(1) 
אוְקִדּוּשִׁין.:
אוְקִדּוּשִׁין.and betrothal, as if a man betroths a woman and retracts the betrothal within the time required for speaking, his retraction is not effective.
1. נחלק: וכן כ״י נ , דפוס קושטא . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים : ״נחלקו״.
2. ועל: דפוסים : על .
3. דבריו... ירושה: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י סוטרו .
4. אמר: וכן כ״י נ . כ״י הספרייה הבריטית , דפוסים: ״אומר״.
5. אמר ר׳: חסר בדפוסים.
ערך תך
תך – א(פסחים עד.) תני ר׳ ישמעאל קורהו תוך בר פי׳ נותן כרעיו מבחוץ לתוכו ויש ששונים תוכבר ומדמין לו וחמש צאן עשויות דמתרגמ׳ תכברא (גיטין כ.) הא דחק תוכות הא דחק יריכות פי׳ האי דתני שהחקיקה כתיבה כדחקק יריכות והן מקום הדיו רשימת הכתב שמושך הלבלר עליו הדיו והא דתני שהחקיקה אינה כתיבה כשחקק מקום החלק ונשאר מקום הדיו בולט ועומד כמו שהיה ואקשינן וחקיקה תוכות אינה כתיבה ורמינהי לא היה כתבו של ציץ שקוע וי״א פרש׳ סוטה אלא בולט והא דינרי זהב כשטובע אותם במטבע החלק שבתוך האות שוקע והאות בולט ופרקינן בדינרי זהב דבולטות היריכות ולא בדינרי זהב דהאי שלא היה שוקע אלא בולט שהיה מכה בטס מאחוריו ודוחה מקום הכתב ביריכות בולטות מלפניו ודינר זהב היריכות בולטות ותוכן חקוקות כללא דמילתא כל דבר שנעשה מעשה ביריכות עצמן בין בחקיקה מלפניו כגון האות מקום הדיו בין בחקיקה מאחריו ובליטה מלפניו כתיבה היא (בבא בתרא קל) כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר מאלילים וקידושין (נדרים פו) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד אלילים ומקדש ומגרש פי׳ לענין מיהדר קאמרי׳ דאיבעי למהדר בתר דקדיש איהו או איהי לא יכלין אע״פ שעסוקין באותו עניין ואע״ג דקיימן עדים. ותקרובת אלילים נמי כיון דאתפיש דבר לאלילים מאלתר איחייב ליה ואסור בהנאה וכן דין מברך את השם ודין הנותן גט לאשתו אע״פ שחזר בתוך כדי ריבור אסורה לכהן (בבא קמא עג) תוך כדי דבור כדבור דמי תרי הוו חד כדי שאילת הרב לתלמיד שלום וחד כדי שאילת שלום תלמיד לרב והיינו שלום עליך רבי (נדה מו) איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן פי׳ תוך זמן שנת י״ב לתינוקת ושנת י״ג לתינוק (כלים פכ״ז) כלי חרש מטמא משום כלי קיבול וכל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחורים פי׳ כלי חרש שאין לו תוך אינו מטמא מאחוריו.
א. [מיטע היעניין.]
מתני׳. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו׳. דייקינן מינה טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן שאינן בני ירושה. הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין, אימא סיפא ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, היינו תנא קמא. ואוקימנא לכולה מתניתין כר׳ יוחנן בן ברוקה, והכי קתני שר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ואי קשיא לך הא דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין דקתני בה ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום, והא התם בן בין הבנים הוא וקתני לא אמר כלום. התם דאיכא בכור ומשום דהשוה להם את הבכור הוא דלא אמר כלום כדכתיב לא יוכל לבכר, והכא דליכא בכור ומשום הכי דבריו קיימין שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו. והא דתנן האומר איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום, לא תימא רבנן היא ולא ר׳ יוחנן בן ברוקה, אלא אפילו תימא ר׳ יוחנן בן ברוקה דעד כאן לא קאמר ר׳ יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, הני מילי היכא דאמר איש פלוני בני יירשני דממילא אסתלקו להו שאר אחים מן הנחלה, אי נמי פלוני בני יירש כך וכך ופלוני בני יירש כך וכך. אבל היכא דאמר פלוני בני לא יירש עם אחיו, אע״ג דממילא שמעינן דשאר בנים ירתי ליה, כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני בני יירשוני אפילו ר׳ יוחנן בן ברוקה מודה דלא אמר כלום. וטעמא דמילתא דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני בני יירשוני, אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה, שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהם כדי שתסתלק מן האחר, וכיון שלא העביר אותה ממקומה ממילא נפלה ליה הירושה לההוא בן בכלל הבנים, ומשום הכי לא אכפת לן במאי דקאמר האב פלוני בני לא יירש עם אחיו, דכיון דהא נפלה ליה ממילא וזכה ביה בחולקיה, הוה ליה האי דקאמר לא יירש עם אחיו כאלו אמר לא יטול ממון שלו, דלא מהני מידי.
למדנו עכשיו בדין העברת נחלה ארבעה שערים. השער הראשון, אם העביר ירושתו ממי שהוא ראוי לה למי שאינו ראוי לה. והשער השני, אם היו שניהם ראוין לירושתו, כגון שהיו לו שני בנים והעביר הנחלה מזה לזה ואותו שהעביר ממנו הנחלה אינו בכור. והשער השלישי, אם היו שני בנים אלו אחד בכור ואחד פשוט, והעביר הנחלה מהבכור לפשוט או שמיעט לבכור מפי שנים והרבה לפשוט. והשער הרביעי, אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו, כגון שאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי. והרי אנו חוזרין לפרש את דינם.
השער הראשון, אם העביר ירושתו ממי שהוא ראוי לה למי שאינו ראוי לה. דינו, שאם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, דעד כאן לא פליגי ר׳ יוחנן בן ברוקה ורבנן אלא בבן בין הבנים, אבל בת בין הבנים אי נמי אחר במקום בת דכולי עלמא לא פליגי שאם אמר בלשון מתנה הוא שדבריו קיימין, אבל אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום.
והשער השני, אם היו שניהם ראויין לירש, כגון שהיו לו שני בנים והעביר הירושה מזה לזה ואותו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור. דינו, שכיון שלא העביר הירושה אלא למי שהוא גם הוא ראוי לה, לא שנא אמר בלשון מתנה ולא שנא אמר בלשון ירושה דבריו קיימין, ואין בדבר הפרש בין שהיה זה שהעביר אליו הירושה בכור או פשוט דינו כולו אחד הוא, שכיון שאחיו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור דבריו קיימין, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ובזה הוא שנחלקו ר׳ יוחנן בן ברוקה ורבנן, והלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה דאמר דבריו קיימין אע״פ שאמר בלשון ירושה.
והשער השלישי, אם היו שני בנים אלו אחד בכור ואחד פשוט, והעביר הירושה מהבכור לפשוט או שריבה לפשוט ומיעט לבכור. דינו, כיון שמהבכור הוא שהעביר הירושה או שמיעט לו מחלקו הראוי לו כלום, אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, דבהא אפילו ר׳ יוחנן בן ברוקה מודה דכתיב לא יוכל לבכר. וכן הדין אם היו שם אחין מרובין ואחד מהן בכור, והעביר הירושה מכולן לאחד מן הפשוטין בלשון ירושה או שריבה לאחד ומיעט לאחד, דינו אחד הוא, שכשם שלא אמר כלום לענין בכור כך לא אמר כלום לענין שאר הפשוטין, וחוזרין וחולקין הירושה כעיקר דין הירושה, ואין משגיחים לאותה צואה כל עיקר, שכיון שלא אמר כלום לענין בכור בטלה צואתו מכללה גם לענין פשוטין, שהרי אותן שריבה להן צריכין הן למלאות לבכור פי שנים הראוי לו מאותו הריבוי שריבה להן אביהן, ונמצא שבטלה הצואה שציוה להן אביהן שהרי נפחת להן ממה שציוה להן, וכיון שבטלה מכללה חזרה ירושתן לעיקר הדין שנוטל הבכור פי שנים והשאר חולקין בשוה. והיינו דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין, ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום.
והשער הרביעי, אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו, כגון שאמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר מיתת פלוני בני אחיו. דינו, שכיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי, בין שהיתה העברה זו בלשון מתנה בין שהיתה העברה זו בלשון ירושה העברה זו אינה כלום, שהרי זכה הבן הראשון בחלקו מירושתו וירושה אין לה הפסק, ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושה, או שהיה גם הוא ראוי לירושתו כגון שהיה לו בן אחר זולתי זה הראשון, דינו כולו אחד הוא, שכיון שהראשון לא הוציאו מירושתו בחייו, לאחר מיתתו נמי אמרינן לה ירושה אין לה הפסק ואינו יורש חלקו מירושת אביו אלא בנו, אבל אחיו שהוא זה האחרון אינו יורש אלא חלקו בלבד עם אחיו בנכסי אביו. וילפינן להא מילתא מיהא דשלח ליה רב אחא בר עוא לדברי ר׳ יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. הנה אע״פ שבלשון מתנה נתן לו לראשון, כיון שהוא ראוי ליורשו אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, וכל שכן היכא דשבקה למילתא סתם ולא קא יהיב ליה מידי לראשון לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה, דודאי כיון דשבקה למילתא סתם ולא אפקיה מן הירושה, הא נפלה ליה ירושה ממילא וירושה אין לה הפסק, והכא דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני אחיו כל נכסי, הוה ליה כמאן דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו, לפי שאין לו לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה אלא בנכסי עצמו ולא בנכסי אחרים, וזה הבן הראשון כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו, נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו:
וקדושין – שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דבור להוו מתנה ולא להוו קדושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט.
1אמר ליה אביי מלא יוכל לבכר נפקא. פירוש חלק הבכורה הוא דלא יוכל הא חלק פשוט יוכל. ושני ליה אי מההוא הוה אמינא קל וחומר הוא כדאיתא במתניתא. ורבנן מוקמי להאי ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות כו׳ כדאיתא בגמרא בהאי פירקא.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם ראב״ד.
האומר איש פלוני ירשנו אפי׳ הוא אחיו במקום שיש לזה המצווה בת או בתי תירשני ויש לו בן לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ועקר את הירושה ממקומה ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ואוקימנא בגמ׳ דכולה ר׳ יוחנן בן ברוקה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני לא אמר ולא כלום הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דברי ר׳ יוחנן בן ברוקה שר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה. פי׳ רבינו שמואל זצ״ל דהלכה כר׳ יוחנן וכדמשמע סתמ׳ דמשמע דבבן בין הבנים קאמר כדייק׳ לעיל וכדאוקי׳ דכולה ר׳ יוחנן בן ברוקה היא. ואיכא נמי למידק מדלא קאמר שמואל הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה אפי׳ אחיו במקום בת ובת במקום בן. וטעמיה דר׳ יוחנן כדמפרש לקמן מביום הנחילו את בניו משמע דבן בין הבנים נמי קאמר לעיל נמי הכי אמרי׳ האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסיי נאמ׳ כר׳ יוחנן בן ברוקה מכלל דהוה סבירא להו דלא פליג אלא בבן בין הבנים. והילכך לא שנא אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר כל נכסיי דבריו קיימין. ואפי׳ אם כתב כן דלא שנא אומר לא שנא כותב כרמוכח לקמן בפרקין אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטל משום ירושה. ואמר רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה דשמעתין כר׳ יוחנן בן ברוקה אזלא. והא דאמרי׳ לקמן אמר שמואל הילכתא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ה״מ דכתב לה לשון מתנה דלכבדו נתכוון להפנות לו כל נכסיו אלא לשום ירושה קנה הכל כדין התורה כדנפקא לן לקמן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסים להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיימה מתנתו שיש שנותן מתנה גמורה. ויש נותן מתנה אפוטרופא. אבל ירושה אינה יכולה להיות אלא א״כ קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיותם שלו אבל אם אינו אלא אפטרופא נמצא שלא הוריש לו כלל. וגם מצאתי בה״ג סייג לדבריו:
סימן קיב
וה״מ כשאין שם בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהם אבל אם יש שם בכור אינו יכול להנחיל חלקו לאחד מהם כדנפקא לן לקמן מלא יוכל לבכר. עכ״ל:
קל. ואסיקנא והילכתא כל תוך כדי דבור כדיבור דמי לבד מע״ז וקידושין. כלומר כל האומר דבר או שעושה מעשה בתוך כדי דיבור מדיבור אחר או ממעשה אחר, בין ששניהם שלו בין שהאחד שלו והשני של אחר, בין שהראשון שלו והאחרון של אחרים בין שהראשון של אחרים והאחרון שלו, אם היה האחרון בתוך כדי דיבור לראשון כתחלת דבור דמי ורואין את האחרון כאלו נאמר או נעשה עם הראשון בבת אחת או תכף לראשון בלא שהייה ובלא הפסק. נפקא מינה לכמה מילי, בין לענין איסורא בין לענין ממונא, ומיניהו לענין חזרה, כגון האומר הרי זו תמורת עולה ונמלך בתכ״ד ואמר תמורת שלמים הרי זו תמורת שלמים. וכן לענין הקנאה דיכיל למהדר ביה בתכ״ד. חוץ מע״ז וקידושין. ע״ז מאי, היא משכחת לה בין במתפיס דבר בע״ז, דאע״ג דהדר ביה בתכ״ד ולא כלום הוא ואסור בהנאה. אי נמי בעובד ע״ז בין על ידי מעשה בין ע״י דבור דקבליה עליה באלוה, אע״ג דהדר ביה בתוך כדי דבור לא מיפטר. קידושין מאי היא, דהיכא דקדיש איתתא מדעתה לא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ולאוקומינהו למעות מתנה ואפי׳ בתוך כדי דבור. וה״ה גבי מגדף ומגרש, דהכי אסיקנא בפירקא בתרא דנדרים (פז,א) חוץ ממגדף ועובד ע״ז ומקדש ומגרש, ואשמועינן הכא ע״ז וה״ה למגדף דתרויהו פושט ידו בעיקר נינהו, ואשמועינן קידושין והוא הדין לגירושין, דתרויהו איסור אשת איש נינהו:
ז. האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קימין. ומסקנא דגמרא לא נחלקו ר״י בן ברוקה וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום, ועל מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות, שר״י בן ברוקה אומר יירש וחכ״א לא יירש. וקי״ל כר״י בן ברוקה כדבעינן למימר קמן. ודוקא היכא דליכא בכור, אי נמי איכא בכור ולא מיעט לבכור ולא מידי. אבל היכא דאיכא בכור וריבה לפשוט ומיעט לבכור, לאו כל כמיניה, דכתיב לא יוכל לבכר. ודוקא היכא דלא אמר לשון מתנה, אבל אמר לשון מתנה, בין בתחלה בין באמצע בין בסוף, דבריו קיימין כדאמרי׳ לעיל ואפי׳ על אחר במקום בכור:
קלא. והא דתנן איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה, דיקינן עלה טעמא דאחר במקום בת ובת במקום בן הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימים. דאי לא תימא הכי, אדאשמועינן אחר במקום בת ובת במקום בן לא אמר כלום לישמעינן בן בין הבנים ובת בין הבנות דלא אמר כלום וכ״ש אחר במקום בת ובת במקום בן. אלא מדלא איירי אלא באחר במקום בת ובת במקום בן, שמע מינה דבן בין הבנים ובת בין הבנות מודי דדבריו קימין, אימא סופא ר״י בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קימין היינו ת״ק. וכי תימא ר״י בן ברוקה אפי׳ אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר. דבריו קימין, כגון אח או אב במקום בת, דכיון דאלו לא הויא ליה האי בת הוה ליה האי אח והאי אב ראוי ליורשו, ואלו לא הוה ליה בן הויא לה האי בת ראוי ליורשו, דבריו קימין. והתניא ר׳ ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקה אומר לא נחלק[ו] אבא וחכמים על אחר במקום בת ועל בת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכ״א לא יירש. איבעית אימא מדקאמר רבי ישמעאל לא נחלקו על אחר במקום בת ובת במקום בן, מכלל דת״ק סבר נחלקו. כלומר דאיכא ת״ק דסבר באחר במקום בת ובת במקום בן נחלקו, דרבנן סברי לא אמר כלום ור״י ב״ב סבר דבריו קיימין, אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות ד״ה דבריו קיימין. ותנא דמתני׳ דקתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום, ותאני עלה ר״י ב״ב אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קימין, סבר לה כת״ק דפליג עליו דר׳ ישמעאל דאמר באחר במקום בת ובת במקום בן פליגי כדפרישנא.
ואי בעי תימא, דרבי ישמעאל דאתא לפרושי פלוגתא דרבנן ור״י ב״ב ליכא תנא דפליג עליה בהכין, ודקא קשיא לן כיון דכי א״ר יוחנן בן ברוקה דבריו קימין בבן בין הבנים ובת בין הבנות בלחוד קאמר היינו ת״ק, דהא ת״ק נמי כי קתני לא אמר כלום באחר במקום בת ובת במקום בן קאמר אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין כדברירנא, כולה רבי יוחנן ב״ב היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על הכתוב שבתורה בד״א באחר במקום בת ובת במקום בן אבל בבן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קימין דברי ר״י ב״ב שר״י ב״ב אומר אם אמר על מי שראוי לו ליורשו דבריו קימין ועל מי שאין ראוי לו ליורשו אין דבריו קימין. מכלל דרבנן פליגי עליה וסבירא להו דאפילו בבן הבנים ובת בין הבנות לא אמר כלום.
וקי״ל כי האי פירוקא בתרא, דסוגיין בכוליה תלמודין כלישנא בתרא. הילכך היכא דאמר על אחר במקום בת ובת במקום בן, דכולי עלמא אי אמר משום ירושה לא אמר כלום לא שנא אמר יירש כל נכסי ולא שנא אמר יירש כך וכך, כיון דאינו ראוי ליורשו כלל לא אמר כלום. כי פליגי בבן בין הבנים ובת בין הבנות, דרבנן סברי לא אמר כלום, ור״י ב״ב סבר כיון דראוי ליורשו מקצת כי אמר יירש כל נכסיי דבריו קימין. ואין צריך לומר היכא דאמר יירש יותר מן הראוי לו בחלקו.
א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כר״י ב״ב וכן אמר רב הלכה כר״י ב״ב (וכן) אמר רבה (הלכה) מאי טעמיה דר׳ יוחנן ב״ב אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דאלת״ה מאי ביום הנחילו את בניו, אטו ירושה דאוריתא בדידיה תליא, כי לא מורית להו נמי לא סגיא דלא ירתי ואלא מאן (בו) לירות, אלא כי קא מיירי היכא דאתי לרבויי לחד ולמעוטי לחד, אי נמי למימר איש פלוני בני יירשני מכלל בני, ואמר קרא ביום הנחילו את בניו, אלמא אית ליה רשותא לאב למעבד הכי.
גאוני ספרד כללו דינין אלו שכתבנו בהעברת נחלה על איזה צד אדם יכול להעבירה ועל איזה צד אינו יכול להעבירה בארבעה דרכים ואלו הן השער הראשון הוא שהעביר את הירושה ממי שראוי לה למי שאין ראוי לה ודין זה שאם אמר בלשון מתנה דבריך קיימים בלשון ירושה לא אמר כלום אא״כ צירף בה לשון מהנה השני שהעבירה מראוי לראוי ואין המועבר בכור ודין זה שאף בלשון ירושה דבריו קיימין ובלבד שלא בלשון עקירה השלישי מראוי לראוי והמועבר בכור אם שהשוהו עם האחרים אם שמיעט חלק בכורתו ודין זה שבלשון מתנה דבריו קיימין ובלשון ירושה לא אמר כלום ואע״פ שיש בזו חולקים כבר הכרענוהו ממה שנאמר לא יוכל לבכר ואפילו היו אחים מרובים הואיל ובטלה צואתו לענין בכור בטלה לענין האחרים שהרי כל אותם שריבה חלקם צריכים הם למעטה להוסיף בחלק הבכור והואיל ובטל מכללה בטלה כלה הא אם הוריש לבכור שני חלקיו ורבה ומיעט לאחרים דבריו קיימין הרביעי שהעבירה מן הראוי הן לראוי הן לשאינו ראוי אלא שלא לאלתר אלא לזמן כגון שאמר לראוי לירשו נכסי לך ואחריך לפלני הן שיהא האחריך ראוי לירש הן שלא יהא ראוי לירש ודינה שאין העברתו כלום שהירושה אין לה הפסק ומה שאמר לאחר מיתת פלני יירש פלני הרי הוא כמתנה בנכסי אחרים:
גמ׳ לענין מהדר קא אמרי׳ כו׳ עד מתני׳ כל זה נמחק ונ״ב כל זה אינו מל׳ הגמ׳ אלא לשון המפרשים הוא וק״ל:
תוס׳ בד״ה שיכול לא גרסי׳ והלא דין הוא נ״ב פי׳ ל״ג והלא דין הוא אלא ודין הוא משום דלישנא והלא דין הוא משמע משום דדין הוא כלומר דהוי אתי בק״ו משום הכי צריך קרא לא יוכל לבכר וזהו ליתא דהא אפילו בלא יום הנחילו את בניו ה״א שיכול לבכר ולהעביר חלק בכורה משום דהורע כחו כמו שפירשו התוס׳ לקמן אלא הכי גרסי׳ שיכול ודין כוא כלומר שיכול משום שהורע כחו ועוד דין הוא ומשום הכי בסיפא דברייתא ויאמר לא יוכל לבכר כו׳ שפיר גרסינן והלא דין הוא ודו״ק (עי׳ במהרש״א):
איבעית אימא כולה רבי יוחנן בן ברוקה היא והכי קיימא לן דלא שבקינן מאי דקאמר רבי ישמעאל בנו בהדיא משום דיוקא דלישניה דמדקאמר לא נחלקו מכלל דתנא קמא סבר נחלקו. ועוד דרבי ישמעאל דבנו הוא טפי קים ליה במאי דקאמר אבוה וכי פסק רב יהודה ורבא כרבי יוחנן בהא הוא דפסקו אבל בבת במקום בנים ואח במקום בת לא אמר כלום. ומכאן יש להכריע פירוש משנתינו דהמחלק נכסיו על פיו שהוא עיקר כפירוש הראשון שכתבתי כרבנן דרבי יוחנן בן ברוקה הוא ולא אמר כלום אכולהו קאי ולא אבכור בלחוד קאי דאם לא כן לא מצינו מחלוקתן במשנתנו ועל כרחך ישנה למחלוקתן במשנתנו. תדע מדאמרינן לעיל בגמרא אחד הבן ואחד הבת בנחלה אמר רב אשי הכי קאמר אחד בן בין הבנים ואחד בת בין הבנות אם אמר יירש כל נכסי דבריו קיימין. ואקשינן כמאן כרבי יוחנן בן ברוקה והא קתני לה לקמן רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. וכי תימא סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקה סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. ויש לי לומר לפי הפירוש השני דמגופה דמתניתין שמעינן לה מדקאמר רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מכלל דרבנן פליגי עליה. ועוד דמדקתני בברייתא דרבי ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמים שמעינן דמאי דקתני במתניתין רבי יוחנן בן ברוקה אומר הכי קאמר רבי יוחנן בן ברוקה אבל לא בעלי מחלוקתו. הרשב״א ז״ל.
וזה לשון הרא״ם ז״ל: ואוקימנא כולה מתניתין כרבי יוחנן בן ברוקה והכי קאמר שרבי יוחנן בן ברוקה אומר כו׳. ואי קשיא לך הא דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין דקתני בה ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום והא התם בן בין הבנים הוא וקתני לא אמר כלום. התם דאיכא בכור ומשום דהשוה להם את הבכור הוא דלא אמר כלום כדכתיב לא יוכל לבכר והכא דליכא בכור משום הכי דבריו קיימין והא דתנן איש פלוני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום לא תימא רבנן היא ולא רבי יוחנן בן ברוקה דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן בן ברוקה אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין הני מילי היכא דאמר איש פלוני בני יירשני דממילא איסתלקו להו שאר אחין מן הנחלה אי נמי בני פלוני יירש כך וכך ופלוני בני יירש כך וכך אבל היכא דאמר פלוני בני לא ירש עם אחין אף על גב דממילא שמעינן דשאר בנים ירתי לה כיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני בני ירשוני אפילו רבי יוחנן בן ברוקה מודה דלא אמר כלום. וטעמא דמילתא דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני ירשוני אשתכח דעדיין לא העביר הירושה ממקומה שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהם כדי שיסתלק מן האחר וכיון שלא העביר אותה ממקומה ממילא נפלה הירושה לההוא בן בכלל הבנים ומשום הכי לא איכפת לן במאי דקאמר פלוני בני לא יירש עם אחיו דכיון דהא נפלה ליה ממילא וזכה ביה בחולקיה הוה ליה הא דקאמר לא יירש עם אחיו כאלו אמר לא יטול ממון שלי דלא מהני מידי.
למדנו עכשיו בדין העברת נחלה ארבעה שערים.
השער האחד. אם העביר ירושתו ממי שהוא ראוי לה למי שאינו ראוי לה דינו שאם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום. דעד כאן לא פליגי רבי יוחנן בן ברוקה ורבנן אלא בבן בין הבנים אבל בת בין הבנים אי נמי אחר במקום בת דכולי עלמא לא פליגי שאם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום.
השער השני. אם היו שניהם ראוין כגון שהיו לו שני בנים והעביר הנחלה מזה לזה ואותו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור דינו כיון שלא העביר הירושה אלא למי שהוא גם הוא ראוי לה לא שנא אמר בלשון מתנה לא שנא אמר בלשון ירושה דבריו קיימין ואין בדבר הפרש בין שהיה זה שהעביר אליו הירושה בכור או פשוט דינו כאלו אחר הוא שכיון שאחיו שהעביר ממנו הירושה אינו בכור דבריו קיימין דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה ובזה הוא שנחלק רבי יוחנן בן ברוקה ורבנן. והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר דבריו קיימין ואף על פי שאמר בלשון ירושה.
השער השלישי. אם היו שני בנים אלו אחד בכור אחד פשוט והעביר הירושה מהבכור לפשוט או ריבה לפשוט ומיעט לבכור דינו כיון שמהבכור הוא שהעביר הירושה או שמיעט לו מחלקו הראוי לו כלום אם אמר בלשון מתנה דבריו קיימין ואם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום דבהא אפילו רבי יוחנן בן ברוקה מודה לא יוכל לבכר. וכן הדין אם היו שם אחין מרובין ואחד מהן בכור והעביר הירושה מכולן לאחד מן הפשוטין בלשון ירושה או שריבה לאחד ומיעט לאחד דינו אחד הוא שכשם שלא אמר כלום לענין בכור כך לא אמר כלום לענין שאר הפשוטים וחוזרים וחולקים הירושה כעיקר דין הירושה ואין משגיחין לאותה צוואה כל עיקר שכיון שלא אמר כלום לענין בכור בטלה צוואתו מכללה גם לענין פשוטים שהרי אותם שריבה להם צריכים הן למלאות לבכור פי שנים הראוי לו מאותו הריבוי שריבה להן אביהם ונמצא שבטלה הצוואה שצוה להם אביהם שהרי נפחת להם ממה שצוה להם וכיון שבטלה מכללה חזרה ירושתן לעיקר הדין שיטול בכור פי שנים והשאר חולקים בשוה והיינו דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט כו׳ עד ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום.
השער הרביעי. אם לא העביר הירושה מהראוי לה אלא לאחר מיתתו כגון שאמר ירש פלוני כל נכסי לאחר מיתת פלוני בני דינו כיון שלא העביר הירושה ממנו שהרי לאחר מיתתו הוא שאמר יירש פלוני בני כל נכסי בין שהיתה העברה זו בלשון ירושה בין שהיתה בלשון מתנה העברה זו אינה כלום שהרי זכה בנו בירושתו וירושה אין לה הפסק ואין בדבר הפרש בין שהיה זה האחרון נכרי שאינו ראוי לירושה או שהיה גם הוא ראוי לירושתו כגון היה לו בן אחר זולתו זה הראשון דינו כאלו אחר הוא שכיון שהראשון לא הוציאו מן הירושה בחייו לאחר מיתתו נמי אמרינן ירושה אין לה הפסק ואינו יורש חלקו מירושת אביו אלא בנו אבל אחיו שהוא זה האחרון אינו יורש אלא חלקו עם אחיו בנכסי אביו בלבד ומפיק לה להא מלתא מדשלח ליה רב אחא בר עולא לדברי רבי יוחנן בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. הנה אף על פי שבלשון מתנה נתן לו לראשון כיון שהוא ראוי ליורשו אמרינן אין לשון זה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דשבקיה למילתא סתם ולא קאמר ליה מידי לראשון לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה דכיון דשבקיה למילתא סתם ולא אפקה מן הירושה הא נפלי ליה ירושה ממילא וירושה אין לה הפסק. והאי דקאמר לאחר מיתת פלוני בני יירש פלוני בני כל נכסי הוה ליה כמאן דאמר לאחר מיתת פלוני יירש פלוני כל נכסיו שאין משגיחין בדבריו לפי שאין לאדם רשות לצוות ולהנחיל לכל מי שירצה אלא בנכסי עצמו ולא בנכסים אחרים וזה הבן הראשון כיון שהרי זכה בחלקו בירושת אביו נעשה אותו חלק לאחר מיתת אביו נכסי עצמו ולא נכסי אביו. עד כאן לשון הרא״ם ז״ל.
בפרשב״ם בד״ה וכ״ת דפליג כו׳ וזו אין צריך לומר זו קתני כו׳ עכ״ל מה שהכריחו לפרש לפום סברא דהשתא דר״י פליג אפילו באחר במקום בת דת״ק זו ואצ״ל זו קתני ולא ניחא ליה נמי השתא כדסלקא דעתיה מעיקרא דלא מתוקמא הך סיפא אליבא דההוא דלעיל דקתני גבי ריבה לאחד כו׳ כפרשב״ם במתני׳ היינו משום דא״כ השתא ה״ל תלתא תנאי במלתא ויש מקשים עוד בזה לפום הך סברא דנאמר זו ואצ״ל זו קתני מי הכריח תלמודא למימר איבעית אימא כולה ר״י ב״ב היא וחסורי כו׳ הא איכא למימר בפשיטות בלאו חסורי מחסרא דת״ק קתני זו ואצ״ל זו ור״י ב״ב פליג עליה ארישא בבן בין הבנים ובת בין הבנות אבל בסיפא באחר במקום בת כו׳ מודה ליה לת״ק וי״ל דכיון דר״י ב״ב לא פליג רק ארישא לא ה״ל למיתני במלתיה דת״ק בזו ואצ״ל זו אלא בלא זו אף זו דליפלוג ר״י ב״ב אסיפא דסמיך ליה ודו״ק:
תוס׳ בד״ה שיכול ל״ג והלא דין הוא עכ״ל כתב מהרש״ל משום דלישנא והלא דין הוא משמע דמשום דדין הוא כו׳ צריך קרא דלא יוכל לבכר וזהו ליתא דהא אפילו כו׳ משום דהורע כחו כמו שפירשו התוספות לקמן כו׳ עכ״ל ע״ש והוא דחוק שנאמר שהתוס׳ קצרו וסתמו דבריהם הכא לסמוך אקושייתם ותירוצם דלקמן ואין זה אלא כדברי נביאות לומר בדברי התוספות לשנות גירסת הרישא מהסיפא והנ״ל כוונתם דהאי לישנא והלא דין הוא לא נאמר בשום דוכתא רק בלשון קושיא דל״ל קרא והלא דין הוא כו׳ משא״כ הכא דאינו אלא תירוצא יש לגרוס שיכול ודין הוא כו׳ ובתוס׳ בפרק קמא דחולין כתבו כך וק״ל:
וקדושין שאם קידש אשה כראוי, אפילו חזר בו תוך כדי דיבור — אין חזרתו מועילה.
and betrothal, as if a man betroths a woman and retracts the betrothal within the time required for speaking, his retraction is not effective.
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : בהָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן לֹא אָמַר כְּלוּם שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר גאִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִין וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ לְיוֹרְשׁוֹ אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין.:
MISHNA: In a case of one who says: So-and-so will inherit from me, in a case where there is a daughter, or: My daughter will inherit from me, in a case where there is a son, he has said nothing, as he has stipulated counter to that which is written in the Torah concerning the order of inheritance. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If he said this about one fit to inherit from him, his statement stands, but if it was about one for whom it was not fit to inherit from him, his statement does not stand.
פיס׳ ר׳ יוחנן [בן ברוקה] אומר אם אותו איש פלוני שאמר יירשני במקום שיש בת אם ראוי ליורשו הוא אם לא היתה בת כגון שהוא אחיו דבריו קיימין ויורש אפי׳ במקום בת:
מתני׳ האומר איש פלוני יירשני – אפי׳ אחיו במקום שיש לההוא מצווה בת.
או בתי תירשני – ויש לו בן.
לא אמר כלום – שעקר את הירושה ממקומה ודייקינן בגמרא הא בן בין הבנים דראוי לירש קצת קנה גם הכל ולפום הך דיוקא לא מתוקמא הך סיפא אליבא דההוא תנא דלעיל דקתני גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד שאם אמר משום ירושה לא אמר כלום דהיינו בן בין הבנים ואפ״ה קתני רישא דלא קני ובגמרא מתרצינן לה.
אם אמר על מי שראוי ליורשו – השתא משמע לן כגון שהוא ראוי ליורשו במקצת כגון בן בין הבנים והלכך דבריו קיימין אם אמר יירש הכל ועל מי שאין ראוי ליורשו כגון אחיו במקום בתו או בתו במקום בנו.
והאומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת ובתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום. אמר על בת בין הבנות תירשנו או על בן בין הבנים ירשנו דבריו קיימין שר׳ יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי לירש דבריו קיימין, ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה וכן אמר רבה. וטעמא דר׳ יוחנן מוהיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי מבניו שירצה.
א משנה האומר ״איש פלוני יירשני״ במקום שיש לו בת למוריש, או האומר ״בתי תירשני״ במקום שיש בן — לא אמר כלום, כיון שהתנה על מה שכתוב בתורה שנאמר בה סדר הירושה הראוי. ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר דבר זה על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין, ואם אמר על מי שאין ראוי לו ליורשו — אין דבריו קיימין.
MISHNA: In a case of one who says: So-and-so will inherit from me, in a case where there is a daughter, or: My daughter will inherit from me, in a case where there is a son, he has said nothing, as he has stipulated counter to that which is written in the Torah concerning the order of inheritance. Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If he said this about one fit to inherit from him, his statement stands, but if it was about one for whom it was not fit to inherit from him, his statement does not stand.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : טַעְמָא דְּאַחֵר בִּמְקוֹם בַּת וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן הָא בֵּן בֵּין הַבָּנִים וּבַת בֵּין הַבָּנוֹת דְּבָרָיו קַיָּימִין אֵימָא סֵיפָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִין הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא.
GEMARA: The Gemara infers from the mishna that the reason the first tanna rules that his bequeathal is invalid is that he bequeathed his estate to another in a case where he had a daughter, or to his daughter where he had a son, but if he bequeathed his entire estate to one son among his other sons, or to one daughter among his other daughters, his statement stands. The Gemara questions this inference: Say the latter clause of the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Beroka says that if he said this about one fit to inherit from him, his statement stands. This is identical to the opinion of the first tanna. What information does this statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka add? With regard to what case do they disagree?
טעמא דאחר במקום בת – משום הכי אמר ת״ק דלא אמר כלום דמתעקרא נחלה מן הראוין לשאינם ראויים:
הא בבן בין הבנים – כלומר אם רצה ליתן לבן אחד כל נכסיו ולא לשאר בנים הואיל ונותנו למי שהוא יורש גמור דבריו קיימין והוא הדין אם לא הי׳ לו בנים אלא בנות ורצה ליתן לבת אחת בין שאר הבנות:
אימא סיפא וכו׳ וכי תימא בהא קמפלגי ר׳ יוחנן [בן ברוקה] מיקל טפי מתנא קמא דאפי׳ אמר על אחר דראוי ליורשו במקום שיש בת דקרובה ליה טפי דבריו קיימין. וכן בת במקום בן:
גמ׳ טעמא – דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה דקמוריש לאחר במקום בת דלא חזי השתא למירת מידי.
אימא סיפא אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין היינו תנא קמא. דהכי משמע על מי שראוי ליורשו עכשיו דהיינו בן בין הבנים או בת בין הבנות במקום שאין בן.
ב גמרא ומדייקים בדברי המשנה: טעמא [הטעם דווקא] במקרה שאמר על אחר במקום שיש בת ועל בת במקום שיש בן, שכן אינם ראויים לירש במקום אלה, לא אמר כלום, הא [אבל] אם היה אומר על בן בין הבנים שיירש הכל, וכן על בת אחת בין הבנות — דבריו קיימין. ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין. ולפי זה היינו [הרי זה] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], ובמה נחלקו?
GEMARA: The Gemara infers from the mishna that the reason the first tanna rules that his bequeathal is invalid is that he bequeathed his estate to another in a case where he had a daughter, or to his daughter where he had a son, but if he bequeathed his entire estate to one son among his other sons, or to one daughter among his other daughters, his statement stands. The Gemara questions this inference: Say the latter clause of the mishna: Rabbi Yoḥanan ben Beroka says that if he said this about one fit to inherit from him, his statement stands. This is identical to the opinion of the first tanna. What information does this statement of Rabbi Yoḥanan ben Beroka add? With regard to what case do they disagree?
הכל
(4) וְכִי תֵּימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אֲפִילּוּ אַחֵר בִּמְקוֹם בַּת וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן קָאָמַר וְהָתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר לֹא נֶחְלְקוּ אַבָּא וַחֲכָמִים עַל אַחֵר בִּמְקוֹם בַּת וּבַת בִּמְקוֹם בֵּן שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם.
The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Yoḥanan ben Beroka is saying that one’s statement stands even in a case where he bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son, as although he bequeathed it to one who is not currently his heir, the beneficiary would be fit to inherit from him if the current heirs die, and this would be contrary to the opinion of the first tanna, this is difficult. And isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:18) that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: My father and the Rabbis did not disagree about a case where one bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son; in a case such as this, my father concedes that he has said nothing.
והא תניא כו׳ – וכיון דקאמר ר׳ ישמעאל דלא נחלקו אבא וחכמים על דבר זה הדרן קושין לדוכתיה דדייקינן טעמא דאחר במקום בת כו׳ דר׳ יוחנן היינו ת״ק. איבעית אימא תריץ הכי מדקאמר ר׳ ישמעאל לא נחלקו מכלל דת״ק דר׳ ישמעאל סבר דנחלקו ור׳ יוחנן לאו היינו ת״ק. ואיבעית אימא תריץ הכי כולה מתני׳ ר׳ יוחנן בן ברוקה היא וחסורא מחסרא מתני׳. והכי קתני לה האומ׳ איש פלוני יירשני וכו׳:
וכי תימא – קפליג ר׳ יוחנן עליה דת״ק אפי׳ אאחר במקום בת דשמעי׳ לת״ק דחשיב ליה מתנה על מה שכתוב בתורה אפי׳ בנו בין הבנים או בת בין הבנות כדקתני רישא גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד שאם אמר משום ירושה לא אמר כלום וכ״ש באחר במקום בת כדקתני סיפא האומר איש פלוני יירשני כו׳ וזו ואין צריך לומר זו קתני א״נ להכי תנייה להך סיפא לאשמועינן דאפי׳ באחר במקום בת אתא ר׳ יוחנן לאיפלוגי עליה דת״ק ולמימר דבריו קיימין ורישא נמי רבותא קתני דאפילו בבן בין הבנים אמרי רבנן אין דבריו קיימין ונמצא רישא מיתניא להשמיענו כח דרבנן דאפילו בבן בין הבנים אמרי לא אמר כלום וסיפא מיתניא להשמיענו כח דר׳ יוחנן בן ברוקה דאפילו באחר במקום בת פליג אדרבנן ואמר דבריו קיימין ולא למידק מינה כדדייקינן לעיל טעמא דאחר במקום בת כו׳ דהוא הדין נמי לבן בין הבנים דלא אמר כלום אלא משום רבי יוחנן בן ברוקה נשנית דאתא רבי יוחנן בן ברוקה למימר אם אמר על מי שראוי היום ולמחר ליורשו אחר שתמות בתו דבריו קיימין ואע״ג דהשתא מיהא לא חזי ליורשו ואם אין ראוי ליורשו אחר בתו כגון דודו ויש לו אחין דאחין קודמין לאחי אביו לא אמר כלום הואיל ואין ראוי ליורשו עד שתמות בתו ואחיו.
וכי תימא [ואם תאמר] שר׳ יוחנן בן ברוקה אפילו על אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר [הוא אומר] שיכול להוריש להם, הואיל והם ראויים ליורשו כשימות היורש הנוכחי (למרות שעכשיו אינם ראויים), ובכך חלק על תנא קמא. והתניא [והרי שנינו בברייתא], ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת וכן בת במקום בן, שגם אבא סבור שלא אמר כלום.
The Gemara continues: And if you would say that Rabbi Yoḥanan ben Beroka is saying that one’s statement stands even in a case where he bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son, as although he bequeathed it to one who is not currently his heir, the beneficiary would be fit to inherit from him if the current heirs die, and this would be contrary to the opinion of the first tanna, this is difficult. And isn’t it taught in a baraita (Tosefta 7:18) that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: My father and the Rabbis did not disagree about a case where one bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son; in a case such as this, my father concedes that he has said nothing.
הכל
(5) עַל מָה נֶחְלְקוּ עַל בֵּן בֵּין הַבָּנִים וּבַת בֵּין הַבָּנוֹת שֶׁאַבָּא אוֹמֵר יִירַשׁ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא יִירַשׁ.
Rabbi Yishmael continues: With regard to what case do they disagree? They disagree with regard to a case where he bequeathed his entire estate to one son among his other sons, or to one daughter among his other daughters, as my father says that the son or daughter inherits the entire estate, and the Rabbis say that he does not inherit it.
Rabbi Yishmael continues: With regard to what case do they disagree? They disagree with regard to a case where he bequeathed his entire estate to one son among his other sons, or to one daughter among his other daughters, as my father says that the son or daughter inherits the entire estate, and the Rabbis say that he does not inherit it.
הכל
(6) אִיבָּעֵית אֵימָא מִדְּקָאָמַר לֹא נֶחְלְקוּ מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר נֶחְלְקוּ.
The Gemara explains: If you wish, say that from the fact that Rabbi Yishmael is saying that they did not disagree about a case where one bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son, by inference, the first tanna of that baraita, to whom he was responding, holds that they did disagree in this case.
ומשנינן מדקאמר רבי ישמעאל לא נחלקו מכלל דפליגי חביריו עליו ואמרין נחלקו. ומתני׳ רבנן היא דמוקמי לפלוגתייהו אפילו באחר במקום בת ומתני׳ כולה כדפרישית.
ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ זה: מדקאמר [מתוך שאמר] ר׳ ישמעאל ״לא נחלקו״, מכלל דבריו אתה למד שהוא חולק על התנא של משנתנו, שהתנא קמא סבר [הראשון, במשנתנו, סבור] נחלקו.
The Gemara explains: If you wish, say that from the fact that Rabbi Yishmael is saying that they did not disagree about a case where one bequeathed his estate to another where he had a daughter or to a daughter where he had a son, by inference, the first tanna of that baraita, to whom he was responding, holds that they did disagree in this case.
הכל
(7) אִיבָּעֵית אֵימָא כּוּלֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה הִיא וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי הָאוֹמֵר אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן לֹא אָמַר כְּלוּם הָא בַּת בֵּין הַבָּנוֹת וּבֵן בֵּין הַבָּנִים אִם אָמַר יִירַשׁ כׇּל נְכָסָיו דְּבָרָיו קַיָּימִין שר׳ שֶׁרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִין.
And if you wish, say instead that the entire mishna is stating the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who says: So-and-so will inherit from me, in a case where there is a daughter, or: My daughter will inherit from me, in a case where there is a son, he has said nothing, but if he bequeathed his property to one son among his other sons, or one daughter among his other daughters, then if he said that the son or daughter will inherit all his property, his statement stands, as Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If he said this about one fit to inherit him, that he should inherit all of his property, his statement stands.
ואיבעית אימא – לא פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל אלא דכולי עלמא מודו דלא פליגי באחר במקום בת דודאי לא אמר כלום אלא בבן בין הבנים הוא דפליגי רבנן ורבי יוחנן בן ברוקה והאי דקאמר רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין היינו בבן בין הבנים דראוי השתא ליורשו ודקאמר רבי יוחנן בן ברוקה היינו ת״ק תריץ כולה מתני׳ דהך בבא בתרייתא רבי יוחנן בן ברוקה היא דשמעי׳ לת״ק דאמר גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד דאם אמר משום ירושה לא אמר כלום דהיינו בן בין הבנים ואתא איהו למימר דירית והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שרבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות הוא דדבריו קיימין אבל אמר על מי שאינו ראוי ליורשו כגון שאמר איש פלוני יירשני במקום שיש בת או בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום.
אי בעית אימא כולה רבי יוחנן בן ברוקה היא. והכי קיימא לן, דלא שבקי מאי דקאמר רבי ישמעאל בנו בהדיא משום דיוקא דלישנא דמדקאמר לא נחלקו מכלל דתנא קמא סבר נחלקו. ועוד דרבי ישמעאל דבנו הוא קיים ליה טפי במה דקאמר אבוה. וכי פסקי רב יהודה ורבא כרבי יוחנן, בהא הוא דפסקי, אבל בבת במקום בנים ואח1 במקום בת לא אמר כלום. ומכאן יש להכריע בפירוש משנתינו דהמחלק נכסיו על פיו, שהעיקר הלשון שכתבתי דרבנן דרבי יוחנן בן ברוקה היא, ולא אמר ולא כלום אכולהו קאי ולא אבכור בלחוד, דאי לא כן לא מצינו מחלוקתן במשנתנו, ועל כרחינו ישנה למחלוקתן במשנתנו, תדע מדאמרינן לעיל (בבא בתרא קכב:) גמרא אחד הבן ואחד הבת בנחלה אמר רב אשי הכי קאמר אחד בן בין הבנים ואחד בת בין הבנות אם אמר יירש כל נכסי(ו) דבריו קיימין, ואקשינן כמאן כרבי יוחנן בן ברוקה, והא קתני לה לקמן רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין, וכי תימא סתם לן תנא כרבי יוחנן בן ברוקה סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. ויש לי לומר לפי הפירוש השני, דמגופה דמתניתין שמעינן לה, מדקאמר רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין מכלל דרבנן פליגי עליה. ועוד דמדקתני בברייתא דרבי ישמעאל לא נחלקו אבא וחכמים, שמעינן דמאי דקתני במתניתין רבי יוחנן בן ברוקה, הכי קאמר, רבי יוחנן בן ברוקה אבל לא בעלי מחלוקתו.
1. כן בשטמ״ק.
איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ לשאלה באופן זה: כוליה [כולו], כל המשנה שלנו שיטת ר׳ יוחנן בן ברוקה היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה, וכך צריך לשנותה]: האומר ״איש פלוני יירשני״ במקום שיש בת, או שאמר ״בתי תירשני״ במקום שיש בן — לא אמר כלום; הא [הרי] בת בין הבנות ובן בין הבנים, אם אמר שיירש את כל נכסיו — דבריו קיימין, שכן ר׳ יוחנן (בן ברוקה) אומר: אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין.
And if you wish, say instead that the entire mishna is stating the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, and the mishna is incomplete, and this is what it is teaching: With regard to one who says: So-and-so will inherit from me, in a case where there is a daughter, or: My daughter will inherit from me, in a case where there is a son, he has said nothing, but if he bequeathed his property to one son among his other sons, or one daughter among his other daughters, then if he said that the son or daughter will inherit all his property, his statement stands, as Rabbi Yoḥanan ben Beroka says: If he said this about one fit to inherit him, that he should inherit all of his property, his statement stands.
הכל
(8) אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה וְכֵן אָמַר רָבָא הֲלָכָה כר׳ כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה.
§ As for the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. And Rava says as well that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה – וכדמשמע סתמא דמתניתין דמשמע דבבן בין הבנים קאמר כדדייקינן לעיל וכדאוקימנא דכולה רבי יוחנן בן ברוקה היא ואיכא נמי למידק מדלא קאמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה אפי׳ אחר במקום בת ובת במקום בן וטעמא דרבי יוחנן בן ברוקה דמפרשי׳ לקמן מביום הנחילו את בניו משמע נמי דבבן בין הבנים קאמר ולעיל נמי הכי אמרינן אמר אביי הכי קאמר האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסיי נאמן כרבי יוחנן בן ברוקה מכלל דהוה סבירא להו דלא פליג אלא בבן בין הבנים הלכך ל״ש אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר יירש כל נכסיי דבריו קיימין ואפי׳ אם כתב כן דלא שנא אם אמר ל״ש כותב כדמוכח לקמן בפירקין (ב״ב קלג.) א״ר הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה וא״ל ר״נ גנבי גנובי למה לך אי סבירא לך כרבי יוחנן בן ברוקה אימא הלכתא כר׳ יוחנן בן ברוקה דשמעתך כר׳ יוחנן בן ברוקה קא אזלא והא דאמרינן לקמן אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואמרינן הוא הדין נמי לבנו דאם כתב לו כל נכסיו לא עשאו אלא אפוטרופא ה״מ כותב לשון מתנה או אומר לשון מתנה דלכבודו איכוין להקנות לו נכסיו אבל לשון ירושה קנה הכל כדין תורה כדנפקא לן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסים להיותן בחזקתו כדין אפוטרופא שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיימה מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש שנותן מתנת אפוטרופוס אבל ירושה אינה יכולה להיות אלא אם כן קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיות שלו כמורישו אבל אם אינו אלא אפוטרופוס נמצא שלא הוריש לו כלום וגם בהלכות גדולות מצאתי סייג לדבריי והני מילי כשאין בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהן אבל אם יש בכור אינו יכול להנחיל חלקו לאחד מהן כדנפקא לן לקמן מלא יוכל לבכר.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. פירוש ואליבא דרבי ישמעאל בריה דהוה קים ליה במילי דאבוה. ועוד נראה לי כן מדאמרינן אמר רבה מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו כו׳ והך דרשא לא סגיא אלא לבן בין הבנים הילכך נקטינן דבן בין הבנים אפילו בלשון ירושה דבריו קיימין אבל אחר במקום בנים מודה ביה רבי יוחנן. וכן נמי מודה רבי יוחנן שאינו יכול לרבות חלק האחין בלשון ירושה למעט חלק בכורה מדכתיב לא יוכל לבכר ואם עשה כן נהי דלא אמר כלום לגבי בכור לגבי האחין דבריו קיימין ומקמצין מחלקן ונותנים לו כמו שכתבתי למעלה. וכל הני מילי בלשון ירושה אבל לשון מתנה בכולן דבריו קיימין. הר״ן ז״ל.
והרא״ם ז״ל חולק בזה כמו שכתבתי למעלה סברתו ז״ל.
ג ובפסק ההלכה בענין זה אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה. וכן אמר רבא: הלכה כר׳ יוחנן בן ברוקה.
§ As for the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka. And Rava says as well that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka.
הכל
(9) אָמַר רָבָא מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אָמַר קְרָא {דברים כ״א:ט״ז} וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו הַתּוֹרָה נִתְּנָה רְשׁוּת לָאָב לְהַנְחִיל לְכׇל מִי שֶׁיִּרְצֶה.
Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? The verse states: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit” (Deuteronomy 21:16), which is interpreted to mean that the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whomever he wishes among his sons.
ביום הנחילו – והוה מצי למכתב ביום שינחלו בניו.
לכל מי שירצה – מבניו הן להרבות לו מאחיו הן להורישו הכל ולשנויא קמא דמשנינן לעיל דפליג רבי יוחנן בן ברוקה אפי׳ באחר במקום בת איכא למימר נמי דמהכא נפקא ליה ובניו לאו דוקא אלא יורשיו ואפי׳ הראוי ליורשו יורש קרינא ביה.
אמר רבא: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר׳ יוחנן בן ברוקה? — אמר קרא [הכתוב] במשפט הירושה: ״והיה ביום הנחילו את בניו״ (דברים כא, טז), ומכאן אנו למדים שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה מבניו.
Rava said: What is the reason for the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Beroka? The verse states: “Then it shall be, in the day that he causes his sons to inherit” (Deuteronomy 21:16), which is interpreted to mean that the Torah gave the father permission to bequeath his estate to whomever he wishes among his sons.
הכל
(10) אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי הָא מִלֹּא יוּכַל לְבַכֵּר נָפְקָא.
Abaye said to him: Isn’t this halakha derived from the continuation of the verse: “He may not make the son of the beloved the firstborn, before the son of the hated, who is the firstborn”? From the prohibition against depriving the firstborn of his double portion it can be inferred that one can change the apportionment of the inheritance of his other sons.
הא מלא יוכל לבכ׳ נפקא – דסגי ליה כי את הבכור בן השנואה יכיר מאי האי דכתיב לא יוכל לבכר וגו׳ כלומר בכור אי אתה יכול ליתן חלקו לאחר הא לשאר בנים יכול ליתן חלקם לאחר:
הא דאמרינן אמר ליה אביי הא מלא יוכל לבכר נפקא, הכי פירושה. כלומר מדכתב רחמנא לא יוכל לבכר, ממילא שמעת דלענין בכורה הוא דאינו יכול להעביר אותה מהבכור לפשוט, אבל לענין פשוט יכול הוא להעביר חלקו לכל מי שירצה משאר הבנים:
מלא יוכל לבכר נפקא – דהכי משמע בכורה לא יוכל להעביר מבכור ולהנחיל לאחרים אבל שאר נכסיו בלא חלק בכורה יכול להנחיל אחד מבניו.
האי מלא יוכל לבכר נפקא – פירוש מדקאמר רחמנא דחלק בכורה אין יכול לשנות מכלל דחלק פשיטות יכול לשנות ולמה לי קרא דביום הנחילו את בניו והוה מצי למימר ולטעמיך לרבנן נמי יקשה אמאי אינו יכול לשנות חלק פשיטות הא כיון דכתיב לא יוכל לבכר מכלל דחלק פשיטות יכול.
האי מלא יוכל לבקר נפקא – דמשמע חלק בכורה לא אבל חלק פשיטות מצי מעבד ודקשיא לן אי הכי תקשי לרבנן וא״ת לרבנן ק״ו דאפילו חלק בכורה שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא מצי מעבד וכל שכן חלק פשיטות א״כ לר׳ יוחנן בן ברוק׳ נמי אלא ודאי מצי למיפרך לי׳ ולטעמיך אלא שרצה לפרש הדבר וכבר כתבתי לך אחרת כיוצא בה בפ׳ זה וכיוצא בהן בתלמוד רבות.
ולי נר׳ לענין אחר דהכא לא צריך דהכי קאמר בשלמא לרבנן דאמרי אף פשוט נמי אינו יכול להעביר נחלתו ממנו קרא כי אחת ללאו אתא אלא לר׳ יוחנן איכא למימר דמהכא גמרינן לה וקרא כדכתי׳ הוא לא יוכל ממש.
ולי נר׳ לענין אחר דהכא לא צריך דהכי קאמר בשלמא לרבנן דאמרי אף פשוט נמי אינו יכול להעביר נחלתו ממנו קרא כי אחת ללאו אתא אלא לר׳ יוחנן איכא למימר דמהכא גמרינן לה וקרא כדכתי׳ הוא לא יוכל ממש.
הא דאקשינן: הא מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר, בבכור לא יוכל מכלל דבפשוט יוכל. ואם תאמר אם כן קושיא לרבנן. וי״ל דאין הכי נמי דהוה ליה לאקשויי ולטעמיך לרבנן מאי איכא למימר, רבנן מ(ל)וקמי ליה למאי דאמרינן לעיל (בבא בתרא קיג:) ביום אתה מפיל נחלת ואי אתה מפיל נחלת בלילה.
מלא יוכל לבכר נפקא. ואם תאמר לרבנן אמאי כתיב לא יוכל לבכר דמשמע דוקא חלק בכורה הא חלק פשיטות יכול לשנות בשלמא לרבי יוחנן בן ברוקה אצטריך דאי לאו קרא הוה אמינא שניהם יכול לשנות ואתא קרא לחלק אלא לרבנן לא יבכר למאי אתא. וכי תימא הא דחלק פשיטות גופיה דאינו יכול לשנות לרבנן לא שמעינן אלא מחלק בכורה דאמר רחמנא לא יבכר. לא היא מדאמרינן בגמרא מאי טעמיה דרבי יוחנן בן ברוקה אמר קרא והיה ביום הנחילו משמע הא לאו ביום הנחילו הוה אמרינן מסברא דאין יכול לשנות. וכי תימא היינו משום דהוה ילפינן מלא יוכל לבכר לא היא מדפריך אביי בתר הכי דמלא יוכל לבכר נפקא משמע הא אי לאו דלא יוכל לבכר ניחא ליה דאצטריך קרא דביום הנחילו לומר שהתורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה הא לאו קרא הוה אמינא מסברא דאינו יכול לשנות. וכי תימא דאצטריך לא יוכל לבכר לכדדרשינן בקדושין דלא יוכל לבכר בן השנואה אף על פי ששנואה בנישואיה דאם כן לרבי יוחנן בן ברוקה נמי אצטריך להכי אלא מאי אית לך למימר אי משום ההיא דקידושין הוה ליה למכתב לא יוכל לשנות מאי לבכר שמע מינה דאתי למעוטי חלק פשיטות ואכתי לרבנן למאי אתא. ויש לומר דאי לאו לא יוכל לבכר הוה אמינא אף על גב דחלק פשיטות אמרינן מסברא דאינו יכול לשנות חלק בכורה דהורע כחו דאינו נוטל בראוי הוה אמינא מסברא דיכול לשנות אי לאו לא יבכר ואביי דפריך דמלא יוכל לבכר נפקא לא הוה מסיק אדעתיה האי טעמא דהורע כחו בראוי ולפי סברתו הוה מצי למפרך לרבנן לא יוכל למאי אתא. אי נמי אי לאו לא יוכל לבכר לרבנן הוה דרשינן מביום הנחילו התורה נתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה ואמרה תורה לא יוכל לבכר לגלות על חלק פשיטות נמי דאינו לשנות וביום הנחילו דרשינן לדרשא אחריני כדלעיל. תוספי הרא״ש ז״ל.
וזה לשון הראב״ד ז״ל: אמר ליה אביי מלא יוכל לבכר נפקא. פירוש חלק הבכורה הוא דלא יוכל הא חלק פשוט יוכל. ושני ליה אי מההוא הוה אמינא קל וחומר הוא כדאיתא במתניתא. ורבנן מוקמי להאי ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות כו׳ כדאיתא בגמרא בהאי פירקא. עד כאן לשונו.
אמר ליה [לו] אביי: הא [דבר זה] מ״לא יוכל לבכר״ (דברים כא, טז) נפקא [יוצא, נלמד], שהכתוב אוסר להעביר את הבכור מבכורתו, וממה שנזכר דווקא איסור זה יש ללמוד שיכול הוא לשנות את חלקם של בנים אחרים!
Abaye said to him: Isn’t this halakha derived from the continuation of the verse: “He may not make the son of the beloved the firstborn, before the son of the hated, who is the firstborn”? From the prohibition against depriving the firstborn of his double portion it can be inferred that one can change the apportionment of the inheritance of his other sons.
הכל
(11) הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא אַבָּא חָנָן אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר
The Gemara answers: That clause in the verse is necessary for that which is taught in a baraita: Abba Ḥanan says in the name of Rabbi Eliezer:
אלא ההוא לא יוכל לבכר מיבעי ליה לכדתניא אבא חנן כו׳ שיכול והלא דין הוא. שיהא האב רשאי להנחיל 1בין בכור לפשוט:
1. אולי צ״ל שיהא האב רשאי להנחיל חלק בכורה לפשוט.
ומשיבים: ההוא מיבעי ליה לכדתניא [אותו פסוק נצרך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא], אבא חנן אמר משום (בשם) ר׳ אליעזר:
The Gemara answers: That clause in the verse is necessary for that which is taught in a baraita: Abba Ḥanan says in the name of Rabbi Eliezer:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.