ואל תגמרו – לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדתניא במס׳ נדה בשילהי פ״ב (דף כ:) רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטהרו המתין שעה אחת וראהו אור וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה (לא) היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
(1) 
מִגְמָר נָמֵי לָא תִּגְמְרוּ מִינֵּיהּ דְּאֵין לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.
מִגְמָר נָמֵי לָא תִּגְמְרוּ מִינֵּיהּ דְּאֵין לַדַּיָּין אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת.but do not learn from it either, as a judge has only what his eyes see as the basis for his ruling. One must rule according to his own understanding.
1בעי רבא בבריא היאך. פירוש שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה דכיון דמחלק נכסיו בלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל ולאחר מיתה הוא דקאמר דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו ואי קשיא לך אי בשטר הא קיימא לן אין שטר לאחר מיתה ותנן נמי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה ואפילו רבי יוסי לא קאמר אינו צריך אלא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל אי ליכא זמן מודה דלאו כלום הוא משום דאין שטר לאחר מיתה ומעכשיו לא יהיב ליה ולא מידי. לא קשיא התם במתנת בריא קיהיב ובלשון מתנה כיון דשייכא ביה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מותו ירושה אינה צריכה שטר ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו או דילמא דוקא בשכיב מרע שהוא קרוב למיתה ובר אורותי הוא אבל בריא לא.
2תא שמע דאמר ליה רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה בנים דיכרין כו׳. פירוש והלא זה ממעט ירושת בנים ומרבה לאלו בלשון ירושה והויא מתנתו מתנה כרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה רבי יסבון תנן שהוא לשון מתנה וקבלת חוב על עצמן ושמעינן מינה דבבריא נמי אמרינן ובין כתב ובין על פה.
3אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר כו׳. פירוש רב פפא על כולה מילתא קמקשה ועל דרבי נתן גופיה דאמר ליה היכי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה ועל דרבי נמי דאמר ליה יסבון תנן דמשמע דמעיקר מתנה הוא דזכו יורשים ולמאי דקבעי נמי למפשט מינה בבריא נמי אמר אכלהו פריך דלא הא ולא הא ליתנהו ומעיקר מתנה לא זכו ולא כלום אלא מתנאי בית דין תדע דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא על כרחך מתנאי בית דין ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה מדמפיק ליה בלשון ירתון. פירוש אביי לא חשש על הבעייא לא לדחות ולא להעמיד רק חשש על דברי רבי נתן להעמידן דשפיר קאמר מדתקינו להו בלשון ירתון שמע מינה דהאי לישנא מהני בעלמא והכי נמי עם כח בית דין מהני אפילו לדבר שאינו בעולם ואפילו בבריא ואף על גב דבבריא לא אמר כיון דבשכיב מרע מהני בעלמא אף על גב דמעביר נחלה הכי נמי מכח תנאי בית דין מהני דאי לרבנן כיון דליכא דוכתא בעלמא במקום העברת נחלה דמקני בה האי לישנא ואפילו בשכיב מרע היכי תקינו הכא מילתא דכדי דליתא לשון הקנאה אלא לימרו יסבון דהוא לשון הקנאה בעלמא ולתקון דלא לטרוף ממשעבדי אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא. מיהו בעיא דאיבעיא לן לא שמעינן מינה (דאפשר נמי) דבבריא לא אמר אלא תנאי בית דין הוא דמהני ליה כי היכי דמהני ביה למילי אחריני. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דקא מהדרנא לאוקמי מילתיה דרבי נתן דמוקי לתקנתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן נמי משכחת לה דמהני בעלמא ואפילו בהעברת נחלה משום דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה פירוש תקנת בנן נוקבן כו׳ היה לשון מתנה ובתוך כדי דבור אפילו לשני בני אדם ושתי שדות מהני לשון מתנה מהאי להאי והני כתוך כדי דבור דמי דהא בחדא זימנא איתקון ובחדא כתיבה. ואקשי ליה ודילמא בתרי בתי דינין איתקון וכתובת בנין דכרין תקנו תחלה כדאיתא במתניתין וכיון שעדיין לא נתקנה תקנות הבנות אין כאן לשון מתנה והיכי תקינו לה בלשון ירתון אלמא מהני בעלמא ורבי יוחנן בן ברוקה היא.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
2. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
3. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
בעי רבא בבריא היאך מי אמרי׳ כי קאמר ר״י בן ברוקה שמנחיל לבניו כל מה שירצה ה״מ בשכיב מרע דבר אוריתו הוא וקרוב למות וקרינן ביה ביום הנחילו שראוי להורישם לאלתר אבל בריא לאו או דילמא לא שנא ולא איפשטא. ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל שילהי שמעתין והשתא לא איפשיט לן אי איירי נמי ר׳ יוחנן בן ברוקה בבריא או לא. והילכך מספקא לן ומי שתפס תפס. עכ״ל:
ובספר החפץ כתוב ת״ר ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין על מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. כיצר אם אמר על בת הבן בין הבנים ועל בן הבת בין הבנות דבריו קיימין אמר על בת בין הבנים ועל האח בין הבנות לא אמר ולא כלום עכ״ל. והילכתא כל תוך דיבור כדי דיבור דמי לבד מע״ז וקידושין פי׳ רבינו שמואל זצ״ל כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה ובתוך כדי דיבור שסיים דיבור הראשון התחיל דיבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך הרי הוא כאילו אמר שני דברים כאחד. ואם שניהם יכול לתפוס כגון זה הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים דהא לשניהם נתכוון אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוש האחד והאחד כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחר לשון ירושה בעל לשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כההיא דפ׳ בית כור כגון מידה בחבל הן חסר הן יתר וכגון איסתר׳ מעי כגון משכיר מרחץ בשני עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש. יש מהם שאומרים תפוס לשון ראשון ויש שאומרים תפוס לשון אחרון. ויש שמספקא ליה ואומר יחלוקו ויש שהולך אחר המוחזק. והיכא דחזר ביה בהדיא בתוך כדי דיבור ואמר חוזרני בי הכל מודים דהוי חזרה לבד מע״ז שאם התפיס או קצה דבר לע״ז וחזר בו בתוך כדי דיבור ואפי׳ הכי נאסר משום חומר׳ דע״ז וכדאמ׳ נמי בע״ז שקץ תשקצנו אע״ג דאתי מדינא להיתירא אסור וקידושין שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דיבור ליהוי מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט עכ״ל. וקיימא לן תוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר׳ כדאמ׳ ספ״ק דמכות גמרינן על פי שנים או על פי שלשה ובפ׳ שבועת העדות גמ׳ השביע עליהם חמשה פעמים. א״ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב והיינו שלום עליך ר׳ וכן פי׳ רבי׳ שמואל זצ״ל בשמעתין תוך כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב. מעתה הכי קיימא לן דהילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי אפי׳ בכרי שיאמר שלום עליך ר׳. מיהו דאמ׳ לבד מע״ז וקידושין דתוך כדי דיבור לאו כדי דיבור דמי לא איתרי׳ לי אם דוקא בכדי שאילת תלמיד להרב לא הוי דיבור אלא בכדי שאילת הרב לתלמיד הוי דיבור או דילמא לא שנא. ופר״ת זצ״ל שלפיכך אמרו חכמים כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי דהיינו כדי שאילת תלמיד להרב דהיינו שלום עליך ר׳ לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה לו את רבו או מי שגדול הימנו לא יוכל להשלימו. ואם יאמר לו שלום עליך וירצה לחזור לו לא יוכל שוב לחזור לו וכן מפרש גבי תמורת עולה ושלמים. וכן גבי נזירות מייתי לה בפ״ג דנזירות ורצו חכמים שיוכל ליתן שלום לרבו ואחר כך יחזור בו וההיא דפרק בתרא דנדרים דתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר׳ שמעון בן פזי א״ר יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור. אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר. וקורע אף על גב דלא שייך התם האי טעמא לא פליגי רבנן. ובפ׳ בתרא דנדרים נמי פסק כן וחשיב בהדייהו מגדף ומגרש ולא פליג אשמעת׳ אלא מגדף היינו ע״ז ומגרש היינו בכלל קידושין ופי׳ רבינו שמואל זצ״ל לענין ע״ז לא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ״ל דהתפשתו לא שייכא מידי לע״ז. כדאמ׳ בפרק כל הצלמים האומר בית זה לע״ז לא אמר כלום שאין הקדש לע״ז. ואמ׳ נמי בתמורה בפרק כל האסור׳ דאין דאין מוקצה לע״ז אלא לשבע שנים שנאמר ואת הפר השני שבע שנים או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע״ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. וי״ל דאם מסרו לכומר על מנת לפטמו שבע שנים הוי מוקצה שפיר ואם חזר בו אפילו תוך כדי דיבור לא מהני מידי. ורבי׳ יצחק בר שמואל זצ״ל פי׳..........
קלה. אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרבי יהושע כי אתי פיסקא דדינא דידי קמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תיקרעוה עד דאתיתו לקמאי דאי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוניה ולא מגמר תגמרון מיניה מקרע לא תקרעוניה דאי הואי אנא קיים הוה אמינא לכו טעמא ומגמר לא תגמרון מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. הילכך דיינוה אתון לההוא דינא כדמחזי להו ופיסקא דידי לא תקרע, דילמא אתי מאן דאמר ביה טעמא לק(י)מיה ומהדר ליה לדינא:
קלו. הרי אמרו שכיב מרע שאמר על בן בין הבנים ועל בין הבנות פלוני יירש כל נכסיי דבריו קימין, בעי רבא בבריא היאך. כי קאמר ר׳ יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא. וקא מיבעיא לן היכא דאמר בלשון ירושה דומיא דשכיב מרע, מי אמרי׳ כי מהניא לשון ירושה בש״מ שהוא קרוב למיתה, דדמי לירושה דלא מיקני כלל אלא לאחר מיתה, אבל בבריא לא מהני לשון ירושה, וקרא נמי דביום הנחילו את בניו משמע דבש״מ קאי שהוא קרוב למיתה ורוצה להנחיל ממונו לבניו, אבל בבריא לא, או דילמא אפי׳ בבריא.
א״ל רב משרשיא לרבא ת״ש דאמר ליה ר׳ נתן לרבי שניתם משנתכם כר״י ב״ב דתנן לא כתב ל(י)ה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתון ית כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב״ד. והא הכא דבן בין הבנים נינהו דקתני יתר על חולקהון דעם אחיהון ומהני ליה לשון ירושה. וכמאן, אי כרבנן הא אמרי לא אמר כלום, אלא לאו כר״י ב״ב. וא״ל רבי יסבון תנן. דהוי לשון מתנה ואמטול הכי קנו לדברי הכל. ואמר רבי ילדות הייתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי. דאמרי ליה יסבון תנן. אלא דקי״ל דכתובת בנין דכרין לא טרפא ממשעבדא אי ס״ד יסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי, אלא לאו ש״מ ירתון תנן מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, דבן בין הבנים מהני ביה לשון ירושה, רבי יוחנן בן ברוקה שמע מינה אפילו בבריא אמר, דהא הכא דכי קא מתני בעידן נישואין קא מתני וההיא שעתא ברי הוא וקאמר דחייב שמע מינה.
וש״מ לפום פשטא דשמעתא, דאפי׳ בבריא נמי היכא דקנו מיניה בהאי לישנא דיסבון מהני. וה״ה היכא דאמר יטול. ואפי׳ לרבי דסבר לדחויה ולאוקומא לדברי הכל לא קאמר אלא יסבון תנן, דש״מ דלישנא דיסבון מהני בבריא אפילו היכא דליכא תנאי ב״ד. דאי מטעמא דתנאי ב״ד מאי דוחקיה לשנויי מתני׳ ולמימר ליה יסבון תנן. אי לאוקומא לדברי הכל, כיון דבבריא קאי וסוף סוף לא מצי לאוקומה לד״ה אלא בטעמא דתנאי ב״ד שאני, לשבקה כדאיתא ולישני ליה תנאי ב״ד שאני, דהאמרת דבעלמא בבריא היכא דליכא תנאי ב״ד ל״ש ירתון ול״ש יסבון לא מהני וכי מהני הכא בתנאי ב״ד הוא דמהני. אלא לאו ש״מ דאפילו היכא דליכא תנאי ב״ד נמי מהני לישנא דיסבון אפילו בבריא, ולאו קנין דברים הוא.
הדין הוא מחוורתא דדינא בהאי ענינא לפום פשטא דשמעתין. מיהו חזינא להו לרבואתא דס״ל דלישנא דיטול ומאי דדמי ליה לא מהני אלא בשכיב מרע, אבל בבריא דקנין דברים הוא דחשבי ליה*. ולפום הדין סברא כי קא״ל רבי לר׳ נתן יסבון תנן לאו משום דהאי לישנא גופיה מהני בעלמא בבריא, דרבי ור׳ נתן לאו לישנא דירתון ויסבון דוקא קא דייקי אלא לשון ירושה ולשון מתנה בעלמא קא דייקי. והכי קאמר ליה, מי סברת ירתון תנן דמשמע לשון ירושה דלא משכחת לה דמהני בעלמא כלל אלא לר״י ב״ב, לא יסבון תנן דשייך ביה לשון מתנה, דכיון דלשון מתנה גמורה מהני בבריא לדברי הכל ולשון יסבון שייך ביה לשון מתנה, אע״ג דבבריא לא לשון מתנה גמורה הוא אהני תנאי ב״ד למהוי כלשון מתנה גמורה דמהניא בבריא. דהא אפילו לישנא דיהוון יתבון בביתי דלא מהניא בעלמא אפילו בש״מ דהיינו ידור פלוני בבית זה מהני בבריא בתנאי ב״ד, וכ״ש יסבון דמהני בש״מ אפילו בעלמא דמהני ביה תנאי ב״ד למהוי לשון מתנה אפילו בבריא.
והיינו טעמא דלא שאני ליה לעולם ירתון תנן ותנאי ב״ד שאני, דכל היכא דמשכח תנא לישנא דאית ביה ענינא אחרינא דמהני בעלמא לא נקט לישנא דלית ביה ענינא דמהני בעלמא. והיינו טעמיה דאביי דדייק מדמפיק ליה בלשון ירתון, ומהאי טעמא גופיה הוא דהדר ביה אביי מינה לקמן וקא מסיק טעמא משום דלזה במתנה ולזה בירושה וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפי׳ רבנן מודו דקני בש״מ, וכיון דלישנא דמהני בש״מ הוא נקיט ליה תנא בתנאי ב״ד ואפילו בבריא אבל בעלמא דלאו תנאי ב״ד אליבא דרבנן לא מהני לשון מתנה דחד לשוויה ללשון ירושה דהאיך לשון מתנה דגבי בריא לישנא דמוכח בעינן. ואף על פי דפשטא דשמעתא כפירושא קמא דייקא, כיון דאיפשר לפרושה נמי אליבא דהאי סברא, ליכא למדחי סברא דרבואתא אלא בראיה:
קלז. א״ל רב פפא לאביי בין למ״ד יסבון בין למ״ד ירתון הא אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ואפילו לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דשב״ל הני מילי למי שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא אלא מאי אית לך למימר תנאי ב״ד שאני דחיל אפילו בדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם הכא נמי תנאי ב״ד שאני. כלומר אפילו תימא רבנן, הכא היינו טעמא דקני משום דתנאי ב״ד שאני. ורב פפא לאו לדחויי סוגיין דקא פשיט מינה דאר״י ב״ב אפילו בבריא קתני, דאפילו כשתמצי לומר דמתני׳ דברי הכל היא על כרחיך איכא למפשט מינה דאמר ר׳ יוחנן ב״ב אפי׳ בבריא דאי לאו הכי לא הוה סלקא דעתייהו דר׳ ור׳ נתן לאוקמה למתני׳ כר״י ב״ב. אלא רב פפא לאקשויי עליה דרבי ור׳ נתן דדחקי לאוקומי מתני׳ דירתון כר״י ב״ב לחודיה קאתי, ולאוקומה אפילו לרבנן מטעמא דתנאי ב״ד שאני, ואמטול הכי קא קשיא ליה בין למ״ד ירתון בין למ״ד יסבון, למ״ד ירתון אמאי דחיק לאוקומה כר״י ב״ב, וה״ה דקשיא נמי למ״ד יסבון אמאי דחיק לשנויי מתניתין, אי לאוקומה לד״ה כי תנן נמי ירתון מיתוקמא לדברי הכל מטעמא דתנאי ב״ד שאני.
וא״ל אביי משום דמפיק לה בלשון ירתון. כלומר אי ס״ד רבנן היא והכא היינו טעמא דקני משום תנאי ב״ד שאני, אי הכי למה לי לאפוקה בלשון ירתון דלא מהני בעלמא, ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא, דכל היכא דמשכח לישנא דמהני בעלמא לא נקיט לישנא דלא מהני בעלמא, אלא היכא דנפיש בעלמא דמהני טפי, כגון לישנא דיהוין יתבון בביתי, דאע״ג דלא מהני בעלמא דהוה ליה כידור פלוני בבית זה, כיון דאיבעי למימר לישנא דמהני בעלמא כגון תנו בית זה לפלוני וידור בו נפיש לישנא טפי נקיט לישנא קלילא. אבל ירתון ויסבון כהדדי נינהו, אי ס״ד ירתון בעלמא לא מהני לימא יסבון. אלא לאו מדמסיק לה בלשון ירתון ש״מ דירתון נמי מהני בעלמא ור״י ב״ב היא.
הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דסיעתינהו לרבי ור׳ נתן דאוקמינה לה למתניתין כר״י ב״ב לחודיה, דתנן בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגברי חייב הוה לזה במתנה ולזה בירושה. דלשון מתזנן לגבי מי שאינו ראוי ליורשו לשון מתנה הוא ואשתכח דאקני להו לבנים בירושה ולבנות במתנה, וכל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו דקני בש״מ, וכיון דלישנא דמהני בעלמא הוא נקיט ליה תנא גבי תנאי ב״ד אפי׳ בבריא.
זה שביארנו שכל שהעביר הנחלה מראוי לראוי אף בלשון ירושה דבריו קיימים דוקא בשכיב מרע שמתנתו דרך ירושה והתורה זכתהו להנחיל מי שירצה מן הראויים לירש בשוה אבל בריא שמתנתו אינה דרך ירושה כל שהקנה לאחד מבניו בקנין שלא בלשון מתנה אלא לירש כל נכסיו מעכשו ולאחר מיתה כתבו גדולי הפוסקים שהדבר ספק אם דבריו קיימין אם לאו ואין מגבין לו ואם תפש אין מוציאין הימנו ומ״מ יראה לפי הסוגיא שאף בבריא כן חדא שהרי מסוף הסוגיא עולה לנו כן ואפילו נאמר שאין ללמוד ממשא ומתן ודחייה בעלמא מ״מ מאחר שאמר שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקא אלמא פשוט היה לו שר׳ יוחנן בן ברוקא היה סובר כן ולא נשאר הספק אלא אם משנת בנין דיכרין באה לדבריו או לדברי הכל:
אע״פ שהבעל יורש אשתו תקנו חכמים שאם מתה ונשארו לו בנים ממנה ונשא אחרת ולו בנים מן השניה גם כן ומת הוא שיהו הבנים יורשים כתבת אמן המתה יתר על חלקם שעם אחיהם וכתבה זו אינה נגבית מן המשועבדים שלא אמרוה אלא בתורת ירושה ר״ל אינון יירתון כסף כתבתיך וכו׳ ושמא תאמר ואפילו אמרו יסבון תנן היאך טורף ממשעבדי והלא מתנה הוא ומתנה אין לה אחריות מתנה זו הואיל ולא משלו נתן שהרי אף ירושת הבעל אינה אלא מדברי סופרים הרי היא כחוב גמור ואין לדמותה לשאר מתנות ומתוך כך אתה צריך לבא בה מטעם לשון ירושה שמא תאמר והלא כתבה זו לא באה לעולם שאע״פ שהנכסים בעולם מ״מ הוא מתנה שכשיירשם הוא וימות יורישם לבניה והלא עדין לא ירשם הוא ועוד שהרי אותם שהוא מקנה להם לא באו לעולם מ״מ תנאי בית דין הוא וכל שהוא תנאי בית דין אין מדת הדין מעכבתהו ויש מפרשים בה מפני שהנכסים באים לעולם ולא כתבו בכאן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא להתגלגל לדין שאין אדם מקנה למי שלא בא לעולם:
הבנות ניזונות אחר מיתת האב מנכסי היתומים עד שיבגרו או שיארסו מכח תנאי בית דין גם כן וכל שהוא תנאי בית דין אינו יכול להעבירו מן הראוי ר״ל שאם צוה שלא ליזון אלמנתו ובנותיו או שלא ליטול הבנים כתבת אמן אין שומעין אבל לדעת גדולי הפוסקים שנסתפקו בבריא אם לשון ירושה מועלת בו מ״מ אם כתב לשון ירושה ולשון מתנה אף בשני בני אדם ושתי שדות פשוט הוא שדבריו קיימים אחר שבדבור אחד נאמרו שהרי אמרו כאן בפירוש כל לזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו:
מגמר נמי לא תגמרו מיניה [ללמוד גם כן אל תלמדו ממנו] לעשות ככתוב בו, למרות שמתקשים אתם בפסק זה, שכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואתם צריכים לעשות לפי שיקול דעתכם, כפי הנראה לכם נכון.
but do not learn from it either, as a judge has only what his eyes see as the basis for his ruling. One must rule according to his own understanding.
הכל
(2) בָּעֵי רָבָא בְּבָרִיא הֵיאַךְ כִּי קא״ר קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה בשכ״מ בִּשְׁכִיב מְרַע דְּבַר אוֹרוֹתֵי הוּא אאֲבָל בְּבָרִיא לָא אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּבָרִיא נָמֵי.
§ Rava raises a dilemma: In the case of a healthy person who bequeaths his estate to one of his sons, how should the court rule? Should it be reasoned that when Rabbi Yoḥanan ben Beroka says that the bequeathal is valid, he said so specifically with regard to the case of a person on his deathbed, since he is capable of bequeathal, as the verse: “In the day that he causes his sons to inherit” (Deuteronomy 21:16), from which the validity of this bequeathal is derived, is referring specifically to the time of one’s death; but in the case of a healthy person, he did not say his ruling? Or perhaps he stated his ruling even in the case of a healthy person.
בעי רבא – הא דקאמר ר׳ יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין בשכיב מרע קאמר דבר אורותי הוא אבל בריא דלא בר אורותי הוא דאין נוהג ליתן ירושה כל זמן שהוא בריא לא אמרינן דבריו קיימין אלא על יורשו ממש:
בעי רבא בבריא היאך. פי׳ הא דאמר ר׳ יוחנן אם אמר על מי שהוא ראוי ליורשו אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין, בשכיב מרע הוא דאמר דאית ליה רשות להוריש לכל מי שירצה מבניו, שמתנתו דרך הנחלה היא כדקימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן, אבל בבריא שמתנתו אינה דרך ירושה לא אמר כלום אלא עד דאמר לה בלשון מתנה. או דילמא אפילו בבריא נמי אמר, שאם קנו מידו לאחד מבניו שהוריש לו כל נכסיו מעכשיו ולאחר מיתה דבריו קיימין. ופשטינן לה מהא דא״ל רב נתן לרבי שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקה, דתנן לא כתב לה כתובת בנין דכרין דיהבין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב״ד, דהא בנין דכרין בן בין הבנים הוא וקאמר להו ירתון, והאי סברא לר׳ יוחנן בן ברוקה הוא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו בלשון ירושה דבריו קיימין, וא״ל רבי יסבון תנן דהוה ליה לשון מתנה ומשום הכי דבריו קיימין ואפילו לרבנן, והויא ליה מתני׳ כולי עלמא. אמר רבי ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי במאי דאמרי ליה יסבון תנן, דהא מילתא דאמרי ליה לאו מילתא הוא, דאי ס״ד יסבון תנן [אמאי לא טרפא ממשעבדי], אלא דקי״ל דכתובת בנין דכרין לאו טרפא ממשעבדי, והויא לה הך מתני׳ כר׳ יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי לירש דבריו קיימין בלשון ירושה, שמע מינה א״ר יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא, דהא הכא בשעת כתיבת הכתובה בריא הוא וקאמר דמחייב, שמע מינה.
בבריא היאך – בריא שאמר פלוני יירש שדה פלונית מי אמר ר׳ יוחנן בן ברוקה דקני כיון דראוי ליורשו.
בר אורותי – ראוי להוריש מיד שהולך למות וקרינא ביה ביום הנחילו את בניו.
{שמעתא דבריא בהנחלת נכסים}
בעי רבא: בבריא היאך – כתב הרי״ף ז״ל: לא איפשיטא ולא עבדינן בה עובדא בבריא.
ואנן בהדיא חזינן בגמ׳, ש״מ, אמרי׳ אפי׳ בבריא, ש״מ. והויי וקושי דרב פפא ואביי ליתנהו למידחיה מאי דאיפשוט. דמ״מ ר׳ נתן תנא הוא וקאמר, שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקא. ואי לאו דשמיע ליה דאמר רבי יוחנן בן ברוקא אפי׳ בבריא, לא הוה אמר הכי. ולא מדחיא מימרא דתנא בהוויי וקושיי ודחיאתא בדרך דלמא לאו הכי הוא אלא הכי הוא. ואע״ג דהוו בה בגמ׳ עליה דר׳ נתן על מה שאמר, שניתכם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקא, דלמא תנאי ב״ד שאני, אי נמי, משום דהוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה וכה״ג אפי׳ רבנן מודו, סוף סוף הא אסיקנא דבתרי בי דינא אתקין ובי דינא בתרא תקין כבי דינא קמא.
הלכך קמא ליה דר׳ נתן ומתרץ מימריה ואפשיט בעיא דרבא ממימריה.
{שמעתא דבריא בהנחלת נכסים}
ועוד, בעי רבא, בבריא היאך, כתב הרי״ף ז״ל, לא איפשיט ולא עבדינן בה עובדא בבריא כו׳.
אמר הכותב: עד מתי הוא מגבב ומביא עלינו מחלוקתם של ראשונים, כאלו לא הרגיש בו אדם אלא הוא. שזו מחלוקת ישנה היא, שר׳ חננאל ז״ל אמר דאפשיטא מדר׳ נתן, ורבינו האי גאון ז״ל אמר דלא אפשיטא ולית לן למעבד בה עובדא, והסכים בה רבינו יצחק אלפסי ז״ל.
ובאמת תמהני עליהם, עד שנתיישבנו בדבר. וראינו שיש לגרוס הא דא״ר נתן, שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקא, במתמיה דרך שאלה. ועל כרחינו כך הוא. שהרי הוצרכנו בגמרא לדקדק, מאן שמעת ליה דאית ליה הך סברא, רבי יוחנן בן ברוקא, ושמע מינה אפילו בבריא נמי אמר. ואם תאמר שר׳ נתן בודאי אמרה דר׳ יוחנן בן ברוקא היא, למה הוצרכו לכך. הא פשיטא דר׳ יוחנן בן ברוקא היא כדאסהיד עליה ר׳ נתן, והוה ליה למימר, שמע מינה, ר׳ יוחנן בן ברוקא בבריא נמי אמר, שמע מינה, ותו לא. אלא שמע מינה שאין לדקדק מדברי ר׳ נתן כלום, שאין לשון סברא אלא לשון שאלה, וה״ק, שניתם משנתכם לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקא ואתם סבורים שבבריא נמי אמר.
ובין בלשון שאלה או בסברא, אין עיקר דבריו של ר׳ נתן אלא מפני שהיה שואל או סבור דמתני׳ בלשון ירושה, ולא אתיא כרבנן. ועל כרחו היה צריך להעמידה כר׳ יוחנן בן ברוקא ולומר דאיהו בבריא נמי אמרה, כדאמרי׳ בעלמא, אלא מתני׳ אמאן תרמייה. ור׳ נתן מטעא קא טעי. הוא סבר מתני׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא היא, וכיון שכן על כרחנו אפי׳ בבריא אמר, ודלמא לא היא, אלא מתני׳ רבנן, אבל בלשון ירושה בבריא אין לנו. ועיקר פשטא ממאי דא״ר, ירתון תנן. ור׳ יוחנן בן ברוקא לא אמרה אלא בבריא,1 מתני׳ מני.
והשתא איבטיל ההוא דיוקא, דדלמא אפי׳ רבנן מודו משום דלשון מתנה הוא, וכי הדר ביה רבי ואמר, ילדות היתה בי כשאמרתי יסבון תנן, שלא שנינו אלא ירתון, לא פשט ליה כלום. וכיון שכן, איכא למימר מתני׳ דברי הכל, ובבריא לא אמר. ומדאמר ליה רב חנינא לאביי לאו פשטא היא, דהא איכא למימר הכי, ובדרך דלמא אתינן לה לתרוצי מימריה דר׳ נתן, שלדברי אביי טעה. וא״ל רב חנניא שלא טעה, אלא כך היתה שאלה: בתרי בי דיני אתקון ור׳ יוחנן בן ברוקא היא, או דלמה בחר בי דינא אתקון ורבנן.2 דייקא נמי דאמר אביי, לאו מלתא היא דאמרי, משום דאסקא בשאלתו של ר׳ נתן. ואי רבי ור׳ נתן אמרוה, לא הוה אביי קרי לה בשמא דנפשיה ולא הוה דחי לה בלאו מלתא היא דאמרי, אלא הוה ליה למימר, אי קשיא לי הא קשיא לי. אלא ש״מ כדפרישית.
ועוד אני דן שכך פירושה של שמועה כדעת רבותינו ז״ל. דאקשי ליה רב פפא לאביי, מנא ליה לר׳ נתן דמתני׳ ר׳ יוחנן בן ברוקא היא, דלמא תנאי ב״ד שאני. ואמר ליה, משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. כלומר, בודאי שר׳ יוחנן בן ברוקא לא אמרה אלא לדבר שישנו בעולם, אבל להכי קס״ד דר׳ נתן דר׳ יוחנן בן ברוקא היא, משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. דאי אמרת בשלמא האי לישנא בעלמא מהני בשום מקום, תקינו רבנן הכא כעין דאורייתא, אע״פ שהוא דבר שלא בא לעולם והוא בריא. אלא אי אמרת רבנן, כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום, שאין במקום הזה אלא ירושת תורה, היאך תקינו רבנן שיהנה כאן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר במקום בעולם. אלא ודאי ר׳ יוחנן בן ברוקא היא. ומעתה אין אנו יודעין אם אמרה בבריא ותנאי ב״ד לדבר שלא בא לעולם בלבד, או שמא לא אמרה בבריא והכא משום תנאי ב״ד, כי היכי דמהני לדבר שלא בא לעולם, ושנו ירתון כדי שיהא במשמע שלא תטרוף מן המשועבדין. ולישנא דגמ׳ דקאמר, דקא מפיק לה בלשון ירתון, דיקא כדפרישית.
ומה שאמרו מדמסקי בגמ׳, ש״מ, בבריא נמי אמר, שמע מינה, מצאתי במקצת נוסחאות דלא מסקי בסוף ש״מ. ולפיהן דבר ברור הוא דלא מיפשטא להו בגמ׳ בעיא מדר׳ נתן. ולשאר נוסחאות נמי דמסקי, ש״מ, בבריא אמר, ש״מ, מקמי דתיקום ליה האי מסקנא איתמר, ולא סמכינן עליה. דאפי׳ בדחויא בעלמא אשכחן בפ׳ הספינה (בבלי ב״ב פ״ד.) דאסיקנא בש״מ, כדאמרי׳, ומתני׳ היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה, ש״מ, ולא קי״ל הכי. ובפ׳ לולב וערבה (סוכה מ״ג.) בריש שמעתא אמרי׳, אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו, ומהדרינן, אין ה״נ, דתני חדא וכו׳, אלא לאו ש״מ, כאן בזמן שבהמ״ק קיים כאן בזמן שאין בהמ״ק קיים. ואסיקנא, ש״מ, ובמסקנא אחריתי דבתר קמייתא אמרי׳, כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו. ובפ׳ נגמר הדין (סנהדרין מ״ז:) אחרת ואיתמר בה, דיקא נמי דקתני, וש״מ, ורב אשי אסקא בסמוך לה בעניין אחר. ורבות הבאות בתלמוד מסקנא אחר מסקנא אחרת.
זה נ״ל לקיים דברי עמודי עולם, רבינו האי גאון ז״ל ורבינו יצחק אלפסי ז״ל. ויש ללשון ראשון משתי הלשונות שכתבנו ידים מוכיחות בירושלמי, בפ׳ נערה שנתפתתה (ירושלמי כתובות ד׳:י״א). ודבר נאה ומתקבל הוא.
1. נראה דצ״ל: ואם ריב״ב לא אמרה בבריא. ותבת אלא נמחק.
2. נראה דצ״ל: ורבנן היא
בעי רבא בבריא היאך. כתב הראב״ד ז״ל: פירוש, שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה, דכיון דמחלק נכסיו ובלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל, ולאחר מיתה הוא דקאמר, דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו, ואף על גב דאמרינן אין שטר לאחר מיתה, התם בלשון מתנה, ולשון מתנה כיון דשייך בה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מיתה ירושה אינה צריכה שטר, ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה, שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. או דילמא דוקא בשכיב מרע, שהוא קרוב למיתה ובר אורתיה הוא, אבל בריא לא. ואני תמה אם בעל פה היתה שאלה, דאפילו שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורין אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו, הא בריא לא. ואיני רואה הפרש בדבר זה בין הראויין לירש ובין אחרים שאינן ראויין לירש, שאם אתה אומר כן מתנת שכיב מרע במקצת למי שראוי ליורשו לא תהא צריכא קנין אם אמר בלשון ירושה, ואי נמי באומר מקצת נכסי לראובן בני, שאין לשון מתנה אלא ירושה, ואם נפשך לומר כי לא היתה הגמרא שותקת בכך.
אלא מסתברא דבמקנה נכסיו בשטר קאמר ובלשון ירושה, ואף על גב [דאין] שטר לאחר מיתה, הני מילי בשטר מתנה, כדברי הרב ז״ל, דאינו קונה לאחר מיתה, אבל האי דיהיב בלשון ירושה הרי הוא כירושה שקונה עם גמר מיתה, הילכך אף על גב בבריא קונה בשטר ואפילו נתן לו הכל, משום ירושה, וכרבי יוחנן בן ברוקה, וכיון דאמר משום ירושה קונה עם גמר מיתה כירושה. ועוד נראה לי דהא לא שייכא כלל בההיא דאין שטר לאחר מיתה, דהכא בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו היא, וכמתניתין דלקמן, אלא שכתבו לו בלשון ירושה, ומספקא ליה לרבא דילמא לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה דאפילו בלשון ירושה קנה אלא בשכיב מרע, דבר אורותי הוא. ולו הוא שנתנה התורה רשות להנחיל לכל מי שירצה, כדכתב והיה ביום הנחילו את בניו, אבל בבריא לא, משום דהואיל וכתב ליה בלשון ירושה והוא עכשיו אינו בר אורותי הרי הוא כנותן למי שאינו [ראוי] לירש ובלשון ירושה שלא אמר כלום. אבל אי אמר בלשון מתנה ובשטר ודאי פשיטא דקני. ותדע לך דבהכי איירי, דהא אתי למפשטה ממשנת בנין דיכרין, וההיא כי האי גוונא היא, ואי שנו יסבון מהנה (וכל שכן) ולא שייך למימר ביה אין שטר לאחר מיתה אף על פי שהיא מתנה. כנ״ל ועיקר.
וכתב ר״ח ז״ל דבעיין איפשיטא דאפילו בבריא קאמר. וכן נראה לכאורה, דהא פשיט(א) ליה רב משרשיא לרבא מדברי רבי נתן ורבי שחזר והודה כדברי רבי נתן דירתון תנן ושמע מינה כרבי יוחנן נשנית ובבריא קאמר, וקבלה מיניה רבא, דאלמא בעיין בהא תליא, דאי מתניתין ירתון תנן היינו רבי יוחנן בן ברוקה, ואי כרבי יוחנן בן ברוקה שמעינן דבבריא קאמר. ורב פפא אמר ליה לאביי דלדברי כולם קשיא אי זה הכרע יש שתהא משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו כי תני בה ירתון, דדילמא אפילו רבנן היא ושאני התם דתנאי בית דין הוא ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ואהדר ליה אביי דעל כרחין רבי יוחנן בן ברוקה היא הואיל ומ(מ)פקי ליה בלשון ירתין, דאי אמרת בשלמא רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר ולא אהני תנאי בית דין אלא לעשות מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם, היינו דמפקי ליה בלשון ירתין דמהנה בבריא המזכה למי שבא לעולם, אלא אי אמרת רבנן היכי מפיק ליה בלשון ירתין דהוא לשון הבאי דלא מהנה בשום מקום ואפילו בשכיב מרע, לימרו יסבון, ואי משום דלא תטרוף (מ״מ) ממשעבדי לימרו אינון יסבון מבני חרי. אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר. ושקלינן וטרינן בהא אי רבי יוחנן בן ברוקה אי בתרי בי דינא אתקון או בחד בי דינא אתקון ואמרינן דבתרי בי דינא אתקון ובי דינא בתרא כבי דינא קמא. והילכך מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא וכרבי נתן וכרב משרשיא ורבא דקבלה מיניה דבבריא קאמר. ועוד דאף על גב דאמוראי שקלי וטרו בה לאו לאיפלוגי על רבי נתן ורבי דתנאי נינהו אלא לברורה דמלתא, ומשום קושיא דאמוראי לא דחי מאי דקא תנו תנאי, ועוד דהא רב משרשיא ורבא דקבלה מיניה.
אבל רבינו האיי גאון והרב אלפסי זכר כולם לברכה אמרו דבעיין לא איפשיטא. ולפי דבריהם, רב פפא לא להקשות אדרבי נתן ואדרבי קא אתי ולומר דלא כרבי יוחנן בן ברוקה היא, אלא לומר דאפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תשמע מינה מידי בבריא, דהא על כרחין עיקרא משום תנאי בית דין היא, וכיון שכן אני אומר דכולה משום תנאי בית דין היא שעשו מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם ובריא כשכיב מרע, והואיל ובשכיב מרע מהנה לרבי יוחנן בן ברוקה אפקוה בלשון ירתין ולא אפקוה בלשון יסבון, כדי שלא תטרוף ממשעבדי. ואמר ליה דלא היא, דכיון דבבריא דעלמא לא מהנה לכולי עלמא לא הוה להו לאפוקה בלשון דלא מהנה בבריא לכולי עלמא, ומאי דוחקייהו דלא מפקי לה בלשון יסבון דמהנה בבריא דעלמא, ואי משום שלא תטרוף ממשעבדי לימרו בהדיא יסבון מבני חרי. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דדילמא ניחא להו לאפוקה בלשון יתרון לאשמועינן דלא טרפא ממשעבדי ולא איצטרכי לאורוכי למימר יסבון מבני חרי, ואפילו הכי לא תדוק מינה מידי בבריא דעלמא לרבי יוחנן, דהכא משום דתקינו סמוך לה תקנתא אחריתי בלשון מתנה, דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה, ובתוך כדי דבור, דבחד בי דינא אתקין, וקנה לכולי עלמא, ולאו רבי יוחנן בלחוד היא, אלא אפילו רבנן מודו בה ושקלי וטרי בהא אי בחד בי דינא, ולא תידוק מינה מידי דרבי יוחנן בן ברוקה היא, ואפילו תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תידוק מינה דרבי יוחנן בן ברוקה בבריא קאמר, דעיקר דמלתא משום תנאי בית דין הוא שעשו מי שאינו בעולם כמו שישנו ובריא כשכיב מרע, הואיל ובשכיב מרע מהנה.
בעי רבא בבריא היאך. פירוש שהקנה לו נכסיו בשטר ובלשון ירושה. ויש אומרים אפילו בעל פה דכיון דמחלק נכסיו בלשון ירושה התורה נתנה רשות לאב להנחיל ולאחר מיתה הוא דקאמר דהא בלשון ירושה הוא דיהיב להו ואי קשיא לך אי בשטר הא קיימא לן אין שטר לאחר מיתה ותנן נמי הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה דברי רבי יהודה ואפילו רבי יוסי לא קאמר אינו צריך אלא משום דזמנו של שטר מוכיח עליו אבל אי ליכא זמן מודה דלאו כלום הוא משום דאין שטר לאחר מיתה ומעכשיו לא יהיב ליה ולא מידי. לא קשיא התם במתנת בריא קיהיב ובלשון מתנה כיון דשייכא ביה שטרא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אבל היכא דבלשון ירושה קאמר ולאחר מותו ירושה אינה צריכה שטר ובין בכתב ובין בעל פה דבריו קיימין לרבי יוחנן בן ברוקה שהתורה נתנה לו רשות להנחילו או דילמא דוקא בשכיב מרע שהוא קרוב למיתה ובר אורותי הוא אבל בריא לא. הראב״ד ז״ל.
ואני תמה אם בעל פה היתה שאלה דאפילו שכיב מרע לא עשו דבריו ככתובין וכמסורין אלא כדי שלא תטרוף דעתו ליה הא בריא לא. ואיני רואה הפרש בדבר זה בין הראוין לירש ובין אחרים שאינן ראוין לירש שאם אתה אומר כן מתנת שכיב מרע במקצת למי שראוי ליורשו לא תהא צריכה לשון קנין אם אמר בלשון ירושה ואי נמי (מקצת) נכסי לראובן בני שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה. ואם נפשך לומר כן לא היתה הגמרא שותקת בכך. אלא מסתברא דבמקנה נכסיו בשטר קאמר ובלשון ירושה. הרשב״א ז״ל.
ולי נראה דאפילו בעל פה מצינו לאוקמה דכי צרכינן לטעמא דשלא תטרף דעתו הני מילי כשהוא נותן מתנה אבל מה שהוא מדין ירושה בכל מה שנתנה תורה רשות לאב להנחיל בדבור בעלמא סגי לה דכיון שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מה שירצה כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הרי הוא כאלו אין לו אלא אותו בן בלבד דבדבור בעלמא סגי לה כן נראה לי. הר״ן ז״ל.
וכן פירש הר״י ז״ל בעליות וזה לשונו: בעי רבא בבריא האיך. פירוש מהני אפילו בבריא בדיבור בעלמא כיון דראוי ליורשו. מיהו ודאי יכול לחזור אלא שאם לא חזר בו דבריו קיימין. ואף על גב דלא מצי בריא לאקנויי מידי בדבור בעלמא בלשון ירושה יכול להנחיל בדבור למי שהוא ראוי ליורשו מגזרת הכתוב דכתיב ביום הנחילו את בניו. ויש מפרשים בבריא האיך בלשון ירושה ובשטר. ולא היא דאין שום קנין לאחר מיתה ואלו מחיים לא שייך לשון ירושה. עד כאן.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: בבריא האיך. פירוש הא דאמר רבי יוחנן אם אמר על מי שהוא ראוי ליורשו אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין בשכיב מרע הוא דאמר דאית ליה להוריש לכל מי שירצה מבניו תחתיהן ושמתנתו דרך נחלה היא כדקיימא לן דמתנת שכיב מרע כירושה שויה רבנן אבל בבריא שמתנתו אינה אלא לשון ירושה לא אמרינן אלא עד דאמר ליה בלשון מתנה או דילמא אפילו בבריא נמי אמרינן שאם קנו מידו לאחד מבניו שיוריש לו כל נכסיו ולאחר מיתה דבריו קיימין. עד כאן.
א וחוזרים לדון בשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה שבמשנתנו, במי שאומר שאחד מבניו יירשנו, שדבריו קיימים. בעי [שאל] רבא: בבריא היאך? אם אדם בריא מוריש את כל נכסיו לאחד מבניו, מה הדין? האם כי קאמר [כאשר אמר] ר׳ יוחנן בן ברוקה את הלכתו זו — אמר זאת דווקא בשכיב מרע, דבר אורותי [שבן הורשה] הוא, שהוא עומד למות ומחלק ירושתו, ועליו נאמר ״ביום הנחילו את בניו״ — שהוא יכול להנחיל למי מהם שירצה, אבל בבריא שנותן משום ירושה — לא. או דלמא [שמא] אפילו בבריא נמי [גם כן] נאמרה הלכה זו?
§ Rava raises a dilemma: In the case of a healthy person who bequeaths his estate to one of his sons, how should the court rule? Should it be reasoned that when Rabbi Yoḥanan ben Beroka says that the bequeathal is valid, he said so specifically with regard to the case of a person on his deathbed, since he is capable of bequeathal, as the verse: “In the day that he causes his sons to inherit” (Deuteronomy 21:16), from which the validity of this bequeathal is derived, is referring specifically to the time of one’s death; but in the case of a healthy person, he did not say his ruling? Or perhaps he stated his ruling even in the case of a healthy person.
הכל
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא תָּא שְׁמַע דְּאָמַר לוֹ רַבִּי נָתָן לְרַבִּי שְׁנִיתֶם מִשְׁנַתְכֶם כר׳ כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה דִּתְנַן בלֹא כָּתַב לָהּ בְּנִין דִּיכְרִין דְּיִהְוֹין לִיךְ מִינַּאי אִינּוּן יִרְתוּן כֶּסֶף כְּתוּבְּתִיךְ יוֹתֵר עַל חוּלַקְיהוֹן דְּעִם אֲחוּהוֹן חַיָּיב ג שֶׁתְּנַאי ב״ד בֵּית דִּין הוּא.
Rav Mesharshiyya said to Rava: Come and hear a resolution of your dilemma from a baraita, as Rabbi Natan said to Rabbi Yehuda HaNasi: You taught in your Mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as we learned in a mishna (Ketubot 52b): If the husband did not write for her in her marriage contract: Any male children you will have from me will inherit the money of your marriage contract in addition to their portion of the inheritance that they receive together with their brothers, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it is a stipulation of the court and consequently takes effect even if it is not explicitly stated. This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka that one may add to the share of some of his sons at the expense of the others.
ב. ב רמב״ם הלכות אישות י״ב:ב׳
רמב״ם הלכות אישות י״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
טור אבן העזר קי״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״א:א׳
ג רמב״ם הלכות אישות י״ב:ב׳
רמב״ם הלכות אישות י״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
טור אבן העזר קי״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״א:א׳
רמב״ם הלכות אישות י״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
טור אבן העזר קי״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״א:א׳
ג רמב״ם הלכות אישות י״ב:ב׳
רמב״ם הלכות אישות י״ט:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״ח
טור אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
טור אבן העזר קי״א:א׳
שולחן ערוך אבן העזר ס״ט:א׳-ב׳
שולחן ערוך אבן העזר קי״א:א׳
אמר ליה ר׳ נתן לרבי שניתם במשנה כר׳ יוחנן בן ברוקה – דבריא מורית מי שראוי ליורשו דתנן לא כתב לה בנין דיכרין דיהוון ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יותר על חולקיהן דאית להון (מאם אחרת) [דעם] אחוהון כו׳ והא בריא הוא וקאמר אינון ירתון יותר:
דאמר ליה ר׳ נתן לרבי – שסידר המשנה.
ר׳ נתן – בבלי היה.
שניתם משנתכם – אתם שבארץ ישראל.
כר׳ יוחנן בן ברוקה – דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין.
ששניתם – בכתובות לא כתב לה לאשתו בכתובתה בנין דיכרין דיהוו ליכי מינאי אם תמותי בחיי ואירש כתובתיך בניי הזכרים שתלדי לי הם יירשוה לאחר מותי יתר על חלקם שיחלקו עם אחיהם שיהיו לי מאשה אחרת.
שהוא תנאי בית דין – שבית דין תקנו כתובת בנין דיכרין כדאמרי׳ בכתובות כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו דאם נותן לבתו אינו יוצא מזרעו אם בתו מתה קודם בעלה שירשו בניה את כתובתה אחר מות אביהם והוא שיהא שם מותר דינר שלא תעקר נחלה דאורייתא כדאמרינן התם אלמא מוריש האב לבן בין הבנים כר׳ יוחנן בן ברוקה והיה לכם לשנות משנתכם כדברי הכל ולא אליבא דיחידאה.
ר״ש בד״ה דא״ל ר׳ נתן כו׳ דבריו קיימיה ר׳ נתן בבלי היה ששניתם בכתובות כו׳ כצ״ל. ואמר ליה כו׳ הכל הוא הדר אמר כו׳ הד״א:
תא שמע דאמר ליה רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה בנים דיכרין כו׳. פירוש והלא זה ממעט ירושת בנים ומרבה לאלו בלשון ירושה והויא מתנתו מתנה כרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה רבי יסבון תנן שהוא לשון מתנה וקבלת חוב על עצמן ושמעינן מינה דבבריא נמי אמרינן ובין כתב ובין על פה. הראב״ד ז״ל.
אמר ליה [לו] רב משרשיא לרבא: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלתך ממה שאמר לו ר׳ נתן הבבלי לרבי, ר׳ יהודה הנשיא שערך וניסח את המשנה: שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקה! דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כתובות: לא כתב לה הבעל לאשתו בכתובתה ״בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי, אינון ירתון [בנים זכרים שיהיו לך ממני, הם יירשו] את כסף כתובתיך יותר על חולקיהון [חלקיהם] שעם אחוהון [אחיהם] ״שאם הוא ימות אחריה ויהיו לו בנים גם מאשה אחרת, בניה של אשה זו ירשו תחילה את הכלול בכתובתה, ורק לאחר מכן יחלקו עם שאר הבנים בשאר הנכסים. גם אם לא נכתב דבר זה בכתובה — חייב, שתנאי בית דין הוא, תקנה שתיקנו חכמים שיטלו הבנים כתובת אימם. ומכאן שלדעתך הלכה כדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה, שרשאי האב להוסיף לבן מסויים בירושה יתר על חלקו.
Rav Mesharshiyya said to Rava: Come and hear a resolution of your dilemma from a baraita, as Rabbi Natan said to Rabbi Yehuda HaNasi: You taught in your Mishna in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as we learned in a mishna (Ketubot 52b): If the husband did not write for her in her marriage contract: Any male children you will have from me will inherit the money of your marriage contract in addition to their portion of the inheritance that they receive together with their brothers, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it is a stipulation of the court and consequently takes effect even if it is not explicitly stated. This mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka that one may add to the share of some of his sons at the expense of the others.
הכל
(4) וְאָמַר לוֹ רַבִּי יִסְּבוּן תְּנַן.
And Rabbi Yehuda HaNasi said to him: We did not learn that the male children she has from him will inherit the money of the marriage contract; that version is not accurate. Rather, we learned that they will take the money of the marriage contract, as a gift. When a bequeathal is worded in this manner, it is valid in any event, as stated in the previous mishna (126b).
ואמר לו רבי: אין אנו שונים בדבר זה ״ירתון (יירשו) בנייך כסף כתובתיך״, אלא ״יסבון (יטלו) בניך כסף כתובתיך ״תנן [שנינו], ובלשון מתנה יכול האב להרבות ולמעט בירושה לדעת כולם, כפי ששנינו במשנה הקודמת (לעיל קכו,ב).
And Rabbi Yehuda HaNasi said to him: We did not learn that the male children she has from him will inherit the money of the marriage contract; that version is not accurate. Rather, we learned that they will take the money of the marriage contract, as a gift. When a bequeathal is worded in this manner, it is valid in any event, as stated in the previous mishna (126b).
הכל
(5) וְאָמַר רַבִּי יַלְדוּת הָיְתָה בִּי וְהֵעַזְתִּי פָּנַי בְּנָתָן הַבַּבְלִי אֶלָּא דדְּקַיְימָא לַן בְּנִין דִּכְרִין לָא טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדִי אִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ יִסְּבוּן תְּנַן אַמַּאי לָא טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדִי אֶלָּא ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ יִרְתוּן תְּנַן.
The baraita continues: And Rabbi Yehuda HaNasi later retracted his response, and said: My response was because of immaturity that I had in me, and I was insolent in the presence of Rabbi Natan the Babylonian by responding in a manner that is incorrect. It is incorrect for the following reason: But since we maintain that concerning an obligation detailed in a marriage document ensuring inheritance rights of a woman’s male children, the beneficiaries do not repossess liened property that has been sold, one can infer that they do not receive the money as a gift. As, if it enters your mind that we learned in the mishna that they will take the money as a gift, why don’t they repossess liened property? The gift was given to them before the property was sold to others. Rather, conclude from this claim that we learned in the mishna that they will inherit the money.
הדר אמר רבי ילדות ושטות היה בי שהעזתי פני בנתן הבבלי ודחיתיו בדבר שאינו דודאי ירתון תנן דהא קיימא לן דכתובת בנין דיכרין לא טרפא ממשעבדי ממה שמכר אביהן ואם יסבון תנן דמשמע לשון מתנה הוה משמע מעכשיו ואם מכר לאחד (מהן) הוי טרפא ממשעבדי שהרי כל נכסיו משועבדים לכתובת אמן ואי מההיא שעתא חלה מתנתו הוה טרפא ממשעבדי אלא משום הכי אמרינן לשון ירתון דלשון ירושה אינו אלא לאחר מיתה משום הכי לא מטרפא ממשעבדי דלא חלה עד לאחר מיתה על כרחין ירתון תנן ויפה הקשה לי ר׳ נתן.
ומסופר, לאחר מכן חזר ואמר רבי: ילדות (שטות של ילד) היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי לומר דבר שאינו נכון. ומדוע אין זה נכון? אלא דקיימא לן [שהרי מוחזק בידינו]: בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי [כתובת בנים זכרים אינה טורפת מנכסים משועבדים], שאין הבנים יכולים לגבות את דמי כתובת אימם מנכסים שכבר מכר אביהם לאחרים, ואולם אי סלקא דעתך ״יסבון״ תנן, אמאי [אם עולה על דעתך ש״יטלו״ שנינו, מדוע] אם כן לא טרפא ממשעבדי [יטרפו הבנים מנכסים משועבדים]? שאם הוא שטר מתנה — הרי הוא חל מרגע שנכתב, ואם כן מתנתם של הבנים קודמת לנכסים שמכר! אלא שמע מינה ״ירתון״ תנן [למד מכאן ש״יירשו״ שנינו], כלומר, לאחר מותו, וכיון שכבר מכר האב שוב אין לבנים חלק בהם.
The baraita continues: And Rabbi Yehuda HaNasi later retracted his response, and said: My response was because of immaturity that I had in me, and I was insolent in the presence of Rabbi Natan the Babylonian by responding in a manner that is incorrect. It is incorrect for the following reason: But since we maintain that concerning an obligation detailed in a marriage document ensuring inheritance rights of a woman’s male children, the beneficiaries do not repossess liened property that has been sold, one can infer that they do not receive the money as a gift. As, if it enters your mind that we learned in the mishna that they will take the money as a gift, why don’t they repossess liened property? The gift was given to them before the property was sold to others. Rather, conclude from this claim that we learned in the mishna that they will inherit the money.
הכל
(6) מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ הַאי סְבָרָא ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וּשְׁמַע מִינַּהּ אפי׳ אֲפִילּוּ בְּבָרִיא.
Rav Mesharshiyya concludes: Of whom have you heard that he holds this opinion that one can add to the inheritance of some of his sons at the expense of the others? It is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and conclude from the mishna in Ketubot that his ruling applies even with regard to a healthy person, as one does not write a marriage contract on his deathbed. This resolves Rava’s dilemma.
מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא – יתור לשון הוא דלא צריך.
האי סברא – דריבה לאחד ומיעט לאחד בלשון ירושה כי הכא שיורשין כתובת אמן והמותר של שתי כתובות חולקין.
ושמע מינה אפילו בבריא קאמר – ואפילו תנינן יסבון ממילתיה דר׳ נתן דאמר שניתם כר׳ יוחנן איכא לאוכוחי דבבריא קאמר ר׳ יוחנן ומיפשטא בעיא דרבא לגמרי ולא האריך כל כך אלא כדי לסיים דבריו של רבי ור׳ נתן דהוה מקשה לרבי איכא למימר דתני יסבון וסבירא ליה דטריף ממשעבדי ורבי שסתם כריב״ב משום דהכי סבירא ליה כדאמרינן לעיל אמר ר׳ זריקא אמר ר׳ אמי אמר ר׳ חנינא א״ר ינאי אמר רבי הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה.
ושמע מינה אפי׳ בבריא נמי – אפי׳ בלא תנאי ב״ד דהכי משמע המשנה לא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי ב״ד אבל כתב לה אפי׳ בלא תנאי ב״ד חייב דבבריא נמי קאמר אמר ליה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואם כן אפי׳ כתב לה ע״כ לא קנו אלא משום תנאי ב״ד וה״נ אע״ג דבבריא לא קנו הכא קנו משום דהוי תנאי ב״ד ומכל מקום שפיר קאמר ליה רבי נתן לרבי שניתם משנתכם כר׳ יוחנן בן ברוקה דאית לי׳ דמהני ירתון בשכ״מ ולהכי הכא אפילו בבריא קנו משום תנאי ב״ד דאילו לרבנן כיון דבעלמא לא מהני לישנא דירתון אפילו בשכ״מ לא ה״ל למתני הכא ירתון אפילו משום תנאי ב״ד אלא יסבון מבני חרי א״ל אביי משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון פירוש אע״ג דלא קנו אלא משום תנאי ב״ד לפי שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם מ״מ יש להוכיח דבבריא נמי אמרינן דאי לא אמר בעלמא בבריא לא הוה ליה לתנא לאפוקי בלשון ירתון משום תנאי ב״ד כיון דלא מהני בעלמא אלא הוה ליה למיתני יסבון וליתקנו דליטרוף ממשעבדי או יהיה תנאי ב״ד שלא יטרוף אלא מבני חרי אלא ודאי בבריא נמי אמר הדר אמר אביי לאו מלתא היא דאמרי דתנן כו׳ והוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה אפי׳ רבנן מודו ולעולם ר׳ יוחנן בן ברוקה לא אמר בבריא בעלמא וא״כ שפיר קאמר [ר׳ נתן] לרבי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה דלדידיה כיון דירתון לחודיה מהני בשכ״מ בבריא נמי תנן ליה במתנה וירושה אבל לרבנן דאמרי לא מהני ירתון לחודיה בעלמא כלל אפי׳ בשכ״מ א״כ היכי תני ירתון אף ע״ג דמהני ירתון משום דאיכא מתנה בהדיה מ״מ לא הוה ליה למיתני דלא מהני כלל לחודיה אלא עם המתנה אלא יסבון מבני חרי הוה ליה למיתני ולעולם בבריא לא אמר ובקונטרס פי׳ משום דמפיק בלשון ירתון ואין זה מקנה לדבר שאין בעולם כיון שאין המתנה באה אלא לאחר מיתה ואז הבנים כבר בעולם ובלא תנאי בית דין קנו ואין נראה דבריש מי שמת (לקמן דף קמא:) אמר אימור דשמעת ליה לרבי מאיר כו׳ לדבר שאין בעולם מי אמר אף על גב דכשילדה כבר העובר בעולם.
בד״ה וש״מ אפי׳ כו׳ או יהיה תנאי ב״ד שלא יטרוף אלא מבני חרי כו׳ עכ״ל ק״ק דא״כ אמאי הדר רבי ואמר אי ס״ד יסבון תנן אמאי לא טריף ממשעבדי אימא דתנאי ב״ד הכי הוה שלא יטרוף ממשעבדי ושוב מצאתי בחידושי הרמב״ן שכתב ישוב לזה ע״ש:
בא״ד ולעולם ר״י ב״ב לא אמר בבריא בעלמא (מ״מ) [וא״כ] שפיר קאמר ר׳ נתן שניהם כו׳ כצ״ל מתוס׳ ישנים:
ומעתה, מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא [מי שמעת אותו שיש לו סברה זו] שיכול לחלק ירושה לחלק מבניו כפי שירצה — ר׳ יוחנן בן ברוקה, ומשנה זו אם כן לשיטתו היא. ושמע מינה [ולמד מכאן] שדבריו נאמרו אפילו בבריא, שהרי כתובה כותב אדם כשהוא נושא אשה, ולא כשהוא שכיב מרע. ונפתרה איפוא שאלתו של רבא.
Rav Mesharshiyya concludes: Of whom have you heard that he holds this opinion that one can add to the inheritance of some of his sons at the expense of the others? It is the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and conclude from the mishna in Ketubot that his ruling applies even with regard to a healthy person, as one does not write a marriage contract on his deathbed. This resolves Rava’s dilemma.
הכל
(7) אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי בֵּין לְמַאן דְּאָמַר יִסְּבוּן וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר יִרְתוּן הָא אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
Rav Pappa said to Abaye: How can one prove that the mishna in tractate Ketubot is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? Whether according to the one who says that the correct version of the mishna is: They will take, and whether according to the one who says the correct version of the mishna is: They will inherit, the mishna is difficult, for the following reason: A person cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world. How can the husband confer rights to his property to children that have yet to be born?
אמר ליה רבי לר׳ נתן מהא לא תפשוט דאין ירתון תנן אלא יסבון תנן. דמשמע במתנה ומתנה מצי למיתן לכל מאן דבעי אפי׳ לנכרי אבל בלשון ירושה לא:
והדר אמר רבי ילדות היתה בי כשהעזתי פני בנתן הבבלי – דאמינא ליה יסבון תנן. משום דלא מצינן למימר יסבון דהא קי״ל כו׳ אמאי לא טרפא ממשעבדי:
בשלמא אי אמרינן ירתון משום הכי לא טרפא ממשעבדי דהא היה קודם שטר שעבוד לקוחות מהאי ירושה דאינו אלא לאחר מיתה. דאי ס״ד דיסבון תנן אמאי לא טרפא ממשעבדי דהא הוה מוקדם שטר מתנה זה משטר לקוחות ובדין הוא דטרפא. אלא ש״מ דירתון תנן וש״מ בריא נמי דמאן שמעת ליה דאית ליה כי האי סברא. אע״ג דלא כתב לה בנין דיכרין אינון ירתון יותר דמצי מורית בשכיב מרע ר׳ יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין וש״מ אפי׳ בבריא קאמר:
הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם – כגון הני בנין דכרין דאכתי לא באו לעולם. אלא מאי אית לך למימר דלא תקשי אמאי מקנה לרבנן בנין דיכרין דלא באו לעולם הואיל ותנאי ב״ד הוא ושאני הכי מבעלמא דבית דין אית להו 1בחוב עלמא לא קנה דבר שלא בא לעולם. הכי נמי האי מצי אמר להני בנין דיכרין ירתון או יסבון יותר על חולקיהון הכא שאני משום דבית דין גזרו הכי אבל בעלמא (לא) בבריא אחר לא ומהכא לא תפשוט עדיין דהל׳ כר׳ יוחנן בן ברוקה אפי׳ בבריא:
1. אולי צ״ל דב״ד אית להו רשות להקנות טפי אף דבעלמא לא קנה וכו׳.
אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ירתון תנן בין למאן דאמר יסבון תנן, אמאי חייב, והא כתובת בנין דכרין דבר שלא בא לעולם הוא שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שירש הוא כתובתה ויורישנה לבנין דכרין, וקימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ואפילו לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי למי שישנו בעולם אבל [ל]מי שאינו בעולם לא, והני בנין דכרין עדיין לא באו לעולם ולמי שלא בא לעולם הוא, בין למ״ד ירתון תנן בין למ״ד יסבון תנן אמאי קנו, ועד כאן לא קאמרי רבנן בלשון מתנה דבריו קיימין ור׳ יוחנן בן ברוקה אמר בירושה במי שראוי ליורשו דבריו קיימין, אלא בדבר שבא לעולם ולמי שבא לעולם דקני בעלמא, אבל דבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם בין לרבנן בין לר׳ יוחנן בן ברוקה בין שאמר בלשון ירושה בין שאמר בלשון מתנה לא קני דהא לא קני. אלא מאי אית לך למימר תנאי ב״ד שאני ומשום הכי קני, הכא נמי. כלומר לעולם אימא לך ר׳ יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע אמר בבריא לא אמר, ושאני הכא בכתובת בנין דכרין דתנאי ב״ד הוא ומשום הכי קני לכולי עלמא בין לרבנן בין לר׳ יוחנן בן ברוקה נמי בבריא. ואהדר ליה אביי משום דאפיק ליה תנא בלשון ירתון. פי׳ כלומר אע״ג דתנאי ב״ד הוא איכא למישמע מינה בין לרבנן בין לר׳ יוחנן בן ברוקה דאית ליה בעלמא בבריא נמי שאם אמר בלשון ירושה על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, מדמפיק ליה (הכא) [תנא] בלשון ירתון למימר דכי האי גונא בעלמא היכא דהוי דבר שבא לעולם ולמי שבא לעולם דבריו קיימין ואע״ג דליכא תנאי ב״ד זכי, מהני הכא תנאי ב״ד לשוויי דבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם, דאי ס״ד לשון ירתון לא מהני בעלמא והכא משום תנאי ב״ד הוא דקני, מאי דוחקיה דתנא לאפוקי בלשון ירתון ומשום תנאי ב״ד, ליפקה בלשון יסבון דקני בעלמא נמי בלא תנאי ב״ד ולהני תנאי ב״ד הכא לדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעולם בלחוד, אלא מדאפקיה בלשון ירתון מכלל דלשון ירתון בעלמא נמי קניא בבריא, ולדבר שלא בא לעולם ולמי שאינו בעולם בלחוד הוא דמהני הכא תנאי ב״ד, והויא לה מתני׳ כר׳ יוחנן בן ברוקה ופשטינן מינה דא״ר יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא.
אמר ליה רב פפא לאביי – רב פפא לאו אבעיא דרבא קאי דהא איפשיטא אלא אמאי דקאמר ליה רבי לרבי נתן וה״ק למה ליה לרבי למימר לרבי נתן יסבון תנן לאוקומי מתני׳ לדברי הכל וכי תנינן נמי ירתון דברי הכל היא דהא בין למ״ד יסבון תנן בין למ״ד ירתון תנן איכא לאקשויי אמאי קניא האי מתנה כלל הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובשעת נשואין לא באו הבנים לעולם שהוא מקנה להם כתובה ואפילו לר׳ מאיר דאמר אדם מקנה כו׳ הני מילי לדבר שישנו בעולם דכיון דהמקבל בעולם יכול הנותן לשעבד עצמו לו שיתן לו מה שיקנה לו אבל הכא לא מצי משעבד נפשיה.
בד״ה א״ל רב פפא כו׳ לדברי הכל וכי תנינן כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ש״מ כו׳ ובקונטרס פי׳ נ״ב אינו בפי׳ שלנו:
אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר ירתון תנן כו׳. אמאי חייב והא כתובת בנין דכרין דבר שלא בא לעולם הוא שהרי עדיין לא מתה אשתו כדי שירש הוא כתובתה ויורש בה לבנין דכרין וקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו לרבי מאיר דאמר מקנה כו׳. הרא״ם ז״ל.
אמר ליה רב פפא לאביי כו׳. ואפילו בלשון ירושה אינו יכול להקנות לדבר שלא בא לעולם כגון אם הוא מזכה לעובר בלשון ירושה וראוי ליורשו אלא אם כן מזכה לעובר שהוא בנו דקיימא לן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכן מפורש בפרק מי שמת דאמרינן התם אימר דשמעית ליה לרבי יוחנן בן ברוקה לדבר שישנו בעולם כו׳ אלא תנאי בית דין שאני הכי נמי תנאי בית דין שאני. פירוש רב פפא בא לדקדק ולהשיב על דברי רבי נתן שאמר שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה והלא אי אפשר לזכות לדבר שלא בא לעולם אלא מכח תנאי בית דין הילכך משנתנו אפילו כרבנן ואפילו שאין אדם מזכה בלשון ירושה ביתר מחלק הראוי לו לירש אפילו הכי בכתובות בנין דכרין מהני בלשון ירושה מכח תנאי בית דין. ומכל מקום אפילו לרב פפא שפיר איפשיטא דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר אף על פי שתעלה קושיא בידינו על דברי רבי נתן ומתניתין דכתובת בנין דכרין שפיר אתיא כרבנן מכח תנאי בית דין אפילו אי מתנה לשון ירתון. מכל מקום נתברר לנו דרבי נתן שהוא תנא סבירא ליה דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא קאמר מדקאמר רבי נתן שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה. ואפשר לומר דלרב פפא לא איפשיטא בעיין דדילמא רבי נתן מכח מה ששנינו אינון ירתון כסף כתובתיך היה סבור לומר דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר וכיון שיש להקשות על דבריו ולומר דהא דתנן אינון ירתון כו׳ כרבנן נמי אתיא ומכח תנאי בית דין שוב אין ראיה בידינו דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר ואף על פי שאין דרך האמוראין לחלוק על התנאים הני מילי בדבר שסיימו אותו במשנה או ברייתא. ועוד דשקלא וטריא הוה בין רבי ורבי נתן ודילמא רבי נתן היה רוצה לראות מה ישיב רבי על תוכחתו והיינו דקא אצטריך תלמודא להאריך ולומר מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן בן ברוקה כו׳ כלומר הרי אין בידינו תשובה להשיב על דברי רבי נתן אלא על כרחך משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה הילכך שמע מינה אפילו בבריא. אמר ליה משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון. פירוש והאי ירתון תנאי בית דין בכל הוא ויכולין להקנות לדבר שלא בא לעולם ובכל לשון ואפילו הכי שפיר קאמר רבי נתן דמשנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה מדמפיק לה בלשון ירתון דלרבנן אין תורת ירושה ביתר מן החלק הראוי לו לאדם נמצא לשון ירתון לשון משובש דלא מיקרי ירושה מה שאדם נוטל יתר מכדי חלקו ונהי נמי דבית דין יכול להקנות שלא מן הדין מכל מקום אין לתלות שתקנו בית דין לשון משובש ואי משום דבלשון יסבון הוא טרפא ממשעבדי היה להם לכתוב בפירוש אינון יסבון וליתקנו דלטרוף ממשעבדי או יהיה תנאי בית דין שלא יטרוף אלא מבני חרי ואל יתקנו לשון ירתון שהוא לשון משובש. ונראה בעיני כיון שפירש אביי טעמא דרבי נתן דאמר כו׳ משום דמפיק לה בלשון ירתון מעתה ליכא למפשט מינה כלל דאפילו בבריא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה דהא על כרחך לא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה באומר על מי שלא בא לעולם ואפילו הכי אמר רבי נתן שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה דכיון דיש תורת ירושה ביתר מן החלק הראוי לאדם לירש כגון אם אמר על מי שראוי ליורשו בלשון) יפה נתקן לשון ירתון ואף על גב דבנין דכרין לא באו לעולם הרי הם זוכין בכח תנאי בית דין וכיון שזוכין הם לשון ירושה שייכא בהו שפיר כיון דאשכחן תורת ירושה באב המוריש את בנו יתר מחלקו במקום שיש בידו כח להוריש כגון שהבן בא לעולם הילכך (לעולם נמי) דבבריא לא אמר רבי יוחנן בן ברוקה ואפילו הכי יפה נתקן לשון ירתון כיון דאשכחן תורת ירושה ביתר מחלקו המגיע במקום שנתנה תורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דהיינו בשכיב מרע ובנין דכרין זוכין הם בתנאי בית דין ולא מכח האב שמנחילן שהרי לא אמרה רבי יוחנן בן ברוקה לא בבריא ולא בדבר שלא בא לעולם ורב משרשיא דפשיט מהא דרבי נתן דאפילו בבריא אמר ורבא נמי דקבלה מדלא אהדר ליה מידי לא אסיק אדעתיה קושיא דרב פפא דאקשי הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומכח אותה קושיא פירש אביי דמוכח לה רבי נתן משום דאפיק ליה תנא בלשון ירתון ושוב אין להוכיח מדרבי נתן דאפילו בבריא אמר רבי יוחנן בן ברוקה כמו שפירשנו. וכן כתב הריא״ף ז״ל דבעיין לא איפשיטא הילכך לא עבדינן בה עובדא בבריא. ורבינו חננאל ז״ל כתב ודייק אביי מדקתני לה בלשון ירתון דאף על גב דאהדר אביי ואמר לאו מילתא היא דאמרי הא איפריך האי סברא. ואסיקנא לעולם בתרי בתי דינים איתקון וקמה לה דוקיא דאביי קמייתא דאמר משום דאפקה בלשון ירתון ושמעינן מינה דרבי יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא אמר והלכתא כוותיה. ורבינו האיי גאון ז״ל אמר לא איפשיט בהדיא דרבי יוחנן אפילו בבריא אמר אלא בעיא רבא ולא איפשיטא. אלו דבריו זצ״ל. ומצאתי נסחא שכתוב בה אלא אמר אביי משום דקא מפיק לה בלשון ירתון. משמע שבא לסתור מאי דהוה פשיט רב משרשיא דאפילו בבריא אמר וכמו שפירשתי. ולא גרסי בה נמי במילתיה דרב משרשיא שמע מינה אפילו בבריא אמר שמע מינה דמשמע דהכי מסקנא דתלמודא אלא הכי גרסי שמע מינה אפילו בבריא אמר ותו לא ובין מדברי רב פפא שבא לדחות דברי רבי נתן ובין מדברי אביי נדחית הא דרב משרשיא.
אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: כיצד יש להוכיח מן הנוסח ״ירתון״ שמשנה זו לשיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה נאמרה? והרי בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנוסח הוא ״יסבון״ [״יטלו״], ובין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנוסח הוא ״ירתון״ [״יירשו״], יש לשאול: כיצד מקנה אדם לבניו עוד בזמן נישואיו כתובת ״בנין דכרין״? הא [הרי] כלל הוא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם.
Rav Pappa said to Abaye: How can one prove that the mishna in tractate Ketubot is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? Whether according to the one who says that the correct version of the mishna is: They will take, and whether according to the one who says the correct version of the mishna is: They will inherit, the mishna is difficult, for the following reason: A person cannot transfer ownership of an entity that has not yet come into the world. How can the husband confer rights to his property to children that have yet to be born?
הכל
(8) ואפי׳ וַאֲפִילּוּ לר׳ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם הָנֵי מִילֵּי לְדָבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם אֲבָל לְדָבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם לֹא.
Rav Pappa explains: And even according to Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, this statement applies specifically in a case where he transfers the item to an entity, i.e., a person, that is in the world; but with regard to transferring ownership of an item to an entity that is not yet in the world, e.g., to his children that have yet to be born, this statement does not apply. Therefore, the ruling of the mishna is difficult according to all opinions.
ואפילו לדעת ר׳ מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, הני מילי [דברים אלה אמורים] כשהוא מקנה אותו לדבר (למי) שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם — לא, וכשנושא אשה הרי אין בניה עדיין בעולם!
Rav Pappa explains: And even according to Rabbi Meir, who says that a person can transfer ownership of an entity that has not yet come into the world, this statement applies specifically in a case where he transfers the item to an entity, i.e., a person, that is in the world; but with regard to transferring ownership of an item to an entity that is not yet in the world, e.g., to his children that have yet to be born, this statement does not apply. Therefore, the ruling of the mishna is difficult according to all opinions.
הכל
(9) אֶלָּא תְּנַאי בֵּית דִּין שָׁאנֵי הָכָא נָמֵי תְּנַאי בֵּית דִּין שָׁאנֵי.
Rav Pappa explains: Rather, evidently a stipulation of the court is different. Since this clause of the marriage contract was instituted by rabbinic ordinance, it is not subject to the standard halakhot of transferring property, and one can transfer ownership of an item to an entity that is not yet in the world. Accordingly, here too, with regard to the dispute between Rabbi Yoḥanan ben Beroka and the Rabbis, a stipulation of the court is different, and even according to the Rabbis, who disagree with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, one can bequeath the money of his wife’s marriage contract to the male children she will have from him in any manner he chooses. Consequently, there is no proof that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
אלא תנאי בית דין שאני – דאלים תנאי ב״ד משום דהפקר ב״ד הפקר להקנות אפי׳ לדבר שלא בא לעולם והכא נמי אלים תנאי ב״ד ואע״ג דאמרי רבנן דלשון ירושה בעלמא לא קני הכא קני ואפילו כרבנן אתיא מתניתין.
אלא בהכרח עליך לומר שתנאי בית דין שאני [שונה], שיש כח ביד חכמים להקנות דבר למרות שאינו בגדר דיני המתנה הרגילים. הכא נמי [כאן גם כן] לענין נוסח הכתובה נאמר: תנאי בית דין שאני [שונה], ואף לדעת חכמים הסבורים שאינו יכול להוריש לחלק מבניו יותר מן האחרים, תיקנו חכמים שיוכל לעשות כן. ואם כן, אין הוכחה כלל שנוסח המשנה הוא כדעת ר׳ יוחנן בן ברוקה!
Rav Pappa explains: Rather, evidently a stipulation of the court is different. Since this clause of the marriage contract was instituted by rabbinic ordinance, it is not subject to the standard halakhot of transferring property, and one can transfer ownership of an item to an entity that is not yet in the world. Accordingly, here too, with regard to the dispute between Rabbi Yoḥanan ben Beroka and the Rabbis, a stipulation of the court is different, and even according to the Rabbis, who disagree with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, one can bequeath the money of his wife’s marriage contract to the male children she will have from him in any manner he chooses. Consequently, there is no proof that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הכל
(10) א״ל אֲמַר לֵיהּ מִשּׁוּם דְּקָא מַפֵּיק לַהּ בִּלְשׁוֹן יִרְתוּן.
Abaye said to him: The assertion that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is due to the fact that it expresses this bequeathal with the wording: They will inherit, as opposed to: They will take. This indicates that a person can normally apportion his inheritance to his sons in any manner he wishes, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
אמר ליה אביי איכא למשמע מהכא דהלכתא כותיה מדקא מפיק ליה תנא בלשון ירתון דמצי למימר יסבון וקתני ירתון ש״מ אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין אפי׳ הבריא בלא כתובה והל׳ כר׳ יוחנן בן ברוקה. והדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי הא דבעינא לתרוצי הא מתני׳ דבנין דיכרין כר׳ יוחנן בן ברוקה דאפי׳ כרבנן דפליגי עליה דר׳ יוחנן בן ברוקה מתוקמי מתני׳ דבנין דיכרין משום דקתני סיפא לא כתב לה בנן נוקבן כו׳. הוי ליה לזה לבנין דיכרין בירושה דקאמר אינון ירתון ולבנן נוקבן במתנה דקאמר להו אינון יתבון בביתי ומיתזנן מנכסיי 1דהאי מתנה הראוי׳ אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ יוחנן בן ברוקה מודו דדבריו קיימין הואיל דקא יהיב נמי בההוא כתובה מתנה לבנתיה ולא הוה כוליה בלשון ירושה:
1. נראה דצ״ל דבהאי ירושה אפי׳ לרבנן וכו׳.
א״ל משום דמפיק לה בלשון ירתון – הא דלא קאמר ליה הכי משום דהוה א״ל ר׳ נתן ומפני מה הנחת׳ לשון יסבון ותנית׳ לשון ירתון אלא משום דלבך נוטה אחר ר׳ יוחנן בן ברוקה ומשום הכי א״ל יסבון תנן והדר מתחרט רבי בעצמו משום דכי הוה מקשי ליה אמאי שנית׳ ירתון מצי אמר ליה משום הכי שנינן ירתון לומר דלא טרפא ממשעבדי.
אמר ליה אביי משום דקא מפיק לה בלשון ירתון – פי׳ הרב ר׳ שמואל ז״ל דכיון דאמר לשון ירושה הכי קאמ׳ בנים אשר יולדו לו ירשו נכסי לכשאמות ולכי מייתי הרי הם בעולם, ואינו נכון שא״כ הוה ליה למימר משום דקאמר ירתון או לומר לשון ירתון שאני ותו דתנן בפ׳ מי שמת (קמ״א) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ואקשינן עלה כר׳ יוחנן בן ברוק׳ אימר דשמעת ליה לדבר שישנו בעולם וכו׳ וקשי׳ דר׳ יוחנן בן ברוקא בלשון ירושה היא והיכא דאמר בלשון ירושה הא אמרת דקתני ואפי׳ לדבר שלא בא לעולם.
ויש מפרש׳ כן, ולימא ר׳ יוחנן בן ברוק׳ היא דסבירא ליה דיש חלוק בין ראוי ליורשו לשאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו הכא נמי אע״ג דבעלמא עובר לאו בר זכיה הוא אבל עובר דראוי ליורשו דאית ליה זכיה כך פי׳ הרב אב״ד ז״ל ולהאי פירוש׳ איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני כדאמרי׳ הכא ואינו נכון אבל יש לי לו׳ דהתם לא אמרי׳ הכי אלא משו׳ דסבר רב הונא לכשתלד לא קנה אבל אביי ס״ל לכשתלד קנה ולפיכך אמר דבלשון ירתון מהני כך יש לדון לדעת הרב ר׳ שמואל ז״ל ולא נהיר׳ משום דק״ל אף לכשתלד לא קנה ור׳ נתן תנא הוא וליכא למימר דס״ל לכשתלד קנה דא״כ קשיא אדרב הונא.
והרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל פי׳ משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון כלו׳ להכי דייק דר׳ יוחנן ב״ב היא ואפילו בברי׳ אמר משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון משמע דלשון ירושה מהני בעלמא ולא אצטריך תנאי בית דין אלא לשוויי דשב״ל כמי שבא לעולם דאי ס״ד לשון ירתון בעלמא לא קני אמאי מפיק ליה בלשון ירתון וצריך לתנאי בית דין ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא בלא תנאי ב״ד וכי תימ׳ להכי איצטריך לשון ירתון דלא טרפ׳ ממשעבדי א״כ ליתקנו דלא טרפ׳ ממשעבדי וליתני הכי יתבון מבני חרי וכן עיק׳ ואי קשיא לך אי הכי ר׳ לעיל אמאי הדר ביה מטעמיה קמא לאו מילתא היא דהכי קאמר ר׳ הא ב״ד של ראשוני׳ לא אמרו בפירו׳ שלא תטרוף ממשעבדי ולא תנן יתבון כסף כתובת׳ מבני חרי אלא סתם נאמר׳ ואי יסבון תנן הא דקיימא לן דלא טרפ׳ ממשעבדי מנא לן אלא ודאי ירתון תנן וממילא ידעי׳.
ולענין פסקא לא איתברר לן מאי דשת׳ רבינו הגדול ז״ל בהלכות ״ובעיין לא אפשיטא״, דע״כ אפשיט׳ מדר׳ נתן והני אמוראי דיוקא בעלמא הוא דדייקי עלה ואיהו תנא הוא ולא פליגי עליה ומסקנ׳ נמי כותיה היא ורב סעדיה גאון ז״ל כתב ואפשיט׳ בעיין מדר׳ נתן, וכך כת׳ ר״ח ז״ל, אבל אמר בשם רבינו האיי גאון ז״ל דלא איפשיט׳.
ונראה דס״ל לאביי דהא דהדר ר׳ לגבי ר׳ נתן דאמר ילדות היתה בי לא שהודה לדבריו שמשנתנו כר׳ יוחנן ב״ב אלא לומר שטעה כשאמר לא יסבון תנן אבל משנתנו לעולם רבנן היא ור׳ נתן נמי ספוקי מספק׳ ליה אי מתני׳ ר׳ יוחנן ב״ב ותפשוט דבברי׳ נמי אמרה או דילמא רבנן ולא תפשוט.
וכך יש לגרוס שניתם משנתכם כר׳ יוחנן ב״ב בתמיה דרך שאלה ואי נמי אמרה בניחותא כיון דס״ל דלרבנן לא ירתי על כרחו היה צ״ל דבברי׳ נמי אמרה ומיניה לא פשטינן מידי אלא ממסקנא דמילתא מוכחינן בעיין וכשתדקדק בדבר בגמ׳ תדע שהרי אמרו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן ב״ב ושמע מינה דאפי׳ בבריא נמי אמר ואמאי הוצרך לכך דהא בהדי׳ א״ר נתן ר׳ יוחנן ב״ב היא אלא ש״מ דר׳ נתן משאל הוא דשאיל לה מדר׳ ורבי לא מצינו שפשט לו כלום ואע״ג דאסיקנ׳ בתרי ב״ד תקון לאו הסקנא דסמכא הא למפשט בעיין אלא לומר שלא טעה ר׳ נתן אלא שמא ר׳ יוחנן ב״ב היא ובתרי ב״ד תיקון ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי בלשון ירושה בברי׳ אין לנו דר׳ לא פשיט ליה לר׳ נתן כלום אלא לומר שטעה כשאמר לו יסבון תנן.
עוד אני דן לדע׳ רבינו האיי גאון ז״ל ורבינו אלפסי ז״ל, שכך פירשוה, משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון בודאי שר׳ יוחנן ב״ב לא אמר אלא בדבר שבא לעולם אבל להכי דייק ר׳ נתן דר׳ יוחנן ב״ב היא משום דקא מפיק לה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא האי לישנא מהני בעלמא בשום דוכת׳ תקנו רבנן כעין דאוריית׳ אע״פ שהוא דבר שלא בא לעולם והוא בריא אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום היאך תקנו רבנן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא לירושת תורה אלא ודאי ר׳ יוחנן היא מעתה אין אנו יודעין אם אמרה בברי׳ ותנאי ב״ד לדבר שלא בא לעולם או דילמא לא אמרה בברי׳ והכא משום תנאי ב״ד הוא כי היכי דמהני לדבר שלא בא לעולם ושני ירתון דלא ליטרוף ממשעבדי, זה נראה בדעת רבותינו ז״ל ודבר נכון הוא, ויש לזה ידים מוכיחו׳ בירושלמי בפ׳ נערה שנתפתת׳ (כתובות ד,יא) שדחאוה שם בפי׳ לדר׳ נתן לומר דמתני׳ אפי׳ רבנן ודר׳ נתן מימרא היא ולאו מתנית׳ כדמוכח לישנא דגמרין, ובירושלמי ר׳ בא בר חייא בשם ר׳ יוחנן אמרה, ועוד שאין אדם רשאי לזוז מדברי עמודי העולם.
ויש מפרש׳ כן, ולימא ר׳ יוחנן בן ברוק׳ היא דסבירא ליה דיש חלוק בין ראוי ליורשו לשאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו הכא נמי אע״ג דבעלמא עובר לאו בר זכיה הוא אבל עובר דראוי ליורשו דאית ליה זכיה כך פי׳ הרב אב״ד ז״ל ולהאי פירוש׳ איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני כדאמרי׳ הכא ואינו נכון אבל יש לי לו׳ דהתם לא אמרי׳ הכי אלא משו׳ דסבר רב הונא לכשתלד לא קנה אבל אביי ס״ל לכשתלד קנה ולפיכך אמר דבלשון ירתון מהני כך יש לדון לדעת הרב ר׳ שמואל ז״ל ולא נהיר׳ משום דק״ל אף לכשתלד לא קנה ור׳ נתן תנא הוא וליכא למימר דס״ל לכשתלד קנה דא״כ קשיא אדרב הונא.
והרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל פי׳ משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון כלו׳ להכי דייק דר׳ יוחנן ב״ב היא ואפילו בברי׳ אמר משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירתון משמע דלשון ירושה מהני בעלמא ולא אצטריך תנאי בית דין אלא לשוויי דשב״ל כמי שבא לעולם דאי ס״ד לשון ירתון בעלמא לא קני אמאי מפיק ליה בלשון ירתון וצריך לתנאי בית דין ליפקה בלשון יסבון דמהני בעלמא בלא תנאי ב״ד וכי תימ׳ להכי איצטריך לשון ירתון דלא טרפ׳ ממשעבדי א״כ ליתקנו דלא טרפ׳ ממשעבדי וליתני הכי יתבון מבני חרי וכן עיק׳ ואי קשיא לך אי הכי ר׳ לעיל אמאי הדר ביה מטעמיה קמא לאו מילתא היא דהכי קאמר ר׳ הא ב״ד של ראשוני׳ לא אמרו בפירו׳ שלא תטרוף ממשעבדי ולא תנן יתבון כסף כתובת׳ מבני חרי אלא סתם נאמר׳ ואי יסבון תנן הא דקיימא לן דלא טרפ׳ ממשעבדי מנא לן אלא ודאי ירתון תנן וממילא ידעי׳.
ולענין פסקא לא איתברר לן מאי דשת׳ רבינו הגדול ז״ל בהלכות ״ובעיין לא אפשיטא״, דע״כ אפשיט׳ מדר׳ נתן והני אמוראי דיוקא בעלמא הוא דדייקי עלה ואיהו תנא הוא ולא פליגי עליה ומסקנ׳ נמי כותיה היא ורב סעדיה גאון ז״ל כתב ואפשיט׳ בעיין מדר׳ נתן, וכך כת׳ ר״ח ז״ל, אבל אמר בשם רבינו האיי גאון ז״ל דלא איפשיט׳.
ונראה דס״ל לאביי דהא דהדר ר׳ לגבי ר׳ נתן דאמר ילדות היתה בי לא שהודה לדבריו שמשנתנו כר׳ יוחנן ב״ב אלא לומר שטעה כשאמר לא יסבון תנן אבל משנתנו לעולם רבנן היא ור׳ נתן נמי ספוקי מספק׳ ליה אי מתני׳ ר׳ יוחנן ב״ב ותפשוט דבברי׳ נמי אמרה או דילמא רבנן ולא תפשוט.
וכך יש לגרוס שניתם משנתכם כר׳ יוחנן ב״ב בתמיה דרך שאלה ואי נמי אמרה בניחותא כיון דס״ל דלרבנן לא ירתי על כרחו היה צ״ל דבברי׳ נמי אמרה ומיניה לא פשטינן מידי אלא ממסקנא דמילתא מוכחינן בעיין וכשתדקדק בדבר בגמ׳ תדע שהרי אמרו מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא רבי יוחנן ב״ב ושמע מינה דאפי׳ בבריא נמי אמר ואמאי הוצרך לכך דהא בהדי׳ א״ר נתן ר׳ יוחנן ב״ב היא אלא ש״מ דר׳ נתן משאל הוא דשאיל לה מדר׳ ורבי לא מצינו שפשט לו כלום ואע״ג דאסיקנ׳ בתרי ב״ד תקון לאו הסקנא דסמכא הא למפשט בעיין אלא לומר שלא טעה ר׳ נתן אלא שמא ר׳ יוחנן ב״ב היא ובתרי ב״ד תיקון ומיהו כיון דאיכא למימר הכי והכי בלשון ירושה בברי׳ אין לנו דר׳ לא פשיט ליה לר׳ נתן כלום אלא לומר שטעה כשאמר לו יסבון תנן.
עוד אני דן לדע׳ רבינו האיי גאון ז״ל ורבינו אלפסי ז״ל, שכך פירשוה, משום דקא מפיק ליה בלשון ירתון בודאי שר׳ יוחנן ב״ב לא אמר אלא בדבר שבא לעולם אבל להכי דייק ר׳ נתן דר׳ יוחנן ב״ב היא משום דקא מפיק לה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא האי לישנא מהני בעלמא בשום דוכת׳ תקנו רבנן כעין דאוריית׳ אע״פ שהוא דבר שלא בא לעולם והוא בריא אלא אי אמרת רבנן כיון דלשון ירתון לא מהני בשום מקום היאך תקנו רבנן בלשון הבאי שאינו כלום ואין לו עיקר אלא לירושת תורה אלא ודאי ר׳ יוחנן היא מעתה אין אנו יודעין אם אמרה בברי׳ ותנאי ב״ד לדבר שלא בא לעולם או דילמא לא אמרה בברי׳ והכא משום תנאי ב״ד הוא כי היכי דמהני לדבר שלא בא לעולם ושני ירתון דלא ליטרוף ממשעבדי, זה נראה בדעת רבותינו ז״ל ודבר נכון הוא, ויש לזה ידים מוכיחו׳ בירושלמי בפ׳ נערה שנתפתת׳ (כתובות ד,יא) שדחאוה שם בפי׳ לדר׳ נתן לומר דמתני׳ אפי׳ רבנן ודר׳ נתן מימרא היא ולאו מתנית׳ כדמוכח לישנא דגמרין, ובירושלמי ר׳ בא בר חייא בשם ר׳ יוחנן אמרה, ועוד שאין אדם רשאי לזוז מדברי עמודי העולם.
אמר ליה [לו] אביי: גם אם תוקף הדבר הוא מפני תנאי בית דין, מכל מקום עיקר הראיה היא משום דקא מפיק לה [שהוא מוציא זאת] בלשון ״ירתון״ [״יירשו״], שאם משתמשים בלשון זו ולא בלשון מתנה, משמע שאף במקרים אחרים יכול להוריש לבניו כפי שירצה, ומכאן ששיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה היא.
Abaye said to him: The assertion that the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka is due to the fact that it expresses this bequeathal with the wording: They will inherit, as opposed to: They will take. This indicates that a person can normally apportion his inheritance to his sons in any manner he wishes, in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הכל
(11) הֲדַר אָמַר אַבָּיֵי לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי דִּתְנַן הלֹא כָּתַב לָהּ בְּנָן נוּקְבָן דְּיִהְוְיָין לִיכִי מִינַּאי יִהְוְיָין יָתְבָן בְּבֵיתִי וְיִתַּזְנָן מִנִּכְסַאי עַד דְּתִילַּקְחָן לְגוּבְרִין חַיָּיב שֶׁהוּא תְּנַאי ב״ד בֵּית דִּין .
Abaye then said: That which I said is not correct. The expression: They will inherit, is appropriate even according to the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as we learned in the continuation of that mishna that even if the husband did not write for his wife: Any female children you will have from me will sit in my house and be sustained from my property until they are taken by men, i.e., until they are married, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it too is a stipulation of the court.
הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דאמרינן דשמעינן מיניה אפילו בבריא מדאפיק ליה הכא בלשון ירתון, לאו מילתא היא דאמרינן. כלומר הא דתנן [לא כתב לה] בנן נוקבן דיהבין ליכי מינאי אינון תהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי, והא לשון מתנה הוא, והויין להו בנין דכרין בלשון ירושה ובנן נוקבן בלשון מתנה, וכל [ל]זה בירושה ולזה במתנה אפילו רבנן מודו דקנו נמי מעלמא ואפילו הכי בלא תנאי ב״ד, כדתנן כתב [בין] בתחלה [בין באמצע בין] בסוף משום מתנה דבריו קיימין, וכיון שכן הוה ליה הכא לשון יסבון ולשון ירתון חדא מילתא, והויא לה הא מילתא לכולי עלמא בין לרבנן בין לר׳ יוחנן בן ברוקה, וליכא למשמע מיהא מתני׳ דאית ליה לר׳ יוחנן בעלמא לשון ירושה בבריא, דהא לשון ירתון דהכא לשון מתנה לאחר אשתתף בהדה ומשום הכי הוא דקנו בין לר׳ יוחנן בן ברוקה (אבל) [בין] לרבנן, [אבל] אילו הוה לשון ירתון לחודיה בלי אשתתופי בהדיה לשון מתנה לאחר, איכא למימר דלא קני ואפילו לר׳ יוחנן בן ברוקה משום דבריא הוא, דכי אמר בלשון ירושה על מי שראוי לירש דבריו קיימין הני מילי בשכיב מרע אבל בבריא לא אמר.
לאו מלתא היא דאמרי – דודאי לא היה צריך רבי לומר יסבון תנן דבלא שום דיוק מתני׳ אפי׳ כרבנן אתיא דהא קתני בסיפא דההיא משנה דכתובות אע״פ שלא כתב לה בנן נוקבן וכו׳ ומיתזנן מנכסיי אחר מיתתי כדא״ר אלעזר בן עזריה לקמן וזה לשון מתנה בסוף אפילו רבנן מודו כדתנן במתניתין כתב לשון מתנה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין ואוקימנא אפילו בשני בני אדם ושני שדות ובלבד שיהא תוך כדי דבור והכא שתי תקנות הללו כיון דבבת אחת תקנו הוי כמו תוך כדי דבור והאי דקתני לשון ירתון לאשמועינן ממתניתין דרבנן מודו אפילו בשני בני אדם ושתי שדות.
הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי. פירוש הטעם שאמרתי להעמיד דברי רבי נתן אינו מספיק דתנן בנן נוקבן כו׳ הוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה ואפילו רבנן מודו ונמצא דאפילו לרבנן יפה נתקן לשון ירתון כיון דאשכחן בשכיב מרע דלשון ירושה במקום לשון מתנה דנין אותו בלשון מתנה. מיהו מסתברא דבבריא שבא להקנות נכסיו בשטר לזה בלשון מתנה ולזה בלשון ירושה לא קנה כיון דעיקר הקנאה בשטר ובשכיב מרע בלחוד הוא דמהני דאמדינן דעתיה דבמתנה רוצה ליתן לו כיון שנתן לזה במתנה ובנין דכרין זוכין הם בתנאי בית דין ולשון ירתון נמי לאו לשון משובש הוא דכיון דדנין אותו בלשון מתנה לענין שכיב מרע שנתן לזה בירושה ולזה במתנה.
הדר [חזר] ואמר אביי: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר נכון מה שאמרתי], כי גם לשיטת חכמים החולקים עליו, יש טעם לשימוש בנוסח ״ירתון״, לפי דתנן [ששנינו] באותה משנה, מיד לאחר מכן: לא כתב לה בתנאי כתובתה ״בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן [בנות נקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות] בביתי ויתזנן מנכסאי [ויזונו מנכסי] עד דתילקחן לגוברין״ [שילקחו לאנשים] — חייב מכל מקום לפרנס את הבנות, לפי שהוא תנאי בית דין.
Abaye then said: That which I said is not correct. The expression: They will inherit, is appropriate even according to the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Beroka, as we learned in the continuation of that mishna that even if the husband did not write for his wife: Any female children you will have from me will sit in my house and be sustained from my property until they are taken by men, i.e., until they are married, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it too is a stipulation of the court.
הכל
(12) וְהָוֵה לָזֶה בְּמַתָּנָה וְלָזֶה בִּירוּשָׁה וְכֹל לָזֶה בִּירוּשָּׁה וְלָזֶה בְּמַתָּנָה אפי׳ אֲפִילּוּ רַבָּנַן מוֹדוּ.
And since these two clauses are written adjacent to each other in the marriage contract, it is effectively a case where one bequeaths his estate to two people: To this one, the daughters, as a gift, and to that one, the sons, as an inheritance. And in any case where one bequeaths his estate to this person as an inheritance and to that person as a gift, even the Rabbis concede that the bequest is valid even if it is to people who are not his heirs, as it is considered a gift with regard to both recipients.
אם כן נמצא שיש בכתובה שני תנאים צמודים, והוה [והינו] כמוריש לשני אנשים, לזה במתנה ולזה בירושה, וכל דבר שהוא לזה בירושה ולזה במתנה — אפילו רבנן מודו [חכמים מודים] שלשון מתנה מתייחסת לכל, ומתחלקים נכסיו כפי שציוה, גם אם חילק למי שאינו מיורשיו.
And since these two clauses are written adjacent to each other in the marriage contract, it is effectively a case where one bequeaths his estate to two people: To this one, the daughters, as a gift, and to that one, the sons, as an inheritance. And in any case where one bequeaths his estate to this person as an inheritance and to that person as a gift, even the Rabbis concede that the bequest is valid even if it is to people who are not his heirs, as it is considered a gift with regard to both recipients.
הכל
(13) אֲמַר לֵיהּ רַב נְחוּמִי וְאִית דְּאָמַר רַב חֲנַנְיָה בַּר מִנְיוֹמֵי לְאַבָּיֵי
Rav Naḥumi, and some say it was Rav Ḥananya bar Minyumi, said to Abaye:
אמר ליה רב חוניא בר מניומי לאביי ממאי דבחד בי דינא איתקון כו׳. ורבי נתן דתנא הוא היה יודע כן מן הקבלה דבתרי בי דינא איתקון לכך היה אומר דמשנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה. עוד יש לפרש הא דאמר אביי משום דמפיק לה בלשון ירתון דהכי קאמר נהי שיש כח ביד בית דין להקנות (לדבר שלא בא לעולם לא היה להו לתקוני בלשון) שאין אדם מקנה בו כלל ולשון ירתון לרבנן אי אפשר להקנות בו אפילו למי שישנו בעולם הילכך ודאי לרבנן לא הוי מתקני לשון ירתון כדי שיצטרכו לכח תנאי בית דין בין לענין הקנאה לדבר שלא בא לעולם בין לענין הקנאה בלשון שאין אדם מקנה ולהניח לשון שאדם מקנה בו. ולפי הפירוש הזה ודאי איפשיטא לן בעיא שאם לא היה בבריא מזכה לבניו בלשון ירושה לא הוו מפקי לה בלשון ירתון שאין אדם מזכה בו ושבקין לשון יסבון שאדם מזכה בו בקנין או בשטר והיינו דכתב רבינו חננאל ז״ל דלהאי לישנא דאביי ודאי איפשיטא לן בעיין. ולפי מה שמצינו בספרי ספרד דגרסינן לעיל שמע מינה אפילו בבריא אמר ותו לא לא משמע כן. עליות.
וזה לשון הראב״ד ז״ל: אמר ליה רב פפא לאביי בין למאן דאמר כו׳. פירוש רב פפא על כולה מילתא קמקשה ועל דרבי נתן גופיה דאמר ליה היכי שניתם משנתכם כרבי יוחנן בן ברוקה ועל דרבי נמי דאמר ליה יסבון תנן דמשמע דמעיקר מתנה הוא דזכו יורשים ולמאי דקבעי נמי למפשט מינה בבריא נמי אמר אכלהו פריך דלא הא ולא הא ליתנהו ומעיקר מתנה לא זכו ולא כלום אלא מתנאי בית דין תדע דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא על כרחך מתנאי בית דין ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה. אמר ליה מדמפיק ליה בלשון ירתון. פירוש אביי לא חשש על הבעייא לא לדחות ולא להעמיד רק חשש על דברי רבי נתן להעמידן דשפיר קאמר מדתקינו להו בלשון ירתון שמע מינה דהאי לישנא מהני בעלמא והכי נמי עם כח בית דין מהני אפילו לדבר שאינו בעולם ואפילו בבריא ואף על גב דבבריא לא אמר כיון דבשכיב מרע מהני בעלמא אף על גב דמעביר נחלה הכי נמי מכח תנאי בית דין מהני דאי לרבנן כיון דליכא דוכתא בעלמא במקום העברת נחלה דמקני בה האי לישנא ואפילו בשכיב מרע היכי תקינו הכא מילתא דכדי דליתא לשון הקנאה אלא לימרו יסבון דהוא לשון הקנאה בעלמא ולתקון דלא לטרוף ממשעבדי אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא. מיהו בעיא דאיבעיא לן לא שמעינן מינה (דאפשר נמי) דבבריא לא אמר אלא תנאי בית דין הוא דמהני ליה כי היכי דמהני ביה למילי אחריני. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דקא מהדרנא לאוקמי מילתיה דרבי נתן דמוקי לתקנתא כרבי יוחנן בן ברוקה דלרבנן נמי משכחת לה דמהני בעלמא ואפילו בהעברת נחלה משום דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה פירוש תקנת בנן נוקבן כו׳ היה לשון מתנה ובתוך כדי דבור אפילו לשני בני אדם ושתי שדות מהני לשון מתנה מהאי להאי והני כתוך כדי דבור דמי דהא בחדא זימנא איתקון ובחדא כתיבה. ואקשי ליה ודילמא בתרי בתי דינין איתקון וכתובת בנין דכרין תקנו תחלה כדאיתא במתניתין וכיון שעדיין לא נתקנה תקנות הבנות אין כאן לשון מתנה והיכי תקינו לה בלשון ירתון אלמא מהני בעלמא ורבי יוחנן בן ברוקה היא. עד כאן.
וזה לשון הרשב״א ז״ל: וכתב רבינו חננאל ז״ל דבעיין איפשטא דאפילו בבריא קאמר. וכן נראה לכאורה דהא פשיט ליה רב משרשיא לרבא מדברי רבי נתן ורבי שחזר והודה כדברי רבי נתן דירתון תנן ושמע מינה כרבי יוחנן נשנית ובבריא קאמר וקבלה מיניה רבא דאלמא בעיין בהא תליא דאי מתניתין ירתון תנן היינו רבי יוחנן בן ברוקא ואי רבי יוחנן בן ברוקה שמעינן דבבריא קאמר. ורב פפא אמר ליה לאביי דלדברי כולם קשיא איזה הכרע יש שתהא משנתנו כרבי יוחנן בן ברוקה ואפילו כי תני בה ירתון דדילמא אפילו לרבנן היא ושאני התם דתנאי בית דין הוא ועשו את שאינו זוכה כזוכה. ואהדר ליה אביי דעל כרחך רבי יוחנן בן ברוקה היא הואיל ומפקי ליה בלשון ירתון דאי אמרת בשלמא רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר ולא מהני תנאי בית דין אלא לעשות מי שלא בא לעולם כמי שבא לעולם היינו דמפקי ליה בלשון ירתון דמהני בבריא המזכה למי שבא לעולם אלא אי אמרת רבנן היכי מפקי ליה בלשון ירתון דהוא לשון הבאי דלא מהני בשום מקום ואפילו בשכיב מרע לימרו יסבון ואי משום דלא תטרוף ממשעבדי לימרו אינון יסבון מבני חרי אלא שמע מינה רבי יוחנן בן ברוקה היא ובבריא קאמר. ושקלי וטרי בהא אי רבי יוחנן בן ברוקה (היא) ואי בתרי בי דינא אתקון או בחד בי דינא אתקון ואמרינן דבתרי בי דינא אתקון ובי דינא בתרא כבי דינא קמא והילכך מתניתין רבי יוחנן בן ברוקה היא וכרבי נתן וכרב משרשיא ורבא דקבלה מיניה דבבריא קאמר. ועוד דאף על גב דאמוראי שקלו וטרו בה לאו לאיפלוגי אתו על רבי נתן ורבי דתנאי נינהו אלא לברורי למילתא ומשום קושיין דאמוראי לא דחינן מאי דקא תני תנאי. ועוד דהא רב משרשיא ורבא דקבלה מיניה. אבל רבינו האיי גאון ז״ל והריא״ף ז״ל אמרו דבעיין לא איפשיטא. ולפי דבריהם רב פפא לא להקשות אדרבי נתן ואדרבי קאתי ולומר דלאו רבי יוחנן היא אלא לומר דאפילו אם תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תשמע מינה מידי בבריא דהא על כרחך עיקרא משום תנאי בית דין הוא וכיון שכן אני אומר דכולה משום תנאי בית דין היא שעשו מי שלא בא לעולם כמו שבא לעולם ובריא כשכיב מרע והואיל ובשכיב מרע מהני לרבי יוחנן בן ברוקה אפקוה בלשון ירתון ולא אפקוה בלשון יסבון כדי שלא תטרוף ממשעבדי. ואמר ליה דלא היא דכיון דבבריא דעלמא לא מהני לא הוו להו לאפוקה בלשון דלא מהני בבריא לכולי עלמא ומאי דוחקייהו דלא מפקי לה בלשון יסבון דמהני בבריא דעלמא ואי משום שלא תטרוף ממשעבדי לימרו בהדיא יסבון מבני חרי. הדר אמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דדילמא ניחא להו לאפוקי בלשון ירתון לאשמועינן דלא טרפי ממשובדי ולא אצטריכו לאורוכי למימר יסבון מבני חרי ואפילו הכי לא תידוק מינה מידי בבריא דעלמא לרבי יוחנן דהכא משום דתקינו סמוך לה תקנתא אחריתי בלשון מתנה דהוה ליה לזה בירושה ולזה במתנה ובתוך כדי דבור דבחד בי דינא אתקון וקנה לכולי עלמא ולאו כרבי יוחנן בלחוד היא אלא אפילו רבנן מודו בה. ושקלי וטרי אהא אי בחד דינא ולא תידוק מינה מידי לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא ואפילו אם תמצא לומר דרבי יוחנן בן ברוקה היא לא תידוק מינה דרבי יוחנן בן ברוקה בבריא קאמר דעיקרא דמלתא משום תנאי בית דין הוא שעשו מי שאינו בעולם כמו שישנו ובריא כשכיב מרע הואיל ובשכיב מרע מהני. עד כאן לשונו.
Rav Naḥumi, and some say it was Rav Ḥananya bar Minyumi, said to Abaye:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.