילו איטמרו הוי מודעא חזר ונתן שדה אחרת ללוי בסתם דלא אמר איטמרו ולא אמר כתבוה בשוקא או בברא אזלינן בתר אומדן דעתא ואמרינן כי היכי דלשמעון במתנה טמירתא ללוי נמי במתנה טמירתא גט ומתנה יכול לבטל בלא אונס וזהו אם בתן לאחד סתם וחזר ונתנה לאחר ואמר איטמרו הוויא שניה מודעא לראשונה ולא קנו שניהן.
א. [פערטרעטיר.]
ב. [צווינגן. צוזאמן פרעסן.]
ג. [וויססען. קעננען.]
וכי לא היה להן סודר כו׳ – למה לו לקבל מהן מעות.
אלא – סודר מאי טעמא לא דטובת הנאה שהיתה לו לרבן גמליאל במעשרות הללו.
אינה חשובה ממון – דתהא נקנית בחליפין דליכא למימר כי קנה ליה ר״ג להאי סודר אקנייה חליפין דידיה בכל מקום שהן דכיון דאין לו בהן אלא טובת הנאה שבידו לתתו לכל מי שירצה אין זו חשובה ממון לחול על זו קנין חליפין.
הכא נמי – גבי קנין קרקע.
אינה ממון לקנות על גבי קרקע – בקנין שהקרקע נקנה בו אלא אפקורי בעלמא אפקר גבייהו וכי אוגר להו מקום קנתה לו חצרו בתורת חצר כשאר הפקר.
טובת הנאה אינה ממון וכו׳. נראה לי דאפילו תימא ממון אינה ממון חשוב להקנות על ידי חליפין ואתיא סוגיין בין למאן דאמר טובת הנאה ממון בין למאן דאמר טובת הנאה אינה ממון ואף על גב דאינה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע הני מילי מפני שאין קניינים אלו חשובין אלא גריעי אבל אם אמר אדם לחברו הרי לך מנה ונתן לו ותקנה טובת הנאה שיש לך בפירות הללו קונה דאם לא תימא הכי הכי הוה ליה למימר טובת הנאה אינה ממון ואינה נקנית ומדקאמר אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי וכו׳ משמע דאיכא גוונא דמקניא טובת הנאה. ולא היא וכו׳. כתב רש״י ולא היא דמההיא דלא היה להם סודר לאו ראיה היא וכו׳. פירוש לפירושה דאי משום מא לא איריא דמצי למידחייה שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבה בהו ואין מכאן ראיה אבל קושטא היא דטובת הנאה אינה ממון להקמת בחליפין והוצרכתי לכתוב זה מפני שיש מקום לפרש דהא דקאמר תלמודא ולא היא אכולה מילתא קאי ולא היא אלא דטובת הנאה נקנית בחליפין ושאני מתנות כהונה דנתינה כתיבי בהו. ולא רצה רש״י ז״ל לפרש כך משום דלא תלינן בוקי סריקי בסתם תלמודא דסבירי לן דטובת הנאה חשיבא ממון להקנות בחליפיה והא ודאי לא מסתבר. אי נמי שיש לו לרש״י בקיאות ממקום אקר שאינה נקנית בחליפין. מ״ה נר״ו.
רבא: שפיר עביד [יפה עשה] שלא קבלה את ההבחנה הזו והתירוץ הזה, כי אילו רצה רבן גמליאל לתת להם ממש את המעשר וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? שהרי היו יכולים לקנות את המעשר המיטלטל לא אגב קרקע אלא בקנין חליפין, שהם נותנים לו סודר וקונים זה מזה את המטלטלין. אלא על כרחך אתה חייב לומר שלא היה כאן דבר למכור אותו ממש, כי טובת הנאה אינה ממון, שהרי המעשרות בעצם אינם רכושו של רבן גמליאל, שהרי בעל כרחו חייב הוא לתת אותם, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, שיש לו זכות לתיתם למי שירצה, וטובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בקנין חליפין. ואם כן הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולכן לא היה רבן גמליאל יכול להקנות להם את המעשרות בקנין מטלטלין אגב מקרקעין. וחייבים לומר כר׳ אבא, שהקנה להם חצר, וחצרם קנתה את המעשר.
Rava said: Rabbi Abba did well by not accepting this response, because if Rabban Gamliel had intended to transfer his ownership of the tithes to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, did they not have a cloth with which to acquire the tithes from him by means of a symbolic exchange? They could have acquired the tithes through symbolic exchange without renting the land. Rather, clearly the tithes were not considered the property of Rabban Gamliel, as he owned only the benefit of discretion, i.e., the benefit accrued from the option of giving the tithes to whichever Levite or poor person that he chose, and such benefit is not considered property that can be acquired by means of a symbolic exchange. Here, too, the transaction was clearly effected by means of a courtyard, as benefit of discretion is not property that can be acquired by means of acquiring land. Therefore, Rabbi Abba’s explanation must be correct, and one’s courtyard effects acquisition for him even when he is not standing next to it.
הכל
(6) וְלָא הִיא מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נְתִינָה כְּתִיבָא בְּהוּ חֲלִיפִין דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר הוּא מִטַּלְטְלִין אַגַּב מִקַּרְקַע נְתִינָה אַלִּימְתָּא הִיא.
The Gemara rejects Rava’s reasoning: But that is not so. With regard to gifts to which members of the priesthood are entitled, and similarly with regard to tithes that are given to Levites and to the poor, the concept of giving is written in the Torah: “And have given it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow” (Deuteronomy 26:12). These gifts must be given and not sold or bartered. Therefore, since exchange is a form of buying and selling, it is an inappropriate mode of acquisition with regard to tithes. By contrast, transferring ownership of movable property by means of transferring ownership of land is a powerful form of giving. Consequently, Rabban Gamliel could not give them the tithes by means of a symbolic exchange using a cloth, but instead had to give it to them along with land. Therefore, since the transaction was not effected by means of a courtyard, it poses no difficulty to Ulla’s opinion.
ולא היא – מהאי דכי לא היה להן סודר לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ועל גבי קרקע דשפיר איכא למימר מטלטלי אגב קרקעי הקנה להן ודקשיא לך לקנינהו בחליפין.
מתנות – של כהונה ולויה ומעשר עני.
נתינה כתיבא בהו – כדכתיב (דברים כו) ונתתה ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני לפיכך אסור להקנותן בסודר דדרך מקח הוא שזה נותן לו כליו תחתיהן ונראה זה כמוכרן לו.
נתינה אלימתא היא – מותר להקנות מתנות כהונה על גבי קרקע.
מתנות נתינה כתיבא בהו חליפין מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימתא הוא. יש מקשים וכיון דמקומו מושכר לו ונתקבלו שכר זה מזה הא הוה ליה דרך מקח וממכר ולאו קושיא היא דהתם נהי דאיכא מקח וממכר במקומן של פירות אבל פירות עצמן נתינה הן והוה ליה הקרקע במכר ופירות במתנה וכדדייקינן לה מהכא בפרק קמא דקידושין. ואלו נתן הפירות בחליפין תחת הפירות עצמן נוטל סודר של חליפין והוה ליה כמקח וממכר שנותן פירות ומקבל סודר בחליפיהם. הריטב״א.
ודוחים: ולא היא, הסברה שהעלה רבא אינה נכונה, שכן מתנות כהונה, לוויה, ומעשר עני לשון ״נתינה״ כתיבא בהו [נאמרה בהן] (״ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה״. דברים כו, יב), שהתורה מחשיבה את נתינתם כנתינה של ממש, ולא כהעברה של טובת הנאה בלבד. וכיון שכך חליפין הרי דרך מקח וממכר הוא ואינו שייך במעשרות, ואילו נתינת מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא [חזקה, תקיפה] היא, ולכן השתמש בדרך זו, וממילא אין להקשות מכאן על עולא.
The Gemara rejects Rava’s reasoning: But that is not so. With regard to gifts to which members of the priesthood are entitled, and similarly with regard to tithes that are given to Levites and to the poor, the concept of giving is written in the Torah: “And have given it to the Levite, to the stranger, to the fatherless, and to the widow” (Deuteronomy 26:12). These gifts must be given and not sold or bartered. Therefore, since exchange is a form of buying and selling, it is an inappropriate mode of acquisition with regard to tithes. By contrast, transferring ownership of movable property by means of transferring ownership of land is a powerful form of giving. Consequently, Rabban Gamliel could not give them the tithes by means of a symbolic exchange using a cloth, but instead had to give it to them along with land. Therefore, since the transaction was not effected by means of a courtyard, it poses no difficulty to Ulla’s opinion.
הכל
(7) רַב פָּפָּא אָמַר אדַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי.
Rav Pappa said: Even if Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva acquired the tithes by means of a courtyard, this poses no difficulty to Ulla’s opinion. Since the tithes were not ownerless items, but rather another mind, i.e., Rabban Gamliel, transferred their ownership to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, it is different, and the recipients did not need to stand next to the courtyard.
רב פפא פירק פירוק אחר: דעת אחרת מקנה אותם1 שני2 – כלומר: אם אדם מקנה לחבירו כלום דבר, והדבר ההוא נתון בתוך שדה מקבל המתנה – קנאו, ואף על גב דאינו עומד בצד שדהו. ומקשי׳ עליה: והרי גט דדעת אחרת מקנה אותה, וקיימא לן: והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצירה.
1. כן תוקן בדפוס וילנא. בכ״י לונדון 27194: ״אתם״.
2. כן בכ״י לונדון 27194, כדרכו באיות ״שאני״. בדפוס וילנא תוקן ל: ״שאני״.
רב פפא אמר – לעולם בתורת חצר קנאו ואפילו הכי לא תקשי לעולא דהא דלא בעינן הכא עומד בצד השדה משום דדעת אחרת מקנה אותן שרבן גמליאל הקנה להן מטלטלין שהיו לו בחצר שלהן ולא מהפקירא קנו ונוחה מתנה זו לקנות ואע״ג דאין עומד בצד השדה.
רב פפא אמר דעת אחרת וכו׳. רב פפא לא מתרץ כההוא מדרבנן חדא דהא עדיפא דמתעקרא קושיין לגמרי. ותו דקשיא לישנא דברייתא כדאקשינן לעיל ומנא תימרא וכו׳ ואיכא למידק דהא סברא נכונה היא לחלק בין מציאה למתנה דאיכא דעת אחרת ומאי קבעי מנא תימרא. ויש לומר דאיכא סברא לאידך גיסא וכיון שכן שקולים הן ולא תחלוק ביניהם. והכי איכא למימר ומה מציאה שאין אדם מחזיק בה אלא הפקר. לא קני לה עד דקאי בצד שדהו מתנה שיש מי שמחזיק בה לא כל שכן שצריך כח להוציאה מחזקתו ואי קאי בצד שדהו אין ואי לא לא ומאן דאמר ומנא תימרא יש לו שתי סברות אלו ובעי מנא תימרא.
רב פפא אמר גם אם נאמר שרבן גמליאל נתן להם בתורת חצר אין משם קושיה לדברי עולא, כי יש להבחין בין הדברים, שכן דעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]. שיש הבדל בהלכה אם אדם אחר מקנה את הדברים מדעתו, לזכות קנין בחצר שקונה מעצמה בלא דעת מקנה.
Rav Pappa said: Even if Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva acquired the tithes by means of a courtyard, this poses no difficulty to Ulla’s opinion. Since the tithes were not ownerless items, but rather another mind, i.e., Rabban Gamliel, transferred their ownership to Rabbi Yehoshua and Rabbi Akiva, it is different, and the recipients did not need to stand next to the courtyard.
הכל
(8) וּמְנָא תֵּימְרַאּ דִּתְנַן רָאָה אוֹתָן רָצִין אַחַר הַמְּצִיאָה כּוּ׳ וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בוְהוּא שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וּמַגִּיעָן וּבָעֵי רַבִּי יִרְמְיָה בְּמַתָּנָה הֵיאַךְ קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר כָּהֲנָא ג אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁרָץ אַחֲרֵיהֶן וְאֵין מַגִּיעָן מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָן שָׁאנֵי.
And from where do you state this distinction? As we learned in the mishna: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says that this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. And Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them. What is the reason for this distinction? Is it not because when another mind transfers their ownership, the halakha is different, in that the courtyard effects acquisition of the items with fewer limitations? This supports Rav Pappa’s explanation.
והוא שרץ אחריהן – הצבי מהלך והגוזלות מדדין ומתניתין דקתני זכתה לו שדהו כגון שהיה יכול לרוץ אחריהן ומגיען קודם שיצאו משדהו.
הכי גרסינן: ובעי ר׳ ירמיה במתנה היאך – אם היו צבי וגוזלות של אדם אחד והם בתוך שדה חבירו ונותנן בעליהן לבעל שדה במתנה היאך הדין מי בעינן והוא שרץ אחריהן ומגיען ואי לא לא קני ומצי נותן למיהדר ביה או לא.
קבלה מיניה רבי אבא – להך בעיא מרבי ירמיה דשפיר דק שיש חילוק בין מתנה להפקר ובמתנה אע״פ כו׳.
בעי ר׳ ירמיה במתנה היאך פיר׳ הנאמר דינה כדין המציאה, ואם נתן לו אדם מתנה בשדהו והיה רץ אחריה ומגיעה קנאה, היה רץ אחריה ואין מגיעה לא קנאה, או דילמא שניא מתנה ממציאה, ונאמר כי המתנה אע״פ שרץ אחריה ואין מגיעה קנאה. קיבלה מיניה ר׳ אבה [בתרגום: כלומר, קיבל ממנו השאלה והשיב עליה].
רב״ס ז״ל ובעי ר׳ ירמיה במתנה היאך, וקיבל ר׳ אבא בר כהנא (אמ׳) מר׳ יוחנן, במתנה אע״פ שרץ ואין מגיען, פיר׳ ראובן שהיה שורו או צביו רץ מלפניו, ואמ׳ כל הזוכה בו הרי הוא נתון לו במתנה, והיה שמעון עומד בצד שדהו ואמ׳ זכת לי שדי, כיון שנכנס השור בשדה שמעון קנה, ואע״ג דאילו רץ אחריו, כשהיה, לא יכול להגיעו, אע״ג דיצא לו משם זכה בו, מאי טעמא, לאו משום דדעת אחרת מקנה אותו, ושמע מינה דדין דעת אחרת שמקנהא לאו כדין המקנה עצמו דאמי.
מקצת פיר׳ במתנה היאך כגון שבא אדם ואמ׳ שהייתי בא בדרך והנחתי כיס במקום פלוני, או צבי שבור או גוזלות שלא פירחו עד שאשוב אחריהן, והנם נתונים למי שמצאם במתנה, ורצו ליטלם, ורץ בעל השדה עמהם ואמ׳ זכת לי שדי, הן שלו, אע״פ שלא הגיען, הן לבעל השדה.
פועלים שכחוהו שמה פועלים שכיחוהו לא יהא שכחה אם וכו׳ עד ואע״ג דתרויהו דעת אחרת מקנה אותו הך חצר אע״ג דאיתרבי משום יד כדא׳ לעיל, לא גרעא משליחות, דאי נמי לא איתרבי מונתן בידה, הוה נפקא לן חצר משליחות, וכי איצטריך לרבוייה משום יד משום (קטנה) [קטן] וקטנה דליתנהו בשליחות איצטריך. וכל היכא (דיתיה) [דאיתה] לשליחות איתה לדין חצר, דהילכתא גבי גט דחוב הוא לה אין חבין וכו׳, כלומר אין יכול לעשות שליח לחוב לאדם שלא מדעתו, (דחצירו) [וחצירו] נמי לאו בתורת שליחות מצית (לאיתה) [לאתוייה] דתתגרש שלא מדעתה, (הילכתא) [הלכך] בגט לא תרבייה אלא משום יד, ומה ידה בסמוכה לה, אף חצירה בסמוכה לה כדאמ׳ במסכת גטיןב.
א. וכן פסק הרא״ש דבדעת אחרת מקנה קונה אף בחצר שאינה משתמרת אבל הרמב״ם בפ״ד מזכיה ה״ט וכן הרי״ף לא פסקו כרב פפא אלא דבחצר שאינה משתמרת צריך אף במתנה עומד בצידה.
ב. עז, ב.
מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו והגיעה שעת הביעור כיצד הוא עושה והוא אינו במקום אחד עם פירותיו מקנה אותם לראוי להם אגב קרקע שהוא מקנה להם ויש מפרשים שאם המתנות מעורבות זו בזו קורא שם למתנות אחת אחת וזהו שאני עתיד למוד כלומר שהם מעורבות ואיני מבין מה צורך לפרשה במעורבות או סמוכות אלא שהן כל אחת בפני עצמה ושאני עתיד למוד שאמר אינו אלא שאני עתיד למוד ליתנו להם שכל אדם נותן סתם הדברים דרך מדידה הוא נותנו ואם מפני שאמר במשנה צריך לקרות להם שם לא קריאת השם דוקא כדרך דבר שאינו מופרש אלא הזכרת שמות המעשרות לזכותם לראוי להם כלומר שרצה לבאר להם דין המקנה דרך כלל היאך המעשרות והתרומות קנויים לראוי להם ומקומם מושכר להם ואמר על זה שקורא השם למתנות ומזכה אותם לבעליהם על גב קרקע או למי שזוכה בשבילם ומתודה למחרתו ומכיון שנקנו להם המתנות במקום שהם הרי הם כמי שיצאו מרשותו ומתודה למחר כיצד הוא עושה אומר תרומה גדולה ותרומת מעשר שיש לי בביתי הרי הוא לפלוני כהן ומקומו מושכר לו ותקנה לו הקרקע בשכירות והתרומות אגב קרקע וזה נותן לו פרוטה בשכירות הקרקע אם הוא לשם ואם אינו לשם מזכה לו על ידי אחר שהוא שם וכן מעשר ראשון ללוי ושל עני לעני או לגבאי שלהם ועל זה אמרו מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה ואמר להם עשור שאני עתיד למוד נתון לר׳ יהושע שהוא לוי וכמו שאמרו בערכין בר׳ יוחנן בן ברוקא שהלך לסייע את ר׳ יהושע בן חנניא בהגפת דלתות ואמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים והוא שאמר עשור וכו׳ נתון לר׳ יהושע ומקומו מושכר לו וכן כלם נאמר שם פתח ר׳ יהושע ואמר תרומת מעשר שאני עתיד למוד נתון לר׳ אלעזר בן עזריה שהיה כהן ומקומו מושכר לו אע״פ שאין השוכר לשם ומה שהשכירו בזו ברשות רבן גמליאל עשה ויש שואלים במעשה של רבן גמליאל היאך נתן מעשר ראשון ללוי והרי קנסם עזרא אלא שתירצו שלא קנס עזרא אלא שיתנהו מי שירצה לכהן ומ״מ מי שרצה נותנו ללוי ולדעת ר׳ עקיבא והוא בשני של כתבות נחלקו שר׳ עקיבא סובר שמעשר ראשון קודם קנס עזרא היה ללוי וקנסם עזרא ליתנו אף לכהן ולדעת ר׳ אלעזר בן עזריה קודם קנס היה אף לכהן ואחר הקנס לכהן ולא ללוי והלכה כר׳ עקיבא ויש מפרשים שלא קנס אלא לזמנו ואינו כלום שהרי בכמה מקומות בתלמוד מצינו לבתר דקנסינהו עזרא:
קבלה מיניה רבי אבא וכו׳. וקשיא לי מאי מייתי ראיה ממה דקבלה רבי אבא דמאן דפליג אמר לך לא סביר לי לא כבעיא דרבי ירמיה ולא כקבלת רבי אבא דלא שני ליה בין מציאה למתנה ואי מייתי ראיה שיש מי שמחלק בין מציאה למתנה והא שמענו ליה לרב פפא הכי ואפילו הכי שיילינן ומנא תימרא וערביך ורבא צריך ואי לאפושי גברי ליתא דהא רבי ירמיה מספקא. ומתוך כך אני אומר דקבלת רבי אבא הלכתא היא והכי קים ליה לתלמודא ומשום הכי מייתי מינה ראיה וההוא מרבנן אמר לך נהי דיש חילוק בין מציאה למתנה לענין רץ אחריהן ומגיען דלענין מציאה דכיון דכולי עלמא רצין אחריה צריך שיהיה הוא רץ אחריה ומגירה קודם שתצא משדהו אבל גבי מתנה אין אחרים רצין אחריה הילכך אפילו שאינו מגיען זכתה לו שדהו אבל לענין והוא עומד לצד שדהו לא שני לן בין מציאה למתנה דבעינן שיהא עומד שם כי היכי דליהוי חצר המשתמרת ומאן דמייתי מינה ראיה סבר דלא שנא. מורנו הרב נר״ו.
ומנא תימרא [ומנין תאמר] שיש לחלק כך — דתנן [שכן שנינו במשנה]: ראה אותן רצים אחר המציאה כו׳ ואנו יודעים כי ר׳ ירמיה אמר בשם ר׳ יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, שיכול לרוץ אחריהן ולתפוס, שאז הוא קונה. ובעי [ושאל] ר׳ ירמיה בהמשך למסורת זו שקבל, במתנה היאך [איך]? מה הדין אם במצב כגון זה נתנו לו אותם אנשים את הדבר במתנה? וקבלה מיניה [קיבל ממנו] ר׳ אבא בר כהנא מר׳ ירמיה, שבמתנה כגון זו קונה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — לאו [האם לא] משום שדעת אחרת מקנה אותן שאני [שונה]?! ואם כן הרי זו ראיה לשיטת רב פפא.
And from where do you state this distinction? As we learned in the mishna: If one saw people running after a found ownerless animal, and said: My field has effected acquisition of this animal for me, it has effected acquisition of it for him. And Rabbi Yirmeya says that Rabbi Yoḥanan says that this halakha is true only in a case where he would be able to run after them and catch them. And Rabbi Yirmeya raises a dilemma: Does one acquire animals that are given to him as a gift in such a scenario? Rabbi Abba bar Kahana accepted the premise of the dilemma of Rabbi Yirmeya, and ruled that in the case of a gift one acquires the animals even if he would not be able to run after them and catch them. What is the reason for this distinction? Is it not because when another mind transfers their ownership, the halakha is different, in that the courtyard effects acquisition of the items with fewer limitations? This supports Rav Pappa’s explanation.
הכל
(9) אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי לְרַב פָּפָּא הֲרֵי גֵּט דְּדַעַת אַחֶרֶת מַקְנָה אוֹתָהּ וְאָמַר עוּלָּא דוְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ אוֹ בְּצַד חֲצֵרָהּ שָׁאנֵי גֵּט ה דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ.
Rav Shimi said to Rav Pappa: But what about the case of a bill of divorce, where another mind, the husband, transfers its ownership to the wife, and nevertheless Ulla says with regard to one who threw a bill of divorce into his wife’s house or courtyard: But it is a valid divorce only if she is standing next to her house or next to her courtyard? Rav Pappa responded: A bill of divorce is different, as it is possible to give it to one’s wife even against her will.
ואמר עולא – במסכת גיטין (דף עז:) גבי הזורק גט לאשתו בתוך ביתה או בתוך חצרה.
שאני גט דאיתיה בעל כרחה – שהוא נותנו לה ולא ניחא לה למגרשה.
והרי גט דדעת אחרת מקנה אותוא ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. בלאו הכי נמי קשיאב, דבחצר המשתמרת לא בעי עומד בצד חצרה ואלו גבי גט בעי׳ עומדת בצד ביתה אפי׳ משתמרת, ומשמעג דרב שימי איפכא ס״ל דקסבר דגבי הפקר קני אפי׳ בזכייה כל דהיא, וגבי מתנה וגט בעי׳ קנייה אלימתאד, א״נה הוה יכיל למימר וליטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי ואמסקנא ניחא לכלהו.
ותמיהני שלא פסק רבינו ז״ל בזו במתנה האיך. ורב יצחק בר׳ ראובן אלברגלוניו ז״ל פסק כפירוקיה דרב פפאז. וסוגיין הכי. ומיהו סוגיין במסכת קדושיןח דר״ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להן, והיינו כפירוקא קמא דההוא מרבנן. ואע״ג דדעת אחרת מקנה אותן שאני גבי רץ אחריהן ואין מגיען, לא אמרינן מדשני בהא שאני נמי בכולהוט, וכיון שלא פי׳ רבינו ז״ל בזו במתנה שאני נראה שכך דעתו שהמתנה כמציאהי.
א. ולפנינו: אותה.
ב. וכה״ק ברשב״א ובריטב״א ובר״ן ובמיוחס לריטב״א וראה מהר״ם שי״ף.
ג. וכ״ה מהר״י אבוהב בשטמ״ק.
ד. ואפשר דסברתו דבמתנה ובגט צריך קנין טפי דבעי להפקיע בעלות הראשון, משא״כ בהפקר דהוא רשות לכל מהני בזכייה כל דהוי, ובקצה״ח בסי׳ רע״ג סק״א כתב דאף בהפקר הוי עדיין ברשות הבעלים.
ה. וכך תירצו כל הראשונים הנ״ל.
ו. ובכי״א 2: הברגלוני וכ״ג הש״ך בסי׳ ר׳ סק״א.
ז. וכ״ה בר״ן, וכ״פ הרא״ש [בסי׳ לא] ובמרדכי בסי׳ רמא. וכך דייק הר״ן בשיטת רש״י. ורש״י והרא״ש הוי לשיטתם דס״ל באה דבעינן לעיל עומד בצד שדהו בחצר שאינה משתמרת כיון דעכשיו היא משתמרת על ידו. [כדפי׳ רש״י לעיל בע״א בד״ה אי] הילכך בדאיכא דעת אחרת מקנה דאיכא שמירת הנותן כיון דאסור לכל אדם לקחתם חוץ מהמקבל לא בעינן עומד בצד שדהו שמשתמר ע״י הנותן. ומאותו הטעם מהני בדאיכא דעת אחרת מקנה ברץ אחריהם ולא מגעין דמשתמר מכח הנותן. וכ״כ בתוס׳ ר״פ ובסמ״ע בסי׳ ר, א ובקצה״ח שם סק״ב.
ח. כז, א.
ט. ראה הערה מס׳ 730.
י. וכ״כ הנמק״י בשם הרי״ף [בדף ה, ב בדהרי״ף] וכ״פ הרמב״ם בהלכות זכיה ומתנה פ״ב ה״ט. וכ״כ הריטב״א. וראה בר״ן דהאריך לבאר שיטתם. וע״ע בב״י ובש״ך בסי׳ ר׳ סק״א.
והרי גט דדעת אחרת מקנה אותו ואמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. איכא למידק, מאי קא מייתי לה מגט, דאם כן לימא ליה ולטעמיך, והא אפילו בחצר המשתמרת בעינן בגט והיא שעומדת בצד ביתו או בצד חצרה. ויש לומר, דהרבה פעמים יכול לומר ולטעמיך, ואינו אומר, ובמסקנא ניחא לכולהו.
ממה שכתבנו למדת שהתרומה אף היא בדין ביעור וכמו שדרשו וגם נתתיו לרבות את התרומה ויש מקום עיון ממה שאמרו יש במעשר שני ובכורים מה שאין בתרומה שהם טעונים בעור מה שאין כן בתרומה וכתבו בתוספות שמדברי סופרים טעונה ביעור וקרא אסמכתא בעלמא ובמעשה של רבן גמליאל אפשר שכבר נתן את התרומה ומתוך כך לא הזכירה או שמא לא חשש אלא במה שהוא מן התורה ויש מפרשים שמעשר שני ובכורים טעונים בעור מן העולם הואיל והיה טעון להביאו לירושלים כמו שכתבנו וכן הדברים נראין לתרץ המשניות אלא שיש חולקין לומר שאין טעונין שריפה אלא שמור בהנאתם למדת לפי׳ זה שכל המתנות מופרשות היו וזהו שאמרו שאני עתיד למוד ולא אמר שאני עתיד להפריש כלומר שמופרשות היו אלא שנתערבו בסמיכות זה לזה או שמא לא נתערבו כלל כמו שכתבנו חוץ מתרומת המעשר שנראה לומר בה שמעורבת היתה עד שיהיה ר׳ יהושע המזכה לר׳ אלעזר בן עזריה:
ומ״מ יש מפרשים שמועה זו לענין הפרשת מעשרות ר״ל שאם שכח ולא הפריש מעשרותיו וכן לא נתן רשות לתרום וחשש שמא יהו אנשי ביתו סומכין על חזקת חבר ויאכלו מהם קורא להם שם ומקנה אותם לבעליהן הראויים להם ומשכיר להם את מקומם ומקנה הפירות אגב קרקע ומ״מ כשזכה הלוי במעשר צריך שיהא אותו לוי לשם ושיזכה תרומת מעשר שבה לפלני כהן אגב אותו קרקע ואע״פ שאין השוכר רשאי להשכיר עושה כן ברשות בעלים או שמא כל שאינו אלא דרך הקנאה רשאי:
ומ״מ פירוש זה אינו לענין פסק שהרי כל שמן התורה אין בו ברירה ואינן יכולין לאכול על סמך זה עד שיופרשו לגמרי כמו שבארנו בלוקח יין מבין הכותים בפרק מרובה ואף לענין פי׳ אין נראה להוציא רבן גמליאל מחזקת חבר אם לתרום שלא מן המוקף אם להשהות בביתו דבר שאינו מתוקן ועוד שהיה לו לומר עשור שאני עתיד להפריש ומאחר שלא אמר אלא למוד אלמא מופרשים היו אלא שהיו המתנות מעורבות זו בזו או סמוכות זו לזו לדעת שאר מפרשים וצריך למוד לכל אחד שלא יכנס אחד בחלק חברו:
ומ״מ בענין מוקף מיהא יש אומרים שלא נקרא שלא מן המוקף אלא כשהמעשר במקום אחד והתבואה שמעשרין עליה במקום אחר שמא ישרף המעשר והתבואה קיימת אבל כל שהם סמוכין זה לזה אע״פ שאין הוא אצלם אין זה שלא מן המוקף ואף מה שמביאין ראיה מלשון למוד שמא פירושו כמו להפריש שהרי על כרחך בתרומת מעשר אתה צריך לפרש בה כמו להפריש כמו שאמרו פתח ר׳ יהושע וכו׳ וכן לשון פירותיו משמע שלא הופרשו שאם כן היה לו לומר מעשרותיו היו שמן הסתם המעשרות היו סמוכים לפירות ומ״מ נראה כפי׳ ראשון ממה שמשנה זו נשנית במסכת מעשר שני עם שאר משניות שהם נאמרות בענין ביעור:
הקנאה זו שביארנו בשכירות מקום לא מתורת חצר שחצר של אחרים אינה משתמרת אצל הזוכים ופירות של רבן גמליאל בביתו היו ומה שאמר בצד שדהו של רבן גמליאל פירושו שביתו אינו משתמר אצל הקונים והרי הוא אצלם כשדה שאלו שדה ממש הרי לא ראה פני הבית ולא היה אפשר לפרשה לענין הפרשת מעשרות ויש לפרשה בשדה ממש והיה מתירא שמא יכניסוהו בני ביתו ויאכלו ממנו בחזקת מעושר אלא שרבותי פירשוה בבית אלא שהיה אצלם כשדה מפני שלא היה משתמר אצלם ומ״מ נראה לי לפרשה בשדה ממש ולענין ביעור והוא שהיתה שנה שלישית ואע״פ שזמן הביעור עד הפסח של שנה רביעית מ״מ מצותו שלא להשהות מתחלת שנה שלישית ולא היה חושש על בני ביתו שיאכלו מהם קודם העשור שדי היה להם מהישן אלא שהיה זריז על השההתו והקדים לה בעודו בשדה מפני שלרוב תבואותיו היו עדין בשדה בחג הסכות של שנה רביעית שהוא תחלת זמן הביעור וזהו לדעתי אותו הפרק שנאמר עליו במסכת סכה מעשה בר׳ אליעזר ור׳ יהושע ור׳ עקיבא ור׳ אלעזר בן עזריה שהיו באים בספינה ולא היה לולב וכו׳ ובזה נסתלקו כל הקושיות ואין לבא מטעם אין ברירה שמאחר שלא לאכילה הוא אומר לענין המעשרות מיהא לקיום מצוה בזמנה יש ברירה ונשאר לברר והוא שמאחר שכן אין כאן חצר המשתמרת וכל שאינה משתמרת צריך שיהא הזוכה בצד החצר כמו שבארנו אלא הקנאת מטלטלין אגב קרקע היתה ולא שתלמוד מכאן שתהא הקניית מטלטלין אגב קרקע צריכה להיות מטלטלין צבורים בתוכה ממה שאמר ומקומו מושכר לו אלא הוא הדין לקרקע אחר אלא שכך מזדמן ביותר ולא עוד אלא שלא יהו צריכין לפנותן אף שכירות מקום הפירות היא קניה אחרת מצד עצמה וצריכה להיות הפירות בתוכה שאין זו קניית אגב ומ״מ לא דברו בכאן מקנייה זו שאלו כן היה משכיר המקום תחלה ואח״כ יקנה להם הפירות שבתוכו וכן פרשוה גדולי המפרשים במסכת קדושין:
הקנאה זו שביארנו שמקנה בה המתנות לראוי להם אינו יכול לעשותה בחליפין שהחליפין דרך מקח וממכר הוא שזה קונה סודר ומקנה פירות ותרומות ומעשרות נתינה נאמרה בהם ולא מכירה אבל מטלטלין אגב קרקע מתנה גמורה היא שהרי עיקר מקומה במתנה נאמרה שנ׳ ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות אשר ביהודה:
יראה לי שאם עבר והקנה בחליפין קנה אע״פ שטובת הנאה אינו ממון כמו שביארנו בקדושין בישראל שקידש בתרומה שהפריש מגרנו שאינה מקודשת הואיל ואינו רשאי למכרה אין לו בה אלא טובת הנאה והוא שנותנה לכל כהן שירצה וטובת הנאה אינה ממון מ״מ מה שאינו ממון הואיל ויש שם טובת הנאה נקנה הוא בחליפין ובמטלטלין אגב קרקע אף שבמתנות כהונה נאסר לכתחלה בחליפין לפי שהוא דרך מכר וחכמי פרווינשאה כתבו בחבוריהם שטובת הנאה אינה נקנית בחליפין ולא באגב ודחו זה שאמרו כאן רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ממה שאמרו שר׳ אבא לא קבלה ולא נראה לי דבריו:
אע״פ שבחצר שאינה משתמרת אנו מצריכין להיות עומד בצד שדהו במתנה הואיל ודעת אחרת מקנה אותן אינו צריך להיות עומד בצד שדהו וכבר בארנוה למעלה:
חצר שאמרנו שלענין גט קונה דוקא בשעומדת בצד חצרה הא אם אינה עומדת בצד חצרה אינה מגורשת ואפילו בחצר המשתמרת מפני שחוב הוא לה ואין חצרה חב לה שלא בפניה:
הסכימו כל הגאונים שהממשכן קרקע לחברו יכול להקנות לו מטלטלין אגבו אין מקבל משכון פחות משכירות שמקנין מטלטלין אגבו כמו שבארנו:
והרי גט דדעת אמרת מקנה וכו׳. בלאו הכי נמי קשיא דבחצר המשתמרת לא בעינן עומד בצד חצרה ואלו גבי גט בעינן עומדת בצד ביתה אפילו משתמרת ומשמע דרב שימי איפכא סבירא ליה דקסבר דגבי הפקר קני אפילו בזכייה כל דהוא וגבי מתנה וגט בעינן קנייה אלימתא. אי נמי הוה יכול למימר וליטעמיך כדאשכחן בכמה דוכתי והמסקנא ניחא לכולהו. הרמב״ן.
ור״מ תירץ דהכא פשיטא ליה דכיון דחוב הוא לה אין חבין לאדם אלא בפניו ודוקא במציאה ומתנה הוא דסגי בחצר המשתמרת אף על גב דלא קאי בצד חצרו אבל השתא דאמרת דאלים כל כך דעת אחרת מקנה דאפילו בחצר שאינה משתמרת דלא קני במציאה קני במתנה משום דעת אחרת אם כן על כרחך היינו טעמא משום דמשתמר לדעת המקנה הוה ליה כאלו הקונה עומד בחצרו אם כן בגט נמי כיון שהבעל עומד בצד חצרה הוי כאלו גם היא עומדת שם וחשיב משתמר לדעת. הרא״ש ז״ל.
שאני גט דאיתיה בעל כרחה. פירוש וכיון דכן אי אפשר דתזכה לה חצרה בעל כרחה אלא כשהיא עומדת בצדו. מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי ולאו קל וחומר הוא ומה גט דאיתיה בעל כרחה וכו׳ פירוש בכל היכא דאיתיה בעל כרחו וכחו של מקנה עדיף מכוחו של קונה היה מן הדין דסגי לה טפי בכל דהו לא בעי עומדת בצד ביתה וכיון דעל כרחה הוא מה צורך לעומדת שם. הריטב״א ז״ל.
אמר ליה [לו] רב שימי לרב פפא: והרי גט אשה, שדעת אחרת, זו של הבעל, מקנה אותה, ובכל זאת אמר עולא שאם זרק גט בחצרה של אשה אינה נחשבת כמגורשת, אלא בדרך זו — והוא כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. השיב לו רב פפא: אינו דומה, שכן שאני [שונה] גט דאיתיה [שישנו] גם בעל כרחה, שאינו צריך להיות כלל מדעתה.
Rav Shimi said to Rav Pappa: But what about the case of a bill of divorce, where another mind, the husband, transfers its ownership to the wife, and nevertheless Ulla says with regard to one who threw a bill of divorce into his wife’s house or courtyard: But it is a valid divorce only if she is standing next to her house or next to her courtyard? Rav Pappa responded: A bill of divorce is different, as it is possible to give it to one’s wife even against her will.
הכל
(10) מַתְקֵיף לַהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה גֵּט דְּאִיתֵיהּ בְּעַל כׇּרְחָהּ אִי עוֹמֶדֶת בְּצַד בֵּיתָהּ וּבְצַד חֲצֵרָהּ אִין אִי לָא לָא מַתָּנָה דְּמִדַּעְתֵּיהּ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
Rav Sheshet, son of Rav Idi, objects to this response: But is it not an a fortiori inference? If in the case of a bill of divorce, which is valid even if it is given to the wife against her will, nevertheless if she is standing next to her house or next to her courtyard she does acquire the bill of divorce, and if not she does not acquire it, then in the case of a gift, which one can receive only willingly, is it not all the more so correct that the recipient must be next to his courtyard for the transaction to take effect?
ולאו קל וחומר הוא – מן הטעם הזה יש לדון דכ״ש לקנין אחר.
מה גט – דכי איתה בצד חצרה ולא ניחא לה למקנייה אפילו הכי קנייה לה חצרה אמרינן דאי איתה אין אי לא לא.
מתנה – דליתה בע״כ דאי אמרה לא בעינא לא קניא.
לא כ״ש – דכי אמרה בעינא צריכא שתהא בצד חצרה.
מתנה דמדעתיה לא כל שכן. הקשה ר״מ לימא חצר המשתמרת תוכיח דגבי גט אם אינה עומדת בצדה לא מגרשא וגבי מציאה ומתנה דכולי עלמא קניא. ויש לומר מה שיש חילוק בין מציאה ומתנה לגט בחצר המשתמרת דגבי גט בעינן עומדת בצד חצרה לאו היינו טעמא משום דלא דמיא לידה דשפיר דמיא לידה ואתיא מדעין הפרט דידה אלא סלקא דעתך דכל מה דלא ידעה במאי דיהיב לה לא מיקרי כריתות דבר הכורת בינו לבינה וכיון דשפיר דמי לידה דמציאה ומתנה קניא אבל חצר שאינה משתמרת דאמרת גבי גט אף על פי שעומדת בצדה לא מיגרשה והא לא מצית למימר משום דלא ידעה ביה ומשום כריתות אלא על כרחך משום דלא חשיב ידה ולהכי פריך השתא ומה גט דאפילו בעל כרחה איתיה לא חשיב חצר שאינה משתמרת כידה אף על גב דקאי גביה מתנה לא כל שכן ולא ידענא מנא ליה למר דחצר שאינה משתמרת לא מיגרשה ביה כשעומדת בצדה. עד כאן.
נראה לי דאיכא למיפרך מה לחצר המשתמרת שכן קונה במציאה אף בשאינו עומד בצדה תאמר בחצר שאינה משתמרת שאינה קונה במציאה כשאינו עומד בצדה. הרא״ש ז״ל.
ולדידי עיקר קושיין ליתא דלאו קל וחומר גמור מקראי הוא דנימא כך וכך יוכיח אלא כעין קל וחומר מסברא בעלמא. וכן הבנתי מדברי רש״י ז״ל שכתב יש לדון דכל שכן לקנין אחר משמע שהקל וחומר עשה אותו כל שכן. מ״ה נר״ו. עד כאן נמצא מפלפול מורנו הרב כמה״ר דוד אבן אבי זמרה נר״ו.
וכתב מהר״י אבוהב ז״ל וזה לשונו: ולאו קל וחומר הוא. פירש רש״י ז״ל מן הטעם הזה יש לדון דכל שכן לקנין אחר. אמר זה לפי שזו הקושיא אינו בדרך קל וחומר לפי שבכאן לא יש גזירה חמורה לשנאמר ומה בזה הקל נתנו גזירה חמורה בזה החמור לא כל שכן שזו הגזירה שצריך שיעמוד בצד חצרו אם תפול בנושא גט תהיה זו הגזירה קולא וכשתפול בנושא מתנה תהיה זו הגזירה חומרא. לזה אמר רש״י ז״ל שהקושיא בכאן אינה דרך קל וחומר אלא לימודה מכל שכן. עוד יש לעיין בזו הקושיא שנראה פירוש הקל וחומר ומה בנושא דגט שהסברא נותן דלא צריך שיהיה עומד בצדה אפילו דאין משתמרת עם כל זה אנו גוזרים שצריך לעמוד בצד חצרה מתנה שהסברא נותן שצריך לעמוד בצד חצרה לא כל שכן שצריך לגזור הדין שצריך לעמוד. וזה הקל וחומר הקדמותיו כוזבות שהרי לכולי עלמא יש להודות שבענין מתנה אין צריך לעמוד בצד חצרו כשיהיה חצר המשתמרת שכך הסכימו למעלה בענין מציאה והוא הדין מכל שכן בענין מתנה כיון דדעת אחרת מקנה אם כן הקל וחומר פריכא הוא דאיכא למיפרך חצר המשתמרת יוכיח. לזה תירץ הרמב״ן ז״ל אחד משני תירוצין אחד שיאמר רב ששת שאין הכי נמי שהסכימו למעלה שבחצר המשתמרת אין צריך לעמוד בצד חצרו אבל זה הדין יהיה דוקא במציאה שהוא הפקר אבל במתנה אין הדין כך אלא שהוא שוה לגט וצריך קנייה חמורה לקנות. שני שאף על פי שבכאן יקשה אין לחוש אחר שבמסקנא כל הקושיות מתורצות. ואחרים תירצו שזו הפירכא תהיה אמתית אם הנושא אשר עליו בנוי הקל וחומר לא יהיה אלא חצר שאינה משתמרת יש פירכא לומר חצר המשתמרת יוכיח. אבל זה אינו אמת שיש לדעת שבנושא דגט צריך שני תנאים חצר המשתמרת ושתהיה עומדת בצד חצרה אם כן חצר שאינה משתמרת בענין גט אין בו תקומה כלל ואין ראוי להזכירו בענין קניית הגט. עד כאן.
על תירוץ זה מתקיף [מקשה] רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: ולאו [וכי לא] קל וחומר הוא — ומה גט דאיתיה [שישנו] בעל כרחה ונתינתו נחשבת אפילו שלא מדעתה, ובכל זאת אי [אם] עומדת בצד ביתה או בצד חצרה — א ין [כן], הגט נקנה לה, אי [אם] לא — לא. מתנה שאין אדם מקבל אלא מדעתיה [מדעתו] לא כל שכן שאף כשיש דעת מקנה — חייב הקונה להיות בצד החצר!
Rav Sheshet, son of Rav Idi, objects to this response: But is it not an a fortiori inference? If in the case of a bill of divorce, which is valid even if it is given to the wife against her will, nevertheless if she is standing next to her house or next to her courtyard she does acquire the bill of divorce, and if not she does not acquire it, then in the case of a gift, which one can receive only willingly, is it not all the more so correct that the recipient must be next to his courtyard for the transaction to take effect?
הכל
(11) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי
Rather, Rav Ashi said that the distinction between the cases of a gift and a bill of divorce should be explained as follows:
אלא אמר רב אשי – לא תתלי טעמא משום דאיתה בעל כרחה אלא גבי מתנה היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה דכיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה להיטיב לה ואילו שלוחה שקיבל לה מתנה מי לא קני לה ואפילו אין עומדת בצדו חצרה נמי לא שנא הלכך גבי מתנה דזכות הוא לה אנן סהדי דניחא לה שתהא שלוחה וקנייא לה כשליח אבל גבי גט דחוב הוא לה לא ניחא לה שתהא שלוחה הלכך כי עומדת בצדה על כרחה ידה היא וידה קניא גבי גט על כרחה ואי לא לאו ידה הוא ולא שלוחה הוא טעמא דיש חילוק בין גט למתנה ואף על גב דתרוייהו דעת אחרת מקנה אותן משום דהך חצר אף על גב דאתרבאי משום יד כדאמרן לעיל (דף י:) לא גרעה משליחות דאי נמי לא אתרבאי מונתן בידה הוי נפקא לן חצר משליחות וכי אצטריך לרבויי משום יד משום קטן וקטנה דלתנהו בתורת שליחות אצטריך וכל היכא דאיתיה לשליחות איתיה לדין חצר הלכך גבי גט דחוב הוא לה אין חבין כו׳ כלומר אין אדם יכול לעשות שליח לחוב אדם שלא מדעתו וחצרו נמי לאו בתורת שליחות מצית לאתויי דתתגרש שלא מדעתה הלכך בגט לא תרבייה אלא משום יד ומה ידה דסמוכה לה אף חצירה בסמוכה לה.
בפרש״י בד״ה אלא אמר רב אשי כו׳ היינו טעמא דלא בעינן עומד אצלה כיון דמידה אתרבאי לא גרעה משלוחה כו׳ טעמא דיש חילוק כו׳ דא״נ לא אתרבאי מונתן בידה הוה נפקא לן חצר משליחות כו׳ עכ״ל לכאורה שהוא פירוש כפול והנראה דמהיינו טעמא כו׳ עד טעמא דיש חילוק כו׳ אינו מפרש״י אבל הוא לפי שיטת התוס׳ דא״נ חצר משום שליחות אצטריך ריבויא לחצר השתא דליכא לרבויי אלא דחצר משום יד הא דקאמר דלא גרעה משלוחה ע״כ היינו מסברא ומה שכתב אח״כ מהיינו טעמא דיש חילוק כו׳ הוא לפי שיטתו וניחא בפשיטות טפי דלא גרעה משליחות דבלאו ריבויא נמי נפקא לן חצר משליחות ולא אצטריך ריבויא לחצר אלא משום יד וק״ל:
Rather, Rav Ashi said that the distinction between the cases of a gift and a bill of divorce should be explained as follows:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.