×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְדַיָּינֵי גוֹלָה אָמְרוּ מַחְזִיקִין אָמַר רַב הֲלָכָה כְּדַיָּינֵי גוֹלָה אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב הֲדַר בֵּיהּ מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ אֲמַר לְהוּ מִסְתַּבְּרָא אֲמַרִי כִּדְרַב יוֹסֵף.:
but the judges of the exile said that one can establish the presumption of ownership. Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of the judges of the exile. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Has the Master retracted his halakha that one cannot establish the presumption of ownership with regard to the property of a married woman? Rav said to them: I said that the opinion of the judges of the exile is reasonable, as the presumption of ownership can be established with regard the property of a married woman under certain circumstances. The Gemara comments: This is like that ruling of Rav Yosef with regard to one who possesses the land for three years after the death of the husband.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי בבא בתרא נא ע״א-ע״ב1} גרסינן2 בפרק חזקת [הבתים]⁠3 תנו רבנן אין מקבלין פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות קיבל מן האשה יחזיר לאשה מתה יחזיר לבעלה קיבל מן העבד יחזיר לעבד מת יחזיר לרבו קיבל מן הקטן יעשה לו סגולה מאי סגולה איכא דאמרי ספר תורה ואיכא דאמרי דיקלא דאכיל מיניה תמרי. וכלן שאמרו בשעת מיתתן של-פלוני הם אי מהימני יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן [ואיכא דאמרי אי אמידי יעשה כפירושן ואי לא יעשה פירוש לפירושן]⁠4:
1. וברי״ף בבא בתרא פרק ג (דף כז ע״ב).
2. גרסינן: גטו: ״וגרסינן״.
3. הבתים: גיד, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו, כ״י נ, דפוס קושטא.
4. ואיכא...לפירושן: גיד, גטו, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
דייני גולה – שמואל וקרנא:
הדר ביה מר משמעתא – דאמר לעיל האמר רב אין מחזיקין:
מסתבר טעמייהו אמרי – משום דס״ל כתירוץ דרב יוסף דאמר לעולם באחר וכו׳:
ודייני גולה – שמואל וקרנא בפרק ראשון דסנהדרין (דף יז: ע״ש).
מחזיקין – והיה לה למחות.
מסתברא אמרי – היכא דהויא מקצת חזקה בחיי בעלה ושלש לאחר מיתת הבעל כמו שפירש רב יוסף לעיל התם הוא דמסתברא דמחזיקין דהא רב גופיה ה״ק לעיל אשת איש צריכה למחות דמשמע דמחזיקין ומיהו דייני גולה בכל ענינין פליגי אדרב.
כדרב יוסף – גמרא הוא שקיצר דברי רב אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי קדם לו רב הרבה דורות.
וכן הלכה דהא רב דאמר אין מחזיקין אמר מסתבר כדייני גולה דאמ׳ מחזיקין. וכדרב יוסף דפירש משום הכי צריכא למחות מיד באחר משום דשמא יאכלה זה מקצת חזקה בחיי הבעל וג׳ לאחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי אמר לה מינך זבנתה כו׳.
ר. גופא אמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש ודייני גולה אמרו מחזיקין בנכסי אשת איש אמר רב מסתבר טעמייהו דדייני גולה אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב הדר ביה מר משמעתיה אמר להו מסתבר טעמייהו כדרב יוסף. דאי אכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, מיגו דאי בעי אמר ליה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, כי אמר לה את זבינתה לבעליך קמאי ואנא זבנתה מיניה מהימן. אבל היכא דלא אכלה שלש שנים לאחר מיתת הבעל אע״ג דאכלה כמה שנים בחיי הבעל לא קיימא ליה חזקה. וכן הלכתא:
רא. והא דתנן ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה, דייקינן עלה פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני דידה הוא דקא אכלה לא צריכא דיחד לה ארעא אחריתי למזונה. דליכא למימר דמחמת מזוני הוא דקא אכלה, סד״א הויא חזקה, קא משמע לן דלא:
רב. הרי אמרו אין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ראיה יש ולימא לגלויי זוזי הוא דבעי שמעת מינה המוכר שדה לאשתו קנתה. ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא. ופרקינן דילמא מאי הא ראיה יש בשטר מתנה. ומסקנא (דלהלן ע״ב) דהוא הדין למכר במעות שאינן טמונין דליכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, אבל במעות טמונין לא קנתה, דאמרינן כי שקל מינה זוזי לאו אדעתא דאקנויי לה שקלינהו אלא לגלוייה זוזי הוא דבעא, כדבעינן למימר קמן:
רג. א״ל רב נחמן לרב הונא לא הוית גבן באורתא בתחומא דאמרינן מילי מעלייתא א״ל מאי [מילי] מעלייתא אמריתו א״ל המוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא א״ל דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא. כלומר מאי איריא משום דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, אפילו תימא נמי לגלויי זוזי הוא דבעא ולא קניא בהני זוזי, דל זוזי מהכא ותקני בשטרא, דתנן נכסים שיש להן אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ומהדרינן לאו מי איתמר עלה אמר שמואל לא שנו אלא בשטר מתנה אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים. אלמא דמים עיקר, הילכך על כרחיך טעמא דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, הא לאו הכי לא קניא, דכי דלית זוזי לא קניא בשטרא גרידא. ומקשינן ולאו מותיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה הרי זו מכורה ונתונה. אלמא בשטר מכר נמי קני בשטרא גרידא. ומפרקינן ולאו הוא מותיב לה והוא מפריק לה במוכר שדהו מפני רעתה, דגמר ומקני. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי ליפות את כחו. אבל היכא דלא מזבין לה מפני רעתה לא קנה עד שיתן דמים. הלכך גבי המוכר שדה לאשתו נמי, טעמא דלא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, הא לאו הכי לא קניא. והני מילי לטעמיה דר״נ דסבירא ליה דלא אמרינן לגלויי [זוזי] הוא דבעא. וכבר פסק רבא הילכתא לקמן דבמעות טמונים לא קנתה, דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעא, וכן הלכתא.
ואע״ג דליתא להא דרב נחמן, שמעינן מינה דהא דתנן נכסים שיש להם אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה, לא תימא הני מילי בשטרי הקנייה דכתב בהו שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה, אלא אפילו בשטרי ראיה נמי דכתב בהו פלניא זבין ליה ארעא פלניא אי נמי יהבה ניהליה במתנה, אי נמי כגון הני דכתבי איך פלוני אמר לנא הוו עלי סהדי דזבינת ליה לפלניא ארעא פלניתא, אע״ג דלאו לאקנויי בהו כתיבי אלא לראיה בעלמא, מכי מטי שטרא לידיה דלוקח או דמקבל מתנה קני. דהא הכא דבשטרי ראיה עסקינן, כדדייקינן מעיקרא הא ראיה יש, ועלה קאמרינן דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא, אלמא אפילו בשטרי ראיה נמי קנו. דאי לא תימא הכי מאי קא קשיא ליה, לוקמה בשטרי ראיה כפשטה ומשום דלא קנו, אלא מדקשיא ליה ותיקני בשטרא ש״מ דשטרי ראיה נמי קנו. ודוקא בשטר מתנה, אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים או במוכר שדהו מפני רעתה, לא שנא בשטרי הקנאה ולא שנא בשטרי ראיה. והוא הדין נמי בחזקה דלא קניא במכר עד שיתן דמים או במוכר שדהו מפני רעתה, דאידי ואידי חד טעמא הוא:
רד. מיתבי לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגרשה אין להם עליו כלום. אלמא אמרינן אע״ג דשקלינהו לזוזי מינייהו בתורת הלוואה וכתב להו שטרא לאו לאישתעבודי להו קא מכוין, אלא לגלויי זוזי הוא דבעא, דמה שקנתה אשה קנה בעלה ומה שקנה עבד קנה רבו וזוזי דנפשיה הוא דקא שקיל, גבי מכר נמי לימא לגלויי זוזי הוא דבעא. ודחינן שאני התם גבי מלוה דלא ניחא ליה למהוי עבד לוה לאיש מלוה. ודוקא בשלוה הימנה בנכסי עצמה במעות ממוכן דאיכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, אבל לוה הימנה בנכסי אביה כגון נכסי מלוג דילה וכיוצא בהן וגרשה גובה אותן הימנו. חדא דהא ליכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעא, דהא מעות שאינן טמונין נינהו. ועוד מדתניא בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כח,א) לוה הימנה בנכסי אביה אינה נפרעת אלא על ידי אחר, דשמעת מיניה דכי לוה הימנה מנכסי אביה אית לה לאיפרועי מיניה. והוא הדין היכא דיהיב לה איניש מעלמא מתנה, אבל מסתמא אין לה עליו כלום:
בפרשב״ם בד״ה שמעת כו׳ ופלוגתא היא לקמן עכ״ל ליכא לפרושי שמעת מינה לאפוקי מדרב הונא דפליג ארב נחמן ואית ליה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי דהך מלתא ליכא למשמע ממתניתין דאימא דטעמא דמתני׳ נמי מטעמא דקאמר רב הונא דדל זוזי מהכא כו׳ אלא דאיכא לפרושי דשמעת מינה לאפוקי מרבא דאית ליה לקמן לגלויי זוזי הוא מכוין במעות טמונין ומתני׳ לא מפלגא מידי ודו״ק:
ודייני גולה אמרו: מחזיקין. אמר רב: הלכה כדייני גולה. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: הדר ביה מר משמעתיה [חזר בו אדוני משמועתו] שאמר שאין מחזיקין בנכסי אשת איש? אמר להו [להם]: מסתברא אמרי [מסתבר הדבר אמרתי] לגבי מקרים מסויימים, שיש חזקה אף בנכסי אשת איש. שהסביר רב את הדבר, כמו שלאחר דורות הסבירו רב יוסף, כאמור לעיל, כשהחזיק שלוש שנים לאחר מות הבעל.
but the judges of the exile said that one can establish the presumption of ownership. Rav says: The halakha is in accordance with the opinion of the judges of the exile. Rav Kahana and Rav Asi said to Rav: Has the Master retracted his halakha that one cannot establish the presumption of ownership with regard to the property of a married woman? Rav said to them: I said that the opinion of the judges of the exile is reasonable, as the presumption of ownership can be established with regard the property of a married woman under certain circumstances. The Gemara comments: This is like that ruling of Rav Yosef with regard to one who possesses the land for three years after the death of the husband.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״המהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְלֹא לְאִשָּׁה בְּנִכְסֵי בַעְלָהּ וְכוּ׳.: פְּשִׁיטָא כֵּיוָן דְּאִית לַהּ מְזוֹנֵי מְזוֹנֵי הוּא דְּקָא אָכְלָה לָא צְרִיכָא אדְּיַחֵד לַהּ אַרְעָא אַחֲרִיתִי לִמְזוֹנַהּ.
§ The mishna teaches: And a wife does not have the ability to establish the presumption of ownership with regard to her husband’s property. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Since she has the right to sustenance from her husband’s property, she is enjoying the profits as payment of her sustenance, so her use of the property does not establish the presumption of ownership. The Gemara responds: No, it is necessary to state this halakha in the event that he designated another parcel of land for her sustenance. The mishna teaches that even if she enjoys the profits of a second field for three years, she does not establish the presumption of ownership of that field.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פיס׳ מזוני הוא דקא אכלה – ולא משום דמוחזקת היא בה:
לא צריכא כגון דיחד לה ארע׳ אחריתי למזונותי׳ – והחזיקה באחרת אפילו הכי לא הויא חזקה דבעל גבי אשתו שתיק:
כיון דאית לה מזוני – מהבעל.
מזוני הוא דקאכלה – הכל יודעין דלפירות יורדת והלכך לא מיחה בעל.
דיחד לה – בעל קרקע אחריתי למזונות ואפי׳ הכי לא קפיד בעל אי אכלה טפי והלכך לית לה חזקה.
ואין לאשה חזקה בניכסי בעלה, לטעון מכרן לי או נתנן לי. דכיון דאית לה מזוני מבעלה אמרינן למזוני אכלה ולא משום חזקה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ורב אשי מסיים בה משמיה דרב נחמן ואפילו הכי ל״ג ליה כמו שפי׳ רשב״ם:
א שנינו במשנה: ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה וכו׳. ומקשים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאין לה חזקה, כיון דאית [שיש] לה זכות מזוני [למזונות] מנכסי בעלה, הרי מזוני [מזונות] הוא דקא אכלה [שהיא אוכלת] ואין מכאן הוכחה לחזקת בעלות! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו במשנה אלא במקרה שיחד לה ארעא אחריתי [קרקע אחרת] למזונה ועל כך אמרה המשנה שאף שהיא אוכלת משדה שלא ייחד לה — אין לה חזקה.
§ The mishna teaches: And a wife does not have the ability to establish the presumption of ownership with regard to her husband’s property. The Gemara asks: Isn’t that obvious? Since she has the right to sustenance from her husband’s property, she is enjoying the profits as payment of her sustenance, so her use of the property does not establish the presumption of ownership. The Gemara responds: No, it is necessary to state this halakha in the event that he designated another parcel of land for her sustenance. The mishna teaches that even if she enjoys the profits of a second field for three years, she does not establish the presumption of ownership of that field.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״המהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) הָא רְאָיָה יֵשׁ לֵימָא לְגַלּוֹיֵי זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי.
The Gemara asks: By inference, the wife has the ability to bring proof of her ownership and take possession of her husband’s field. Why is this proof valid? Let him say that he desires to expose her concealed money. If he offers to sell the field to her and she agrees, it will be discovered that she has money of which he had been unaware. His intention was never to sell the property, but to claim money to which he is entitled.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא מייתי ראיה – דזבנה ניהלה יש לה חזקה אמאי נימא הבעל משום הכי זבינתה ניהלה כדי לגלויי לי זוזי דחזו לה דהות מטמרא מינאי ולהכי זבינתה ניהלה ולא משום מכירה גמורה דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה. ש״מ מדלא מצי למימר הכי איכא למישמע מינה דהמוכר שדהו לאשתו קנתה ולא אמרי׳ לגלויי זוזי הוא דבעי ואי מייתא ראיה הויא חזקה. לעולם המוכר לאשתו 1 קנתה ולא אמרי׳ לגלויי זוזי הוא דבעי. והאי דדייקת הא ראיה יש לה היינו בשטר מתנה דאי מייתא ראיה דיהבה לה במתנה ראייתה ראייה:
1. נראה דצ״ל לא קנתה דאמרינן דלגלויי זוזי וכו׳.
ודייק חזקה הוא דלית לה – בלא שטר.
הא ראיה יש – אם יש לה שטר מכירה מבעל הוי מקחה קיים.
לימא – הבעל אע״פ שהקרקע נקנה בכסף מעות הללו שקבלתי ממנה לא קני לה הקרקע.
לגלויי זוזי בעינא – מעות הטמינה ממני ונתכוונתי לגלות לי מעותיה ובחזקת מעות שלי לקחתים מידה ולא לשם מכר ולא לדעת קנין מכירה קבלתי׳ ולא גמרתי והקניתי.
ואפילו יש לה שטר מכירה לא קנתה, דאמרינן לגלויי זוזי טמונים שהיו לה הוא דעבד ולא גמר ואקני. אבל יש לה שטר מתנה קנתה. ואם קנתה נמי במעות שאינן טמונים שהיו ידועין לבעל, קנתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומדייקים ממה ששנינו במשנתנו: חזקה אין לאשה בנכסי בעלה, הא [הרי] ראיה יש, שאם הביאה ראיה בשטר שבעלה מכר לה את השדה — הרי הוא שלה. ויש לשאול: מדוע תהא זו ראיה? לימא [נאמר] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה]! שאם מציע לה את השדה למכירה, והיא תתרצה בדבר — יתגלה לו שיש לה כסף משלה, שלא סיפרה לו קודם על קיומו. ובאמת אינו מתכוון למכור מאומה, אלא לוקח ממנה כסף השייך לו!
The Gemara asks: By inference, the wife has the ability to bring proof of her ownership and take possession of her husband’s field. Why is this proof valid? Let him say that he desires to expose her concealed money. If he offers to sell the field to her and she agrees, it will be discovered that she has money of which he had been unaware. His intention was never to sell the property, but to claim money to which he is entitled.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םראב״ןרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ קָנְתָה וְלָא אָמְרִינַן לְגַלּוֹיֵי זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי לָא אֵימָא הָא רְאָיָה יֵשׁ בִּשְׁטַר מַתָּנָה.
Can one conclude from this mishna that in the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it, and we do not say that he desires to expose her concealed money? The Gemara answers: No, as one may say that the inference from the mishna that if she has proof then she has ownership rights is the halakha only with regard to a deed of gift, as, if her husband gave her the field as a gift, he cannot claim that he did so in order to expose her concealed money.
רי״ףרשב״םתוספותרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמעת מינה המוכר כו׳ – ופלוגתא היא לקמן.
אימא – דוק הכי.
הא ראיה יש – אם יש לה שטר מתנה דהתם גמר ונתן לה דליכא גלויי זוזי.
הא ראיה יש בשטר מתנה – ה״ה דה״מ למימר בשטר הודאה דלא שייך ביה גלויי זוזי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האם שמעת מינה [שומע אתה מכאן] שהמוכר שדה לאשתוקנתה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה]? ודוחים: לא, אימא [אמור] ודייק מן המשנה: הא [הרי] ראיה יש, אבל לא בשטר מכר, אלא בשטר מתנה אם הוציאה שטר שנתן לה את השדה במתנה.
Can one conclude from this mishna that in the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it, and we do not say that he desires to expose her concealed money? The Gemara answers: No, as one may say that the inference from the mishna that if she has proof then she has ownership rights is the halakha only with regard to a deed of gift, as, if her husband gave her the field as a gift, he cannot claim that he did so in order to expose her concealed money.
רי״ףרשב״םתוספותרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב הוּנָא לָא הֲוָה מָר גַּבָּן בְּאוּרְתָּא בִּתְחוּמָא דְּאָמְרִינַן מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אֲמַר לֵיהּ מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אָמְרִיתוּ הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ קָנְתָה וְלָא אָמְרִינַן לְגַלּוֹיֵי זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי.
The Gemara relates: Rav Naḥman said to Rav Huna: The Master was not with us in the evening in the study hall that is within the boundaries of the town, where we said a superior matter. Rav Huna said to him: What superior matter did you say? Rav Naḥman responded: In the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it, and we do not say that he desires to expose her concealed money.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ערוך ע׳ תחם] בפ׳ חזקת הבתים: א״ל רב נחמן לרב הונא לא הוית מר גבן באורתא בתחומא. פי׳רוש בבית המדרש שהוא תחומה של תורה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתחומא – בבית המדרש:
אמר ליה – המוכר שדהו לאשתו וכו׳ ולא אמרי׳ לגלויי זוזי בעי:
אמר ליה מאי מעלייתא – פשיטא דקנתה:
בתחומא – בתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו כדי שיוכלו לבא שם בשבת מן העיירות שמסביב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: לא הוה מר גבן באורתא בתחומא, דאמרינן מילי מעלייתא [היה אדוני אצלנו בערב בבית המדרש בתוך התחום, שאמרנו דברים מעולים] ולא שמעת. אמר ליה [לו] רב הונא: מאי מילי מעלייתא אמריתו [מהם הדברים המעולים שאמרתם]? אמר לו כך אמרתי: המוכר שדה לאשתוקנתה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידה הוא דבעי [שרוצה].
The Gemara relates: Rav Naḥman said to Rav Huna: The Master was not with us in the evening in the study hall that is within the boundaries of the town, where we said a superior matter. Rav Huna said to him: What superior matter did you say? Rav Naḥman responded: In the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it, and we do not say that he desires to expose her concealed money.
ר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר לֵיהּ פְּשִׁיטָא דַּל זוּזֵי מֵהָכָא וְתִיקְנֵי בִּשְׁטָרָא מִי לָא תְּנַן בנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת נַקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.
Rav Huna said to him: That is obvious; remove the money from here and she will acquire the property by means of the bill of sale, as, even if she has not yet given him the money, she acquires the land by means of the bill of sale. Didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 26a): Property that serves as a guarantee, i.e., land, can be acquired by means of giving money, by means of giving a document, or by means of taking possession of it?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ר״ח קידושין כו, א] [לפנינו כאן: נכסים שיש להם אחריות וכו׳ בשטר כיצד וכו׳ כדי ליפות כוחו] שם: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. בכסף מנלן שנאמר שדות בכסף יקנו וג׳ אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שמנהגם לכתוב לא קנה עד שיכתוב שטר ואע״פ שנתן הכסף, ואם פירש הקונה ואמר למוכר הרי אני קונה ממך והרשות בידי אי בעינא בכסף אקנה ואי הדרת בי אנת קודם כתיבת השטר לא יכלת וחזרתך ולא כלום היא שכבר קניתי בכסף, אבל אתה אנא איהדרנא בך קמי כתיבת השטר הרשות בידי, אי פריש כי האי גוונא פריש.
הא דתנן בשטר, אמר שמואל בשטר מתנה, אבל במכר לא קנה עד שיתן הדמים, והא דתניא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרש אע״פ שאין בו שוה פרוטה שדה מכורה לך או נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה – אוקמינא במכורה מפני רעתה, מש״ה גמר ומקני ואפילו בלא כסף, רב אשי אמר במתנה ביקש ליתנה לו [ו]⁠לא כתב לו לשון מכר אלא כדי ליפות כוחו, פירוש באחריות.
בחזקה שנאמר ושבו בעריכם אשר תפשתם, במה תפשתם בישיבה, ישיבת שכונה כגון דירה ביום ובלילה היא החזקה.⁠א
[רמב״ן בחידושיו לקידושין כז, א] [כאן: נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה וכו׳ אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמיה וכו׳]. ור״ח ז״ל כתב כאן ש״מ דחזקה בלא נתינת מעות ובלא נתינת שטר לא קנה וכן כתב רב אחא בשאלתות בפרשת הר סיני וכו׳, אבל איני חושש למחלקותו של ר״ח ז״ל בדבר זה, דאזלה לטעמיה שחלק עם הגאונים בנותן מקצת הדמים סתם בתורת פרעון שהוא אומר לא קנה כלום, ולפי דעת הגאונים ז״ל שאמרו שקנה כנגד מעותיו הוצרכנו לפרש מה שאמרו בפ׳ השוכר את האומנין (ב״מ עז:) אמר רבא האי מאן דזבין מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קני, לא עייל ונפיק אזוזי קני, דלאו בנותן דמים כלל קאמר וכו׳, ואלו בנותן מקצת דמים לא אמר לא קנה שהרי קנה כנגד מעותיו. מעתה למדתי מזה שלדעת הגאונים ז״ל חזקה ומשיכה קונין בלא דמים בדלא עייל ונפיק אזוזי, וכן מצאתי תשובה מפורשת לרב האיי גאון ז״ל.
א. וראה גם בערוך ערך חזקה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דל זוזי מהכא – דאפי׳ לא יהבה ניהליה זוזי אפי׳ הכי קנתה בשטר דקא גמר ומקנה לה בשטר. דתנן כו׳ בכסף בלא שטר ובשטר בלא כסף ולא מצי למיהדר בהן:
א״ל – היכא דאיכא שטר מכירה אפילו לגלויי זוזי מיכוין בקבלת המעות הוי קנין גמור דדל זוזי מהכא ותיקני בשטר מכירה דגבי מעות הוא דאיכא למימר קבלת מעות הללו לא ליקני דלגלויי זוזי נתכוין ולעצמו קבלם אבל גבי שטר המכירה לא שייך למימר הכי אלא הרי הוא כשטר מתנה דהכל מודין בו לקמן דקנתה דמה ריוח יש לו בכתיבת שטר המכירה אלא ודאי גמר ואקני לה והא ליכא למימר דאי לא כתב לה שטר לא הוה יהבה זוזי ולגלויי זוזי נתכוין גם בכתיבת השטר דכל כך לא מסיק איניש אדעתיה.
מי לא תנן כו׳ – וקס״ד דאפי׳ בשטר מכירה קאמר דקני בלא נתינת מעות דכיון דכתב לו שטר מכירה אין יכולין עוד לחזור זה בזה ומעות חייב לו הלוקח למוכר.
דל זוזי מהכא ותיקני ליה בשטר – במקום שכותבין שטר היו וקאמר דבמקום הזה לא מהניא שמעתיה מידי אע״ג דמהניא במקום שאין כותבין ומיהו אף במקום שכותבין שייך למימר דנפקא מינה להיכא דאמר אי בעינן בשטרא איקני ואי בעינן בכספא איקני דקני בכספא אע״פ שלא כתב לו השטר אי נמי כגון שכתב השטר תחלה ואח״כ נתנה דמים דאי אמר לגלויי זוזי הוא דבעי לא קנתה.
נה. אמר ליה ודל זוזי מהכא ותיקני בשטר – פירוש: יש לומר דהכי קסבר נהי דבמתן זוזי לא קניא משום דלא קיבלם הבעל בחזקת קינין בשטרא מיהת תיקני שבהגעת השטר לידה תקנה השדה דאף על גב דאמר האי שטרא לא יהבית לה דתיקני אלא לגלויי זוזי דאית לה עבדית ליה מכל מקום הא יהביה ומסריה בידה ומכי מטי שטרא לידה קנתה. והיכי מצי למימר לא בעינא דתיקני, שבעל כרחו קנתה, כיון שהגיע שטר לידה זה דומה לאדם שכתב גט לאשתו ונתנו לה ואומר לעדים דעו לכם כי זה שאני רוצה ליתן גט לאשתי אני משחק בה ואין בליבי לגרשה ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך שהיא מגורשת וכל שאמר לעדים אינו כלום כיון שהוא מרצונו נותנו לה ואומר לה הרי זה גיטיך הם הכי נמי הכא כל מאי דטעין שלא על דעת לקנות שדי נתתיו לה אלא הטעיתיה כדי לגלות זוזה אינו כלום כיון שמסר השטר בידה וקרקע נקנה בשטר. כך נראה לי הפת׳ ורבינו שמואל זצוק״ל שפירש דכולי האי לא מסיק איניש אדעתיה. אינו נראה לי שאם ייתכן שבטענה זו משבר השטר אמאי לא מסיק אדעתיה הא קא חזינן דכל מאי דקא עביד לגלויי זוזה הוא דקעביד. אלא ודאי צריכין אנו לומר דאף על גב דלגלויי זוזה קא עביד כל שכן שהשטר יקנה שהרי נתקיימה מחשבתו ובשום עינין לא יוכל לבטלו כיון שהוא מסרו לה ודין הקרקע להיות נקנה בכסף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דל זוזי מהכא תיקני בשטר – קשיא שטר נמי לגלוי זוזי כתב לה ואם תאמר בשנתנה דמים ואחר כך כתב לה אם כן היאך אמרינן אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים הרי כבר נתנה ושטר מתנה הוא זה ואפשר כיון זה שאין זה מתכוין ליתן מתנה לאשתו לא קנה בשטר בלא דמים שמתחלה לגלויי זוזי נכנס ולא גמר ליתן מתנה.
ולי נראה דהכי פירושא: לגלויי זוזא הוא דעבדי שהמעות שלי הם ממציאתה או ממעשה ידיה הילכך אין במכר זה מעות שיקנו אלא שטר בלחוד הוא דאיכא שאם תאמר לא רצה להקנות כלל למה כתבו ואם כתבו ימסור עליו מודעא ועוד שאין גלויי מעות שלו אונס לבטל מכירתו בשטר ומאן דאמר לא אמרי׳ לגלויי זוזי סבר כיון שנטל מהן מעות ומכר להן הרי הודה בנכסים שהן שלהן.
אם תשאל היאך יטעון אין כאן מעות שלי הן, והרי אשה נאמנת לומר מעות שבידי נכסי מלוג הם כדבעינן למימר קמן נהי דנאמנת בשתטעון מכל מקום הוא סבור במעות דשלו הן ועדיין הוא טוען כך הילכך בטל מקח ובדין הוא דמצי לאוקומה במקום שאין כותבין את השטר ולמקנא בכסף גופיה ולא אמרינן לגלויי זוזא הוא דעבדי אלא לפום קושיא תריץ לה.
דל זוזי מהכא תיקני בשטרא. מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז״ל (מאמר ג׳ אגב), דשטרי ראיה שאדם כותב שמכרתי שדה פלוני לפלוני, יש בהן משום קנייה כאלו כתוב בהן שדי מכורה לך, דאי לא, מאי קשיא, דילמא בשטרי ראיה שמכר לו את השדה בכך וכך, דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק, מאי קאמר דל זוזי תיקני בשטר, דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי, דמקומם מקום שנותנין מעות ואחר כך כותבין את השטר, ומשום הכי אקשי ליה דל זוזי מהכא, דאף על גב דכי שקל זוזי לא בתורת דמי מקח שקלינהו, מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטרא, לא מחמת גלויי זוזי הוא, אלא להקנאה גמורה אינון, וכאותה שאמרו בפרק דייני גזירות (כתובות קי.) גבי מוכר שדהו לחבירו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו.
אף באשה אצל נכסי בעלה אתה למד ממה שאמרו במשנתנו שאין לה בהם חזקה שראייה מיהא יש לה בהם ואם עשה לה שטר עליהם שקנתה וזכתה בהם מ״מ יש כאן צדדין שאף ראיה אין לה בהם וכיצד הוא הדין המוכר שדה לאשתו אם היו מעות ידועים אצלה עד שאינו צריך לבא בתחבולות שידע מעות שבידה קנתה והבעל אוכל פירות ואם לא היו מעות ידועים אצלה לא קנתה כלל לא נתכוון אלא לגלות מעותיה ולהתברר ענינם אצלו ומ״מ אם כתב לה שטר מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות:
דל זוזי מהכא תקני שטרא. מכאן דקדק הרב בעל העיטור ז״ל דשטרי ראיה שאדם כותב מכרתי שדה פלונית לפלוני יש בהן משום קניה כאלו כתב בהן שדי מכורה לך דאי לא מאי קושיא דלמא בשטרי ראיה שמכר לה את השדה בכך וכך דמאן אמר לן דשדי מכורה לך כתב לה. ואיכא למידק מאי קאמר דל זוזי תקני בשטרא דשטרא נמי לגלויי זוזי הוא דכתב לה. ומסתברא לי דמקומם מקום שנותנים מעות ואחר כך כותבים את השטר ומשום הכי אקשינן ליה דל זוזי מהכא דאף על גב דכי שקול זוזי לאו בתורת דמי מקח שקלינהו מכל מקום כיון דהדר וכתב לה שטר לא מחמת גלויי זוזי הוא אלא להקנאה גמורה איכוון וכאותה שאמרו בפרק שני דייני גזירות גבי מוכר שדה לחברו והוציא עליו שטר חוב שהוא חייב לו. כתב לו על הנייר או על החרס ואם תאמר על החרס שטר שיכול להזדייף הוא ואינו שטר יש לומר בחוקק על החרס. הרשב״א ז״ל.
אמר ליה [לו] רב הונא: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הדבר, ואין בכך חידוש, דל זוזי מהכא ותיקני בשטרא [הוצא את הכסף מכאן ותקנה בשטר]! שגם אם לא שילמה לו הכסף (או שאין הכסף באמת שייך לה) מכל מקום יש לה קנין בשדה מחמת השטר. מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה]: נכסים שיש להן אחריות (מקרקעין) נקנין בכסף לבד ובשטר לבד ובחזקה לבד?
Rav Huna said to him: That is obvious; remove the money from here and she will acquire the property by means of the bill of sale, as, even if she has not yet given him the money, she acquires the land by means of the bill of sale. Didn’t we learn in a mishna (Kiddushin 26a): Property that serves as a guarantee, i.e., land, can be acquired by means of giving money, by means of giving a document, or by means of taking possession of it?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירישיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ וְלָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁטַר מַתָּנָה גאֲבָל בִּשְׁטַר מֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמֶיהָ וְלָאו מוֹתֵיב רַב הַמְנוּנָא דבִּשְׁטָר כֵּיצַד כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ שָׂדִי קְנוּיָה לָךְ הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה.
Rav Naḥman said to him: But wasn’t it stated with regard to this that Shmuel says: They taught that the document alone suffices only if the transaction is with a deed of gift, but if the transaction is with a bill of sale, the buyer does not acquire the property until he gives him its money? Rav Huna responded: But didn’t Rav Hamnuna raise an objection to this, based on this following baraita: How is acquisition by means of giving a document performed? If he wrote it for him on paper or earthenware, then even though the paper or the earthenware is not worth even one peruta, if he writes: My field is sold to you, or: My field is acquired by you as a gift, it is thereby sold or given. This indicates that a document suffices to complete an acquisition both in the case of a sale and a gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עד שיתן דמים1 ואי אמרי׳ הכא לא קנתה היינו טעמא משום דלגלוי זוזי בעי. ומקשי׳ ולא. דלא קנה עד דיהיב זוזי. ומתיב וכו׳ הרי זה מכורה ונתונה. ואע״ג דלא נתן דמים אלמא משום דנתינת השטר קנה. הכא נמי דל זוזי מהכא ותקני בשטרא:
1. נראה דצ״ל ומשו״ה אי אמרינן דקנתה היינו טעמא משום דלא אמרינן לגלויי זוזי בעי.
ולאו איתמר עלה – דבשטר מתנה מיירי אבל שטר מכר לא קנה.
וא״ל רב הונא לרב נחמן ולאו מותיב רב המנונא לשמואל כו׳ אלמא שטר מכר נמי קנה ואכתי מאי מילי מעלייתא.
הרי זו מכורה או נתונה – ואמר ליה רב נחמן לאו אמרינן התם בפרק ראשון דקדושין דרב המנונא מותיב לה וגם מפרק לה דהך ברייתא דקתני שטר מכר קונה במוכר שדהו מפני רעתה קרקע רעה דבההיא ודאי גמר ומקנה מיד בשטר ומעות ליהוו מלוה גבי דלוקח עד דתבע ליה אבל בשאר קרקעות לא קנו בשטר עד דיהיב זוזי כשמואל ואכתי איכא מילי מעלייתא.
כתב לו על הנייר או על החרס – וכן תניא לענין קידושין כתב לה על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי כו׳. אומר ר״ת דאתי כר״א דאמר עדי מסירה כרתי דלר׳ מאיר כיון שצריך שיחתמו עדים בשטר קידושין כדאמר בפ״ב דקידושין (דף מח. ושם) אמר ר״נ כגון דקדשה בשטר שאין עליו עדים ור״מ לטעמיה דאמר עדי חתימה כרתי א״כ לא מהניא חתימה על דבר שיכול להזדייף כדתנן בפ״ב דגיטין (דף כא:) אין כותבין לא על הנייר כו׳ ואפי׳ איכא עדי מסירה לא מהני לר״מ דצריך שיהא מוכיח מתוכו כדאמר בריש כל הגט (שם דף כד:) גבי כתב לגרש את הגדולה דלר״מ אפילו גדולה לא מצי מגרש משום דאין מוכח מתוכו הי מינייהו מגרש וא״ת והא אמר בפ״ב דגיטין (דף כב:) דלא הכשיר ר׳ אלעזר אלא בגיטין ולא הכשיר אלא לאלתר אבל בשאר שטרות משמע דלא הכשיר אפילו לאלתר וי״ל דהכי בעי למימר דלא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין ודכותייהו כמו שדה מכורה לך דהכא וכן ההיא דקידושין דלא נכתבו אלא לקנות שדה והאשה דומיא דגיטי שאינן עשויין עיקרן לראיה אלא להתגרש אבל שטרות העומדים לראיה לא ועי״ל דהכא ובקידושין לא איירי אלא בכתב ידו כדאמר הוציא עליו כתב ידו כו׳ וזה אינו יכול להזדייף שהיה ניכר שאין זה כתב ידו.
אע״פ שאין בו שוה פרוטה – תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה בשלמא גבי קדושין נקט כתב לה על הנייר או על החרס אע״פ שאין בו שוה פרוטה דרבותא היא דאע״פ שאינה מקודשת מתורת כסף כיון שאין בו שוה פרוטה מקודשת מתורת שטר אבל הכא גבי מוכר אפי׳ יש בו שוה פרוטה אינו קונה מתורת כסף שהרי מוכר נותן שטר ולא לוקח ואין קרקע נקנה אגב כסף.
נו. כתב לו על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שווה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה – שמעתי שמקשים כאן ממאי דאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה בה׳ זה אומר זה כתב ידי אמר אביי כתיב הך חתמות ידיה אחספה כול׳ עד ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא כול׳. דאלמא שטרא דכתיב אחספא לית ליה מששא ולא מגבינן ביה מפני שיכול להזדייף והכא היכי הוי שטרא וקני ביה האי שדה בהך שטרא. ונראה לי לתרץ דודאי שטרא דלגוביאנא קאי בענן כתב שאינו יכול להזדייף דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי וכדמוכח בגט פשוט דבכל מידי דאיכא למיחש לזיופי לא גבינן בההוא שטרא ובההוא שטרא ליכא מאן דפליג דההוא שטרא לאו למיקנא הוי אלא לראיה דאוזפיה ראובן לשמעון מנה ומה שחותמין בשטר הוה כאילו מעידין לבית דין כדאמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון דראובן יכול לזייף באותו השטר הוא פסול. ולהכי נמי הוי אחספא פסול. דמצי למימחק מנה דאית ביה ולמיכתב מאתים. אבל שטרא דהוי למיקנא ביה כגון גט אשה שהאשה נקנית לעצמה בו או שטר קידושין שהאשה נקנת לבעלה בו או שטר מכירה ונתינה שהשדה נקנה בו או עבד כנעני בההוא שטרא הויא פלוגתא דר׳ אלעזר ור׳ מאיר דר׳ אלעזר מכשר אפילו בכתב שהוא יכול להזדייף ור׳ מאיר פוסל דתנן בפרק המביא גט תיניין ר׳ יהודה בן בתירה אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן בגמרא: מאן חכמים אמר ר׳ אלעזר ר׳ אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי – פירוש: כיון דבעי עידי מסירה ליכא למיחש דילמא תנאה הוה ביה וזייפתיה. דהא עידי מסירה חזיוה מאי הוה כתיב ביה אבל ר׳ יהודה בן בתירא סבירא ליה כר׳ מאיר דלא בעי עידי מסירה אלא עידי חתימה וכיון דליכא עידי מסירה זימנין דעידי חתימה אזלי להו ומיקיימא חתמות ידיהו בכתב ידן יוצא ממקום אחר או בעדים המכירין חתימתן ואי הוי כתיב ביה תנאה מציא לזיופי. ורישא נמי דתני על העלה של זית ועל היד של עבד ועל הקרן של פרה אוקמה תלמודא בההיא הילכתא כר׳ אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי והוא הדין האי דמכשר האי תנא שטר מכירה ונתינה על החרס כר׳ אלעזר היא דאמר מסירה כרתי וליכא למיחש לזיופא. אבל לר׳ מאיר דפסל בגט הכי נמי הוה פסיל בהאי שטרא עיין בפרק קמא דקידושין במהדור׳ תליתאה שפירשתי דאתיא אפילו כר׳ מאיר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כתב לו על הנייר ועל החרס – קשיא, על החרס אמאי קנה והא בעינן שטר שאינו יכול להזדייף וחרס יכולה להזדייף ולא שטרא הוא כדאמרינן (בכתובות דף כ״א א׳) וכתיב ליה אחספא משום דהוה ליה שטר שיכול להזדייף ופסול ואיכא למימר אין הכי נמי דפסול בשטר ראיה אבל הכא אין השטר לראיה אלא למכור ולקנות מיד.
וקשיא דהא רבי מאיר סבר עידי חתימה כרתי וכיון שיכולין להזדייף לאו שטר הוא לא בקדושין ולא בגיטין כדמוכח (במסכת גיטין דף כ״א ב׳) ואיכא למימר הא מני רבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי.
וקשיא על האי פירוקא הא דאמרינן התם (שם) דתנן התם אין כותבין על נייר מחוק פי׳ מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן מאן חכמים רבי אליעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ואמר רבי אליעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא והא הכא שטרות הוא.
ואומר היה רבינו תם ז״ל, דבגיטין כשר אי בעיא לאינסוביה לאלתר כדאמרינן לא הכשיר רבי אליעזר אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ושטרות מפני שסתמן כלאחר עשרה ימים דמי דלראיה הן עומדין דכתיב למען יעמדו ימים רבים לפיכך הן פסולות לגמרי ואפילו לרבי אליעזר אבל בשטר קנייה כגון זה אם החזיק בה לאלתר קנה דלהכי עביד למקנא ביה לאלתר ולא לראיה ובגיטין נמי ולרבי יוחנן דמכשיר התם אפילו בשטרות אתי שפיר דכיון דעידי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף אי לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתי לבי דינא צריך לאיתויינהו לעידי מסירה ואינהו מסהדי ועליה סמכינן ואפילו מכאן ועד עשרה ימים כשר דאי הוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כדמפורש בדוכת׳ בפרק המביא תניין.
אף על פי שאין בו שוה פרוטה – איכא למשאל עלה מאי קמ״ל אטו מי איכא דסליק אדעתיה דבעינן שוה פרוטה שהוא כסף ממוכר ללוקח בשלמא גבי קידושין תנא לה דאי איכא שוה פרוטה עדיף שהוא כהקדש בכסף וכן ההיא דאמר רב נחמן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה איצטריך דסלקא דעתך אמינא הואיל וחליפין נינהו שהמוכר מקבל מיניה ממון ניבעי שוה כסף קמ״ל אלא הכא למאי עדיף אם היה בו שוה פרוטה שהרי המוכר הוא שנתן ללוקח ויש מי שאומר סד״א נבעי שוה כסף ובההיא הנאה דקא מקבל מיניה גמר ומקני ליה כדאמרינן באדם חשוב בענין קדוש׳ אשה קמ״ל א״נ סד״א כיון דלית בה שוה פרוטה לאו שטר הוא קמ״ל.
שדי מכורה לך שדי נתונה לך במתנה – פי׳ הרב רבי שמואל ז״ל שכך כותב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ולא כתב לו לשון מכר אלא ליפות כחו משום אחריות ומתנה משום דינא דבר מצרא וקשיא עליה דהא אי כתיב בה אחריות במתנה גופה אית בה משום דינא דבר מצרא והכא אית בה אחריות לא קשיא דהכא במתנה גופה לית לה אחריות והא לחודיה קאי והא לחודיה קאי תדע דאמרינן (בכתובות דף ע״ד א׳) דלא אמרינן בטל שני את הראשון באחד במכר ואחד במתנה דליפות את כחו כתב לו משום דינא דבר מצרא, כך שמעתי.
ולא היא דהא דאמרי׳ בכתובות בענין שתי שטרות ליפות כחו הוא עושה משום דינא דבר מצרא לומר שלכך נתכון זה דליטמר שטרא דזביני וידון כשטר מתנה אבל מכי ידעינן אנן דאיכא שטר מכר יש בו משום דינא דבר מצרא כדאמרינן ואי אית בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא והכי נמי ל״ש דכל איערומי לבטולי דינא דבר מצרא לא כלום הוא אלא שיש לומר שכתב לו לשון מתנה משום שיש בכלל המתנה מה שאין במכר כאותו ששנינו אבל בנותן מתנה נותן את כולה אי נמי לענין השמועה עצמה שיזכה בלא נתינת דמים מיד.
ורבינו תם ז״ל הקשה אי הכי שדי שדי למה לי הוה ליה למתני שדי מכורה ונתונה לך ופירש דאו או קתני ובמתנה בקש ליתנם מפני שהיא רעה ולא קבל דמי ורש״י ז״ל פירש בקדושין דמעיקרא קא סלקא דעתך דאו או קתני ולפיכך הוצרכו להעמידה במוכר שדהו מפני רעתה ודרב אשי אמר דלאו או או קתני אלא בכותב לו שניהם ואף דברי תלמידו הרב רבי שמואל ז״ל מטין כן ואין לשון הגמרא מסכים להך. ובירושלמי (קדושין א,ה) למה כתב לו את שניהם ליפות כחו, שלא כדברי רבינו תם ז״ל.
כתב לו על הנייר או על החרס. ואם תאמר על החרס שיכול להזדייף הוא ואינו שטר. יש לפרש בחוקק על החרס. אי נמי הא מני רבי אלעזר הוא דאמר עידי מסירה כרתי, ואליבא דרבי יוחנן דאמר כי אמר רבי אלעזר אפילו מכאן ועד עשרה ימים.
אף על פי שאין בו פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך. איכא למידק, מאי קא משמע לן בשאין בו שוה פרוטה, דבשלמא גבי חליפין דאמרינן קונין בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, אשמעינן דאף על פי שקונין בכליו של קונה אפילו אין בו שוה פרוטה קנה, וכן נמי בשטר קדושין אפילו שאין בו שוה פרוטה קונה בו את האשה, אבל הכא בשטר הבא ממוכר ללוקח מה לי שוה פרוטה מה לי אין בו, וכי סבורין היינו שיקנה הלוקח בכסף ובשוה כסף שנותן לו המוכר. וי״ל דאתא לאשמועינן דסד״א דעיקר שטר משום דבההיא הנאה דמקבל לוקח מיניה ממונא הוא, וכדאמרינן גבי קדושין (קדושין ז.) הא לך מנה ואתקדש אני לך מקודשת בההיא הנאה דמקבל ממנה מתנה, קא משמע לן הכא אף על פי דלית ביה שוה פרוטה קנה. ואי נמי סלקא דעתך אמינא כיון דלית ביה שוה פרוטה לאו כלום הוא, קא משמע לן.
שדי מכורה לך שדי נתונה לך. פירש ר״ש ז״ל שכן כתב לו שתי לשונות אלו בשטר והרי זו מכורה ונתונה. ומסיים בה רב ביבי משמיה דרב נחמן דבמתנה בקש ליתנה לו, כלומר משום דינא דבר מצרא, ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו. ואיכא למידק, כי כתב ליה שדי נתונה לך, מאי מהנה ליה בהדי בן המצר והא כיון דכתב ליה נמי שדי מכורה לך, והא אמרינן (ב״מ קח:) דמתנה שיש בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ודיינינן ליה כמכר, כל שכן כאן שכתב לו בהדיא שדי מכורה לך. י״ל דשאני התם דמתנה גופא כתב בה אחריות, וכל שיש בה אחריות נדונת משום מכר, אבל כאן שכתב לה מתנה בפני עצמה ומכר בפני עצמו, אין בו משום דינא דבר מצרא. ותדע לך, דהא אמרינן גבי שני שטרות דבטל השני את הראשון, ראשון במכר ושני במתנה לא בטל השני את הראשון, דשני משום דינא דבר מצרא כתביה. וליתא, דהתם הכי קאמר, הא דכתבו לשני, לאו משום דאחוליה אחליה לקמא ולא אודייא אודי דראשון פסול, אלא משום דינא דבר מצרא איכתיב, ואי אתי בר מצרא מטמר ליה לשטר מכר ומפיק שטר מתנה.
ור״ת ז״ל כתב דלא כתב ליה שני לשונות אלו, ותדע לך, דאם כן שדי שדי למה לי, לימא שדי נתונה לך ומכורה לך.
והא דמסיים רב ביבי במתנה בקש ליתנה לו, אמוכר שדהו ומפני רעתה מסיים הכי, כלומר, מוכר שדהו מפני רעתה שקונה עד שלא נתן דמים, היינו טעמא דדעת המוכר ליתנה לו בלשון מתנה כדי למהר הקנאתו ושלא יוכל הלוקח לחזור בו, ולמה כתב לו בלשון מכר, כדי ליפות את כחו מפני האחריות, ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה.
יש שואלין מאחר שבמתנה קנתה לגמרי מהו שאמרו בפרק הזורק שבגיטין ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו אפניא דמעלי שבתא למחר תקף ליה עלמא טובא פירוש והיו קרובי האשה מתיראין שמא ימות ותזקק ובאו לפני רבא ואמר להם ליתיב לה דוכתא דיתיב בה גיטא ותיעול איהי ותיחוד ותפתח ר״ל שתקנהו בחזקה ואחר שתקנהו יאמר לה הא גיטיך ויקנהו מתורת חצרה והקשו עליו והרי מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם כדברינו והרי במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואם כן הרי הוא חצרה לגמרי ותירצו חכמי הצרפתים שאע״פ שאמרו במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות מ״מ אם מתה יורשה ואם מכרה אין מכרה קיים וכל שאם מתה יורשה אינו חצרה לענין גט ונמצא שאין קרוי חצרה אף בנכסי מלוג אא״כ כתב לה דין ודברים וכו׳ בחייך ובמותיך על הדרך האמור בהכותב ויש מפרשים שכל שהוא כן חצרה היא וכן ראיתי לגדולי המחברים שכל מה שמכר לה החצר או נתנו לה נתגרשה כיון שקנאתו בכסף או בשטר או בחזקה ואין ירושתו מפקעת ולא גרע ממשאיל וממשכיר אבל זו שבפרק הזורק לא היה הענין אלא תורת שאלה ולפי שעה ושאלה צריכה איזו מדרכי ההקנאה שהרי שאלה ושכירות אחד הוא ואף דברי שכיב מרע לא היו מועילין בה הואיל ולא כיון למתנה גמורה ומ״מ בזו יש אומרים שאף במתנה גמורה לא היו מועילין בה דברי שכיב מרע אע״פ שהיה מצוה מחמת מיתה שאינו צריך קנין אף במתנת מקצת שדברי שכיב מרע אינן אלא לאחר מיתה ולענין גט אנו צריכין שיחול הגט מחיים ולענין מה שהתירו קנין של חזקה בשבת משום שכיב מרע התירו בחזקה זו שאינה ניכרת אלא שדומה כנועל בית לשמרו וכן שהגרושין גרושין מאליהם בלא מסירת יד ולא רצו להתיר טלטול הגט וגרושין שעל ידי מסירת יד ממה שאמרו בתוספתא אין מקדשין ואין מגרשין ולא חולצין בשבת וכבר כתבנוה בגמ׳ ביצה:
נכסים שיש להם אחריות ר״ל הקרקעות נקנין באחד משלשה דרכים וכל שהודה זה לזה שקנאו באחד מדרכים אלו קנאו ואין אחד יכול לחזור אע״פ שלא היו שם עדים הואיל והודה זה לזה בכסף או בשטר או בחזקה ומ״מ יתבאר במסכת קדושין שלא אמרו בכסף ר״ל דמי המכר שקונין בלא שטר אלא במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא קנה עד שיכתוב את השטר עד שיפרש אם ארצה בכסף אקנה אם ארצה בשטר אקנה וצריך שיתנו שניהם כן שאם התנה הלוקח ולא המוכר הלוקח יכול לחזור ולא המוכר ואם התנה המוכר ולא הלוקח המוכר יכול לחזור ולא הלוקח ושטר זה פירושו שטר הקנאה ר״ל שדי מכורה לך ולא שטר ראיה העשוי להצניעו לעולם ומ״מ שטרות שלנו אע״פ שהם של ראיה הואיל ואין אנו נוהגין בשטר קנין הרי היא כשטר קניה והרי אנו בכלל המקומות שדרכן לכתוב את השטר וכן כתבו חכמי פרווינשאה בחבוריהם ויש חולקין בה ואף אנו דעתנו מסכמת עם החולקים כמו שביארנו בראשון של קדושין ומ״מ זה שאמרנו שלא קנה עד שיכתוב את השטר יש אומרים לאו דוקא עד שיכתוב אלא הואיל וצוה לעדים לכתוב ואף בלא קנין ולא יראה לי כן הואיל ויכול לחזור בו אבל קנין מיהא לדעתי הרי הוא כשטר הואיל ואין צריך לימלך בו וכל שכן קנין וצואת כתיבת שטר וכן מה שאמרנו שהקרקע נקנה בשטר לבד בלא דמים דוקא במוכר שדהו מפני רעתה אבל מכרה מצד צורך מעות או לסבה אחרת לא קנה עד שיתן דמים ויראה שאף בשטר ראיה ואפילו קנו מידו כן ומ״מ חכמי צרפת כתבו שכל שקנו מידו קנה בלא כסף שאין אחר קנין כלום והדמים אצלו חוב ויש משיבין על דבריהם ממה שאמרו במסכת קדושין שני שטרות הן וכו׳ אם קדם מוכר וכתב לו את השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע״פ שאין לוקח עמו כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא והעמדנוה בשטרי הקנאה ואם קנין לבדו קונה הואיל והקרקע קנוי מהו שאמר כיון שהחזיק בקרקע והלא היה קנוי לו:
וכן מה שאמרו שהקרקע נקנה בחזקה דוקא שיחזיק בפניו או שיאמר לו לך חזק וקני ואין צריך לחזקה אצל דמים כלל ולא לכתיבת שטר אף במקום שכותבין וחכמי פרווינשאה כתבו בה שאף היא צריכה לדמים וכן כתבו בקנין ונתנו טעם לדבריהם שהרי חזקה וחליפין לא יצאו לנו אלא ממקראות של מתנה הא במכר לא קנה עד שיתן דמים ומ״מ חכמי צרפת כתבו כפשוטה של סוגיא שלא חלקה בחזקה בין כותבין לאין כותבין ולא בין נתן דמים ללא נתן ואין אחר חזקה כלום על הדרך שכתבנו בקנין וכן הדברים נראין אע״פ שבשאלתות בפרשת בהר סיני נמצא שהחזקה צריכה דמים ואף יש מביאים לסברא זו ראיה ממה שאמרו במציעא (ב״מ ע״ז:) הרי שמכר שדהו באלף זוז ופרע לו מהם חמש מאות מלמדין אותם שלא יחזרו בהם כיצד כותב לה אני פלני קניתי שדה מפלני והריני נושה בו וכו׳ ואם כדברינו יקנהו בקנין או בחזקה ועוד ממה שאמרו למטה בד״א בחזקת טענה כגון לוקח אומר לקחתי ומוכר לא מכרתי אבל בחזקה שאין עמה טענה כגון נותן מתנה ואחין שחלקו ומחזיק בנכסי הגר נעל וגדר הרי זו חזקה ומדשבקיה למכר ונקט מתנה שמע מינה חזקה במכר אין קונה בלא דמים וראיות אלו אינן כדאי לדעתי שזו של מציעא אין הכונה אלא לקנותו בדמים וזו של פרק זה אין הכונה אלא באותן שנקנוה בחזקה ואין שם דמים שמן הסתם כל שיש שם דמים אין המכר רוצה להקנות אלא בדמים ולא עוד אלא שבמשנה אמרו אבל במוכר ובנותן מתנה ואחים שחלקו וכו׳ וזו ראיה לדברינו אלא שעיקר ראיה שבה הוא פשוטה של סוגיא שלא חלק בין כותבין לאין כותבין בין נתן דמים ללא נתן כמו שביארנו ומ״מ יש קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה יפה כח חזקה מכח שניהם היאך לא הוסיפו במעלותיה שהחזקה קונה בלא כסף ושטר מה שאין כן בשניהם ואף זה אני אומר שאינה ראיה שאף החזקה צריך שתהא בפניו או שיאמר לך חזק וקני או שאף הכסף והשטר אם התנה קונה בכל אחד מהם לבדו וכן מה שאמרו במסכת קדושין מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן ודוקא בנתן דמי כלם אבל אם לא נתן דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו אלמא שהחזקה צריכה דמים אינו כן שאותו שהחזיק בו קנוי בלא דמים הא אחד מן האחרים אינו קנוי בחזקת חברו אלא כנגד מה שפרע:
זה שכתבנו בשטר שאינו קונה בלא דמים ובדמים שאין קונין בלא שטר אא״כ פירש שיקנה באחד מהם על הדרך שביארנו יש אומרים שהכסף בלא שטר עומד החוזר במי שפרע ובשטר בלא דמים אין כאן אפילו מי שפרע שדברים בעלמא הם ולקצת חכמים ראיתי שאף בשטר בלא דמים כן הואיל ושטר קונה מן התורה הרי הוא ככסף וכן הדעת נוטה:
שטר מתנה הואיל [ואין] לקנין כסף אצלה כלום נקנית בשטר לבד לכשיגיע שטר המתנה לידו ואם היא בקנין משעת הקנין ואין צריך לומר שהיא נקנית בחזקה לבד:
שטר זה העשוי לגמר קניה ושלא לחזור בו אחד מהם אינה כשטר העשוי לראיה בעדים שהשטר העשוי לראיה ובחתימת עדים ומחשש כפירה צריך שיהא בדבר המתקיים על הדרך שיתבאר במסכתא זו אבל זו אפילו כתבה על הנייר או אפילו על החרש שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה ואפילו בלא חתימת עדים שאין זה עשוי לראיה אלא לגמר קניה ואם רצה החוזר לומר אח״כ אין שטר זה כלום אינו רשאי הואיל ומודה בה שלגמר קנייה אין אנו צריכין ליתר ממנה הא אם כפר שלא כתב אין זו ראיה שאין ראיה אלא בשטר שחתמו בו עדים או בכתב ידו ובדבר המתקיים ומעתה אין לך לתמוה על מה שאמרו במס׳ כתבות ליכתוב חתמות ידי אחספא וכו׳ ודוקא אחספא הא אמגלתא לא דילמא משכח לה איניש דלא מעלי וכתב בה מאי דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין שנראה ממנה שאם כתב על החרש אינו כלום שהרי כתב זה עומד לראיה וצריך לדבר המתקיים וכל שהוא על חרש אם רצה לכפור כופר שאין שטר ראיה אלא בדבר המתקיים הא כל שאינו אלא לגמר קניה כותב אף על החרס ודיו ומי שפרשה בכאן בחוקק שהוא כתב שאינו יכול להזדייף יקבל תשובתו שהרי כתב שנינו וכבר דרשו בענין גט וכתב ולא וחקק ואף יש שתירצה בהרבה פנים וכבר כתבנום בפירושנו בגמ׳ כתבות ואין לך בה אלא זה שכתבנו:
זה שביארנו במתנה שבשטר לבד היא נקנית אפילו נעשית בלשון מכר הדין בה כן והוא שאמרו במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו ר״ל להתחייב בו באחריות ומ״מ יש אומרים שלא נאמרו דברים הללו אלא בלשון הברייתא והוא שדי מכורה לך שדי נתונה לך והם מפרשים שכך כתב לו בשטר אחד ר״ל לשון מכר ולשון מתנה הא כל שלא כתב לו אלא לשון מכר לבד לא קנה בשטר עד שיתן את הדמים ויש מפרשים אותה אף בלשון מכר לבד כל שהוא מודה לו שמתנה היתה ומעתה הנותן מתנה לחברו וכתבה בלשון מכר והזכיר בשטר סך דמים אפילו לא כתב אחריות בשטר דנין אותו בטעות אע״פ שזה מודה שמתנה היתה שלכך כתבה בלשון מכר להיות אחריותה עליו ואפילו הזכיר שם לשון מתנה גם כן:
אע״פ שביארנו שהנותן מתנה לאשתו קנתה מ״מ לוה ממנה ושעבד לה את נכסיו וגרשה אין לה עליו כלום וכן הדין בלוה מן העבד ושחררו הדבר ידוע שלא נתכון אלא שיודעו לו מעות שלהם לא להיותו אצלם עבד לוה:
כו׳ שלשים יום הס״ד:
אף על פי שאין בו שוה פרוטה. תימה דמאי רבותא הוא שוה פרוטה כו׳ ככתוב בתוספות. ויש לומר משום דכתיב ביה נתינה אחריתי כו ככתוב בתוספות פרק קמא קדושין (דף ט׳ א׳). אי נמי משום דכתיב ואקח את ספר המקנה סלקא דעתך אמינא נילף קיחה קיחה ונבעי שוה פרוטה קמשמע לן. תוספות הרא״ש ז״ל.
אמר ליה [לו] רב נחמן: ולאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה], אמר שמואל: לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל בשטר מכרלא קנה עד שיתן לו דמיה? ענה לו רב הונא: ולאו מותיב [והאם לא מקשה] על כך רב המנונא ממה ששנינו בברייתא: בשטר כיצד? כתב לו על הנייר או על החרס, אף על פי שאין בו, בנייר, שוה פרוטה: ״שדי מכורה לך״, או ״שדי קנויה לך״הרי זו מכורה ונתונה?
Rav Naḥman said to him: But wasn’t it stated with regard to this that Shmuel says: They taught that the document alone suffices only if the transaction is with a deed of gift, but if the transaction is with a bill of sale, the buyer does not acquire the property until he gives him its money? Rav Huna responded: But didn’t Rav Hamnuna raise an objection to this, based on this following baraita: How is acquisition by means of giving a document performed? If he wrote it for him on paper or earthenware, then even though the paper or the earthenware is not worth even one peruta, if he writes: My field is sold to you, or: My field is acquired by you as a gift, it is thereby sold or given. This indicates that a document suffices to complete an acquisition both in the case of a sale and a gift.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״הרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְלָאו הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ הבְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ.
Rav Naḥman responded: But is it not so that he, Rav Hamnuna, raises the objection and he himself resolves it? The baraita states its ruling with regard to one who sells his field due to its poor quality. The seller wants to be rid of his field due to its low value, and would like to transfer ownership of it as quickly as possible. In this case, writing a document suffices to complete the acquisition. By contrast, in standard cases it does not. Since the acquisition of a field requires monetary payment in addition to a bill of sale, Rav Naḥman’s statement, that if one sells a field to his wife the sale is valid and we do not say that he desires to expose her concealed money, is a novelty.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במוכר שדהו מפני רעתה – שאין בה תועלת ומחמת שהיא רעה קא גמר ויהבה ניהליה אע״ג דלא קיבל דמים. אבל בעלמא לא קנה עד שיתן דמים. והכי נמי במוכר שדהו לאשתו לא קנתה דמצי אמר לגלויי זוזי הוא דעבדי משום הכי איצטריך להו למימר בתחומא דקנתה ולא מצי אמר לגלויי זוזי עבדא. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן דהמוכר שדהו לאשתו קנתה משום האי טעמא משום דבמתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה בלשון מכירה כדי ליפות כחה דדעתו קרובה אצלה. דבשטר מכירה כותבין בו אחריות. ובמסכת קדושין כתב רב אשי אמר במתנה בקש ליתן לו וכו׳ וקאי אמוכר שדהו מפני רעתה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ענה לו רב נחמן: ולאו האם לא] הוא עצמו, רב המנונא, מותיב לה [הקשה על כך] והוא עצמו מפרק לה [תירץ זאת] שמדובר במוכר שדהו מפני רעתה? שהשדה היה גרוע כל כך שבאמת לא היה לו ערך והמוכר רצה להיפטר ממנו, ובמקרה כזה גומר בדעתו להקנות אף בלא לקבל את המעות לידיו, אבל במקרים אחרים — לא. ונמצא שיש חידוש בדברינו, שהמוכר שדה לאשתו — קנתה, ואין אומרים שרק לגלות את כספה רצה.
Rav Naḥman responded: But is it not so that he, Rav Hamnuna, raises the objection and he himself resolves it? The baraita states its ruling with regard to one who sells his field due to its poor quality. The seller wants to be rid of his field due to its low value, and would like to transfer ownership of it as quickly as possible. In this case, writing a document suffices to complete the acquisition. By contrast, in standard cases it does not. Since the acquisition of a field requires monetary payment in addition to a bill of sale, Rav Naḥman’s statement, that if one sells a field to his wife the sale is valid and we do not say that he desires to expose her concealed money, is a novelty.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) (רַב בִּיבִי מְסַיֵּים בַּהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן) וְרַב אָשֵׁי אָמַר בְּמַתָּנָה בִּקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ וְלָמָּה כָּתַב לוֹ בִּלְשׁוֹן מֶכֶר כְּדֵי לְיַפּוֹת כֹּחוֹ.
The Gemara notes that in interpreting this baraita, Rav Beivai would conclude in the name of Rav Naḥman, or, according to another version, Rav Ashi says: Why does a document suffice for him to acquire the land? It is because it is assumed that he wanted to give it to him as a gift. And why did he write the document for him employing the terminology of a sale? It was in order to enhance the power of the one acquiring the land, since with regard to a property guarantee, i.e., a document that states that if the property is seized by the seller’s creditor, the seller will reimburse the buyer for his loss, a bill of sale is superior to a deed of gift.
רי״ףרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג במסכת קדושין רב אשי אמר במתנה ביקש ליתן לו כו׳ – ואאתקפתא דהך ברייתא דהוה קשיא לשמואל קאי ובא רב אשי לומר דהך ברייתא לא בשטר מכר איירי כלל אלא בשטר מתנה ודבר הרגיל הוא שכותבין בשטר מתנה לשון מכר ליפות כחו דמקבל מתנה שאם יערערו עליו יבא הנותן לפצותו כדין מוכר דלא ליהוי תרעומת עילויה וה״ק שדי מכורה לך וגם נתונה תהיה לך הרי זו מכורה להיות אחריותה על הנותן כדין מוכר וגם נתונה היא ולית בה משום דינא דבר מצרא דאמרינן בבבא מציעא (דף קח:) מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא והיינו דאיכא ייפוי כח דמכר ודמתנה.
ה״ג ורב אשי אמר במתנה כו׳.
ולמה כתב בלשון מכר כדי ליפות את כחו – להיות אחריות על הנותן כדין מוכר ופ״ה שכתב לו בשטר כל זה שדי מכורה לך וגם שדי נתונה וכתב לשון מתנה משום דינא דבר מצרא וקשה דאמר בהמקבל (ב״מ דף קח:) מתנה דאית בה אחריות יש בה משום דינא דבר מצרא ועוד קשה לר״ת שדי שדי תרי זימני למה לי ואור״ת וכן ר״י דלא מיירי בשכותב שניהן אלא בשכותב מכורה או נתונה וקאמר אפי׳ בשכתב מכורה במתנה בקש ליתנה לו והא דכתב בלשון מכר כדי לייפות את כחו שמקבל עליו אחריות ועי״ל דשני שטרות כותב לו בחד לשון מכירה ובחד לשון נתינה ואם יצטרך לדינא דבר מצרא יראה של נתינה ולא של מכירה ואם צריך לאחריות יראה של מכירה ועי״ל דאפי׳ כתיבי תרוייהו בשטר אחד יפה כחו מה שכתב בלשון מתנה לענין הא דתנן לקמן בהמוכר את הבית (דף עא.) בד״א במוכר אבל בנותן נותן את כולן והכי איתא בירושלמי פ״ק דקידושין ועי״ל דנפקא מינה מה שכתב בלשון מתנה שאין צריך ליתן דמים ומיהו קשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר באיקני סגי.
נז. ורב ביבי משמא דרב נחמן מסיים בה במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון [מכירה]1 כדי לייפות את כוחה – כך כתוב בספרים. וכך נראה לי לפרש דקאי אמאי דקאמר רב נחמן לעיל המוכר שדה לחבירו קנתה ולא אמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי. ורב זביד מסיים בה משמא דרב נחמן כול׳ כלומר אילו היה מכר בזוזים כגון דקא מסהדי שהדי בשטרא שבפנינו מנתה לו הזוזים לא קנתה דאמרינן לגלויי זוזי הוא דבעי אלא האי דאמר רב נחמן בכי האי גונא קאמר שלא היה כתוב בשטר נתינת זוזים ואף על פי שכתוב בו פלוני מכר לו לאשתו שדה פלוני במנה אמרינן במתנה ביקש לה דסתם אשה אין לה זוזים בלא ידיעת בעלה ולא נתכון למכור לה אלא ליתן לה במתנה והאי דכתב לה לשון מכירה כדי לייפות כוחה להתחייב באחריותו ומשום הכי קנתה. אבל לעולם אם העידו בפירוש בתוך השטר או שמעידים בפה כך לא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. ומיתיבי קאי אלישנא קמא. והכי נמי אמרינן לקמן שלח רב הונא בר אבין המוכר שדה לאשתו קנתה והבעל אוכל פירות. ברם ר׳ אבהו וכל גדולי הדור אמרו במתנה ביקש ליתן לה ולמה כתב לה לשון מכר כדי לייפות את כוחה ובתר הכי אמרינן מיתיבי וקאי אמילתא דרב הונא בר אבין ולאו אמילתא דר׳ אבהו הכא נמי האי מיתיבי לא קאי אמילתא דרב ביבי אלא אמילתא קמיתא דרב נחמן.
1. כן נוסף בגיליון בכ״י ששון 557 (בכתב מאוחר), ירושלים 131.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתן לו. אמוכר שדהו מפני רעתה קאי ולאו למימרא דבמתנה בקש ליתנה לו בלא דמים דאף על פי שהשדה רעה בעיני אדוניה רוצה לקבל במכירתה כל הנמצא בדמיה אלא הכי קאמר בלשון מתנה בקש ליתן לו כדי שיקנה הלוקח מיד בשטר ולא יוכל לחזור בו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי ליפות את כחו מפני האחריות. ואי נמי שאין הלוקח מתפייס שיתן דמים ויצא עליו שם שקבלה במתנה. ושמע מינה דבמכר נמי אף על פי שאינו מוכר שדהו מפני רעתה היכא דכתב לו לשון מתנה קנה בשטר בלא דמים דהוה ליה כמאן דפריש ואמר תקנה בשטר כדין מתנה כיון שכתב לשון מתנה. כן נראה לי. עליות. וכן פירש הרשב״א ז״ל.
כתוב בתוספות ועוד יש לומר דאפילו כתיבי תרווייהו בשטר אחד יפה כחו כו׳. כלומר ופירכא קמייתא לאו פירכא היא. תוספות הרא״ש ז״ל.
בתוס׳ בד״ה למה כתב בלשון כו׳ מכורה או נתונה וקאמר אפילו בשכתב מכורה במתנה עכ״ל יש לדקדק לפ״ז דאכתי תקשה דשמואל אמאי בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים אימא דבמתנה בקש ליתנו לו כו׳ ויש לפרש דאיירי בשידעינן דשטר מכר הוא ועדיין חייב לו הדמים ולא קאמרינן דבמתנה בקש ליתנו כו׳ אלא בסתם דלא ידעינן בודאי דהוה מכירה ואין להקשות לדבריהם כיון דע״כ הא דקאמר דבמתנה בקש כו׳ לאו משום דינא דבר מצרא דהא כיון דאית ביה אחריות לית ביה משום דינא דב״מ אלא דקאמר דבמתנה בקש כו׳ שיקנה ולא בעי שיתן דמים א״כ בעיקר קושייתם נימא הכי דכתב לו גם שדי נתונה מה״ט שיקנה ולא בעי דמים דלא ניחא להו למימר הכי כמו שכתבו התוספות לקמן דקשה לטעם זה דאמאי בעי בשטר כו׳ ודו״ק:
ומעירים: רב ביבי היה מסיים בה בפירוש ברייתא זו משמיה [משמו] של רב נחמן, ובלשון אחרת אמרו שרב אשי אמר זאת: מדוע קנה בשטר לבד? כי אנו מניחים שבמתנה בקש ליתנה לו, ולמה כתב לו בלשון מכר?כדי ליפות את כחו, שלענין אחריות עדיף שטר מכר משטר מתנה.
The Gemara notes that in interpreting this baraita, Rav Beivai would conclude in the name of Rav Naḥman, or, according to another version, Rav Ashi says: Why does a document suffice for him to acquire the land? It is because it is assumed that he wanted to give it to him as a gift. And why did he write the document for him employing the terminology of a sale? It was in order to enhance the power of the one acquiring the land, since with regard to a property guarantee, i.e., a document that states that if the property is seized by the seller’s creditor, the seller will reimburse the buyer for his loss, a bill of sale is superior to a deed of gift.
רי״ףרשב״םתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרמ״השיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵיתִיבִי ולָוָה מִן הָעֶבֶד וְשִׁחְרְרוֹ מִן הָאִשָּׁה וְגֵרְשָׁהּ אֵין לָהֶן עָלָיו כְּלוּם מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן לְגַלּוֹיֵי זוּזֵי הוּא דְּבָעֵי.
The Gemara raises an objection to the ruling of Rav Naḥman, that we do not say that he desires to expose her concealed money, from a baraita: If one borrowed money from his own slave and then frees him, or if one borrowed money from his wife and then divorces her, they do not have any claim on him, and he need not repay them. What is the reason for this? Is it not because we say that he desires to expose their concealed money, and his taking of the loan was a mere artifice to claim money to which he was entitled?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אין להן עליו כלום – דפטור מלשלם:
מאי טעמא לאו משום דאמרינן לגלויי זוזי הוא דעביד דלוה מהן ולא גמר לפרוע להן. ומקשי׳ לרב נחמן דאמר לא אמרינן לגלויי זוזי עבד. לגבי הלואה שאני דלא גמר לשעביד נפשיה למיהוי עבד לאשתו או לעבדו. דמידע ידע דעבד לוה לאיש מלוה ולא עבד אלא דבעי לגלויי ליה זוזיהו:
לוה מן העבד – וכתב שטר מלוה ושיעבד לו נכסיו.
לגלויי זוזי הוא – דשיעבד לו נכסיו.
לוה מן העבד ושחררו כו׳ – תימה דמאי רבותא נקט ושחררו וגרשה פשיטא דאי אין להם עליו כלום בעודו תחתיו גם לכשיוצאין אין להם עליו כלום ויש לומר דסלקא דעתיה דגמר ומקני להו שיקנו לאחר שישתחרר ותתגרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר״ש בד״ה כיון דאית לה מזוני מהבעל הס״ד:
בד״ה אימא דוקא הכי הס״ד:
בד״ה הרי זו כו׳ נתונה ואמר ליה רב נחמן כו׳ כצ״ל והד״א:
בד״ה לוה מן כו׳ נכסיו הס״ד:
לוה מן האשה וגרשה מן העבד כו׳. ואם תאמר ואמאי והא אשה נאמנת במעות שבידיה לומר נכסי מלוג הן וכמו שנכתוב בסמוך בסייעתא דשמיא וזו כיון שנתגרשה הרי הם שלה לגמרי. איכא למימר הני מילי בשישנן ביד האשה אבל הכא כגון שהבעל טוען ברי וכיון שתופס נאמן אי נמי יש לומר דכיון דמשני שאני התם דלא ניחא ליה לאיניש לשוויי נפשיה עבד לוה לאיש מלוה היינו טעמא משום דאמרינן אנן סהדי שלא לוה ממנו עד שידע בבירור שאותם מעות שלו הן שאין לאשתו זכות בהן שאם לא כן ודאי לא נעשה עבד לאשתו שהיא משועבדת לו. הר״ן ז״ל.
שאני התם דלא ניחא ליה דלהוי עבד לוה לאיש מלוה ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינם טמונים וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהם מעות שאינם טמונים. אודויי אודי ליה דשלהם הם שנתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהן את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה. אי נמי שיחד לה דבר אחד. מדקתני נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אין להם עליו כלום וטעמא משום דלגלויי זוזי הוא דעבד משמע שהמוכר שדה לאשתו במעות טמונים ואסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי. וכל שבאו מעות ליד הבעל אין לה עליו כלום וגוף ופירות שלו דמחזיקים להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם. ויש אומרים דכמעות נכסי מלוג מחזיקים להו ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והתם כשהבעל טוען ברי דמשלו גנבו וכיון שהוא תופס וטוען ברי עליהם להביא ראיה אבל כל שלא תפס אפילו טען ברי אינו נאמן ואי נמי בשתפס ולא טען ברי אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד שכל מה שיש תחת יד האשה כנכסי מלוג מחזיקים להו שנפלו לה מבית אביה או שנתנו לה במתנה וגוף שלה ופירות לבעל והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי ייסא לא אמרי כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי. הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה קול יוצא במתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך במציאה בעדים זו מפני זו שמע מינה מן הדין יכולה היתה לומר מצאתי ולא היה לבעל בהם אלא אכילת פירות בלבד אלא שחשו לה חכמים לתקנה שתהא אף הגוף מציאתה לבעל אבל במתנה לא תקנו שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר נתנו לי במתנה ומשקרא אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נ״ע שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה היא נאמנת לומר של אחרים הם והפקידם אצלי או שנתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי וכן העבד ודוקא בשטוענים כן אבל אם לא טענו אין טוענים להם וכמו שאכתוב בסמוך. במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אם מתה הבעל יורשה הא למה הדבר דומה לאב שנתנו לבנו מתנה שאין לאב בהן אכילת פירות ואם מת הבן האב יורשו. ואפילו מכרה היא או נתנה לאחר ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר. ואפשר שעוד צריכה שיכתוב לה בפירוש שאם מכרה או נתנה לאחר שלא יהא הוא מוציא מיד הלקוחות הא לאו הכי לא שלא אמר לה שתוכל למכור וליתן אלא שלא יוציא הוא מיד הלקוחות בחייה אבל לאחר מיתה הוא מוציא מיד הלקוחות עד שיפרש וכן דעת גאון ז״ל ואין דעתי נוטה לכך. הרשב״א ז״ל.
מיתיבי [מקשים]: לוה מן העבד ואחר כך שחררו, או לוה מן האשה וגרשהאין להן עליו כלום ויכול שלא להחזיר להם; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאנו אומרים] כי לגלויי זוזי [לגלות את הכסף] שיש בידם הוא דבעי [שרצה], ולא נתכוון ללוות באמת, אלא להוציא על ידם כסף השייך לו?
The Gemara raises an objection to the ruling of Rav Naḥman, that we do not say that he desires to expose her concealed money, from a baraita: If one borrowed money from his own slave and then frees him, or if one borrowed money from his wife and then divorces her, they do not have any claim on him, and he need not repay them. What is the reason for this? Is it not because we say that he desires to expose their concealed money, and his taking of the loan was a mere artifice to claim money to which he was entitled?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרשב״םתוספותרמ״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) שָׁאנֵי הָתָם דְּלָא נִיחָא לֵיהּ לְשַׁוּוֹיֵיהּ נַפְשֵׁיהּ {משלי כ״ב:ז׳} עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה.
The Gemara answers: It is different there, because there is an additional reason to think it was an artifice, as it is uncomfortable for him to make applicable to himself the verse: “The rich rules over the poor, and the borrower is servant to the lender” (Proverbs 22:7). It is therefore reasonable to posit that his intention was not to borrow money, but to expose the concealed money that was in the possession of his slave or wife. This concern does not apply to one who sells property to his wife, and therefore the sale is valid.
רי״ףרשב״םתוספותרמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דלא משוי נפשיה כו׳ – אנן סהדי דשום אדם לא יהיה ברצונו עבד לוה אם יכול להפטר בשום ענין והלכך איכא למימר לגלויי זוזי הוא דבעי אבל גבי מכר גמר ומקנה שהרי אינו נעשה עבד לוה בהך שטר מכירה כלל ואפילו קבל עליו אחריות עדיין לא נטרפה מן הלוקח דליהוי עבד לוה לגבי לוקח.
לא ניחא ליה דליהוי עבד לוה כו׳ – ודוקא נקט לוה אבל מכר לא ומשום אשה הוא דנקט לוה אבל גבי עבד אין חילוק בין לוה למכר דמה שקנה עבד קנה רבו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה. ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין, וגרש את האשה ושחרר את העבד חייב לפורעם, דכל שלוה מהם מעות שאינן טמונין אודיי אודי ליה דשלהם הם, שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום, כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו, ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לפיה, אי נמי שייחד לה דבר אחר, מדקתני נתגרשה האשה ונשתחרר העבד אין להם עליו כלום, וטעמא משום דלגילויי זוזי הוא דעבד, משמע דמוכר שדה לאשתו במעות טמונין דאסיקנא דלא קנתה דלגלויי זוזי הוא דבעי, כל שבאו מעות ביד הבעל אין לה עליו כלום, וגוף ופירות שלו, דמחזקינן להו בחזקת הבעל דמשלו גנבתם.
ויש אומרים דמעות כנכסי מלוג מחזקינן להו, ואין לבעל בהם אלא אכילת פירות, וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. והתם כשהבעל טוען בריא דמשלו גנבו, וכיון שהוא תופש וטוען בריא עליהם להביא ראיה, אבל כל שלא תפס, ואפילו טען בריא, אינו נאמן. ואי נמי כשתפש ולא טען בריא אין לו בהם אלא אכילת פירות בלבד, דכל מה שיש תחת יד האשה בנכסי מלוג מחזיקין להו שנפלו לה מבית אבי אביה או שניתנו לה במתנה, וגוף שלה ופירות לבעל. והכין מוכח בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה (ירושלמי כתובות ו׳:א׳) גבי מציאת האשה לבעלה, אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי, הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה, קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה. הגע עצמך שמצאה בעדים, זו מפני זו. שמעינן מינה דמן הדין יכולה היתה לומר מציאה מצאתי ולא הוה לבעל בהן אלא אכילת פירות בלבד, אלא שחשו לה חכמים ותקנו שתהא אף גוף מציאתה לבעל, אבל במתנה לא תקנו, שקול יוצא למתנה ואינה מעיזה פניה לומר ניתנו לי במתנה ומשקרה, אלמא נאמנת היא בכך. ויש מרבותי נוחי עדן שאמרו שכל שהם תחת ידה או תחת יד הנפקד שלה, היא נאמנת לומר של אחרים והפקידום אצלי, או שניתנו לי במתנה על מנת שאין לבעלי בהם כלום, אלא מה שאני נושאת ונותנת לתוך פי, וכן העבד, ודוקא כשטוענין כן, אבל אם לא טענו אין טוענין להן, וכמו שאכתוב בסמוך.
ומשיבים: שאני התם [שונה שם], משום שמצטרפת לכך סברה נוספת, והיא שלא ניחא ליה לשווייה נפשיה [נוח לו לאדם לעשות את עצמו] ״עבד לוה לאיש מלוה״ (משלי כב, ז), ולכן מסתבר שלא רצה באמת ללוות, אלא לגלות את הכסף שביד העבד או האשה. אבל אין סברה זו קיימת במי שמוכר דבר.
The Gemara answers: It is different there, because there is an additional reason to think it was an artifice, as it is uncomfortable for him to make applicable to himself the verse: “The rich rules over the poor, and the borrower is servant to the lender” (Proverbs 22:7). It is therefore reasonable to posit that his intention was not to borrow money, but to expose the concealed money that was in the possession of his slave or wife. This concern does not apply to one who sells property to his wife, and therefore the sale is valid.
רי״ףרשב״םתוספותרמ״הרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) שְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ קָנְתָה
The Gemara relates that Rav Huna bar Avin sent a ruling to those in the study hall: In the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it,
רי״ףרשב״םרמ״הפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שלח רב הונא בר אבא – לתלמידי בית המדרש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר, שלח רב הונא בר אבין: המוכר שדה לאשתו — הרי זו קנתה
The Gemara relates that Rav Huna bar Avin sent a ruling to those in the study hall: In the case of one who sells a field to his wife, she has acquired it,
רי״ףרשב״םרמ״הפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144