ואקשי׳ ודלמא האי לא קביל מיניה. ושנינן חזקה שליח עושה שליחותו. וזה כיון שא״ל לקבלו ממנו ונתרצה לקבלו חזקה שקבל כדרב יחיאל האי דרב חסדא ורב יחיאל אהא אתמר דתניא נתנו לפיל או לקוף והוליכו אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו [הרי זה עירוב] ודלמא לא מקביל ליה.
(1) 
בְּשֶׁל סוֹפְרִים חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
בְּשֶׁל סוֹפְרִים חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.However, with regard to rabbinic laws, we do rely on the presumption that an agent fulfills his agency. And Rav Sheshet disagreed and said: With regard to both this, Torah law, and that, rabbinic law, we rely on the presumption that an agent fulfills his agency.
ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקת שליח עושה שליחותו. וכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, הלך אחר המחמירא.
והיינו דאמרי׳ בפ״ק דחולין (יב ע״א) בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצאו שחוט מאי אמר ליה חזקתו שחוט והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום מאי א״ל אין חזקתו תרום מה נפשך אי אין חזקת שליח עושה שליחתו וכו׳ עד לעולם אין חזקת שליח עושה שליחתו דשל תורה הוא שחיטה ומעשרות וגבי שחיטה אימור איניש אחריני שמע ושחט ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן וגבי תרומה אי איניש אחריני שמע ותרם הוי תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה.
וגבי גט נמי תנן (גיטין סג ע״ב) האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע ולא סמכינן אחזקת שליח.
א. כשיטת ר״ת בתוס׳ ד״ה רב דלחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן.
רב ששת אמר חזקה שליח עושה שליחותו – הרב רבינו שמשון מפולירר״א פוסק כרב ששת דבה״ג פוסק דהלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי ולר״ת נראה דהכא הלכה כרב נחמן דבפ׳ התקבל (גיטין דף סד.) אמר בעל אמר לגירושין ושליש אמר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד אין דבר שבערוה פחות משנים ופריך מהא דאמר האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם אלמא חזקה שליח עושה שליחותו ומשני ה״מ לחומרא אבל לקולא לא ובפ״ק דחולין (דף יב.) נמי מסיק לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו והאומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום אין חזקתו תרום דילמא איניש אחרינא שמע ותרם ואע״ג דהתם רב נחמן קאמר לה מ״מ סליק הש״ס התם הכי וההוא דבעא מיניה קיבלה ועוד דרב שמעיה דבסמוך סבר נמי כרב נחמן דלרב ששת לא היה צריך לחזקת כהנים ואומר ר״י דמכל זה אין ראיה דרב ששת נמי לית ליה חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה אם יסמוך עליו ולכך בגט אין השליח חושש ליתן גט וההיא דחולין נמי אינו חושש לשחוט ולתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתיה שמא אחר ישמע ויתרום ודרב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמר כדי ליתן טעם למה סומכין על הכהנים אלא ליישב דברי רב דאמר בפ׳ האשה (יבמות דף צ:) אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על גב דמקוה לפנינו דילמא פשע ולא טביל אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כפורים ואע״ג דהוי נמי מחוסר מעשה דליכא למיחש דילמא פשע כדרב שמעיה והתם נמי מייתי לה.
תוס׳ בד״ה רב ששת כו׳ ושליש אמר לגירושין כו׳ והאומר לשלוחו צא ושחוט לי צא ותרום לי והלך כו׳ כצ״ל:
בא״ד דילמא פשע כדרב שמעיה כו׳. נ״ב אע״ג שמחוסר כפרה נמי צריך טבילה כבר הקשו התוס׳ לשם ותירצו משום שאותה טבילה מדרבנן ולא החמירו א״נ מאחר שאותה טבילה אינה צריכה הערב שמש לא חיישי׳ לפשיעה:
בד״ה רב ששת כו׳ אלא במקום כו׳ יבא המשלח לידי עבירה כו׳ ולכך בגט אין כו׳ עכ״ל ודקאמר התם הני מילי לחומרא אבל לקולא לא היינו בכהאי גוונא דהתם דצא וקדש לי אשה כו׳ והך דבעל אומר לגירושין כו׳ דליכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה אבל היכא דאיכא למיחש שיבא המשלח לדבר עבירה כי הכא אפילו לקולא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וק״ל:
בשל סופרים (מדברי חכמים) אומרים אנו: חזקה, שליח עושה שליחותו. ואילו רב ששת אמר: אחד זה של תורה ואחד זה של סופרים — חזקה, שליח עושה שליחותו.
However, with regard to rabbinic laws, we do rely on the presumption that an agent fulfills his agency. And Rav Sheshet disagreed and said: With regard to both this, Torah law, and that, rabbinic law, we rely on the presumption that an agent fulfills his agency.
הכל
(2) א״ר אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דִּתְנַן אמִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר הוּתַּר הֶחָדָשׁ מִיָּד.
Rav Sheshet said: From where do I say this? As we learned in a mishna: Once the omer has been offered, the grain from the new crop is immediately permitted. The Torah prohibits eating from the new crop of grain until the omer sacrifice is offered on the second day of Passover (Leviticus 23:14); once the omer is offered, it is immediately permitted to partake of the new grain.
איסור חדש נוהג בכל חמשת המינין עד שיקרב העומר בששה עשר בניסן ואיסור זה נוהג בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ ואף לאחר חורבן ומ״מ בזמן שבית המקדש קיים משקירב העומר הותר החדש בירושלם והרחוקים שאינן יודעים אם קרב עדיין מותרין בו אחר חצות ואע״פ שבדברי תורה אין סומכין על חזקת שליח והכהנים שלוחי צבור הם במקום בית דין אין לחוש לכך והדבר ידוע שאין בית דין מתעצלים בו עד לאחר חצות ואחר חורבן יום הנף כלו אסור ובגולה שנהגו בשני ימים אסור כל יום שבעה עשר כמו שיתבאר במקומו:
כל הקרבנות אין מקריבן על ידם אלא מדעתם חוץ ממחוסרי כפרה ומחוסרי כפרה הם ארבעה זב וזבה ומצורע ויולדת ולשון חסרון כפרה הוא שאע״פ שטהרו מטומאתן וטבלו והעריבו שמשן לא גמרה טהרתן לאכול בקדשים עד שיביאו קרבנן למחר ויחזרו ויטבלו שהמחוסר כפורים צריך טבילה יקדש מדברי סופרים כמו שביארנו באחרון של חגיגה וזב וזבה קרבנן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת והיולדת קרבנה כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת ואם אין ידה משגת שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת ושלש עשרה שופרות היו במקדש והם תיבות קטנות רחבות מלמעלה וקצרות מלמטה עשויות כמן שופר כל אחת מיוחדת לענינה ואחת מהן לכל מי שיש עליו קרבן שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת משליך דמיהן לתיבה זו וכתוב עליה קנים:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] דתנן [שכן שנינו במשנה]: משקרב העומר, הותר החדש מיד שאסרה התורה לאכול מן התבואה החדשה של השנה עד שיקריבו את קרבן העומר למחרת היום הראשון של חג הפסח (ויקרא כג), ומיד משהוקרב, מותר לאכול מן התבואה החדשה.
Rav Sheshet said: From where do I say this? As we learned in a mishna: Once the omer has been offered, the grain from the new crop is immediately permitted. The Torah prohibits eating from the new crop of grain until the omer sacrifice is offered on the second day of Passover (Leviticus 23:14); once the omer is offered, it is immediately permitted to partake of the new grain.
הכל
(3) וְהָרְחוֹקִים מוּתָּרִים מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ וְהָא חָדָשׁ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא וְקָתָנֵי הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וְאֵילָךְ לָאו מִשּׁוּם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
And those far from Jerusalem, who do not know whether or not the omer has already been offered, are permitted to eat from the new crop from midday and on, as the omer must surely have been offered by this time. Isn’t the prohibition to eat from the new crop a Torah law? And nevertheless, it was taught: And those far from Jerusalem are permitted to eat from the new crop from midday and on. Is this not because we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency? The priests in the Temple serve as the agents of the entire Jewish people, and it may be assumed that they have performed the mission entrusted to them.
הרחוקין – מירושלים שאינן יודעין אם עדיין קרב העומר מותרין מחצות היום אלמא סמכינן אכהנים שהן שלוחינו ועבדי שליחותייהו ומקרבי ליה.
הרחוקים מותרין – אף על גב דע״כ צריכין להקריב משום מצות העומר מ״מ מייתי ראיה מהא דשרו רחוקין מחצות ואילך אף על גב דיש שהות כל היום אלא שממהרין לפי שיודעין שהרחוקין סומכין עליהן וכן גבי קיני זבה ויולדת אף על גב דמצווין להקריב באותו יום מיהא לא מיחייבי אי לאו משום שסומכות עליהן וחזקה שליח עושה שליחותו.
[והא עומר דאורייתא הוא] והתניא הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן. איכא למידק מאי ראיה התם לאו משום שליחותא, דאינהו גופייהו מיחייבי להקריב, וכן נמי הא דמייתי מן האשה שיש עליה זיבה או לידה דהכי נמי מחייבה להקריב. ויש לומר דגבי עומר מייתי ראיה מדתנן מותרין מחצות היום ולהלן, דכהנים מחוייבין להקריב כל היום, אבל כדי להתיר את הרחוקים הם מקדימים ומקריבים קודם חצות, ובהא הוא דהוי שלוחים. ובההיא דהאשה שיש עליה זיבה נמי, כי שרי להו לאכול לערב היינו מדין שליח עושה שליחותו, דאי משום דכהן מחייב להקריב היינו למחר וליומא אחרינא.
והרחוקים מירושלים שאינם יודעים אם הוקרב כבר העומר, מותרים לאכול את החדש מחצות היום ואילך, שעד שעה זו ודאי כבר הוקרב העומר. והא [והרי] איסור חדש דאורייתא [מן התורה] הוא, וקתני [ושנינו]: הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך. לאו [האם לא] משום חזקה שליח עושה שליחותו? שהכהנים שבמקדש שליחי כלל ישראל הם, ומן הסתם עשו את השליחות המוטלת עליהם.
And those far from Jerusalem, who do not know whether or not the omer has already been offered, are permitted to eat from the new crop from midday and on, as the omer must surely have been offered by this time. Isn’t the prohibition to eat from the new crop a Torah law? And nevertheless, it was taught: And those far from Jerusalem are permitted to eat from the new crop from midday and on. Is this not because we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency? The priests in the Temple serve as the agents of the entire Jewish people, and it may be assumed that they have performed the mission entrusted to them.
הכל
(4) וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ.
The Gemara asks: And how does Rav Naḥman, who holds that with respect to Torah laws we may not rely on the presumption that an agent fulfills his agency, refute this proof? He can respond as follows: There, the agents may be trusted for the reason that was explicitly taught: Because we know that the court will not be indolent in offering the omer sacrifice; however, the same cannot be said of ordinary agents.
התם כדקתני טעמא שאין ב״ד מתעצלין – פי׳ ושליחות׳ דב״ד שאני. דבדידהו ודאי אמרי׳ דחזקה עושים שליחותם אבל שליח דעלמא לא כן פרש״י ז״ל. והא דלא פרקי׳ דשאני כהנים דזריזין הם משום דהא מילתא שיש להם זמן יותר לעשו׳ ליכא טעמא דלזרזו נפשייהו אי לאו טעמא דחזק׳ שליח עוש׳ שליחותו בעלמ׳. ונותנת בשופר פי׳ מדעתם של כהני משמרה ומסיימת מצותיה שיהא נודע של מי הם כדי שיקריבו כוליה בו ביום.
התם כדרב שמעיא דאמר רב שמעיא וכו׳ ומיהו לא מצי לאותוביה לרב ששת מהא כדאותבי׳ לעיל בחד לישנא מדקתני טעמא לפי שאין ב״ד מתעצלין דהא דרב שמעיא מימרא היא ומימרא לדרב ששת לית ליה. אמר רב ששת מנא אמינא לך וכו׳ עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר נחשדו פי׳ לאו דוקא שנחשדו בכל מקום ח״ו אלא לומר שנחשדו במקום זה וכדמפרש טעמא לקמן ולישנא קלילא נקט. הא דבנו חזקה שליח עושה שליחותו ואע״ג דהכא ליכא שליחות בכל דכן מקשי׳ שזה החבר שנתן רשות לזה לאכול מפני שעול׳ בדעתו שזה סומך עליו שיעשר לו וכאלו הובטח בדבר טורח לקיים הבטחתו כדי שלא יעשה איסור על סמך שלו כשנעשה לו שליח ממש שעושה שליחותו.
ושואלים: ורב נחמן הסובר כי בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו, מה הוא אומר על ראיה זו? הריהו משיב: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש מה הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו, ודבר המסור בידי בית הדין ודאי ייעשה בזמנו, אבל אין הדין כן בשאר שליחים.
The Gemara asks: And how does Rav Naḥman, who holds that with respect to Torah laws we may not rely on the presumption that an agent fulfills his agency, refute this proof? He can respond as follows: There, the agents may be trusted for the reason that was explicitly taught: Because we know that the court will not be indolent in offering the omer sacrifice; however, the same cannot be said of ordinary agents.
הכל
(5) וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב נַחְמָן מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּקָתָנֵי טַעְמָא לְפִי שֶׁיּוֹדְעִין שֶׁאֵין ב״ד בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ ב״ד בֵּית דִּין הוּא דְּלָא מִתְעַצְּלִין בּוֹ הָא שְׁלִיחַ מִתְעַצֵּל בּוֹ.
And some say a different version of this response: Rav Naḥman said: From where do I say this principle? As it was taught that the reason is because we know that the court will not be indolent in offering the omer past midday. From this we may infer: It is the court that will not be indolent with regard to missions entrusted to it, but an ordinary agent may indeed be indolent with regard to his mission. Therefore, we cannot rely upon an ordinary agent.
אמר רב נחמן בשל סופרים אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל בשל תורה עד שיתברר שעשה שליחותו ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] דברים אלה, בנוסח שונה קצת, אמר רב נחמן: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] שכן קתני טעמא [שנינו שם את הטעם] לפי שיודעין שאין בית דין מתעצלין בו. ונדייק: בית דין הוא שלא מתעצלין בו — הא [הרי] שליח סתם מתעצל בו ואין לסמוך על שליח סתם!
And some say a different version of this response: Rav Naḥman said: From where do I say this principle? As it was taught that the reason is because we know that the court will not be indolent in offering the omer past midday. From this we may infer: It is the court that will not be indolent with regard to missions entrusted to it, but an ordinary agent may indeed be indolent with regard to his mission. Therefore, we cannot rely upon an ordinary agent.
הכל
(6) וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר לָךְ ב״ד בֵּית דִּין עַד פַּלְגֵיהּ דְּיוֹמָא שָׁלִיחַ כּוּלֵּי יוֹמָא.
And Rav Sheshet could have said to you that this is not the correct inference; rather, we should infer as follows: It is only the court that is presumed to have executed its mission by midday, even though the mitzva to bring the omer offering lasts all day. However, an ordinary agent, who is not as diligent, is only presumed to have completed his mission by the end of the entire day.
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתנן במנחות משקרב העומר מותר בחדש מיד. והרחוקין מחצות היום כו׳ ופשוטה היא [וכו׳]. ורב ששת בית דין אין מתעצלין ושרי מחצות היום אבל גבי שליח כל היום. יתר מזה אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו.
ורב ששת אמר לך: לא כך יש לדייק אלא בית דין עד פלגיה דיומא [חצי היום] ודאי עשה שליחותו, ואילו שליח סתם אינו מזדרז כל כך, ואין אומרים שודאי עשה שליחותו אלא לכולי יומא [כל היום כולו] שהרי מצוות הקרבת העומר כל היום היא.
And Rav Sheshet could have said to you that this is not the correct inference; rather, we should infer as follows: It is only the court that is presumed to have executed its mission by midday, even though the mitzva to bring the omer offering lasts all day. However, an ordinary agent, who is not as diligent, is only presumed to have completed his mission by the end of the entire day.
הכל
(7) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא בהָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ לֵידָה אוֹ זִיבָה מְבִיאָה מָעוֹת וְנוֹתֶנֶת בַּשּׁוֹפָר וְטוֹבֶלֶת וְאוֹכֶלֶת בַּקֳּדָשִׁים לָעֶרֶב מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
Rav Sheshet said: From where do I say my opinion? As it was taught in a baraita: A woman who is responsible to offer sacrifices following childbirth or after experiencing ziva (Leviticus 12, 15) brings money and puts it in the appropriate collection box in the Temple, immerses in a ritual bath, and she may then eat sacrificial food at nightfall. What is the reason that she is permitted to eat immediately at nightfall? Is it not because we say that there is a presumption that an agent fulfills his agency, and the priests certainly purchased the appropriate sacrifices with her money and offered them during the day?
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא באשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות לקינה ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת [בקדשים] לערב מאי טעמא לאו משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ודחי רב נחמן ואמר התם כדרב שמעיה דאמר חזקה אין בית דין עומדין משם עד שיכלו כל המעות שבשופר.
האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר פי׳ שופר האמור כאן היא תיבה שמקבצין לתוכה מעות של קינין כמפורש במסכת שקלים י״ג שופרות היו במקדש וכתוב עליהן תקלין חדתין תקלין עתיקין ולזה נתכוונו במסכת גיטין בפרק הניזקין והא שיפורא דמעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ולבסוף בי רב יוסף ולבסוף בי אביי ולבסוף בי רבא:
מעות – דמי שתי תורים.
ונותנת בשופר – שכתוב עליו קינין ששם נותנין מעות קיני חובה כדתנן בשקלים (משנה שקלים ו׳:ה׳) י״ג שופרות כו׳.
וטובלת – דתנן (חגיגה דף כא.) האונן והמחוסר כפורים צריכין טבילה לקודש.
ואוכלת בקדשים לערב – אלמא חזקה כהנים עושין שליחותן הואיל והדבר תלוי בהן שהנשים סומכות עליהן שלא יעבור היום עד שיקנו קינין בכל מעות שבאותו שופר ויקריבו כדי שלא יאכלו הנשים קדשים בטומאת הגוף שהוא בכרת.
האשה שיש עליה קרבן לידה או זיבה מביאה מעות ר״ל דמי הקנים ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדש לערב אע״פ שלא ידעה אם קרב קרבנה אם לאו מפני שחזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר ויקריבו כנגדן קנים כדי שלא יהיו גרמא להיות הנשים אוכלות בקדשים בחסרון כפרה ואין כאן חזקת שליח אלא חזקת בית דין:
חבר שאמר לו אחד צא ולקוט לך תאנים מתאנתי ולא נתן לו מדה בלקיטתו הרי זה לוקט ואוכל מהן עראי אבל כשהוא בא לאכול מהם בקבע מעשרן ודאי שהדבר ברור שלא עישר עליהם בעל התאנה ממקום אחר שהרי אינו יודע כמה לקט ואפי׳ היה המשלח חבר ומה שאמרו למטה רישא בעם הארץ שאמר לו לחבר פי׳ אף בעם הארץ שאמר לו לחבר שיש לומר עליו שמא מתוך שיודע בו שהוא חבר מעשר עליהן לכבודו ואינו חושש לשלא מן המוקף ולמה שאינו יודע כמה אלא שיעשר באומדן אעפ״כ מעשרן ודאי ואינו חושש לכך וכל שכן בחבר שבודאי אינו מעשר אומדות או שמא פירושא ארישא דסיפא והוא מה שאמר במה דברים אמורים שמעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לחבר והענין הוא שאם אמר לו אחד מלא לך כלכלה זו אם זה האומר הוא עם הארץ כשבא לאכול קבע מעשר דמאי שמא עישר עליו ממקום אחר שמא לא עישר הא אם זה האומר חבר הן שאמר לחבר הן שאמר לעם הארץ וחבר אחר שומע אוכל מהן חבר זה קבע בלא מעשר חזקתו שהפריש ואע״פ שאין תורמין ומעשרין [אלא] מן המוקף נוח לו בכך כדי לסלק את המכשול ומ״מ כל שאמר לקוט ואני מפריש ממקום אחר סומך עליו שחזקת שליח עושה שליחותו ואע״פ שאין חזקת שליח נאמרת בשל תורה להקל ומעשר פירות מן התורה הוא לדעת גדולי המחברי׳ ואף לשטתנו שאינה מן התורה כמו שכתבנו בברכות מ״מ יש לו עיקר מן התורה בזו אינו חזקת שליח לבד אלא חזקת חבר שהיא כחזקת בית דין וכמו שאמרו חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו:
ולענין פי׳ אתה צריך לפרש כל השמועה בשהלוקט או האוכל מן הנלקט חבר שאם הלוקט עם הארץ אנו אין לנו והוא שאמרו עם הארץ מאי בעי [התם] וענין מעשר דמאי כבר ידעת שענינו הוא שאוכל הוא בעצמו מעשר הראוי ללוי אחר שהפריש ממנו תרומת מעשר שבו האסורה לזרים שהרי המעשר מותר לזרים ונסתלק האסור וחזר לדיני ממונות והרי הוא אומר ללוי אייתי ראיה ושקול כמו שהתבאר במקומו:
המשנה הרביעית נתנו באילן למעלה מעשרה טפחים [אין עירובו עירוב למטה מעשרה טפחים] הרי זה עירוב נתנו בבור אפי׳ עמוק מאה אמה הרי זה עירוב נתנו בראש הקנה או בראש הקונס כל זמן שהוא תלוש ונעוץ אפי׳ גבוה מאה אמה הרי זה עירוב נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח הרי זה עירוב ר׳ אלעזר אומר אם אין יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב אמר הר״ם זאת המשנה צריכה לעקרים מהם שקדמו ומהם שלא קדמו ואני אביאם בכאן לתוספת ביאור והם העקרים כי רשויות שבת ארבעה רה״ר ורה״י כרמלית ומקום פטור וכבר גדרנו אותם בראש מסכת שבת וזכר בו כי המוציא מכרמלית לרה״ר או לרה״י אינו חייב מיתה אבל הוא אסור משום שבות ומהם כי שעת קניית העירוב הוא בין השמשות [ומהם כי רבי סובר כי דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות] ומהם כי אסור להשתמש באילן משום שבות ומהם כי כשיערב אדם עירובי תחומין יצטרך שיהא הוא ועירובו במקום אחד ר״ל שיוכל לאכל עירובו במקום שנתכון לשבות בו ומה שאמרו בתחילת זאת המשנה נתנו באילן הוא בתנאי שיהיה באילן ארבעה טפחים על ארבעה טפחים או יותר ויהיה הוא מתכוין לשבות ברה״ר אם נתן העירוב בזה האילן למעלה [מי׳] יהיה העירוב ברה״י והוא ברה״ר ולפיכך אין עירובו עירוב לפי שאי אפשר לו ליקח עירובו בין השמשות ולהוציאו במקום שביתה ואם נתנו למטה מעשרה יהיה העירוב בכרמלית ויוכל להוציאו בין השמשות לרה״ר לפי שהוא מקום שבות ואע״פ שהוא משתמש באילן הרי זה מותר בין השמשות לדעת ר׳ ואלו ההלכות כלם הם לר׳:
ועוד אמרו נתנו בבור הוא שיהיה הבור כרמלית ומקום שביתתו ברה״ר וקונטס הוא שבט דק יעשו ממנו הרמחים ושם הרומח קודנס וקונטס הכל שוה ולפי שהקנה והקונטס דקים ואין בהם ארבעה על ארבעה הינו מקום פטור ולפיכך כשנתכון לשבות ברה״ר ונתן שם עירובו אפי׳ למעלה ממאה אמה הרי זה עירוב מפני שהוא יכול להוציאו ואפי׳ בשבת אבל הכריח ר׳ בכאן שיהיה הקונטס והקנה תלושין ונעוצין ולא יהיה מחובר לקרקע אע״פ שהוא בין השמשות שהוא שעת קניית העירוב ומותר אצלו להשתמש במחובר באותה שעה גזרה שמא יקטום גזרה שמא יחתוך אותו קנה והוא מחובר לקרקע והוא איסור סקילה מפני שיתערב לו בקנה התלוש ממקום צמיחתו שהוא מותר לחתכו וכמו כן בקונדס ומגדל הוא ארגז שנותנין שם הבגדים וכשיש שם חוטין או מנעול שאי אפשר להתיר אותו המגדל אלא במפתח או בפסיקת אותן החוטין ואבד המפתח אומר תנא קמא כי הוא יכול לפסוק החוטי׳ בסכין ולהוציא העירוב ואין בו איסור סקילה לפי שהוא מקלקל באותו החתוך ולפיכך עירובו עירוב ור׳ אליעזר סובר כי אין כלי ניטל אלא לצרך תשמישו ואסור לטלטל הסכין כדי לפסוק החוטין אלא לחתוך המאכל ולפיכך אי אפשר להוציא העירוב אלא מפתח ומפני זה אמר אם אינו יודע שהמפתח במקומו אינו עירוב והלכה כר׳ דאמר דבר שהוא משום שבות בין השמשות לא גזרו במקום מצוה ואין הלכה כר׳ אליעזר נתגלגל חוץ לתחום ונפל עליו גל או נשרף או תרומה ונטמאת מבעוד יום אינו עירוב משחשיכה הרי זה עירוב ואם ספק ר׳ מאיר ור׳ יהודה אומ׳ הרי זה חמר גמל ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומר ספק העירוב כשר אמר ר׳ יוסי העיד אבטלס משום חמשה זקנים שספק העירוב כשר כבר ידעת כי מאמר באלו ההלכות כלם אינו אלא בעירוב תחומין וידעת כי שעת קניית הערוב בין השמשות וכשיגיע עת בין השמשות והעירוב מצוי ראוי לאכילה אין שואלין עליו אם נאבד לאחר כך ודע כי כשיניח אדם עירובו באי זה מקום שיניחנו יש לו ארבע אמות במקום עירובו (והאמצע) [והוא] באמצע הארבע אמות ואמרם נתגלגל חוץ לתחום הוא שיתגלגל ברחוק שתי אמות ממקומו שהונח שם ואז יהיה חוץ לתחום ולא יהיה מותר לו להחזירו ופי׳ חמר גמל כי זה הוא כמושך גמל וחמור וענין זה הדמיון כי המושך גמל וחמור אינו יכול ללכת האחד מהם מפני האחר כי הגמל אינו הולך אלא כשילד מושכו לפניו והחמור אינו הולך אלא כשילך המחמר אותו שאחריו ומפני זה כשילך האחד יעמוד השני ולא יוכל ללכת כמו כן זה שנסתפק בעירוב אי אפשר ללכת למקום שערב שמא נפסד העירוב מבעוד יום ואינו עירוב וגם כן אינו יכול ללכת אלפים אמה לכל רוח כמו שהיה יכול מקודם שמא נפסד העירוב משתחשך ועירובו היה בין השמשות ואסור לו ללכת אלא למקום שעירב ודנו אותו לחומרא ואם עירב דרך משל ללכת אלף אמה במזרח בלבד ושלשת אלפים במערב כאשר נבאר לפנים ונפל העירוב מה שנפל מן הספק אינו הולך במזרח אלא אלף ובמערב אלפים אמה בלבד ור׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים ספק העירוב כשר כי הוא אומר העמידו על חזקתו ור׳ מאיר ור׳ יהודה אומ׳ כי תחומין של תורה לחומרא יהיה הדין בשבת והשמיענו נתגלגל שלא נשאר העירוב במקומו וכמו כן נפל עליו גל שהוא נשאר במקומו כי הוא שוה או הפך אומרו נפל עליו גל שאי אפשר להוציאו אלא אחר חפירה או נתגלגל שאי אפשר שישיבנו הרוח הכל שוה והשמיענו נשרף להודיענו כח זה הדין אצל ר׳ יוסי שהוא מכשיר אפי׳ נשרף שנעדר מכל וכמו כן כת הדין אצל ר׳ מאיר שהוא מחמיר ואפי׳ היתה תרומה גדולה ונטמאת שהיא עומדת במקומה וכמות שהיתה אבל נסתפק בטומאתה אם נטמאת מבעוד יום אם לא והלכה כר׳ יוסי ור׳ שמעון:
אמר רב ששת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את דעתי זו] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האשה שיש עליה חובה להביא קרבן לידה או קרבן טהרה מזיבה (ויקרא פרקים יב, וטו) מביאה מעות ונותנת בשופר (בקופה המתאימה במקדש) וטובלת ואוכלת בקדשים לערב. מאי טעמא [מה הטעם] — לאו [האם לא] משום דאמרינן [שאומרים אנו] חזקה היא כי שליח עושה שליחותו וודאי כבר נקנו קינים במעותיה והוקרבו לשמה מבעוד יום.
Rav Sheshet said: From where do I say my opinion? As it was taught in a baraita: A woman who is responsible to offer sacrifices following childbirth or after experiencing ziva (Leviticus 12, 15) brings money and puts it in the appropriate collection box in the Temple, immerses in a ritual bath, and she may then eat sacrificial food at nightfall. What is the reason that she is permitted to eat immediately at nightfall? Is it not because we say that there is a presumption that an agent fulfills his agency, and the priests certainly purchased the appropriate sacrifices with her money and offered them during the day?
הכל
(8) וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְרַב שְׁמַעְיָה דְּאָמַר רַב שְׁמַעְיָה חֲזָקָה אֵין ב״ד בֵּית דִּין שֶׁל כֹּהֲנִים עוֹמְדִים מִשָּׁם עַד שֶׁיִּכְלוּ כׇּל מָעוֹת שֶׁבַּשּׁוֹפָר.
The Gemara asks: And how does Rav Naḥman counter this proof? There, in the case of a woman who put money in the box, the reason she may rely on agency is in accordance with the statement of Rav Shemaya, as Rav Shemaya said: There is a legal presumption that the court of priests would not leave the Temple until all the money in the collection box has been spent on the purchase of sacrifices. We may rely only on the special court appointed to carry out this task, as it can be trusted. However, no proof may be brought from here with regard to an ordinary agent.
התם כדרב שמעיה וכו׳. ומיהו לא מצי לאותובי לרב ששת מהא כדאותבינן ליה לעיל מדקתני טעמא לפי שאין ב״ד מתעצלין, דהתם ברייתא וברייתא לרב ששת קשיא, אבל הכא דרב שמעיה אמורא ודרב שמעיה לרב ששת לית ליה.
ושואלים: ורב נחמן מה אומר הוא על כך? התם [שם] יש לומר כדברי רב שמעיה, שאמר רב שמעיה: חזקה אין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופר, ואף כאן איננו סומכים כי אם על בית דין מיוחד לדבר, שעליו ראוי לסמוך ואין מכך ראיה על שליח סתם.
The Gemara asks: And how does Rav Naḥman counter this proof? There, in the case of a woman who put money in the box, the reason she may rely on agency is in accordance with the statement of Rav Shemaya, as Rav Shemaya said: There is a legal presumption that the court of priests would not leave the Temple until all the money in the collection box has been spent on the purchase of sacrifices. We may rely only on the special court appointed to carry out this task, as it can be trusted. However, no proof may be brought from here with regard to an ordinary agent.
הכל
(9) אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ צֵא וְלַקֵּט לְךָ תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן וַדַּאי מַלֵּא לְךָ כַּלְכַּלָּה זֹה תְּאֵנִים מִתְּאֵנָתִי אוֹכֵל מֵהֶן עֲרַאי וּמְעַשְּׂרָן דְּמַאי.
Rav Sheshet said another proof: From where do I say this? As it was taught in a baraita: One who says to another person: Go and gather for yourself figs from my fig tree, if he does not specify the amount that he should take, the gatherer may eat casually from them even without separating tithes. However, if one wishes to eat the figs as a regular, set meal, he must first tithe them as fruit that is known with certainty not to previously be tithed. In this case, it may be assumed that the owner of the fig tree did not separate tithes to exempt these figs, as he did not know how many the gatherer would take. However, if the owner of the fig tree said to him: Fill this basket for yourself with figs from my fig tree, he may eat from them casually without tithing, and before eating them as a regular meal, he must tithe them as demai, produce with regard to which we are unsure if the appropriate tithes have been separated. Since the owner of the tree knows how many figs the gatherer will take, it is possible that he has already separated tithes for these figs.
אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים [מתאנתי] אוכל מהן עראי ומעשרין דמאי מלא לך כלכלה זו אוכל מהן עראי ומעשרין ודאי.
צא ולקט לך תאנים מתאנתי – ולא נתן מדה ללקיטתו.
אוכל – המלקט מן הנלקטות.
עראי – בלא מעשר וכשבא לאכלן קבע מעשרן ודאי מעשרות ודאין תרומה גדולה וכל דיני הפרשה שאין ספק לומר שמא בעל הבית עישר עליהן ממקום אחר דהא לא ידע כמה ליקט.
אבל אמר לו מלא לך כלכלה זו – הואיל ונותן זה יודע כמה לוקט יש לומר שמא זה הנותן חושש שמא יסמוך עליו שיתן לו דבר היתר ומעשר עליהן ממקום אחר הילכך מלקט זה אוכל מהן עראי בלא מעשר וכשבא לאוכלן קבע אין צריך לעשרן ודאי אלא דמאי יפריש ויאכל הוא בעצמו המעשרות של לוי ושל עני כשאר לוקח פירות מעם הארץ שמחזיקן בספק מעושרין אף אלו ספק מעושרין הן ותורת דמאי עליהן.
האומר לחברו צא ולקוט לך – בפרק לולב (סוכה דף לט.) גבי הלוקח לולב מחבירו בשביעית מגיה שם רש״י מעם הארץ משום דלא הוה קרי ליה חבירו ואין צריך להגיה דהכא מוקי לה בעם הארץ שאמר לחבר אע״ג דקתני לחברו ובשבת פרק השואל (שבת קנ.) אמר אומר אדם לחברו צא ושכור לי פועלים ומוקי לה בחברו נכרי.
תאנים מתאנתי – אף על גב דמעשר פירות מדרבנן ורב נחמן מודה דבשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב לה כשל תורה.
אמר רב ששת ראיה אחרת: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] — דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: האומר לחבירו ״צא ולקט לך תאנים מתאנתי״ — אוכל מהן המלקט אכילת ארעי אף בלא לעשרן, וכאשר רוצה לאכול מהן בקביעות מעשרן ודאי, שמן הסתם לא עישר בעל התאנה את התאנים הללו, שהרי לא ידע כמה יטול מהם. ואם אמר לו בעל התאנה: מלא לך כלכלה זה תאנים מתאנתי — אוכל מהן ארעי בלא מעשר, ומעשרן אחר כך דמאי, שמא עישר עליו כבר בעל העץ, כיון שהוא יודע כמה תאנים יקח מקבל המתנה, יודע כמה להפריש מעשר.
Rav Sheshet said another proof: From where do I say this? As it was taught in a baraita: One who says to another person: Go and gather for yourself figs from my fig tree, if he does not specify the amount that he should take, the gatherer may eat casually from them even without separating tithes. However, if one wishes to eat the figs as a regular, set meal, he must first tithe them as fruit that is known with certainty not to previously be tithed. In this case, it may be assumed that the owner of the fig tree did not separate tithes to exempt these figs, as he did not know how many the gatherer would take. However, if the owner of the fig tree said to him: Fill this basket for yourself with figs from my fig tree, he may eat from them casually without tithing, and before eating them as a regular meal, he must tithe them as demai, produce with regard to which we are unsure if the appropriate tithes have been separated. Since the owner of the tree knows how many figs the gatherer will take, it is possible that he has already separated tithes for these figs.
הכל
(10) גבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף.
In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them even as demai, as the owner certainly separated tithes for them from other produce; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. His father, Rabban Shimon ben Gamliel, says the opposite: In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may not eat the fruit until he tithes them because ḥaverim, who are meticulous in their observance of halakha, are not suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt. Since the figs that have been picked are not adjacent to the owner’s other figs, he has certainly not separated teruma and tithes on their account.
במה דברים אמורים בעם הארץ אבל חבר אוכל ואין צריך לעשר דברי רבי רשבג״א לא יאכל עד שיעשר לפי שלא נחשדו חברים לתרום [שלא] מן המוקף. א״ר נוחין דברי מדברי אבא מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף.
בד״א – דספק הן ודמאי מיהא בעי לאפרושי.
בעם הארץ – שהנותן עם הארץ הוא ואינו חושש בלפני עור.
אבל בחבר – ודאי מעושרין הן ואין צריך לעשרן אפילו דמאי.
רשב״ג אומר בד״א – דסגי בדמאי בזמן שהנותן עם הארץ וחשוד לתרום שלא מן המוקף.
אבל – היה הנותן חבר לא יאכל קבע הלוקט עד שיעשרם מעשרות ודאי: רבי בנו של רשב״ג הוה.
במה דברים אמורים — כשהיה בעל התאנה עם הארץ, אבל במקרה שהוא חבר (תלמיד חכם או אדם הנזהר בדיני מעשרות) — אוכל המלקט ואינו צריך לעשר אפילו דמאי, שודאי עישר עליהם ממקום אחר, אלו דברי רבי. ואילו אביו רבן שמעון בן גמליאל אומר היפוך הדברים: במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אינו אוכל עד שיעשר, לפי שלא נחשדו חברים המדקדקים בהלכה לתרום שלא מן המוקף (הסמוך), וכיון שאין התאנים שליקטו סמוכות לשאר התאנים ודאי לא עישר.
In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them even as demai, as the owner certainly separated tithes for them from other produce; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. His father, Rabban Shimon ben Gamliel, says the opposite: In what case is this statement said? Where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. But if he is a ḥaver, the gatherer may not eat the fruit until he tithes them because ḥaverim, who are meticulous in their observance of halakha, are not suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt. Since the figs that have been picked are not adjacent to the owner’s other figs, he has certainly not separated teruma and tithes on their account.
הכל
(11) אָמַר רַבִּי נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְלֹא יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים.
Rabbi Yehuda HaNasi said: My statement appears to be more correct than Father’s statement: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel.
אמר רבי: נראין דברי מדברי אבא הוא רבן שמעון בן גמליאל כי מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף, ולא יאכילו (יגרמו שייאכלו) לעמי הארץ טבלים.
Rabbi Yehuda HaNasi said: My statement appears to be more correct than Father’s statement: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel.
הכל
(12) עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא דְּמָר סָבַר נֶחְשְׁדוּ וּמָר סָבַר לֹא נֶחְשְׁדוּ אֲבָל כּוּלֵּי עָלְמָא חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ.
The Gemara infers: The tanna’im disagreed only with regard to the following point: That one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that ḥaverim are suspected of tithing with produce that is not adjacent to the produce it comes to exempt, and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that they are not suspected of that. But all agree that we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency, i.e., that the owner, who is regarded as an agent to tithe his produce so that no one will eat tevel on his account, can be relied upon to separate the tithes.
אבל כולי עלמא חזקה שליח עושה שליחותו. (וכמו) [וכיון] דאמר ליה לקט לי ודאי ליקט ודחי רב נחמן הכי לאו משום דחזקה שליח עושה שליחותו אלא כדרב [חנינא חוזאה] חזקה היא הדבר שאין מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו לפי׳ א״ר אם החבר אמר לע״ה ודאי עשר עליהן מביתו לפי׳ אוכל עם הארץ וא״צ לעשר. ואבוה א׳ [לא] נחשדו חברים לתרום מביתיה (כעלמא) [על מה] שהוא בשדה.
לא נחשדו – לתרום שלא מן המוקף הא לאו הכי ודאי הוה סמכינן על בעל הבית זה שהוא שליח על כך שמוטל עליו לעשר מה שהוא נותן ואל יאכיל איסור לעם הארץ.
עד כאן לא פליגי אלא משום דלא נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף וכו׳. איכא למידק דמכל מקום מאי מייתי מינה רב ששת דהא תרומת תאנים דרבנן היא, דאי מדאורייתא דגן תירוש ויצהר אמר רחמנא, ובשל סופרים הא אמרינן לעיל דהא אפילו רב נחמן מודה דחזקה שליח עושה שליחותו. יש לומר כיון דתרומה אית לה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמי. ומינה שמעינן דלרב נחמן כל דרבנן דאית ליה עיקר בדאורייתא כדאורייתא דמיא, ואין חזקת שליח עושה שליחותו להקל.
ולענין פסק הלכה: רב אלפאסי ורבנו תם ז״ל פסקו כרב נחמן, ויש להם על מה שיסמוכו מדאמרינן בגיטין פרק התקבל (גיטין סד.) גבי בעל אומר לגרושין ושליח אומר לגרושין וכו׳, וליהמניה לשליח מי לא תנן האומר לחבירו צא וקדש לי אשה סתם ומת השליח הרי זה אסור בכל הנשים שבעולם, ופרקינן כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו הני מילי לחומרא לקולא לא אמרינן. אלמא לישנא דגמרא כרב נחמן. וכן בפרק קמא דחולין (חולין יב.) אמרינן לעולם אין חזקת שליח עושה שליחותו, והאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום, ואע״ג דרב נחמן הוא דאמר לה, מכל מקום כיון דבעו לה מיניה וקבלוה ש״מ דכן הלכתא. ועוד דהא משמע הכא דרב שמעיה סבירא ליה כוותיה, מדקא יהיב טעמא לפי שאין בית דין של כהנים עומדין משם עד שיכלו מעות שבשופר. מכל הני משמע דהלכתא כרב נחמן והכין קיימא לן.
ויש מי שרוצה לפסוק כרב ששת, וסומכין על הפוסקים הגאונים ז״ל בכל מקום הלכה כרב נחמן בדיני וכרב ששת באיסורי, ודחו ההיא דגיטין ודחולין, משום דאפילו רב ששת לא קאמר אלא כשיש מכשול אצל המשלח אם לא יעשה השליח שליחותו ומשום הכי יהיב דעתיה שליח ועביד שליחותיה כדי שלא יכשל המשלח על ידו, אבל בדבר שאין צד מכשול אצל המשלח מצד מניעתו לא אמר רב ששת, דדילמא בכי הא מימנע ולא עביד שליחותיה. וכיון שכן בהנהו אפילו רב ששת מודה, דמימר אמר שליח כי לא אשחוט הרי הוא מוצא בהמתו שאינו שחוטה, וכי לא אתרום הרי הוא מוצא כריו שלם ויודע שאינו תרום, וליחוש שמא אחר ישמע ויתרום, אין זו חשש אצל השליח. וכן בההיא דגיטין כשאינו נותן את הגט גם היא לא תנשא לאחר. ורב שמעיה נמי איכא למימר דלא אמרה ליתן טעם למה סומכת על הכהנים, אלא ליישב דברי רב דפרק האשה בפסחים (פסחים צ:) דקאמר שאין שוחטין וזורקין דם פסח על טמא שרץ ואע״ג דמקוה לפניו, משום דמחוסר מעשה וחיישינן דילמא פשע ולא טבל, אבל שוחטין וזורקין על מחוסר כיפורים ואע״ג דמחוסר מעשה, וכדמייתי עלה הא דרב שמעיה. וקשיא לי דהא גבי גט נמי אתי לידי תקלה כי לא עביד שליחותיה, ולענין יבום, וכדתנן (יבמות ב:) וכולן שמתו או שנתגרשו צרותיהן מותרות. ויש לתרץ לפי דבריהם דכיון דלגבי משלח עצמו ליכא תקלה, לתקלת יבם לא חיישינן ולא רמי אדעתיה.
ונדייק: עד כאן לא פליגי [לא שמענו שנחלקו] אלא דמר [שחכם זה, רבי] סבר נחשדו, ומר [וחכם זה] סבר: לא נחשדו. אבל כולי עלמא [הכל] סבורים: חזקה שליח עושה שליחותו שבעל הבית שהוא השליח לענין זה שמוטל עליו לדאוג לכך שלא יאכל אף אחד מטעמו פרי שאיננו מעושר ודאי מעשר.
The Gemara infers: The tanna’im disagreed only with regard to the following point: That one Sage, Rabbi Yehuda HaNasi, holds that ḥaverim are suspected of tithing with produce that is not adjacent to the produce it comes to exempt, and one Sage, Rabban Shimon ben Gamliel, holds that they are not suspected of that. But all agree that we may rely on the presumption that an agent fulfills his agency, i.e., that the owner, who is regarded as an agent to tithe his produce so that no one will eat tevel on his account, can be relied upon to separate the tithes.
הכל
(13) וְרַב נַחְמָן הָתָם כִּדְרַב חֲנִינָא חוֹזָאָה דְּאָמַר רַב חֲנִינָא חוֹזָאָה חֲזָקָה הוּא עַל חָבֵר שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְתוּקָּן מִתַּחַת יָדוֹ.
And Rav Naḥman can respond as follows: There, the owner can be trusted, in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a, as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a legal presumption with regard to a ḥaver that he does not release anything that is not tithed from his possession. Therefore, we are not relying on a general presumption with regard to agents but on a presumption with regard to ḥaverim.
מתחת ידו – דהואיל ופירי דידיה הוא עליה דידיה רמי וחייש ללפני עור אבל שליח דקביל עליה מחבירו איכא למימר דמייאש ולא עביד דסבר ההוא לא סמיך עלי.
התם בדרב חנינא חוזאה וכו׳ – פי׳ דשאני התם דכל חבר רוצה שלא יכשל שום אדם בפירות שלו אבל בשליחות דעלמא שמקבל לחבירו לעשות אפשר דלא עביד שליחותיה. וכיון דלא שני ליה דחבר שני שמעי׳ מינה דלגבי שליח חזקה שליח לא שנא בין חבר לעם הארץ והיינו דפרכי׳ נמי לעיל מההיא כהני׳ שהם בחזקת חברי׳ וחבר אחד שומעו פי׳ ואותו חבר השומע רוצה לאכול מהם מדעת המקבל שניתן לו רשות לאכול או שנתן לו במתנה דליכא משום גזל.
ורב נחמן אומר על כך, כי התם [שם] יש להבין כדברי רב חנינא חוזאה, שאמר רב חנינא חוזאה: חזקה הוא על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן (מעושר) מתחת ידו. ואם כן לא מכח חזקת שליחות אנו סומכים אלא מכוחה של חזקה אחרת — חזקת חבר.
And Rav Naḥman can respond as follows: There, the owner can be trusted, in accordance with the statement of Rav Ḥanina Ḥoza’a, as Rav Ḥanina Ḥoza’a said: There is a legal presumption with regard to a ḥaver that he does not release anything that is not tithed from his possession. Therefore, we are not relying on a general presumption with regard to agents but on a presumption with regard to ḥaverim.
הכל
(14) אָמַר מָר בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעַם הָאָרֶץ אֲבָל בְּחָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי.
The previous baraita contained several puzzling elements. Now that the Gemara has completed its primary discussion, namely the presumption that an agent carries out his mission, it turns to a discussion of the baraita itself. The Master said: If one said to his fellow: Go and gather for yourself figs, in what case is this statement said? It is in a case where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. However, if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.
א הברייתא האחרונה מעוררת כמה תמיהות, ומעתה לאחר שנסתיים הדיון בנושא המרכזי, בענין חזקת שליחות, דנים בברייתא לגופה. אמר מר [החכם]: האומר לחבירו צא ולקט לך תאנים וכו׳ במה דברים אמורים — בעם הארץ, אבל בחבר — אוכל ואינו צריך לעשר, דברי רבי.
The previous baraita contained several puzzling elements. Now that the Gemara has completed its primary discussion, namely the presumption that an agent carries out his mission, it turns to a discussion of the baraita itself. The Master said: If one said to his fellow: Go and gather for yourself figs, in what case is this statement said? It is in a case where the owner of the fig tree is an am ha’aretz. However, if he is a ḥaver, the gatherer may eat the figs, and he need not tithe them; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi.
הכל
(15) הַאי עַם הָאָרֶץ דְּקָאֲמַר לֵיהּ לְמַאן אִילֵימָא דְּקָאָמַר לְעַם הָאָרֶץ חַבְרֵיהּ מְעַשְּׂרָן דְּמַאי מִי צָיֵית אֶלָּא בְּעַם הָאָרֶץ דְּקָאֲמַר לֵיהּ לְחָבֵר אֵימָא סֵיפָא נִרְאִין דְּבָרַי מִדִּבְרֵי אַבָּא מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְאַל יַאֲכִילוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִין עַמֵּי הָאָרֶץ מַאי בָּעֵי הָתָם.
The Gemara asks: This am ha’aretz, who addressed his fellow man, to whom did he speak? If you say that he spoke to his fellow am ha’aretz, if so how are we to understand the statement that follows: He must tithe them as demai? Would an am ha’aretz comply with the admonition of the Sages to suspect that the produce of his fellow am ha’aretz may not have been tithed? Rather, this must be referring to an am ha’aretz who told a ḥaver to gather figs from his fig tree, and the ḥaver will certainly tithe them. However, say that the latter clause of this baraita: My statement appears to be more correct than Father’s statement, means the following: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel. What is the relevance of amei ha’aretz there? According to that explanation, the situation is the opposite. The person eating the figs is a ḥaver, and the owner of the fig tree is an am ha’aretz.
רש״י בד״ה מי ציית כו׳ הא עם הארץ חבריה כו׳. נ״ב נראה בעיני דמש״ה פירש הכי ולא ר״ל כפשוטו דלא ציית לך שיאכל בלא מעשר זה אינו נהי דעמי הארצות נחשדו על כך מ״מ איכא הרבה שמעשרין ואדרבה אמרי׳ בשאר דוכתין רוב ע״ה מעשרין הן ומיעוטן אינן מעשרין ומש״ה הרי לו בדמאי שמפריש והרי הוא לעצמו ומש״ה אמאי לא נימא לו שיעשר דמאי ולא יאכל בלא הפרשה כי קרוב לודאי שישמע אלא משום שיאמר בודאי עישר הכל מקוד׳ ודו״ק:
גמ׳ אימא סיפא כו׳ ולא יאכילו לע״ה טבלים ע״ה מאי בעי כו׳ ר״ל כיון דרישא איירי בסתם במקבל חבר סיפא נמי איירי בהכי והא דלא תקשי ליה בפשיטות אסיפא גופה ע״ה מי ציית די״ל דליתן מעשר ודאי כדאמר רשב״ג ודאי דציית דלא קאמרינן דלא ציית אלא ברישא גבי דמאי דע״ה חבריה מהימן ליה וק״ל:
ותוהים: האי [אותו] עם הארץ שאמרנו שאמר לחבירו, דקאמר ליה למאן [שאמר לו למי]? אילימא דקאמר [אם תאמר שאמר] לעם הארץ חבריה [חבירו] כיצד יובן ההמשך מעשרן דמאי; מי ציית [האם מציית] עם הארץ לאזהרת חכמים לחשוד בחבירו עם הארץ ואכן יעשרם? אלא ודאי מדובר כאן בעם הארץ דקאמר ליה [שאמר לו] לחבר ללקוט והחבר ודאי יעשרן. אימא סיפא [אמור את סופה של ההלכה] נראין דברי מדברי אבא, מוטב שיחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלין. ואולם אם כן עמי הארץ מאי בעי התם [מה שייך שם]? הלא לדברינו המצב הוא הפוך שאוכל הפירות הוא חבר, ובעל התאנה הוא עם הארץ!
The Gemara asks: This am ha’aretz, who addressed his fellow man, to whom did he speak? If you say that he spoke to his fellow am ha’aretz, if so how are we to understand the statement that follows: He must tithe them as demai? Would an am ha’aretz comply with the admonition of the Sages to suspect that the produce of his fellow am ha’aretz may not have been tithed? Rather, this must be referring to an am ha’aretz who told a ḥaver to gather figs from his fig tree, and the ḥaver will certainly tithe them. However, say that the latter clause of this baraita: My statement appears to be more correct than Father’s statement, means the following: It is better that ḥaverim should be suspected of separating teruma and tithes from produce that is not adjacent to the produce they seek to exempt, and they should not feed amei ha’aretz produce that is tevel. What is the relevance of amei ha’aretz there? According to that explanation, the situation is the opposite. The person eating the figs is a ḥaver, and the owner of the fig tree is an am ha’aretz.
הכל
(16) אָמַר רָבִינָא דרֵישָׁא בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר סֵיפָא בְּחָבֵר שֶׁאָמַר לְעַם הָאָרֶץ וְחָבֵר אַחֵר שׁוֹמְעוֹ רַבִּי
Ravina said: The first clause is referring to an am ha’aretz who spoke to a ḥaver, while the latter clause is referring to a ḥaver who spoke to an am ha’aretz, and a different ḥaver heard him speak, and the discussion relates not to the one gathering the figs but to whether the second ḥaver may partake of the figs if they are offered to him. The Gemara explains the disagreement according to this understanding: Rabbi Yehuda HaNasi
רישא דקתני מעשרן דמאי בעם הארץ דקאמר ליה לחבר סיפא כו׳ – והכי קאמר במה דברים אמורים דלוקט צריך לעשרן דמאי בעם הארץ שאמר לו לחבר לקט דאיכא לספוקי אי עישר עלייהו האי בעל הבית אי לא אבל בחבר שאמר לעם הארץ לקט כלכלה זו וחבר אחר שמע ממנו אוכל ואינו צריך לעשר דמאי דודאי כיון דנותן חבר ולוקט עם הארץ חייש הנותן דלא ליכלינהו בטבלייהו ותורם אף שלא מן המוקף דמוטב יחשדו חברים וכו׳.
סיפא בחבר דקאמר ליה לעם הארץ וחבר אחר שומעו כול׳ – פירוש: דוקא כשאמר חבר לעם הארץ סומך עליו אותו חבר ששמע כי בודאי עישר ולא היה מאכיל לעם הארץ טבלים אבל חבר שאמר לחבר אין אותו חבר סומך עליו דהשתא לא יתרום בעל הבית שהוא חבר שלא מן המוקף דהא אינו מאכיל אלא לחבר חבירו ויודע הוא שחבר חבירו אינו סומך עליו.
אמר רבינא: רישא [ההתחלה] מדובר בה בעם הארץ שאמר לחבר, ואילו סיפא [בסוף] בדין השני, מדובר בחבר שאמר לעם הארץ, וחבר אחר שומעו מה שאמר, ובעצם דנים לא במקבל התאנים אלא באותו חבר, אם מציעים לו לאכול מאותן תאנים. ורבי
Ravina said: The first clause is referring to an am ha’aretz who spoke to a ḥaver, while the latter clause is referring to a ḥaver who spoke to an am ha’aretz, and a different ḥaver heard him speak, and the discussion relates not to the one gathering the figs but to whether the second ḥaver may partake of the figs if they are offered to him. The Gemara explains the disagreement according to this understanding: Rabbi Yehuda HaNasi
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.