(א-ב) ור׳ אלעזר סבר פטור. והאי דאמר – בב׳ דברין אינן ברשותו של אדם כו׳. משום ר׳ ישמעאל רביה – קאמר וליה לא סבירא ליה. וקיימא לן כר׳ ישמעאל.
(1) 
מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּ׳.
מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּוּ׳.in the name of Rabbi Yishmael that one is liable to pay for damage caused by a pit that he dug in the public domain, even if it is not his personal property?
פיס׳ המצניע את הקוץ ואת הזכוכית [וכו׳]2: אמר ר׳ יעקב אמר ר׳ יוחנן לא שאנו אלא מפריח אבל מצמצם פטור מצמצם מאי טעמא פטור. אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של3 בני אדם להתחכך בכתלים: תנו רבנן המצניע קוצותיו וזכוכיותיו בתוך כותלו של-חברו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפלו ברשות הרבים והזיקו חייב. אמר ר׳ יוחנן לא שאנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל. אמר רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של-חבירו ובא בעל דלי ונטל את דליו והזיק חייב בעל הבור: תנו רבנן חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהן וזכוכיותיהן בתוך שדותיהן ומעמיקין להן שלשה טפחים כדי שלא תעלם המחרישה. רב ששת שאדי להו בנורא רבא שאדי להו בדיגלת: אמר רב יהודה האי מאן דבאעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקים רבינא אמר מילי דאבות ואמרי לה מילי דברכות:
1. בהן אחר: כברישא. ספה״ב: ״אחר בהן״.
2. כ״י נ , דפוסים. בכ״י אוקספורד מארש 590 אין רמז להמשך.
3. דרכן של: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים: ״דרך״.
4. והוזק: ספה״ב, כ״י נ , דפוסים, ר״ח. כ״י אוקספורד מארש 590 : ״והזיק״
5. דר׳ יהודה לא קא פטר אלא בשעת...דמשרקי מחייב: רק בכ״י אוקספורד מארש 590 . חסר בספה״ב, כ״י נ , דפוסים.
6. בבא: כ״י נ , ספה״ב, דפוסים. חסר בכ״י אוקספורד מארש 590 .
7. שיטה הן ולית: כבר״ח. ספה״ב, כ״י נ , דפוסים רק: ״לית״.
סימן קנא
מתני׳ השופך מים בר״ה והוזק בהם אחד חייב בנזקו. אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. וליתא לדרב. אלא כשמואל קיי״ל דאמר כולן מבורו למדנו. וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים. וה״מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורים בין אפקרינהו בין לא אפקרינהו דכל תקלה בור הוא. וכן הלכה כדפרישית לעיל:
[שם]
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר״ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. אמר ר׳ יוסי לא שנו אלא במפריח אבל במצמצם פטור. מ״ט אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לעיל כי הוה בעי למפשיט מינה דר׳ יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב אסקינן מצמצם מ״ט פטור משום דהוה ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור בר״ה הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב. ופי׳ התם רש״י ז״ל לא שנו דגורר בקוצים חייב אלא במפריח ראשי הקוצים לרשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים אבל מצמצם לתוך שלו דהוה ליה ברשותו. אע״ג דהפקיר רשותו שהקצה לרה״ר פטור אלמא ס״ל לר״י מפקיר נזקיו חייב דקא מחייב מפריח ראשי קוצותיו לר״ה דהוה ליה דומיא דבור בר״ה. ומצמצם היינו טעמא דפטור דהוי בור ברשותו:
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית ברשות הרבים והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל לר״ה והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. אמר ר׳ יוסי לא שנו אלא במפריח אבל במצמצם פטור. מ״ט אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לעיל כי הוה בעי למפשיט מינה דר׳ יוחנן סבר מפקיר נזקיו חייב אסקינן מצמצם מ״ט פטור משום דהוה ליה בור ברשותו מכלל דחיובא דבור בר״ה הוא אלמא מפקיר נזקיו חייב. ופי׳ התם רש״י ז״ל לא שנו דגורר בקוצים חייב אלא במפריח ראשי הקוצים לרשות הרבים דהוה ליה בור ברשות הרבים אבל מצמצם לתוך שלו דהוה ליה ברשותו. אע״ג דהפקיר רשותו שהקצה לרה״ר פטור אלמא ס״ל לר״י מפקיר נזקיו חייב דקא מחייב מפריח ראשי קוצותיו לר״ה דהוה ליה דומיא דבור בר״ה. ומצמצם היינו טעמא דפטור דהוי בור ברשותו:
סימן קנב
ובמסקנא רבי קיי״ל דר׳ יוחנן סבר מפקיד נזקיו חייב ופסיקנא נמי דהלכתא כוותיה כדפרישי׳ לעיל בסמוך. מעתה ר״י סבר דבור ברשות הרבים חייב ובור ברשותו פטור וקיי״ל נמי הכי. וקשיא לי דהא (ד)לקמן בפ׳ שור שנגח את הפרה ת״ר החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשו׳ הרבים חייב זהו בור האמור בתורה דברי ר״י ר״ע אומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה. ואמר רבה בבור בר״ה דכ״ע לא פליגי דחייב מ״ט כי יפתח כי יכרה אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כש״כ. אלא שעל עסקי פתיחה באה לו ועל עסקי כרייה באה לו. לא נחלקו אלא בבור ברשותו ר״ע סבר בור ברשותו נמי חייב דכתיב בעל הבור בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנ׳ דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ור״י סבר מאי בעל הבור בעל התקלה אמר רחמנא דהיינו בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר נמי בורו. ורב יוסף אמר בבור ברשות הרבים כולי עלמא לא פליגי דמיחייב מ״ט בעל הבור אמר רחמנא בבור דאית ליה בעלים עסקי׳ דהיינו הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו. כי פליגי בבור ברשו׳ הרבים אי נמי הפקיר רשותו והפקיר בורו דר׳ ישמעאל סבר בור ברשות דרבים נמי חייב ור״ע סבר פטור. והשתא ר׳ יוחנן סבר ממה נפשך דלא כהלכתא. דאי סבר לה כרבה. בשלמא ברשות הרבים סבר ככולי עלמא דבור ברשות הרבים לכ״ע חייב. אלא בור ברשותו סבר כר׳ ישמעאל ולא כר׳ עקיבא ואנן קיי״ל כר״ע לגבי ר׳ ישמעאל. ור׳ יוחנן גופיה סבר בפ׳ הכותב הלכה כר״ע מחבירו ור׳ ישמעאל חבירו דר״ע הוה וקיי״ל נמי רבה ורב יוסף הלכה כרבה. מעתה היאך פסקי דברבותא הלכה כר׳ יוחנן דמסתמא הלכה כרבה דבתראה וקיי״ל הילכתא כרב יוסף כ״ש דתיקשי דבור ברשות היחיד אתיא דלא ככ״ע. ובבור ברשות הרבים אתי כר״י ודלא כר״ע. וכי דחי נמי לעיל לא לעולם אימא לך מפקיר נזקיו פטור ובור ברשותו חייב ומצמצם מ״ט פטור משום דאיתמר עלה אמר רב אחא בריה דרב איקא לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. פי׳ רש״י ז״ל וזה שנתחכך והוזק הוי משונה אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברשות הרבים היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירו והפקירו למקום מהלך בני אדם א״כ סבר ר׳ יוחנן בור ברה״ר פטור בור ברשותו חייב. א״כ לרבה דקיי״ל כוותיה הוי ר״י בבור ברה״ר לא לכולי עלמא. ובבור ברשותו כר״ע. לרב יוסף ובבור ברשות היחיד הוי לכ״ע. ובור ברה״ר כר״ע ואנן קיי״ל כרבה. מיהו בהא ליכא קפידא דהא איסתיים דר״י הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב ובור ברה״ר חייב. וה״ה הפקיר רשותו והפקיר בורו:
ונראה בעיני דר׳ יוחנן סבר כר״ע ואליבא דרבה דבין בור ברה״ר ובין בור ברה״י חייב הילכך מפקיר נזקיו חייב. דהיינו בור ברה״ר ומצמצם היינו טעמא דפטור לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. וזה שנתחכך והוזק הוי משונה. אבל שאר נזקין דברשותו חייב. ומפריח דהוי ברה״ר היינו טעמא דחייב דהוי בור ברה״ר. ותדע דהא איסתיים דר״י הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב. ואיתמר עלה דרב אחא בר יעקב דטעמא דמצמצם פטור לפי שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים הא לאו הכי בור ברשותו חייב. וא״ש דפסקי רבוותא כר״י דהא קיי״ל נמי כרבה וקיי״ל כר״ע:
סימן קנג
וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ״ל בפ׳ שור שנגח את הפרה דהילכתא כרבה דקיי״ל דכל רבה ורב יוסף הילכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה. וקיי״ל הלכה כר״ע מחבירו. הילכך לא שנא בור ברה״ר ולא שנא בור ברה״י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב עכ״ל. וכן כתב מ״ו רבי׳ אבי העזרי זצ״ל:
[שם]
ת״ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרה״ר והזיק חייב המצניע אמר״י לא שנו דחייב המצניע אלא בכותל רעוע דהוה ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו ויפלו הקוצים ויזיקו אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב דהוה ליה לאצנועי׳ כשמצאן אבל המצניע לא פשע כלום הואיל וכותל הוה בריא לית ליה לאסוקי אדעתיה:
ת״ר המצניע קוצותיו וזכוכיותיו לתוך כותלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפל לרה״ר והזיק חייב המצניע אמר״י לא שנו דחייב המצניע אלא בכותל רעוע דהוה ליה למצניע לאסוקי אדעתיה שכותל זה עומד לסותרו ויפלו הקוצים ויזיקו אבל בכותל בריא המצניע פטור ובעל הכותל חייב דהוה ליה לאצנועי׳ כשמצאן אבל המצניע לא פשע כלום הואיל וכותל הוה בריא לית ליה לאסוקי אדעתיה:
סימן קנד
אמר רבינא זאת אומרת המכסה את בורו בדליו של חבירו כלומר בכיסוי של חבירו ובא בעל דלי ונטל דליו חייב בעל הבור דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו. פשיטא התם הוא דלא הוה ידע למצניע לאודועיה שהוא נוטל את דליו. קמ״ל רבינא דלאו היינו טעמא:
ת״ר חסידים הראשונים היו מצניעין קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהם ומעמיקים להם ג׳ טפחים כדי שלא יעכב המחרישה ובירושלמי מפרש שלא תעלם המחרישה. רב ששת שדי להו בנורא. רבא שדי להו בדיגלת. נהר חידקל מתרגמי׳ דיגלת. אמר רב יהודה האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין כגון הא דקתני מצניעין קוצותיהם. רבינא אמר מילי דאבות משה קבל תורה מסיני. ואמרי לה מילי דברכות. מסכת ברכות:
[שם]
מתני׳ המוציא תבנו וקשו לרה״ר ואת פסולת של זיתים לרה״ר לזבלים שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. וההופך את הגלל לרה״ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב״ג אומר כל המקלקלין (פטורין) לרה״ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקוד׳ בהן זבה. לימא מתניתין דלא כר׳ יהודה דתניא ר׳ יהודה אומר בשעת הוצאות זבלים אדם מוציא זבלו לרה״ר וצוברו כל שלשים יום ורשאי להניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יהו מקפידין על כך. אלמא ס״ל לר׳ יהודה דאם הוזק בהן אחר פטור. אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור״י היא דאפי׳ ר׳ יהודה ס״ל שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי דעדיין לא נעשו זבלים וקשין הן ומחליקין. וכי קאמר ר״י דפטור בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כ״כ ואפי׳ בשעת הוצאת זבלים קמיירי מתניתין:
מתני׳ המוציא תבנו וקשו לרה״ר ואת פסולת של זיתים לרה״ר לזבלים שירקבו התבן והקש ונעשין זבל לזבל שדות וכרמים והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהן זכה. וההופך את הגלל לרה״ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו. רשב״ג אומר כל המקלקלין (פטורין) לרה״ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקוד׳ בהן זבה. לימא מתניתין דלא כר׳ יהודה דתניא ר׳ יהודה אומר בשעת הוצאות זבלים אדם מוציא זבלו לרה״ר וצוברו כל שלשים יום ורשאי להניחו שם כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ לישראל שלא יהו מקפידין על כך. אלמא ס״ל לר׳ יהודה דאם הוזק בהן אחר פטור. אמר רב נחמן מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים ור״י היא דאפי׳ ר׳ יהודה ס״ל שלא בשעת הוצאת זבלים חייב. רב אשי אמר תבנו וקשו תנן משום דמשרקי דעדיין לא נעשו זבלים וקשין הן ומחליקין. וכי קאמר ר״י דפטור בזבל קאמר דמוציא אדם זבלו שאינו נוח להחליק כ״כ ואפי׳ בשעת הוצאת זבלים קמיירי מתניתין:
סימן קנה
רבינו יצחק האלפסי זצ״ל כתב דליתא לדר״י דפטר בשעת הוצאת זבלים דהא אוקימנא בסוף ב״מ בשיטה דאמר אביי רשב״ג ור׳ יהודה ור׳ שמעון כולהו ס״ל כל שנתנו חכמי׳ רשות (להלך) אם הזיק פטור מלשלם וכל כי האי גוונא לית הלכתא כחד מנייהו. ומו״ר אבי העזרי זצ״ל פי׳ כתב דיתכן להיות הלכה כשיטה. והא דאמרי׳ באיזהו נשך ההוא שיטה איתמר. ה״פ מכח רבים לא יהא הלכה אם לא מהכרעה אחרת דשיטה לא הוי כרבים. ובפ״ב דקידושין פירשתי השיטות וחברתי אותם:
מתני׳ המוציא תבנו וקשו וגפתו לרה״ר לזבלים והוזק בהם אחר חייב בנזקו. רשב״ג אומר כל המקלקלים ברה״ר שהזיקו חייבים לשלם וכל הקודם זכה:
בד״ה מתני׳ שלא כו׳ מדקאמר שע״מ כן כו׳ ועוד מדלא קתני כו׳ עכ״ל ר״ל דלפום תירוצם דהוה משמע ליה למקשה נמי מתני׳ דהתם דרשות להוציא ואפ״ה אם הזיק משלם וא״כ מאי קשיא ליה התם מעיקרא מברייתא ר״י אומר בשעת כו׳ נימא נמי הכי דאע״ג דרשות הוא להוציא ל׳ יום אפ״ה אם הזיק חייב לשלם ותירצו דהוה משמע ליה טפי מברייתא דפוטר מדקתני שע״מ כן כו׳ ועוד מדלא כו׳ וק״ל:
משום [בשם] ר׳ ישמעאל שאדם חייב על הבור אף שאינו ברשותו!
in the name of Rabbi Yishmael that one is liable to pay for damage caused by a pit that he dug in the public domain, even if it is not his personal property?
הכל
(2) לָא קַשְׁיָא הָא דִידֵיהּ הָא דְרַבֵּיהּ.:
The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, that he is exempt, is his own opinion, whereas that ruling, that he is liable, is the opinion of his teacher Rabbi Yishmael, and he disagrees with it.
ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] — שיטה דידיה [שלו], שסבור שעל נזקים שאינם שלו פטור. הא [זו] — דרביה [של רבו], כלומר, שאמר בשם ר׳ ישמעאל שסבור שחייב על נזקים אלה, אף כי הוא עצמו אינו סובר כן.
The Gemara answers: This is not difficult. This ruling, that he is exempt, is his own opinion, whereas that ruling, that he is liable, is the opinion of his teacher Rabbi Yishmael, and he disagrees with it.
הכל
(3) מתני׳ מַתְנִיתִין : אהַשּׁוֹפֵךְ מַיִם ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ ב הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים חַיָּיב בְּנִזְקָן.:
MISHNA: In the case of one who pours water in the public domain, and another person in-curred damage due to it, the one who poured water is liable to pay for his damage. In the case of one who conceals a thorn or a piece of glass in his wall adjacent to the public domain, or one who puts up a fence of thorns, or one who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and others incurred damage due to any of these, he is liable to pay for their damage.
והמצניע דבר היזק בכותלו של חבירו סמוך לרשות הרבים ובא בעל הכותל וסתר את כותלו ונפלו לרשות הרבים והזיק, חייב המצניע ופטור בעל הכותל.
השופך את המים לרשות הרבים וכו׳ – אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנשטפו כליו במים וכו׳. אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו – נוסח אחר: כדו פשר. וקמיתא עיקר, שהרי נפשרה כדו לדברי הכל1 פטור, כדאיתה לעיל. אלא הכי פירושא, מדקתני מתני׳ השופך את המים לרשות הרבים ואוקימתא בנטפו כליו במים שמע מינה דלא אפקרינהו, דאי אפקרינהו בין לרב2 בין לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים, ולמאי שדנהו ברשות הרבים? בודאי לעשות מהם טיט ורפש מעפר רשות הרבים {בדריסת רגלי האדם והבהמה},3 ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב, שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב, וגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו.
אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חד בימות החמה וכו׳ – פירוש: מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש, שאין הקרקע מתלחלח לעשות רפש עד שיובלעו המים כלן? לא, דלא תמו מיא ועדיין הם בעין ולא נעשה בהן רפש, הלכך לגבי אדם קרקע עולם הוא ופטור. עוד השיב לו רב הונא, אם כן תרתי למה לי? כלומר, דהא תנא ליה לעיל בנשברה כדו, וההיא נמי על כרחיך בדלא תמו מיא אוקמת לה, ואם כן תרתי למה לי? אלא שמע מינה ההיא בדלא תמו מיא ובנטפו כליו במים, והך בדתמו מיא ובנזקי גופו, ושני ליה חדא בימות החמה וכו׳. גירסא אחרינא: מסתברא דתמו מיא, דאי לא תמו מיא תרתי למה לי? והכי פירושו: רב הונא גופיה קאמר {ליה ד}מסתברא4 דהך בתמו מיא ונעשו רפש, ואפילו בנזקי גופו, וההיא דלעיל בדלא תמו מיא ובנזקי כליו, דאי תרויהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו תרתי למה לי? ושני ליה חדא בימות החמה וכו׳. והראשונה יותר נכונה, דאי כאחרונה מאי מסתברא? והא כבר אקשי ליה דריפשו הוא וליחיב. ואם איתה להך נסחא הכי איתא, אלא מסתברא דהך5 בדתמו מיא, והך דלא תמו מיא, דאי בדלא תמו מיא נמי תרתי למה לי? ועם כל זה הראשונה יותר מאושרת, והמבין יבין. ואי קשיא לך מאי דוחקיה דרב? לאוקומי לתרויהו בלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמה כרב הונא! ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך, ואי כדרב הונא ליתנינהו לתרויהו או בשופך או בנשברה כדו וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו, אלא שמע מינה דחד6 גונא נינהו ושופך דומיא דנשברה כדו, מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עבד איסורא, דהייני בימות הגשמים, דקעביד ברשות. ותסברא כי איירי גלל מקמי דלישני רב נחמן בר יצחק דהתם ודאי סברי׳ למימר למאן דאמר קנסו גופו משום שבחו לאלתר קנסינן, אבל השתא דשני רב נחמן דבדבר שאין בו שבח לא קנסו גופו ליכא למרמי גלל. מיהו איבעיא לן בדבר שיש בו שבח אי קנסי ליה לאלתר, הואיל וסופו לבוא לידי שבח, או דילמא כל זמן שאין בו שבח כגלל הוי ולא קנסו גופו. והכא בהלכה ואין מורין כן קמיפלגי. תנא קמא סבר קנסו גופן משום שבחן אלא שאין מורין כן, והכי קאמר כל הקודם בהן זכה אגופן נמי, וכי אתי לקמן אמרינן ליה אסורה משום גזל אגופן. ורב אדא בר אהבא סבירא ליה כרשב״ג.
1. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד: ״לרשות הרבים״ (פיענוח ראשי תבות דומים באופן שונה).
2. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״בין לרב״.
3. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״בדריסת... והבהמה״.
4. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״ליה״ וכתוב רק ״מסתברא״.
5. כן תוקן בדפוס ראשון. בכ״י לונדון 852: ״דאי״.
6. כן בכ״י לונדון 852. בשטמ״ק בשם הראב״ד: ״תרי״.
מתני׳ השופך את המים ברשות הרבים וכול׳ – ר״ח ז״ל אמ׳ רב הונא אמ׳ רב לא שנו, [ד]חייב, אלא שנטנפו כליו במים, אבל הוא עצמו פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקו, ומקשינן אדרב לא יהא אלא כרפשו, פיר׳, מלשון ויגרשו מימיו רפש וטיט, וכי המטיל חברו ברפש והוזק בגופו פטור, ופריק בדתמן מיא, דלא ברפשו הוזק, ואקשינן לרב ותרתי למה לי, פיר׳ תנן נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים כול׳.
רשצז״ל: והגודר גדרו בקוצים – פיר׳ שעשה גדרו של קוצים דסתם גדר של אבנים דכתיב וגדר אבניו נהרסה1. תניא כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וכול׳, ביבותיהן פיר׳ צינורות המקלחין שופכין של מי תשמיש הבית לרשות הרבים בימות החמה אין להן רשות מפני קילקול הרבים ובימות הגשמים אין לחוש שהרי מטונפות ועומדות. ומאי אשמעינן רבינא, מהו דתימא לא דמו דהתם משום הכי ליכא חיובא לבעל הכותל דלא הוה ידיע ליה למצניע דלא אודעיה שיבוא הלה ויטול קוציו, אבל בעל הדלי דידיע לבעל הבור מיבעי ליה לאודועיה שהוא נוטל את דליו, אשמעינן רבינא דלאו הינו טעמא. ליקיים מילי דנזיקים פיר׳ מגלגול הזיקו אפילו ברשות הרבים2. עד הנה מדברי רשצז״ל.
1. משלי כ״ד.
2. ברש״י לפנינו ליתא, וכ״ה בראשונים בסוגיין.
המשנה השניה והכונה בה ככונת מה שלפניה השופך את המים ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו אמר המאירי השופך את המים וכו׳ חייב ודבר זה מטעם בור והילכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור ומ״מ לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין היאך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אע״פ שלא הפקירה בור הוא אם בכלים הרי בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותה בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשי ידיו כמו שבארנו למעלה:
ומ״מ לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים ומ״מ אני תמה אם נבלעו המים אע״פ שנשאר בהם לחות המחליק היאך אפשר שלא הפקירן ומפני זה איני רואה לגרוס בגמרא דתמו מיא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא יתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור ר״ל זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאן ונעשו טיט עם העפר ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דלא תמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע הגמור ומ״מ לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו:
והגודר את גדריו בקוצים פרשו בגמ׳ דוקא במפריח ר״ל שהוציא ראשיהן ומטעם בור אבל אם לא הפריחן אבל צמצמן שוה בשוה ואינן יוצאות אלא כיציאת הכותל פטור אע״פ שאין זה רשותו הגמור מ״מ אחר שאין דרך בני אדם להתחכך בכותלים הרי זה כנכנס ברשותו או כמשנה:
וגדר שנפל ברשות הרבים ר״ל שהזיק בשעת נפילה והענין בשהיה רעוע ונתנו לו בית דין זמן להפילה ועבר זמנו ואם לאחר נפילה אף בבריא חייב אם נתכון לזכות בעפרה ולא הפקירה כמו שיתבאר:
וכל הקודם בכל אלו ונטלן זכה שהפקר בית דין הוא ומ״מ בעפר הגדר ואבניו פרשו בה הרבה מפרשים דוקא בשנתנו לו זמן ועבר:
א משנה השופך מים ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב השופך בנזקו. המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית באדמה, וכן הגודר את גדרו שבין רשותו לרשות הרבים בקוצים, וכן גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים — הרי זה חייב בנזקן.
MISHNA: In the case of one who pours water in the public domain, and another person in-curred damage due to it, the one who poured water is liable to pay for his damage. In the case of one who conceals a thorn or a piece of glass in his wall adjacent to the public domain, or one who puts up a fence of thorns, or one who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and others incurred damage due to any of these, he is liable to pay for their damage.
הכל
(4) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּנִטְנְפוּ כֵּלָיו בְּמַיִם אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ.
GEMARA: With regard to the case of one who pours water in the public domain, Rav says: They taught that he is liable only when the clothes of one who slipped were soiled by the dirty water, but if the one who slipped himself was injured, the one who poured the water is exempt, as it is the impact with the ground that injured him, not the water.
ואמ׳ רב יהודה אמ׳ רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור. ותנן נמי השופך את המים ברשות הרבים והוזק כול׳, ואמ׳ רב הונא אמ׳ רב לא שנו אלא שנטנפו כליו כול׳, ופרקינן חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים, כלומר בין בימות החמה בין בימות הגשמים חייב בכליו ופטור בגופו, דתניא1 כל אילו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע״פ שיש להן רשות אם הזיקו חייבין לשלם.
1. לעיל ו,א.
ב גמרא על מה ששנינו במשנה שהשופך מים ברשות הרבים חייב בנזקם, אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו (נתלכלכו) כליו של העובר במים, אבל הוא עצמו שהוחלק בהם ונפל וניזוק — פטור השופך, כי קרקע עולם הזיקתו ולא המים.
GEMARA: With regard to the case of one who pours water in the public domain, Rav says: They taught that he is liable only when the clothes of one who slipped were soiled by the dirty water, but if the one who slipped himself was injured, the one who poured the water is exempt, as it is the impact with the ground that injured him, not the water.
הכל
(5) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב גלֹא יְהֵא אֶלָּא כְּרִפְשׁוֹ.
Rav Huna said to Rav: Why should he be exempt from paying restitution for the injury? Even if the water that he poured is considered only like his filth that he tossed in the public domain, he should be liable. Since the muddy ground caused the injury, and the mud belongs to him, as it results from the addition of his water to the dirt, he should be liable.
אמר רב הונא אמר רב: לא שנו חייב אלא שנטנפו כליו במים, אבל הוא עצמו פטור מאי טעמא? קרקע עולם הזיקתו.
ומקשי׳ אדרב: לא יהא אלא בריפשו – פי׳ מלשון ויגרשו מימיו רפש וטיט, וכי המטיל חבירו ברפש והוזק גופו פטור?
לא יהא אלא כרפשו – המשליך זבלו ברה״ר מי לא מיחייב כי לא הפקירו ה״נ רפשו הוא דאזקיה שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט ושלו הוא מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב בו כלים.
לא יהא אלא כרפשו – הא דלא דייק הכי לעיל (דף כח.) בהוחלק אחד במים משום דהתם לא איירי כששפכם בכוונה אבל הכא תנא השופך משמע ששפכם בכוונה במקום שנעשין רפש וטיט א״נ ברישא קתני הוחלקו משמע דלא עשו המים אלא החלקה אבל הכא קתני הוזק משמע שבמים עצמן הוזק.
{שמעתא דשופך מים ברה״ר}
אמר ליה רב הונא לרב: לא יהא אלא כרפשו – פירוש: מדקתני שופך, אלמא שופכים נינהו כמו רפש וטיט. וכשם שההופך את הגלל לרשות הרבים חייב בין בנזקי אדם בין בנזקי כלים, כך זה יהא חייב.
אמר ליה: מי סברת דלא תמו מיא, לא, בדתמו מיא אני אומר כן, שהקרקע היא המזקת לאדם, ולא המים. שהאדם אינו ניזוק במעט לחלוחית מים כמו הכלים, שהם מיטנפין בכל שהוא, אבל האדם אין נזקו אלא החלקה שהוא מחליק שם ונתקל בקרקע, ונמצא שהחלקה הזיקתהו ולא המים. ולא דמי לשור שדחף.
ותרתי למה לי, הא תנינא ואמרה רב חדא זימנא, בשנשברה כדו וכו׳.
לא יהא אלא כרפשו. ואם תאמר אמאי לא אקשי ליה הכי לעיל גבי נשברה כדו דאמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים. י״ל דהתם היינו משום דקתני והוחלק אחד דמשמע שלא הוזק בהן אלא שהוחלק בהן, והכא תנן: והוזק בהן. ועוד דהכא תנן: השופך, דמשמע ששפכן לדעת לגבל בהן את הטיט.
אמר ליה רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו. גירסא אחרת כדו פשר וקמייתא עיקר שהרי נפשרה כדו לרשות הרבים פטור כדאיתא לעיל. אלא הכי פירושו מדקתני מתניתין השופך מים לרשות הרבים ואוקימנא בנטנפו כליו במים שמע מינה דלא אפקרינהו דאי אפקרינהו בין לרב בין לשמואל בור נינהו ופטור על נזקי כלים ולמאי שדינהו ברשות הרבים בודאי לעשות מהן טיט ורפש מעפר רשות הרבים בדריסת רגלי האדם והבהמה ואם כן הוא עצמו אם הוזק בו יהא חייב שהרי המגבל טיט ברשות הרבים והוזק בו אדם חייב שגם זה הטיט שלו הוא לכל נזקיו. אמר ליה מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא ותרתי למה לי חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים. ויש גורסים מסתברא דתמו מיא דאי לא תמו תרתי למה לי והכי פירושו רב הונא גופיה קאמר ליה דמסתברא דהך בדתמו מיא וחייב בנזקי גופו וההיא דלעיל דלא תמו מיא ובנזקי כליו דאי תרוייהו בדלא תמו ובנזקי כליו תרתי למה לי ושני ליה חדא בימות וכו׳. ואי קשיא לך ומאי דוחקיה לאוקמי לתרווייהו בדלא תמו מיא ובנזקי כליו לוקמא כרב הונא. ואיכא למימר משום דקתני חדא בנשברה כדו וחדא בשופך ואי כרב הונא ליתנינהו לתרווייהו או בשופך או בנשברה כדו וחדא בנזקי כליו וחדא בנזקי גופו אלא שמע מינה תרי גוונא נינהו ושופך דומיא דנשברה כדו מה התם דלא עביד איסורא אף הכא דלא עביד איסורא דהיינו בימות הגשמים דעביד ברשות. הראב״ד ז״ל.
אמר ליה [לו] רב הונא לרב: מדוע יפטר אם נחבט אדם בקרקע? לא יהא דינם של המים שנשפכו באותו המקום אלא כרפשו (הבוץ שלו) שהזיק ברשות הרבים שהרי עשו מים אלה טיט, וטיט זה שייך לו, וחייב על נזקיו!
Rav Huna said to Rav: Why should he be exempt from paying restitution for the injury? Even if the water that he poured is considered only like his filth that he tossed in the public domain, he should be liable. Since the muddy ground caused the injury, and the mud belongs to him, as it results from the addition of his water to the dirt, he should be liable.
הכל
(6) מִי סָבְרַתְּ דְּלָא תַּמּוּ מַיָּא בִּדְתַמּוּ מַיָּא.
Rav responded: Do you maintain that this is a case where the water was not absorbed into the ground? It is a case where the water was absorbed, leaving only moist dirt. Since there is no mud there that can be deemed as belonging to the one who spilled the water, he is exempt from liability.
בדתמו מיא – פירוש בתמו מיא נמי איירי וניחא ליה לאוקמי בין תמו בין לא תמו ודוקא בכלים מלאוקמי דוקא בלא תמו ובין בכלים ובין בעצמו וא״ת ואי תמו מיא סתמא מפקר להו והוי בור ופטור בו הכלים וי״ל דלא תמו כל כך שלא יהא עדיין ראויין לשום דבר ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו.
גירסא דייקא: מי סברת דתמו מיא לא דלא תמו מיא. והכי קאמר מי סברת דתמו מיא ונעשו רפש וטיט לא דלא תמו מיא דעדיין צלולין הן ואין כאן רפשו אלא מימיו.
לא דתמו מיא. הקשה ר״י אם כן מסתמא אפקרינהו ואם כן היכי מחייב אכלים. ופירש ר״י דסבירא ליה לרב דהך דהשופך סיומא דרבי יהודה היא דמחייב אנזקי כלים בבור. וקשה דאם כן היכי משני חדא בימות הגשמים דחייב והא רבי יהודה פוטר ברשות לקמן. וי״ל דרב יסבור כברייתא קמייתא דלקמן דתלי טעמא ברשות דמצוה דמשמע בהדיא דרשות בית דין לא מהני ופליג אברייתא בתרייתא דתלו לה ברשות בית דין. מיהו לשמואל אין צריך לומר דפליגי אלא דההיא דנר חנוכה לרבנן קתני להו ולדידהו אפילו רשות דרשות בית דין מהני אלא לדידכו אודו לי מיהת בנר חנוכה משום דהוי רשות מצוה. כן נראה לי.
בגמרא ותרתי ל״ל. אמתני׳ דלעיל לא שייך לומר שהיא מיותרת דהא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דר״מ ור״י כדאוקמינן לעיל בנתקל פושע אלא עיקר הקושיא דמתני׳ דהכא מיותרת דהשופך משמע במתכוון ובהא כ״ע מודו דחייב וק״ל:
ענה לו: מי סברת [האם סבור אתה] שמדובר שלא תמו נבלעו ויבשו מיא [המים] ונעשו רפש? כאן מדובר במקרה שכבר תמו מיא [המים] ונשארה רק לחלוחית, וממנה נתלכלכו בגדיו.
Rav responded: Do you maintain that this is a case where the water was not absorbed into the ground? It is a case where the water was absorbed, leaving only moist dirt. Since there is no mud there that can be deemed as belonging to the one who spilled the water, he is exempt from liability.
הכל
(7) וְתַרְתֵּי לְמָה לִי.
The Gemara asks: But if the mishna’s ruling refers only to the soiling of the pedestrian’s clothes, why do I need two mishnayot to state this halakha? According to Rav, this halakha was already addressed in the previous mishna, with regard to a jug that broke, causing a pedestrian to fall and his clothes to become soiled.
ואקשי׳ לרב ותרתי למאי1 לי? – פי׳ תנן: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחר במים כו׳, ואמר רב יהודה אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור. ותנן נמי: השופך מים ברשות הרבים והוזק כו׳, ואמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא שנטנפו2 כליו.
1. כן בכ״י לונדון. בעדי נוסח של הבבלי: ״למה״.
2. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194: ״שנטפו״.
ותרתי למה לי – לאשמעינן במתניתין טינוף כלים והא תנינא לעיל נשברה כדו ברה״ר והוחלק אחד במים ואוקמה רב נמי בדלא הפקירן ובטינוף כלים.
ושאל: אם כן תרתי [שתים] שתי הלכות בענין ניטנפו כליו למה לי? שהרי לשיטת רב כבר נאמרה הלכה זו במשנה הקודמת בענין הכד שנשבר והתלכלכו בגדיו במימיו!
The Gemara asks: But if the mishna’s ruling refers only to the soiling of the pedestrian’s clothes, why do I need two mishnayot to state this halakha? According to Rav, this halakha was already addressed in the previous mishna, with regard to a jug that broke, causing a pedestrian to fall and his clothes to become soiled.
הכל
(8) חֲדָא בִּימוֹת הַחַמָּה וַחֲדָא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
The Gemara answers: One halakha was stated with regard to a case where this occurred in the summer, the dry season, and one with regard to a case where it occurred in the rainy season.
ופרק׳: חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים – כלומר בין בימות החמה בין בימות הגשמים חייב ופטור בגופו. דתניא: כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, בימות החמה1 אין להן רשות. בימות הגשמים אף על פי שיש להן רשות אם הזיקו חייבין לשלם.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון 27194 חסר: ״בימות החמה״.
ושאלו עוד בגמרא למה הוצרך לשנות משנה זו והרי כבר יצא לנו זו מנשברה כדו והוחלק אחר במים שאם על ידי אונס חייב כל שכן בשופך ופרשוה לחדש בה שאף בזמן שאדם מורשה בכד כגון בימות הגשמים חייב שכל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן בימות החמה אין להם רשות בימות הגשמים אע״פ שיש להם רשות אם הזיקו חייבין לשלם:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא בארנוהו:
חדא בימות הגשמים. ואף על גב דכבר תנייה בפרק קמא הצד השוה לאתויי הא דתני כל אלו שאמרו פותקין וכו׳ אפשר דתני והדר מפרש. אי נמי רב הכא לימא לאתויי מילי אחריני דמייתי לעיל בפרק קמא ומאן דאמר לעיל לאיתויי הא דתניא כל אלו שאמרו וכו׳ ליעבד צריכותא אחרינא. הר״ש ז״ל.
ח״מ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז״ל השופך את המים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב ודבר זה מטעם בור והלכך דוקא בנזקי גופו ואין אומרים קרקע עולם הזיקתהו שהרי פסקנו להבלו וכל שכן לחבטו ובנזקי כלים פטור. ומכל מקום לדעת גדולי הפוסקים שפסקו להבלו ולא לחבטו צריך לעיין האיך מעמידין משנה זו אחר שהוחלט גם כן לפסוק שכל תקלה אף על פי שלא הפקירה בור הוא אם בכלים בור הוא ואם בגופו הרי קרקע עולם הזיקתהו עד שחכמי הדורות שלפנינו מעמידין אותו בשעת שפיכה ועיקר הדברים שלא פסקו להבלו ולא לחבטו אלא בבור ממש שלא נתקל במעשה ידיו ומכל מקום לענין פירוש לדעת רב שאמר להבלו ולא לחבטו מפרש משנתנו בשלא הפקירן ולענין נזקי כלים. מכל מקום אני תמה אם נבלעו המים אף על פי שנשאר בהם לחות המחליק האיך אפשר שלא הפקירן. ומפני זה אני רואה לגרוס בגמרא אלא דלא תמו מיא והוא ששאלו בה לדעת רב מפני מה לא נתחייב בנזקי אדם והרי אלו כרפשו הגמור רוצה לומר זבלו שהוציא או טיט שלו שהרי המים לצורך הוציאם ונעשו טיט עם העפר. ופירש בו מי סברת דתמו מיא ונבלעו בעפר הכנוס עד שנעשה טיט לא דתמו מיא ואין שם אלא עפר הכנוס ולא טיט ונמצאת החבטה בקרקע. ומכל מקום לענין פסק אין אנו צריכין לכך שהכל בור הוא בין תמו בין לא תמו. ע״כ.
The Gemara answers: One halakha was stated with regard to a case where this occurred in the summer, the dry season, and one with regard to a case where it occurred in the rainy season.
הכל
(9) דְּתַנְיָא כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ פּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה אֵין לָהֶן רְשׁוּת וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶם רְשׁוּת ואע״פ וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּרְשׁוּת אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם.:
As it is taught in a baraita: With regard to all those people who engage in activities that the Sages stated are permitted, i.e., those who open [potkin] their gutters and drain the sewage from their houses into the public domain, and those who flush out the water from their caves, where foul-smelling water was stored, into the public domain, during the summer they do not have permission to do so, while during the rainy season they have permission to do so, since the street is rained upon in any event and thereby washed. And although all these people perform their actions with permission, if they cause damage they are liable to pay for it. Because of the difference between the summer and the rainy season with regard to whether it is permitted for one to pour water into the public domain, both mishnayot are necessary, one for each season. This is in order to teach that even in the rainy season, when it is permitted to pour water into the public domain, one is nevertheless liable to pay for damage resulting from the water.
כל אלו שאמרו – חכמים מותרין לקלקל ברה״ר ואלו הן פותקין ביבותיהן לקלח שופכין שלהם ברה״ר כו׳ ביב צינור המקלח שופכין של מי תשמיש הבית לרה״ר.
כללא דמילתא כל דבר שאדם מוציא לרשות הרבים והיזיק חייב המוציא בין הפקירו בין לא הפקירו. ואפילו הוציא ברשות בית דין, כגון גורפין מערותיהן ופותקין ביבותיהן ומוציא זבלו, אם היזיקו חייב.
והסבר להבדל בדברים, ממה דתניא [ששנינו בברייתא]: כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן (פותחים את הביב המנקז את השפכים מביתם) לרשות הרבים, וגורפין (מנקים ומוציאים) החוצה את מי מערותיהן שהיו מכונסים בהן מים שריחם רע, שבימות החמה אין להן רשות לעשות זאת, ובימות הגשמים כיון שבין כה וכה יורד גשם יש להם רשות, ואף על פי שכל אלו ברשות הם מוציאים את המים, אם הזיקו אותם המים — חייבין לשלם. וכיון שיש הבדל לענין רשות לשפוך מים בין ימות החמה וימות הגשמים, היה צורך לשנות גם משנה ראשונה וגם משנה זו, שאף ששפך ברשות — חייב בנזקים.
As it is taught in a baraita: With regard to all those people who engage in activities that the Sages stated are permitted, i.e., those who open [potkin] their gutters and drain the sewage from their houses into the public domain, and those who flush out the water from their caves, where foul-smelling water was stored, into the public domain, during the summer they do not have permission to do so, while during the rainy season they have permission to do so, since the street is rained upon in any event and thereby washed. And although all these people perform their actions with permission, if they cause damage they are liable to pay for it. Because of the difference between the summer and the rainy season with regard to whether it is permitted for one to pour water into the public domain, both mishnayot are necessary, one for each season. This is in order to teach that even in the rainy season, when it is permitted to pour water into the public domain, one is nevertheless liable to pay for damage resulting from the water.
הכל
(10) הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ [וְכוּ׳].: א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן דלֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַפְרִיחַ אֲבָל מְצַמְצֵם לָא מ״ט מַאי טַעְמָא פָּטוּר אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא ה לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים.
§ It is stated in the mishna that one who conceals a thorn or a piece of glass, or one who puts up a fence of thorns, is liable to pay for damage resulting from them. Rabbi Yoḥanan says: They taught that he is liable only in a case where he projects these obstacles into the public domain, but if he restricts them to his own property, he is not liable. The Gemara asks: What is the reason that he is exempt? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says: It is because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a certain distance from them. Therefore, if a pedestrian is wounded by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.
המצניע את הקוץ כול׳ – אוקימנה במפריח אבל במצמצם פטור כול׳. תנו רבנן המצניע קוצו וזכוכיותיו בתוך כתלו של חבירו ובא בעל הכותל וסתרו חייב המצניע, אמ׳ ר׳ יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל, דייק רבינא מינה כשם שהמצניע קוציו בכותל חבירו ובא בעל הכותל וסתר כתלו ונגלו הקוצים והזיקו חייב המצניע, כך המכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל דליו חייב בעל הבור, פשיטא היא היא, מהו דתימא בכותל מאי טעמא פטור דלא הוה ידע ליה לבעל הקוץ לאודועיה קא משמע לן, הא אנא סתר כותלי טול קוציך והצניעם, אבל גבי דלי דידע ליה לבעל הבור איבעי ליה לאודועיה קא משמע לן דכיון דשקיל דידיה לא חייש לבירא דחבירו.
פירוש אחרינא, אמ׳ ר׳ יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע כול׳ – פיר׳ לא שנו שהמצניע חייב אלא אם כן הצניע בכותל רעוע דהוה ליה לאסוקי אדעתיה דהאי כותל לסתירה עומד, אבל אם הכותל בריא וחזק והצניע בו אע״פ שנסתר הכותל פטור המצניע וחייב הסותר שהרי כותל חזק הוא. אמ׳ רבינא זאת אומרת המכסה בורו בדליו של חבירו וכול׳. פיר׳ מדקאמרינן בבריתא חייב המצניע והעמידה ר׳ יוחנן בכותל רעוע1, שמע מינה שהמסתיר נזקיו בדבר שחבירו צריך ליטלו לא נפטר מהן שהרי כותל רעוע דבר שחבירו צריך לו הוא, ואם הצניע בו קוצים ובא חבירו וסתר את כותלו ונפלו הקוצים לרשות הרבים והזיקו חייב בעל הקוצים, ודכוותה גבי בור אם כסה את בורו בדלי שחבירו צריך להשתמש בו לא נפטר מהזיקו.
1. עי׳ בפי׳ הר״י מלוניל שדן אי הראיה היא מדברי הברייתא או מדברי ר׳ יוחנן, ובד׳ רבינו נראה דאתי למימר דמתרוויהו יליף כן.
ג נאמר במשנה כי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים — חייב בנזקו. ועל כך אמר ר׳ יוחנן: לא שנו במשנתנו אלא מפריח, שבנה את הגדר באופן שהיו הקוצים בולטים החוצה, אבל מצמצם, שקוצי הגדר היו בתוך רשותו שלו — לא חייב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שפטור? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים, אלא בדרך כלל מרחיקים קצת מן הכותל, ונמצא שלא רק שהיה זה ברשותו, אלא שלא גרם היזק כלל ברשות הרבים.
§ It is stated in the mishna that one who conceals a thorn or a piece of glass, or one who puts up a fence of thorns, is liable to pay for damage resulting from them. Rabbi Yoḥanan says: They taught that he is liable only in a case where he projects these obstacles into the public domain, but if he restricts them to his own property, he is not liable. The Gemara asks: What is the reason that he is exempt? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says: It is because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a certain distance from them. Therefore, if a pedestrian is wounded by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.
הכל
(11) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן והַמַּצְנִיעַ קוֹצוֹתָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו לְתוֹךְ כּוֹתֶל שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל כּוֹתֶל וְסָתַר כּוֹתְלוֹ וְנָפַל לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיב הַמַּצְנִיעַ.
The Sages taught (Tosefta 2:6): With regard to one who conceals his thorns or his pieces of glass in another’s wall, and the owner of the wall came and demolished his wall and it fell into the public domain, and the thorns or glass caused damage, the one who concealed them is liable.
והוא שהיה הכותל רעוע ועומד לסתור, אבל בכותל בריא חייב בעל הכותל ופטור המצניע. וגובין הנזק בבבלא.
א. גם זה צ״ב. עי׳ הערה דלעיל.
ועוד באותו ענין, תנו רבנן [שנו חכמים]: המצניע קוצותיו (קוציו) וזכוכיותיו לתוך כותל של חבירו, ובא בעל כותל וסתר כותלו ונפל לרשות הרבים, והזיקו הקוצים והזכוכית — חייב המצניע.
The Sages taught (Tosefta 2:6): With regard to one who conceals his thorns or his pieces of glass in another’s wall, and the owner of the wall came and demolished his wall and it fell into the public domain, and the thorns or glass caused damage, the one who concealed them is liable.
הכל
(12) א״ר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זלֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּכוֹתֶל רָעוּעַ אֲבָל בְּכוֹתֶל בָּרִיא הַמַּצְנִיעַ פָּטוּר וְחַיָּיב בַּעַל הַכּוֹתֶל.
Rabbi Yoḥanan says: They taught this only in the case of an unstable wall, since the one who concealed his items should have anticipated that the owner of the wall would soon demolish it, but in the case of a stable wall, the one who concealed his items is exempt, and the owner of the wall is liable.
וחייב בעל הכותל – וא״ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי״ל דמ״מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע ואין צריך להעמיד ברעוע מעיקרו.
אמר ר׳ יוחנן לא שנו אלא בכותל רעוע. אבל בכותל בריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל דאמר ליה איבעי לך לעיוני – פירוש: כל היכא דהוי כותל רעוע דאיכא פשיעה גבי מצניע שהוא הראשון אף על פי שזה הסותר נמי פשע דהוה ליה לעיוני בתר גרמתו של ראשון אזלינן כדפרישית גבי בור המתגלגל במהדורה קמא אבל בכותל בריא דליכא פשיעה גבי מצניע אזלינן בתר פשיעה דסותר. ואף על גב דראה אותם הוא פטור שהוא מתכוין לסתור את כותלו ומאיליהם נופלין וכך מוכיח מדמדמה אותו למכסה בורו בדליו של חבירו ובא בעל הדלי ונטל את דליו והזיק שחייב בעל הבור ופטור בעל הדלי הכא נמי פטור בעל הכותל ואין זה עושה בור בידים דלא תפשם והשליכם לרשות הרבים אלא הוא מתכוין לסתור כותלו והן נופלין מאיליהן ומי מזקיקו לטרוח בבור שעשו אחרים לסלקן ולהצניעם.
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
המכסה בורו בדליו של חברו ובא בעל הדלי ונטל את דליו חייב בעל הבור ואין אומרים שיתחייב בעל הדלי על שלא הודיעו אדרבה היה לו להעלות על לב שזה בא ונוטל את דליו והרי זה דומה לזה שהצניע קוצו בכותל רעוע של חברו שהיה לו לעלות על לב שיסתרו אותה בעליה נטל אחר את הדלי ולא בעליו יראה שאף בזו חייב בעל הבור שהרי מ״מ פשע בכסויו:
ולא אמר אלא בכותל רעוע. תימה ובכותל רעוע נמי ליחייב בעל הכותל וכו׳ ככתוב בתוספות. וי״ל דאין לנו לחייב המניח שהוא ודאי פושע מזה שאינו אלא ספק. אי נמי בהא לא פושע הוא דסבר אם הניחו כשהיה בריא כבר הורקבו ואין ראויין להזיק. ה״ר ישעיה ז״ל.
אמר ר׳ יוחנן: לא שנו אלא בכותל רעוע, שהיה המצניע צריך לשער שיהרסהו בעל הכותל במהרה, אבל בכותל בריא (חזק) — המצניע פטור, וחייב בעל הכותל.
Rabbi Yoḥanan says: They taught this only in the case of an unstable wall, since the one who concealed his items should have anticipated that the owner of the wall would soon demolish it, but in the case of a stable wall, the one who concealed his items is exempt, and the owner of the wall is liable.
הכל
(13) אָמַר רָבִינָא חזֹאת אוֹמֶרֶת הַמְכַסָּה בּוֹרוֹ בְּדׇלְיוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ וּבָא בַּעַל דְּלִי וְנָטַל דׇּלְיוֹ חַיָּיב בַּעַל הַבּוֹר.
Ravina says: That is to say that in the case of one who covers his pit with another’s bucket, and the owner of the bucket came and took his bucket, and the pit causes damage, the owner of the pit is liable.
דייק רבינא – מינה כשם שהמצניע קוציו בכותל חבירו1 ובא בעל הכותל וסתר כותלו ונגלו הקוצים והזיקו, חייב המצניע. כך המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל דליו, חייב בעל הבור.
1. כן בספר הנר בשם ר״ח. בכ״י לונדון: ״חביר״.
בדליו של חבירו – כסוי בור של חבירו.
חייב בעל הבור – כדאמרינן במצניע קוצותיו דהיינו בור בכותל רעוע של חבירו וסתר זה את כותלו דחייב המצניע והכא נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שזה יטול את דליו.
המכסה בור בדליו של חבירו וכו׳. והוא הדין נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מכל מקום פשע בכסויו. הרב המאירי ז״ל.
אמר רבינא, זאת אומרת: המכסה בורו בדליו של חבירו, ובא בעל הדלי ונטל דליו ונגרם נזק בבור — חייב בעל הבור.
Ravina says: That is to say that in the case of one who covers his pit with another’s bucket, and the owner of the bucket came and took his bucket, and the pit causes damage, the owner of the pit is liable.
הכל
(14) פְּשִׁיטָא.
The Gemara asks: Isn’t this obvious? This is exactly the same halakha as Rabbi Yoḥanan’s statement with regard to one who conceals thorns in an unstable wall, i.e., that the hazardous item was likely to be revealed from the moment that it was concealed, and therefore its owner is liable to pay for any damage that it causes. What is the novel element in Ravina’s statement?
ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו שכן הוא], שהרי הוא בדיוק כדברי ר׳ יוחנן בענין המצניע קוצים בכותל רעוע, שמתחילת הצנעת המזיק (הבור או הקוץ) עומד הוא להפוך למזיק, ומה חידש רבינא בדבריו?
The Gemara asks: Isn’t this obvious? This is exactly the same halakha as Rabbi Yoḥanan’s statement with regard to one who conceals thorns in an unstable wall, i.e., that the hazardous item was likely to be revealed from the moment that it was concealed, and therefore its owner is liable to pay for any damage that it causes. What is the novel element in Ravina’s statement?
הכל
(15) מַהוּ דְּתֵימָא הָתָם הוּא דְּלָא הֲוִי יָדַע לֵיהּ דְּלוֹדְעֵיהּ אֲבָל הָכָא דְּיָדַע לֵיהּ הֲוָה לֵיהּ לְאוֹדוֹעֵיהּ קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara answers: It is necessary. Lest you say: It is only there, in the case of the thorns, that the owner of the wall is exempt, since he did not know who concealed the hazardous item in order to inform him that he should remove them, but here, since the owner of the bucket knew who dug the pit, he should have informed him that he was taking his bucket and is consequently liable to pay for damage caused by the pit, Ravina therefore, teaches us that he is not required to inform the owner of the pit, and he bears no responsibility for any damage caused.
מהו דתימא – בכותל מאי טעמא פטור? דלא הוה ידע ליה לבעל הקוץ לאודועי – הא גונא סתר כותלי טול קוציך והצניעם, אבל גבי דלי דידע ליה לבעל הבור איבעי ליה לאודועי. קא משמע לן – דכיון דשקיל דידיה, לא חייש לבורא דחבריה.
מהו דתימא – לא דמי דהתם משום הכי ליכא לחיוביה לבעל כותל דלא הוי ידע ליה למצניע דלודעיה שיבא ויטול קוצותיו אבל בעל הדלי דידע לבעל הבור איבעי ליה לאודעיה שהוא נוטל את דליו אשמעינן רבינא דלאו היינו טעמא.
חסידים הראשונים היו מצניעין קוציהם וזכוכיותיהן בתוך שדותיהם ומעמיקים להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרשה ומהם שהיו שורפים אותם ומהם שהיו משליכין אותם בנהר ועל דרך זה ראוי להזהר לבער מביתו ומרשותו כל דבר המזיק ושישער בעצמו איזה היזק קרוב לצאת מתוך ביתו וישתדל להרחיקו על זה אמרו האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין ויש אומרים של מסכת אבות ויש אומרים של עניני מסכת ברכות בהתעורר בחלקיה על מה שראוי להתעורר כמו שבארנו במקומו:
המשנה הרביעית ואף גם זאת הכונה בה ככונת משניות שלפניה ואמר המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר חייב וכל הקודם בהן זכה בהן ההופך את הגלל לרשות הרבים והזיק בו אחר חייב בנזקו רשב״ג אומר כל המקלקלין ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם בהן זכה אמר הר״ם זה שאמרנו כל הקודם בהם זכה קנס וגלל צואת הבקר ואפילו בשעת הוצאת הזבלים אם הזיק חייב:
גמ׳. בכותל רעוע. במצניע בכותל רעוע המצניע חייב ובעל הכותל פטור. הקשו התוס׳ (ד״ה וחייב כו׳) וז״ל וא״ת כותל רעוע נמי איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שמא הצניעם שם כשהיתה בריא וי״ל דמ״מ ראוי המצניע להתחייב כיון שפשע כו׳ עכ״ל. ונראה בכוונתם שהקוצין והזכוכיות שבתוך הכותל הרעוע לפני שבעל סתרו הכותל הוויים חפצא של מזיק שעשה המצניע. אך בעל הכותל בסתירת הכותל הרעוע קירב את המזיק לניזק. לפיכך חייב המצניע כי הוא עשה את החפצא של המזיק ועליו מוטל החיוב יותר מעל בעל הכותל שרק קירב המזיק אל הניזק בלבד. אליבא דהתוס׳ דין המצניע כדין בעל בור המתגלגל (לעיל דף ו.) וכאסו״מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו לבתר דנייחו שהראשון שהניחן על הגג או ברה״ר חייב אע״פ שהרוח או רגלי בני רה״ר קירבם אל הניזק. הראשון ששם הבור המתגלגל לכתחילה ברה״ר או שהניח האסו״מ על ראש הגג עשאם למזיק בהנחה הראשונה ואח״כ התקרב המזיק אל הניזק ע״י כח אחר, ובכן לבתר דנחו והזיקו הראשון חייב ולא האחרים שגלגלו את הבור ברגליהם, כי מי שעשה את המזיק לכתחילה עליו החיוב יותר ממי שקירב המזיק אל הניזק.א
א. עיין ברא״ש ובנ״י בשם הרא״ש.
ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] דווקא בכותל הוא שפטור בעל הכותל, משום שלא הוי ידע ליה דלודעיה [ידע מיהו אותו שהצניע שיוכל להודיעו] שיוציא משם את קוציו, אבל הכא דידע ליה, הוה ליה לאודועיה [כאן שבעל הדלי הוא יודע אותו, את בעל הבור, היה לו להודיעו] שהוא נוטל משם את דליו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רבינא, שאף כאן אין עליו חובה להודיע לבעל הבור, ואין מוטלת עליו כלל אחריות לדבר.
The Gemara answers: It is necessary. Lest you say: It is only there, in the case of the thorns, that the owner of the wall is exempt, since he did not know who concealed the hazardous item in order to inform him that he should remove them, but here, since the owner of the bucket knew who dug the pit, he should have informed him that he was taking his bucket and is consequently liable to pay for damage caused by the pit, Ravina therefore, teaches us that he is not required to inform the owner of the pit, and he bears no responsibility for any damage caused.
הכל
(16) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן טחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִים קוֹצוֹתֵיהֶם וּזְכוּכִיּוֹתֵיהֶם בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶן וּמַעֲמִיקִים לָהֶן ג׳ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה.
The Sages taught: The early pious people would conceal their thorns and their pieces of glass in their fields, and would dig to the depth of at least three handbreadths in order to bury them, so that they would not obstruct the plow.
תנו רבנן חסידים הראשונים כול׳ – רב ששת שדי להו לקוצים וכיוצא בהן לנורא וקלי להו מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקים, דתנו רבנן חסידים הראשונים כול׳, פיר׳ החפץ להיות חסיד יקיים מילי דנזיקים אפילו ברשות הרבים, רבינא אמ׳ מילי דאבות, פיר׳ מסכת משה קיבל תורה מסיני כול׳, ואמרי לה מילי דברכות כדאמרינן אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל.
רב״ס ז״ל: אמ׳ ר׳ יוחנן לא שנו – כי הגודר גדרו בקוצים והוזק אחר בהן חייב אלא במפריח, פיר׳ שהרחיב הגדר והוציאו לרשות הרבים, אבל מצמצם כנגד גדירו פטור שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים. זאת אומרת וכול׳, מדקתאני בבריתא חייב המצניע בקוץ וזכוכית הן בורו וכותל חבירו דליו של חבירו סתירת הכותל נטילת בעל הדלי דליו, ואמרינן פשיטא מאי קא משמע לן רבינא היא היא, ומהדרינן מהו דתימא התם בקוץ וזכוכית הוא דלא הוה ידע ליה בעל הכותל היה לו להודיעו וכיון שלא הודיעו ולא הראהו הקוץ חייב, אבל הכא בבור דידיע ליה בעל דלי שהנה רואהו אימא בעל דלי חייב קא משמע לן מדרבינא דפטור.
שלא תעכב המחרישה. בירושלמי גריס שלא תעלם וכו׳. לשון הרא״ש ז״ל.
וזה לשון ה״ר ישעיה ז״ל שלא תעכב המחרישה. פירשו בירושלמי שאף זה מידת חסידות שלא תוציאם המחרישה ויזיקו את הרבים. ע״כ.
והרב המאירי ז״ל כתב ומעמיקין להם שלשה טפחים כדי שלא תתעכב בהם המחרישה. ע״כ.
ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: חסידים הראשונים היו מצניעים קוצותיהם וזכוכיותיהם בתוך שדותיהן שלהן, ומעמיקים להן בהצנעה זו שלשה טפחים, כדי שלא יעכב את המחרישה.
The Sages taught: The early pious people would conceal their thorns and their pieces of glass in their fields, and would dig to the depth of at least three handbreadths in order to bury them, so that they would not obstruct the plow.
הכל
(17) רַב שֵׁשֶׁת ישָׁדֵי לְהוּ בְּנוּרָא רָבָא כ שָׁדֵי לְהוּ בְּדִגְלַת.
The Gemara relates: Rav Sheshet would toss his thorns into fire, so they would not cause damage to others. Rava would toss them into the Tigris [Diglat] River.
הכל
(18) אָמַר רַב יְהוּדָה הַאי מַאן דְּבָעֵי לְמֶהֱוֵי חֲסִידָא לְקַיֵּים מִילֵּי דִּנְזִיקִין רָבָא אָמַר מִילֵּי דְאָבוֹת וְאָמְרִי לַהּ מִילֵּי דִּבְרָכוֹת.:
Rav Yehuda says: One who wants to be pious should observe the matters of tractate Nezikin, so as to avoid causing damage to others. Rava said he should observe the matters of tractate Avot. And some say he should observe the matters of tractate Berakhot.
מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין – דת״ר: חסידים הראשונים1 כו׳, פי׳ החפץ להיות חסיד יקים מילי דנזקין אפילו ברשות2 הרבים. רבינא אמר מילי דאבות – מסכת אבות משה קיבל תורה וג׳. ואמרי לה מילי דברכות – 3 כדאמרי׳ אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו.
מתני׳: המוצא4 תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב כול׳.
1. כן בספר הנר ושטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון: ״חסדין הראשונין״.
2. כן בספר הנר ושטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון: ״לרשות״.
3. כן בספר הנר ושטמ״ק בשם ר״ח. בכ״י לונדון: ״ואמרי לה ברכות״.
4. כן בכ״י לונדון. בדפוס וילנא תקון ל: ״המוציא״.
לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואיכא דאמרי מילי דברכות. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בניזקין הא דחסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין.
ליקיים מילי דנזיקין. יש מפרשים דבכל חדא מהני אמרינן מילי דחסידותא בנזיקין הוא חסידים הראשונים מצניעין ובאבות האומר שלי שלך ושלך שלך חסיד ובברכות חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללין. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון ה״ר יהונתן ז״ל מילי דנזקין בחסידים אלה שהיו חוששין אף לדבר שאינו רגיל כדי שיתרחקו מהיזק הבריות. מילי דאבות אבות דרבי נתן שהם פרקי דחסידי. מילי דברכות שיהיה זריז בתפילה כותיקין וכחסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללין. ובפחות משלשה אלה לא יוכל להיות חסיד שיקיים מילי דנזקים שישמר מהיזק חבירו בכוונה ושלא בכוונה ושיקיים מילי דאבות שיהא ותרן בממונו שיאמר שלי שלך ושלך שלך ושיקיים מילי דברכות שיתפלל בכוונה שלמה. ע״כ.
וזה לשון רבינו חננאל ז״ל ליקיים מילי דנזקים דתנו רבנן חסידים וכו׳. פירוש החפץ להיות חסיד ליקיים מילי דנזקים אפילו ברשות הרבים. מילי דאבות מסכת משה קבל תורה מסיני. מילי דברכות כדאמרינן אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וכיוצא בו. ע״כ.
מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין כו׳. יראה כי חסיד נאמר על מי שעושה מעשיו על צד היותר טוב כמאמרם פ״ק דע״ז במעלות הטוב עשרה דברים זהירות מביאה לידי זריזות כו׳ וחשיב למעלה עליונה חסידות מביאה לידי רוח הקודש ולפי שיש לאדם במעשיו הטובות ג׳ חלקים דהיינו טוב לשמים. וטוב לבריות. וטוב לעצמו. קאמר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין דאז יכול לתקן מעשיו שיהיה טוב לבריות ורבא קאמר דלקיים מילי דאבות דאז יתקן מעשיו שיהיה טוב לעצמו במדות ואמרי לה דלקיים מילי דברכות דאז יתקן שיהיה טוב לשמים וכל אחד מהני אמוראי נקט כל א׳ מהני ג׳ מיני חלוקים במעשים טובים של אדם וק״ל:
שם בגמרא ובפרש״י ותרתי ל״ל לאשמעינן במתני׳ טינוף כלים וכו׳ הנראה מזה שזו הקושיא אינו אלא אליבא דרב דלדידיה דוקא קשה תרתי קמ״ל במתני׳ וצריך ביאור אמאי לא מקשה כן אגופא דמתני׳ אף אליבא דשמואל ויש ליישב דלשמואל איצטריך מתני׳ דהכא דנקט והוזק אחד במים שמשמע שהוזק בגוף המים לגלויי עלה דמתני׳ דלעיל דנקט והוחלק אח׳ במים דמשמע אע״ג שלא הוזק בגוף המים אלא שהוחלק בהם והוזק בקרקע וקמ״ל דאפ״ה מחייב ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אבל לרב ודאי קשיא ועיין במה שאכתוב בסמוך בתוס׳:
ברם בנמוקי יוסף אחר שהביא את תשובת התוס׳ בשם הרא״ש כתב בשם הרמ״ה תשובה אחרת וז״ל דלא אמרי׳ מיגו דהוי פושע לגבי זמן בריאות להוי פושע נמי לגבי זמן רעיעות עכ״ל. ודבריו טעונים ביאור. ונראה שר״ל שהבעלים שהפילו את הכותל הפילוהו ברשות מפני שהיה רעוע ולפיכך המצניע חייב יותר שהרי הניח הקוצין והזכוכיות בכותל הרעוע בלי רשות והבעלים הפילו את הכותל ברשות וכשא׳ עשה שלא ברשות והשני ברשות זה שעשה המזיק שלא ברשות חייב יותר.
נ״מ אם יבא אחר ויפיל את הכותל שלדעת הרמ״ה יהיה חייב כי הפיל את הכותל בלי רשות שלא כבעלים שיש להם רשות להפילו. וכן מפורש בנ״י בשם הרמ״ה וז״ל ואי סתריה אינש מעלמא שלא ברשות ל״ש רעוע ול״ש בריא הסותר חייב והמצניע פטור, ואע״ג דברעוע המצניע חייב דפושע הוא מ״מ השתא הסותר חייב דלא גרע מכורה אחר כורה דאחרון חייב עכ״ל. אולם לשיטת התוס׳ והרא״ש אפילו יפיל אדם אחר את הכותל הרעוע, המצניע יהיה חייב והאחר יהיה פטור שכן המצניע עשה את החפצא להיות מזיק והסותר רק קירב המזיק אל הניזק ומי שעשה את המזיק חייב יותר.
אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא [מי שרוצה להיות חסיד] — לקיים מילי [שיקיים את הדברים] של מסכת נזיקין כדי שיימנע מלהזיק את חביריו. רבא אמר שיקיים מילי [הדברים] שנאמרו במסכת אבות, ואמרי לה [ויש אומרים]: מילי [הדברים] שנידונים במסכת ברכות.
Rav Yehuda says: One who wants to be pious should observe the matters of tractate Nezikin, so as to avoid causing damage to others. Rava said he should observe the matters of tractate Avot. And some say he should observe the matters of tractate Berakhot.
הכל
(19) מתני׳ מַתְנִיתִין : להַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה רשב״ג רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כׇּל הַמְקַלְקְלִין ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְכׇל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.
MISHNA: In the case of one who takes out his straw [teven] and his hay [kash] to the public domain to use afterward as fertilizer and another person incurred damage due to them, he is liable to pay for his damage, and whoever takes possession of the hay and straw first acquires them for himself. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to anyone who places obstacles in the public domain and they cause damage, he is liable to pay damages, and whoever takes possession of them first acquires them.
מתני׳ לזבלים – שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים.
כל המקלקלין ברה״ר – רבן שמעון בן גמליאל שמעיה לת״ק דלא קניס אלא שבחא אבל גופא לא כדקתני בברייתא בגמרא ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר דגוף נמי כל הקודם בו זכה. לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי׳ עושין ברשות.
אם הוא דבר שמשביח ברשות הרביםא, כגון מוציא תבנו וקשו לזבלים, קנסו גופו אטו שבחו דכל הקודם בהן זכה.
א. משמע שמשום שמשביח ברה״ר קנסינן. ואולי כונתו כדמשמע מפי׳ ר״ח שקנסוהו משום שהוציאו להשביח ברה״ר .
המוציא תבנו וקשו – כל הניזקין דתנן במתני׳ יש לומ׳ בממלא רשות הרבים כולה לרב ושמואל, ולר׳ יוחנן דאית להו איבעי ליה לעיוני ומזיל. ותימ׳ והלא הופך גלל אי אפשר לומ׳ כן. ותו דלעיל (ב״ק כב,א) רב קאמ׳ לאו כל כמינך דמקרבת הזיקא, ולא בעי למימ׳ איבעי ליה לעיוני ומיזל, וכי תימ׳ הני מילי בבהמה שאין דרכה לעיין, אבל אדם דרכו לעיין, האמ׳ רבא פטור, ותניא כוותיה, ובעי למימ׳ איבעי ליה לעיוני ומיזל. ומיהו איכ׳ למימ׳ דווק׳ שאין דרך בהמה ליפול בבור, אבל גלל ושאר דברים אין דרכה לעיין1.
1. לעיל כז,ב הק׳ כן גבי פותקין ביבותיהן מאי שנא דפטור מכל הנך הרחקות דחייב, עי״ש בתוס׳ תלמיד ר״ת ובאבהא״ז פי״ג מנז״מ ה״ה. ואפשר דמה״ט לא שנה גלל בהדי הנך דמתני׳ לעיל קודם לכן, ועי׳ בזה בשיטת הקדמונים בסוגיין.
מתני׳ המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים וכול׳ – 1, אעלם אן אכראג׳ אל תבן ואל קש לרשות הרבים ליגדאס ויתרקק ויסתלט פיה אל תראב בוטי אל נאם עליה פעוץ׳ מא יכון יסוא דרהם ירג׳ע באתנין והדא הו אל שבח אלדי יתחצל פיה פלמא כאן אל שבח לם יתחצל פיה אלא במשי אל נאם עליה ואדייתהם בה כאן דלך אל שבח אלדי חצלפיה מלך לרבים וכאן כל הקודם בו זכה ואמא אל גלל אלדי הו רצה אל בקר ליס כרוג׳ה לרשות הרבים אלא אנה ייבם פקט ליס אל קצר פי אכראג׳ה לידוסוה וימשוא עליה לאנה אנמא יגעלה לג׳הה דאיגה מנעזלה פלדלך ליס לרבים פיה שבח ולא לאחר סנן אל נאם סביל אן יאכד מנה שי ולדלך לם יקול פיה הקודם בו זכה.
1. תרגומו: דע כי הוצאת התבן והקש לרשות הרבים להשביח ולהתרקק ניתערב בו העפר בדריכת בני אדם עליו וטפולם בו והיה אותו השבח אשר הושג בו, קנין הרבים ונעשה כל הקודם בו זכה, אבל הגלל שהוא צפיע הבקר אין הוצאתו לרשות הרבים אלא ליבשו בלבד, וכאן כל הקודם בו זכה בהוצאתו שידרכוהו ויהלכו עליו ואינו אלא מבדילו בצד מסוים ונבדל, ולפיכך אין לרבים בו שבח, ואין לבני אדם דרך לקנות ממנו. ולפיכך לא אמרו בו הקודם זכה.
המשנה השלישית והכונה בה ככונת משניות שלפניה המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים וגדר שנפל ברשות הרבים והזיק בהם אחר חייב בנזקו וכל הקודם בהם זכה בהם אמר הר״ם מה שאמר המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו בקוצים והוזק בהם אחר חייב זהו כשהוציאן לרשות הרבים אבל אם עשה זה בסוף מצרו אינו חייב כלום לפי שעקר הוא אצלנו אין דרכן של בני אדם להתחכך בכותלים:
אמר המאירי המצניע את הקוץ ואת הזכוכית פרשוה בגמרא בכותל רעוע שהיה לו להעלות על לב שתפול ויזיקו הקוצים חייב הא אם היה בכותל בריא ונפלה על ידי סבה פטור ואם סתרה חייב וכן אם הצניעה בכותל חברו אם ברעוע חייב ואם בבריא פטור ואם נמלך בעל הכותל וסתרה בבריא פטור המצניע וחייב בעל הכותל ומ״מ בכותל רעוע חייב בעל הקוץ אחר שתחלתו בפשיעה:
אמר המאירי המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים פי׳ תבן הוא אותו שנשאר מן העמרים אחר דישה וקש הוא אותו שמשיירין בקרקע אחר קצירה והוציאן שם כדי שידושו ברגלי האדם עד שיעשו זבל הראוי לזבל בהם את השדות והוזק בהם אחר חייב בנזקו ולפי מה שפסקנו בגמרא אפילו בשעת הוצאת זבלים שאע״פ שאמרו שבשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלשים יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה מ״מ אם הזיק משלם מה שהזיק שכל אותן שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבים לשלם ולא סוף דבר ברשות בית דין אלא אף ברשות מצוה כמו שבארנו בנר חנכה ומ״מ תבן וקש אין בהם רשות בית דין לעולם מפני שהן מחליקות והזיקן מצוי ומרבה אלא שאין אנו צריכין לזו שאף בדברים הנעשים ברשות חייבין כמו שבארנו אלא שמ״מ מה שאמר אח״כ וכל הקודם בהם זכה אנו צריכין לפרשה בתבן וקש דוקא שאין כאן רשות בית דין וכן בשאר הקלקולין שאין מחליקין אלא שהוא שלא בשעת הוצאת זבלים שאם ברשות בית דין נעשה אע״פ שאם הזיקו חייבין לשלם מ״מ אין כאן זכייה לשום אדם בהם:
מתניתין רבי שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים פטורים. לפירוש שני דפירש רש״י ז״ל שבא להוסיף אפילו ברשות אם כן לרבי יוחנן תיקשי הילכתא אהילכתא דאיהו אמר דכל מקום שאמר רבי שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן ואלו הכא הוה סתם ואחר כך מחלוקת דלעיל סתם הוא ההיא דשופך מים ברשות הרבים דאוקימנא ברשות. ויש לומר דרבי יוחנן לא עביד צריכותא הכי אלא למד דרישא מיירי בהיזיקא דכלים וסיפא באדם והוי כרפשו. הר״ש ז״ל.
וצ״ע אליבא דהרמ״ה מהי הנ״מ בין המצניע בכותל רעוע לבין המניח אסו״מ בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו בתר דנחו או בין בור המתגלגל, שהראשון נחשב למי שעשה את המזיק מעיקרא וחייב והאחרון פטור, מהמצניע בכותל רעוע שהמפיל חייב ורק בעל הכותל שהפיל פטור משום שיש לו רשות.
ונ״ל שהרמ״ה סובר כי בשלמא באסו״מ ניתן לומר שאף על הגג חל עליהם השם של מזיק שהרי הם עומדים ליפול ולהזיק משום כח הרוח וכח הרוח אינו אלא היכי תמצי כדי לקרב המזיק אל הניזק. ואילו בכותל רעוע הכותל נפלה ע״י מעשה אדם שהפילה ואת הקוץ שבתוכה לרה״ר והגברא שהפילה עשה את הקוץ לחפצא של מזיק ברה״ר. אין המצניע לבדו חשוב לעושה חפצא של המזיק בשעת הצנעת הקוץ בכותל. אף זה שהפיל את הכותל חשוב למי שעשה את המזיק, לפיכך דינו כדין הכורה אחר הכורה שהאחרון חייב.א
והנה רבינא השווה המכסה בורו בדליו של חבירו למצניע קוצותיו בכותל רעוע של חבירו. ונראה שגם דין המכסה בורו בדליו של חבירו מתפרש בשני אופנים: א) י״ל שלבעל הדלי יש רשות לקחת את דליו ולכן פטור כשלקחו ובעל הבור חייב; ב) א״נ מאחר שהדלי עומד כל רגע להלקח ע״י בעליו נחשב הבור למגולה וכאילו אינו מכוסה כלל. ונ״מ לאדם אחר שלקח את הדלי, שלפי הטעם הראשון בדין הוא שהאחר יהיה חייב מאחר שאין לו רשות לקחת את הדלי. ואילו אליבא דהטעם השני אפילו אחר יהיה פטור כי הבור אינו נחשב למכוסה ובכן האחר לא גלהו כלל. ובשיטה מקובצת כתב בשם המאירי וז״ל וה״ה נטל אחר הדלי ולא בעליו שחייב בעל הבור שהרי מ״מ פשע בכסויו עכ״ל, כלומר שהדלי אינו נחשב לכסוי כלל ולכן האחר פטור. ונראה שדין זה תלוי במחלוקת הנ״ל בין התוס׳ להרמ״ה בדין כותל רעוע. אליבא דהתוס׳ שאפילו יבוא אחר ויסתור את הכותל הרעוע, בכל זאת המצניע חייב, ה״ה בנוגע לנוטל הדלי מהבור שאפילו יטלנו אחר ג״כ יהיה פטור. הצד השוה שבהן שאין כאן שמירה כלל - הקוץ אינו שמור בכותל ונחשב לחפצא של מזיק בתוך הכותל, ולפי׳ הסותר את הכותל פטור כי רק קירב את המזיק אל הניזק כנ״ל. ה״ה לבור המכוסה בדליו של חבירו שאינו נחשב למכוסה ושמור כלל ואין בנטילת הדלי מעשה פתיחת הבור כי כבר נחשב לבור מגולה. מאידך אליבא דהרמ״ה יש חלות שמירה בתוך הכותל אלא שבעל הכותל פטור מפני שסתרו ברשות. ואילו אחר שסתר את הכותל הוא חייב ולא המצניע. ה״ה בבור ודליו של חבירו שלבעל הדלי בלבד יש רשות ליטלו ורק הוא פטור אם נטלו מהבור. ואילו לגבי אדם אחר הבור שמור ואין לו רשות ליטול את הדלי, ואם האחר יטול את הדלי בלי רשות הריהו חייב ולא בעל הבור.
גמ׳. הוה ליה לאודועיה קמ״ל. לשיטת הרמ״ה שהפטור כאן מיוסד ברשות ליטול את דליו מוסבר הס״ד דהוה ליה לאודועיה, שאם אינו מודיעו אין לו רשות ליטול את דליו, וצ״ל חייב.
גמ׳. ר׳ יהודה. מסקנת הגמרא שלדעת ר׳ יהודה רשות בי״ד שע״מ כן הנחיל יהושע את הארץ פוטרת את המזיק. ביאור התקנה שהוצאת זבלים לרה״ר אינה חשובה עשיית תקלה ברה״ר כי התקנה הפקיעה את עצם השם של תקלה מהזבלים והוא כמו בור ברשותו שאינו מזיק כלל. ויתכן שרשות ב״ד פוטרת רק בבור שחל בו חיוב מיוחד של תקלה וכשיש רשות ב״ד אומרים שמאחר שכל הולכי רה״ר יודעים על הזבל שברה״ר, משום כך אינו תקלה להם, ועליהם ליזהר שלא יפלו ולא יוזקו. ואילו בשאר המזיקים, כגון בשור ואש המזיקים בקום ועשה, אין רשות ב״ד פוטרת מחיובי נזק ואף לא מהאיסור להזיק - מהלאו של ״ולא תשים דמים בביתך״ המחייב בתשלומין.
ברם במס׳ ב״מ (קיח ב) מבואר וז״ל אמר אביי ר׳ יהודה ורשב״ג ור״ש כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור, ר׳ יהודה הא דאמרן כו׳ ר״ש דתנן היה מעמידו בעלייה צריך שיהא תחתיו מעזיבה ג׳ טפחים ר״ש אומר לא אמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם עכ״ל. ולכאורה מוכח שרשות ב״ד פוטרת בכל המזיקים בין בבור בין באש, שהרי ר״ש משתעי באש.
אכן נראה שאין מכאן ראייה שהרי ר״ש (שם בב״מ) מדבר אודות הרחקת נזקין בהלכות שכנים המחייבת את השכן להרחיק ולהפריד את התנור שבעלייה משכנו הדר מתחתיו. חיוב הרחקת נזקין הוא דין מיוחד בהלכות שכנים שאינו כלול בדיני מזיקים דעלמא, שהרי בעל העלייה מעמיד את התנור בתוך שלו, ובכל זאת החכמים חייבוהו להרחיקו משכנו. ובכן במקום שקיים חובת ב״ד להרחיק ג׳ טפחים אין עליו חיוב להרחיק יותר. גם פטור מלשלם דדינא דהלכות שכנים המתיר לו להעמיד את התנור בתוך שלו פוטרו ומטיל על השכן השני הדר מתחתיו לשמור את עצמו ואת נכסיו שלא יוזקו, ואין בכך איסור של ״ולא תשים דמים בביתך״ כלל.
אך לפי הה״א של הגמ׳ שר׳ יהודה פוטר מתשלומים רק במקום שיש רשות מצוה נראה שרשות של מצוה לבדה מפקיעה את האיסור ד״ולא תשים דמים בביתך״ והשם של מזיק מהחפצא, ולפיכך אם יזיק כשיש לו רשות מצוה פטור מלשלם. אולם רשות ב״ד שאינה משום מצוה מרשה לו להשתמש ברה״ר עבור הזבלים אך מ״מ עליו ליזהר שזבליו לא יזיקו כי נחשבים לחפצא של מזיק והאיסור של שמירת נזקין ״ולא תשים דמים בביתך״ בתקפו עומד.
תוס׳ ד״ה אפילו. ז״ל ושמא אין הענינים שוין עכ״ל. יתכן שההבדל הוא שכאן בעל הזבל הוציא את זבלו לרה״ר, עליו ילכו בני אדם ועלול הזבל להזיקם. לכן על בעל הזבל לשמור שהזבל לא יזיק את בני רה״ר, ואין החוב מוטל על הניזקים שלא יוזקו שהרי קשה מאד לבני רה״ר ההולכים על הזבל ליזהר שלא יוחלקו בו ולא יוזקו.ב שונה הוא מי שמתקן את מלאכתו ברה״ר ל׳ יום שאינו רוצה שידרכו בני רה״ר על אבניו אלא אדרבא רצונו שיתרחקו מאבניו וילכו מסביבם. ובכן קל יותר לבי״ד לחייב את בני רה״ר ליזהר שלא יוזקו באבנים, וככה חייבם בי״ד.
רש״י ד״ה כל המקלקלין. ז״ל לישנא אחרינא כל המקלקלין ואפי׳ עושין ברשות עכ״ל. לפי״ז רשב״ג סובר שכל הקודם בהן זוכה אפילו באלו המזיקים שהוציא אותם ברשות. ולת״ק דין כל הקודם בהן זוכה חל רק באלו שהוציא אותם שלא ברשות. ונראה שלת״ק יש קנס דוקא באלו משום שהשתמשו ברה״ר בלי רשות וע״ז קנסו אותם. מאידך אליבא דרשב״ג קנסו אותם משום איסור המזיק ד״ולא תשים דמים בביתך״, ומאחר שעברו באיסור מזיק חל הקנס דכל הקודם בהן זוכה.
א. עיין לקמן (דף נא. בתוס׳ ד״ה האחרון ובשט״מ) דפליגי הראשונים אם א׳ חפר בור ח׳ טפחים והאחרון עשהו לבור ט׳ האם האחרון לבדו חייב או דשניהם חייבם. ולכאורה הרמ״ה סובר כאותם הראשונים שנוקטים שהאחרון לבדו חייב. ולפיכך המפיל את הכותל לבדו חייב. ויש לחלק שהרי המפיל גם קירב את המזיק אל הניזק נוסף לעשיית המזיק ולפיכך כאן הוא לבדו חייב.
ב. עי׳ בסמ״ע חו״מ סי׳ תי״ד אות ו׳.
ד משנה המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, שרוצה להשתמש בהם אחר כך לשם זיבול, והוזק בהן אחר — חייב המוציא את הקש בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן זכה בהם, שיכול כל אדם לקחת קש זה לעצמו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו בקלקול זה — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה.
MISHNA: In the case of one who takes out his straw [teven] and his hay [kash] to the public domain to use afterward as fertilizer and another person incurred damage due to them, he is liable to pay for his damage, and whoever takes possession of the hay and straw first acquires them for himself. Rabban Shimon ben Gamliel says: With regard to anyone who places obstacles in the public domain and they cause damage, he is liable to pay damages, and whoever takes possession of them first acquires them.
הכל
(20) הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ.:
In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, the former is liable to pay for his damage.
ההופך את הגלל לרשות הרבים ר״ל שכבר נעשה זבל והפכו לרשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו כמו שבארנו למעלה ולא נאמר בזו כל הקודם בהם זכה מכיון שאינו משביח ברשות הרבים ולא נאמר כל הקודם זכה אלא בדבר שעמידתו ברשות הרבים משביחתו וכן הדין שמה שהשביח שלא מן הדין יפסיד ולפי מה שפרשו בגמרא לדעת תנא קמא דוקא קנסו את השבח אבל לא קנסו את הקרן ומעתה הופך את הגלל לא קנסו כלל ואין אומרים כל הקודם זכה אלא אסורין משום גזל רבן שמעון בן גמליאל אומר כל המקלקלים ברשות הרבים שהזיקו חייבין וכל הקודם זכה פה אפילו בגופן שקנסו גופן משום שבחן בכל דבר שיש בו שבח הא בדבר שאין בו שבח אין כאן קנס כלל וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שבארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא יתר על אותן שבארנו במשנה אלו הן:
In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, the former is liable to pay for his damage.
הכל
(21) גמ׳ גְּמָרָא : לֵימָא מתני׳ מַתְנִיתִין דְּלָא כר׳ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
GEMARA: Let us say that the ruling in the mishna that one is liable to pay for damage caused by straw or hay that he put in the public domain is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
לימא מתניתין דלא כרבי יהודה וכו׳. ואסקה רב נחמן בר יצחק מתניתין אפילו ר׳ יהודה הוא ומתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים וא״ת הא דתנן בפרק הבית והעליה המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כר׳ יהודה ואסיקנא התם הכי דמתניתין דלא כר׳ יהודה אמאי לא פריק הא דמתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים היא כדאמרינן הכא י״ל דהתם על כרחין בשעת הוצאת זבלים היא מדקתני המוציא מוציא והמזבל מזבל.
גמרא לימא מתניתין דלא כרבי יהודה. ואם תאמר לפי מאי דסלקא דעתך השתא דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תיקשי ליה דרבי שמעון בן גמליאל אדרבי שמעון בן גמליאל דקתני במתניתין כל הקודם זכה ואפילו בגופא קא קניס כדפירש הקונטרס ובפרק הבית והעלייה תנן אף הוא מתקן מלאכתו לפני שלושים יום ודייק מינה אביי בגמרא דכיון שנתנו לו חכמים רשות להניח פטור מלשלם. וי״ל דלמאי דסלקא דעתך השתא לית ליה הא דדייק אביי דפטור מלשלם לרבי שמעון בן גמליאל דהא לא תנן התם דפטור ולפי המסקנא ניחא שפיר אף לאביי. מיהו לפי פירוש שני בקונטרס קשה גם לפי המסקנא הא דאביי. וי״ל דיש לחלק בין ברשות דהכא לרשות דהתם דהתם הוי טפי ברשות וצריך עיון. תלמיד הר״פ ז״ל.
ה גמרא ומציעים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] המחייבת את המוציא תבנו וקשו בנזקים שנגרמו ברשות הרבים. היא שלא כשיטת ר׳ יהודה.
GEMARA: Let us say that the ruling in the mishna that one is liable to pay for damage caused by straw or hay that he put in the public domain is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
הכל
(22) דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מבִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים אָדָם מוֹצִיא זִבְלוֹ לרה״ר לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְצוֹבְרוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִישּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְּהֵמָה שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִנְחִיל יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ.
As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: During the period when fertilizer is taken out, a person may take his fertilizer out to the public domain and let it accumulate there for a full thirty days, so that it gets trampled by people’s feet and by animals’ feet, as it was on this condition that Joshua bequeathed Eretz Yisrael to the Jewish people (see 80b). In other words, people do not have the right to prevent someone from taking out his straw to the public domain, since they received their portion of Eretz Yisrael following Joshua’s conquest on this condition. Apparently, since one has the right to take out his straw, he is not held liable to pay for damage caused by it.
כדי שיהא נישוף – פיר׳, שיתדקדק ויתקן תחת רגלי העוברים ושבים עליו. רבי׳ משה נר״ו בריה דרבי׳ מימון ז״ל כל הקודם בו זכה קנס ולו בשעת הוצאת זבלים אם הזיק חייב.
דתניא [שהרי שנינו בברייתא], שר׳ יהודה אומר: בשעת הוצאת הזבלים, כאשר דרך בני אדם לעשות זאת, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו שם כל שלשים יום, כדי שיהא נישוף (נדרס) ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ, כלומר, אין רשות לאחרים לעכב את המוציאים, כיון שעל תנאי זה קיבלו כל ישראל את הארץ בימי כיבושה בזמן יהושע בן נון. ואם כן, הואיל וברשות הוציא את זבלו — לא יתחייב עליו.
As it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: During the period when fertilizer is taken out, a person may take his fertilizer out to the public domain and let it accumulate there for a full thirty days, so that it gets trampled by people’s feet and by animals’ feet, as it was on this condition that Joshua bequeathed Eretz Yisrael to the Jewish people (see 80b). In other words, people do not have the right to prevent someone from taking out his straw to the public domain, since they received their portion of Eretz Yisrael following Joshua’s conquest on this condition. Apparently, since one has the right to take out his straw, he is not held liable to pay for damage caused by it.
הכל
(23) אפי׳ אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יְהוּדָה מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה שֶׁאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק.
The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since Rabbi Yehuda possibly concedes that if the fertilizer caused damage, he is liable to pay for the damage it caused, although he acted within his rights.
אפילו תימא רבי יהודה כו׳ – וא״ת והא מתני׳ קתני כל הקודם בהן זכה וי״ל דכל הקודם בהן לאחר שלשים יום זכה ותימה למאי דס״ד דמתניתין בשעת הוצאת זבלים תקשה ליה דרשב״ג אדרשב״ג דקתני במתני׳ דחייב לשלם ובהבית והעלייה (ב״מ דף קיח:) תנא רשב״ג אומר אף מתקן מלאכתו כל שלשים יום ודייק מינה בגמ׳ דס״ל כל מקום שנתנו חכמים רשות להניח והזיק פטור מלשלם ולפי לשון אחר שפירש בקונטרס דרשב״ג פליג את״ק וס״ל דאפילו הניח ברשות חייבין לשלם קשה אפי׳ לפי המסקנא ושמא אין הענינים שוין אע״ג דבשמעתין דהתם כייל להו בהדי הדדי.
אפילו תימא רבי יהודה וכו׳. ואם תאמר והא מתניתין קתני כל הקודם בהן זכה. וי״ל דהיינו לאחר שהזיק אבל יש לו רשות להניח ומשהזיק יזהר ליטלנו קודם שיטלנו אחר. הרא״ש ז״ל.
רש״י ז״ל פירש בדברי רבי שמעון בן גמליאל שני פירושים והטעם למה לפרש שני פירושים דלפי סלקא דעתך דאיירי מתניתין בשעת הוצאת זבלים אם כן ברשות קא עביד אליבא דכולי עלמא אם כן במאי פליגי תנא קמא ורבי שמעון בן גמליאל לכן הוצרך לפרש לפירוש ראשון דפליגי אם זכה בגוף דלתנא קמא לא זכה בגוף ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף. ולפי מאי דאוקימנא מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים דלכולי עלמא קנסו גופו הלכך צריך לומר פירוש שני דפליגי בהניח ברשות דלתנא קמא לא זכה בגוף היכא דהניח ברשות ולרבי שמעון בן גמליאל זכה בגוף אף על גב דהניח ברשות. מתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים משמע אבל בשעת הוצאת זבלים פטור משום דברשות קא עביד. וקשה אם כן ברייתא אמאי נקט נר חנוכה דמשמע דמשום דרשות מצוה ופטור אבל רשות בית דין בלא רשות מצוה חייב והא הכא דברשות בית דין בלא רשות מצוה ופטור. וי״ל דתנא דברייתא לא סבירא ליה כתירוצא דרב נחמן דאוקמה למתניתין שלא בשעת הוצאת זבלים. אבל קשה דהשתא מוקמינן מתניתין כרבי יהודה דבשעת הוצאת זבלים פטור משום דהוי ברשות וקשה דלעיל גבי השופך מים לרשות הרבים חייב קשיא לן תרתי למה לי ומוקמינן חדא בימות החמה וחדא בימות הגשמים משמע דבימות הגשמים אף על גב דברשות חייב וזאת המשנה דאוקמינן כרבי יהודה ואותה המשנה הכל משנה אחת והכא אמרינן דברשות פטור אליבא דרבי יהודה ולעיל אמרינן ברשות חייב. ודוחק לומר דההיא רישא כרבי שמעון בן גמליאל והאי כרבי יהודה. וצריך עיון. גליון.
ח״מ ולענין פסק כתב הרב מסרקסטה ז״ל וז״ל המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים אפילו בשעת הוצאת זבלים והוזקו בהן הרי המוציאן חייב ואף על פי שבני העיר רשאין להוציא זבליהן באותה שעה קנסו רבנן למוציא תבן וקש משום דמשרקי בהו אינשי הילכך הקודם בהם זכה בין בגופן בין במה שהושבחו בדריסת רגלי אדם ואף על גב דאכתי לא אזיקו כלל קנסו רבנן ואי איתזקו בהו אינשי נמי אף על גב דמחייבי בעלים בתשלומי הנזק נראה לומר דאפילו הכי הקודם בהם זכה כיון שאין דין הנזק להשתלם מהזבלים עצמן אלא מן העלייה. מסוגיא דשמעתא משמע דבגללים לא קנסו רבנן כיון דלא שכיח לשהויינהו דלא צריכי להדרס ברגלי אדם אלא מעט וכי משהא להו נמי פטור דמילתא דלא שכיח הוא ולא קנסו רבנן הילכך הקודם לזכות לא זכה. זכה אחד בזבלים של תבן וקש שנידושו והוחזק בהן אחר הרי הזוכה חייב. ע״כ.
ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כדעת ר׳ יהודה, מכל מקום מודה ר׳ יהודה שאם הזיק — משלם מה שהזיק, שאף שעשה ברשות, אין זה פוטר אותו מאחריות לנזקים.
The Gemara rejects this suggestion: You can even say that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, since Rabbi Yehuda possibly concedes that if the fertilizer caused damage, he is liable to pay for the damage it caused, although he acted within his rights.
הכל
(24) וְהָתְנַן רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא בִּרְשׁוּת מַאי לָאו מִשּׁוּם רְשׁוּת בֵּית דִּין.
The Gemara asks: But didn’t we learn in a baraita that Rabbi Yehuda says: If a pile of straw on the back of an animal that was passing through the public domain catches fire from a Hanukkah lamp that was placed outside a store, the owner of the lamp is exempt, since he put it there with permission (see 62b)? What, is it not because he put it there with the permission of the court and is therefore exempt from paying for damage caused by it?
בנר חנוכה פטור – בפרק הכונס צאן לדיר דקתני גמל שהיה טעון פשתן.
מאי לאו משום דברשות ב״ד – הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור: ה״ג דתניא רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור.
ומקשים, והתנן [והרי שנינו במשנה], שר׳ יהודה אומר: אם נדלקה ערימת קש שעל גבי בהמה העוברת ברשות הרבים בנר חנוכה שהועמד ברשות הרבים — פטור בעל הנר, מפני שהוא מוציא את הנר לרשות הרבים ברשות. משמע שדבר שנעשה ברשות — אינו חייב לשלם נזקיו. מאי לאו [האם אין] הכוונה שבעל הנר פטור משום שהדליק ברשות בית דין, שכיון שיש לו רשות לעשות זאת בגלל הוראת בית דין שוב אינו חייב בנזקים?
The Gemara asks: But didn’t we learn in a baraita that Rabbi Yehuda says: If a pile of straw on the back of an animal that was passing through the public domain catches fire from a Hanukkah lamp that was placed outside a store, the owner of the lamp is exempt, since he put it there with permission (see 62b)? What, is it not because he put it there with the permission of the court and is therefore exempt from paying for damage caused by it?
הכל
(25) לָא מִשּׁוּם רְשׁוּת מִצְוָה דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא רְשׁוּת מִצְוָה.
The Gemara answers: No, it is because he put it there with the permission granted to those performing a mitzva. Permission of the court is not sufficient to exempt him from paying damages, unless, in addition, permission was granted for the purpose of performing a mitzva. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that if it caught fire from a Hanukkah lamp he is exempt because he had permission to put it there in order to perform a mitzva.
ודוחים: לא, משום רשות מצוה, שלא די בכך על מנת לפוטרו משום שמותר בכך, אלא דווקא אם מצוה לעשות כן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר׳ יהודה אומר: בנר חנוכה — פטור, מפני שהוא רשות מצוה, שמפני שהוא מקיים מצוה הותר לו לעשות זאת. אבל דבר שאין בו מצוה, אף שיש לו רשות בית דין לעשות — אינו נפטר משום כך מחובת תשלום על נזקיו.
The Gemara answers: No, it is because he put it there with the permission granted to those performing a mitzva. Permission of the court is not sufficient to exempt him from paying damages, unless, in addition, permission was granted for the purpose of performing a mitzva. As it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says that if it caught fire from a Hanukkah lamp he is exempt because he had permission to put it there in order to perform a mitzva.
הכל
(26) ת״ש תָּא שְׁמַע נכׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ מוּתָּרִין לְקַלְקֵל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אִם הִזִּיקוּ חַיָּיבִין לְשַׁלֵּם וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר.
Come and hear an alternative proof from a baraita: With regard to all these cases in which the Sages said that it is permitted for people to place obstacles in the public domain, if they caused damage, these people are liable to pay, and Rabbi Yehuda exempts them. Evidently, according to Rabbi Yehuda, if one has the permission of the court to put an item in the public domain, he is exempt from paying damages.
ושקלי וטרו ואסיק ת״ש: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים אם הזיקו חייבין לשלם, ור׳ יהודה פוטר – ולית הילכתא כר׳ יהודה דגרסי׳ בסוף בבא מציעא: אמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ור׳ יהודה ור׳ טרפון, כולהו סבירא להו כל שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם. ואלו הן שיטה ולית הלכ׳ כחד מינייהו.
כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים – ר׳ יהודה פוטר דווקא שלאחר שהניחן הוזקו בהם בני אדם, אבל אם בשעה שהן גורפין מערותיהן1 והזיקו בשעת נפילה, אפי׳ ר׳ יהודה מודה שהן חייבין. דאי לא תימא הכי שור שיש לו רשות לילך ברשות הרבים הכי נמי לר׳ יהודה פטור אם הזיקו2, אלא דווקא לאחר הנחה קאמר דאין לחייבו משום בור, הואיל וברשות עביד. והיא תימא לי, אם כן לר׳ יהודה חופר בורו ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אמאי חייב, הא ברשותי׳ עביד, וכי תימא הכי נמי לר׳ יהודה הוי פטור, ואין לחייב אלא על בורו ברשות הרבים, והא אמ׳ ר׳ יהודה (ב״ק כט,ב) מפקיר נזקין פטור, מכלל דסבירא ליה לר׳ יהודה בור ברשותו חייב3.
1. מדנקט רבינו הני לישני מוכח דס״ל כרש״י דהא דנקט כל המקלקלין איירי כההיא דפותקין ביבותיהן וגורפין מערותיהן, אלא דהזיקו לאחר נפילה כדמוקי לעיל ו,א יעו״ש, אלא דצ״ב קצת כיון דאיירי בביותיהן ודאי מפקיר לה ואמאי חייב הא הוי כמפקיר נזקיו אחר נפילת אונס דפטור ולא דמיא לזבל דחייב,
2. רבינו דן בהאי דינא דר״י דכל המקלקלין ברשות פטורין דלא הוי בהדי דאזלי דא״כ כל שור נמי אית ליה רשות לילך ברה״ר ויפטר על היזקו, וע״כ דאיירי אחר הנחה ומשום בור הוא ועלה הק׳ מהפקיר רשותו ולא בורו דהתם חייב אף דהוי ברשות.
3. מבואר מד׳ רבינו דתליא החיוב תשלומין באיסור לחפור בור, דעלה נקט דכיון דאינו חייב לר״י בברשות יהא פטור כה״ג אחפירת בור, ועי׳ בנוב״י קמא אבה״ע סע״ח ט״ז ובמל״מ הל׳ רוצח פ״ב ה״ב שדנו אי איכא מהכא ראיה דרק בבור ברה״ר מתחייב לר״י, והיינו אי תלוי איסור כריית בור בחיוב התשלומין, וזהו נמי מה שדן הכא רבינו, ודו״ק.
בתוספות בד״ה בדתמו מיא וכו׳ ואי הוי גרסי׳ איפכא וכו׳ עכ״ל. הנראה מלשון הרמב״ם שזו גירסתו וכשיטת הראב״ד ע״ש בפ״ג מהלכות נזקי ממון ומשמע דגרסינן נמי אח״ז ותרתי בדלא תמו ל״ל ולפ״ז א״ש הא דהמתין הש״ס להקשות דוקא על דברי רב דמעיקרא הוי ס״ד דמתני׳ דהכא איירי בדתמו מיא וקמ״ל דאע״ג שנבלעו גוף המים בקרקע ואינם בעין אפ״ה חייב בעל המים כיון שהקרקע נעשה חלקה ע״י ועל ידי זה הוזק אבל עכשיו דמוקמינן דאיירי בדלא תמו מיהא מקשי שפיר ותרתי ל״ל וכנ״ל מלשון הרמב״ם ע״ש:
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים — אם הזיקו חייבין ללשלם, ור׳ יהודה פוטר, הרי למדנו במפורש שלדעת ר׳ יהודה אם עשה ברשות בית דין פטור מתשלום על נזקיו!
Come and hear an alternative proof from a baraita: With regard to all these cases in which the Sages said that it is permitted for people to place obstacles in the public domain, if they caused damage, these people are liable to pay, and Rabbi Yehuda exempts them. Evidently, according to Rabbi Yehuda, if one has the permission of the court to put an item in the public domain, he is exempt from paying damages.
הכל
(27) אָמַר רַב נַחְמָן מתני׳ מַתְנִיתִין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים ור׳ וְרַבִּי יְהוּדָה הִיא.
Rav Naḥman said: The mishna is referring to a case where one put his fertilizer outside not during the period when fertilizer is taken out. Therefore, he did not have permission to do so. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable only if he acts without permission.
מתני׳ שלא בשעת הוצאת זבלים ור׳ יהודה היא – תימה דלא משני הכי בהבית והעלייה (ב״מ קיח: ושם) דקתני המוציא זבלו לרה״ר המוציא מוציא והמזבל מזבל כו׳ ואם הזיק משלם מה שהזיק וקאמר בגמרא מתני׳ דלא כר׳ יהודה וי״ל דהתם כי יעמיד מתני׳ נמי שלא בשעת הוצאת זבלים אתיא דלא כר׳ יהודה דהא שרי להוציא ע״מ לזבל לאלתר ואפי׳ הכי קתני שמשלם מה שהזיק אלמא בדבר שיש לו רשות משלם מה שהזיק ולרבי יהודה משמע דלא משלם מדקאמר שעל מנת כן כו׳ ועוד מדלא קתני בהדיא ואם הזיק משלם מה שהזיק א״נ מתני׳ דהתם משמע ליה בשעת הוצאת זבלים מדקתני המזבל מזבל ושפיר אית ליה רשות להניח שלשים יום והא דאמר המזבל מזבל עצה טובה קמ״ל כלומר מזבל לאלתר שלא יצטרך לשלם.
שם בגמרא כל אלו שאמרו וכו׳ אם הזיקו חייב לשלם עכ״ל. כל הנך דחשיב כאן איירי בדברים שוודאי הפקירן וא״כ למ״ד לעיל דרבנן פטרו במפקיר נזקיו אפי׳ לאחר נפילת פשיעה צ״ל האי ברייתא ר״מ היא א״נ דאיירי בשעת נפילה ודברי הכל:
בתוספות בד״ה אפי׳ תימא ר״י וא״ת וכו׳ וי״ל דכל הקודם בהם לאחר ל׳ יום זכה עכ״ל. לכאורה יש לדקדק דא״כ למה לא נפרש ג״כ דהא דקתני במתני׳ חייב בנזקיו איירי ג״כ לאחר למ״ד ונראה ליישב דלא נראה לו לזה התרצן לפרש כן דא״כ תקשי מאי קמ״ל דכבר אשמעינן בתרתי מתני׳ דרישא דכל תקלה שנעשה שלא ברשות חייב בעל התקלה ואפי׳ בדאפקריה איירי לכמה אמוראי ומכ״ש במתני׳ דהכא דאיירי בדלא אפקריה אבל במה דקתני כל הקודם זכה לא שייך להקשות מאי קמ״ל ועיין מ״ש בסמוך בדברי תוספות וק״ל:
בא״ד ותימא למאי דס״ד וכו׳ אין הכוונה בזה על דברי המקשה דשם לא שייך להקשות כן שהרי לסברת המקשה סובר התנא דמתני׳ שלא נתנו חכמים רשות כלל להוצאת זבלים א״כ לא קשה אדרשב״ג אבל הכוונה במה שכתב למאי דס״ד היינו לדברי המתרץ אפי׳ תימא ר״י וק״ל:
בגמרא ת״ש כל אלו שאמרו וכו׳ ובפרש״י בד״ה מותרין לקלקל כגון פותחין ביבותיהן וכו׳ עכ״ל. וקשה דלפ״ז מאי מקשה הש״ס דהא אסקינן לעיל דר״י ס״ל מפקיר נזקיו פטור וא״כ נוכל לומר דהא דפטר ר״י היינו לאחר נפילה דע״כ בהכי איירי דבשעת נפילה ליכא מאן דפטר וא״כ אזדי לטעמייהו דרבנן דמחייבי ס״ל מפקיר נזקיו חייב ור״י ס״ל פטור ולפי׳ רש״י ודאי הכי הוא דפותקין ביבותיהם וגורפין מערותיהן דרכן להפקירן והברייתא איירי בהכי כדמשמע לעיל בכמה דוכתי אבל מתני׳ דהכא דזבלו דע״כ איירי בדלא אפקריה אפי׳ ר״י מודה והניחא למ״ד לעיל דר״י פוטר במפקיר נזקיו אפי׳ לאחר פשיעה ע״כ א״א לפרש כן דא״כ אמאי נקט דוקא כל אלו שאמרו מותרין לקלקל דהא אפי׳ בלא״ה פוטר ר״י אבל למאי דמסקינן דר״י ס״ל אליבא דר״י דדוקא במפקיר נזקיו דלאו פשיעה פוטר ר״י אבל בפשיעה מחייב והכי קי״ל וא״כ תקשי ויותר יש להקשות כן בסוגיא דהבית והעליה דף קי״ז דשם מסיק מחמת האי ברייתא דמתני׳ דהתם אתיא דלא כר״י ויש ליישב בדוחק וצ״ע:
שם בגמ׳ א״ר נחמן מתני׳ שלא בשעת הוצאת זבלים ור״י היא. ויש לדקדק דא״כ תקשי על מתניתין מאי קמ״ל דכבר אשמעינן כה״ג בתרתי מתני׳ דלעיל ונראה ליישב שדקדק ר״נ בלשונו לומר ור״י היא ולא קאמר וד״ה היא אבל לפי זה א״ש דאליבא דחכמים מאי קמ״ל אבל לר״י א״ש לפי דקאמר ר״י לעיל דלאחר נפילת אונס פטור קמ״ל הכא דהיינו כשהפקירן דכשלא הפקיר נזקיו חייב אפי׳ לאחר נפילת אונס דהא דקאמר ר״נ שלא בשעת הוצאת זבלים היינו אפילו הניחן בשעת הוצאת זבלים ונתקיימו עד לאחר שלשים יום ואז נעשו שלא בשעת הוצאה וקמ״ל דאע״ג דתחילת הנחה היה ברשות אפ״ה מחייב לאחר זמן כיון שהיה לו פנאי לסלקו וק״ל:
שם ור״י היא. יש לדקדק האיך דחיק לאוקמי מתני׳ כר״י דהא ברישא דמתני׳ סתם לן תנא דלא כר״י דדייקינן לעיל בסמוך ותרתי למה לי ומסיק חדא בימות הגשמים כדתניא כל אלו שאמרו פותקין ביבותיהן וכו׳ אם הזיק חייב לשלם ע״כ וזהו בהדיא דלא כר״י דפוטר בהא ולפמ״ש לעיל דהא דדייק הש״ס ותרתי ל״ל היינו דוקא אליבא דרב אבל אליבא דשמואל דקי״ל כוותיה לא איצטריך לאוקמי הכי א״כ ר״נ מצי סבר כשמואל וק״ל:
בתוס׳ בד״ה מתני׳ שלא בשעת וכו׳ ולר״י משמע דלא משלם מדקאמר וכו׳ ועוד מדלא קתני עכ״ל. הא דלא מייתי מהאי ברייתא גופא היינו משום דדברי התוספות עכשיו הם על המקשה הראשון כפי׳ מהרש״א ע״ש ותוכן דבריו דלפי פירושם דמשמע ליה למקשה דהא דקתני המוציא מוציא מקרי ברשות ב״ד ואפ״ה משלם א״כ מאי מקשה מעיקרא מדר״י טפי מדרבנן דלר״י כל שלשים יום הוי כמו שעת הוצאה לדרבנן א״ו דהמקשה סבר דר״י ודאי פוטר מדקתני שע״מ כן ועוד מדלא נקט בהדיא אחר שהשיב לו המתרץ מודה ר״י שאם הזיק משלם ולא חייש לדיוקא של המקשה הוסיף המקשה להקשות אברייתא דתני בהדיא ר״י פוטר כל העושין ברשות וא״כ קשיא מתני׳ דחייב מיהו עכ״פ אשעת הוצאה אע״פ שהיה ברשות וזה ודאי דלא כר״י כדמסיק התם וק״ל:
אמר רב נחמן: מתניתין [משנתנו] עוסקת כשהוציא שלא בשעת הוצאת זבלים שאז אין לו רשות בית דין להוציא, ושיטת ר׳ יהודה היא שרק אם עשה שלא ברשות — חייב.
Rav Naḥman said: The mishna is referring to a case where one put his fertilizer outside not during the period when fertilizer is taken out. Therefore, he did not have permission to do so. And it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that one is liable only if he acts without permission.
הכל
(28) רַב אָשֵׁי אָמַר
Rav Ashi said an alternative explanation of the mishna according to Rabbi Yehuda:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.