גמרא
פירוש
מִדְּתָנָא דְּבֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ודבר זה נלמד מדברי התנא דבי [של בית מדרשו של] ר׳ ישמעאל לעיל (זבחים מא,א). א ושואלים: דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בבנין אב בקדשים? אמר ר׳ ירמיה: אם היה כן, שלא לכתוב [יכתוב] צפונה שחיטת צפון באשם, כפי שהקישו הכתוב במפורש לחטאת ועולה (ראה לעיל מט,א—ב), ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו מבנין אב מחטאת, ששניהם קדשי קדשים הם, ובחטאת הרי נלמד דין שחיטת צפון מן ההיקש לעולה. למאי הלכתא כתביה [למה, לאיזו הלכה כתב אותו]? לאו למימרא [האם לא כדי לומר] שבקדשים, דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בבנין אב? ושואלים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מוכיח בדרך זו, יכול אתה לומר: מדוע הוקש במפורש אשם לעולה לענין זה? תיתי [שתבוא, תילמד] הלכה זו מבנין אב מעולה שבה נאמר דין צפון בפירוש! אלא, מאי טעמא לא אתי [מה טעם אינה באה, נלמדת משם] בבנין אב? משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הלימוד בבנין אב, ולומר: מה לעולה שכן מחמיר הכתוב בה יותר מבאשם, שהיא עולה כליל. אם כן חטאת נמי איכא למיפרך [גם כן יש מקום לפרוך] ולומר: מה לחטאת שהיא חמורה מאשם, שכן מכפרת על חייבי כריתות! ואם כן, אין מכאן ראיה. אגב כך שואלים: שלושה קרבנות אלו, עולה חטאת ואשם, חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה] בבנין אב מכתוב אחד, תיתי חדא מתרתי [תבוא ותילמד אחת משתים] בבנין אב משני כתובים. ומשיבים: מהי תיתי [מאלו תבוא]? לא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] צפון בעולה ותיתי [ותבוא, תילמד] הלכה זו מחטאת ואשם — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן מכפרין, מה שאין כן העולה שאינה לכפרה אלא למתנה! ואם תאמר שלא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בחטאת ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד] מאלה, חטאת ועולה — יש לפרוך: מה להנך [לאלה] שכן באים רק מבהמות זכרים, וחטאת יחיד באה נקיבה! ואם תאמר שלא נכתוב [תכתוב התורה] באשם ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה] מעולה וחטאת — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן ישנן בציבור כביחיד, ואילו אשם לעולם אינו בא כקרבן ציבור. ב עד כאן דנו בדבר הלמד מהיקש, ומעתה דנים בדברים הנלמדים במידות אחרות. ושואלים: דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד אחר כך בהיקש? אמר רב פפא: ״וזאת תורת זבח השלמים... אם על תודה יביאנו״ (ויקרא ז, יא— יב) — מהיקש זה של תודה לשלמים למדנו לתודה שבא מן המעשר שיכול להביא קרבן תודה מכספי פדיון מעשר שני, מדאשכחן [ממה שמצאנו] שלמים דאתו [שבאים] ממעשר. והרי שלמים גופייהו מנא לן [עצמם מנין לנו] שבאים ממעות מעשר? דכתיב [שנאמר]: בשלמים ״שם״ (״וזבחת שלמים ואכלת שם״, דברים כז, ז), ונאמר במעשר ״שם״ (״ואכלת... במקום אשר אמר ה׳ לשכן שמו שם מעשר דגנך״ וכו׳, דברים יד, כג) וגזירה שווה היא. הרי שדבר שנלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בהיקש (שמקישים את התודה לשלמים). אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מכאן אין הוכחה, שהרי מעשר דגן (ובכללו מעשר שני) חולין בעלמא [בלבד] הוא, ואין בלימוד ממנו אותה הגבלה שיש בקדשים, שאין למדים למד מלמד! אמר ליה [לו]: וכי מי שאמר שאין דנים בקדשים למד מלמד אמרה רק במקרה שגם הלמד הוא קדש וגם מלמד קדש? אלא גם אם רק הלמד קודש, שוב אינו יכול ללמוד ממנו לדבר אחר בקדשים. ג ועוד שואלים: דבר הלמד בגזירה שוה מהו שילמד בגזירה שוה? אמר רמי בר חמא, תניא [שנויה ברייתא] בענין לחמי התודה, שיש בהם שלושה מינים, רבוכה (מבושלת תחילה במים), חלות ורקיקים: ״סלת מרבכת״ (ויקרא ז, יב) — למדנו למנחה רבוכה שבאה סולת, ואולם שצריך סולת גם עבור חלות של תודה מניין? תלמוד לומר ״חלות״ ״חלות״ בגזירה שווה, שנאמר ״סולת מורבכת חלות״ (ויקרא ז, יב) ונאמר ״חלות״ בחלות (ויקרא ז, יב). שצריך סולת במנחה של רקיקין של תודה מניין? תלמוד לומר ״מצות״ ״מצות״, שנאמר בחלות ״חלות מצות״, ונאמר ברקיקים ״רקיקי מצות״. הרי שלמדים גזירה שווה מגזירה שווה, חלות ממורבכת, ורקיקים מחלות. אמר ליה [לו] רבינא: ממאי [ממה] אתה מסיק שלגבי רקיקים ״מצות״ ״מצות״ בגזירה שווה מחלות של תודה גמר [למד]? דלמא [שמא] ממאפה תנור גמר [למד], שנאמר בו ״מצות״, ונאמר בו במפורש שהוא בא מן הסולת (ויקרא ב, ד)! אלא אמר רבא, מכאן יש להביא ראיה שדבר הלמד בגזירה שווה חוזר ומלמד בגזירה שווה, שכך תניא [שנויה ברייתא], נאמר בפר כהן משיח, שהוא מן הפרים הנשרפים: ״ואת עור הפר ואת כל בשרו... וקרבו ופרשו, והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה... ושרף אותו״ (ויקרא ד, יא— יב) — מלמד שמוציאו שלם, ואינו מנתחו תחילה לנתחיו. ויש לשאול: יכול ישרפנו שלם? נאמר כאן: ״ראשו וכרעיו״ ונאמר להלן בקרבן עולה: ״ראשו וכרעיו״ (ראה ויקרא א, יב— יג) מה להלן בעולה על ידי ניתוח, אף כאן על ידי ניתוח. ומקשים: אי [אם כן] תאמר גם: מה להלן, בעולה, הרי הוא בהפשט שמפשיט את עורו קודם ששורפו על המזבח, אף כאן בפר כהן משיח נמי [גם כן] יהא בהפשט קודם שישרפנו! תלמוד לומר בפר כהן משיח: ״וקרבו ופרשו״ (ויקרא ד, יא). ועל ההוכחה האחרונה שואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד]? כלומר, כיצד נובעים דברים אלה מכתוב זה, שלכאורה אינו עוסק בהם? אמר רב פפא: כך הלימוד, כשם שפרשו נשאר בקרבו כשמוציאים אותו מחוץ למחנה ושורפים אותו, ואין מוציאים את הפרש מן הקרביים, כך בשרו נשאר בעורו כשמנתחים אותו לנתחיו. הרי שלמדנו דין זה לפר כהן משיח בגזירה שווה. ותניא [ושנויה ברייתא] לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים, רבי אומר: נאמר כאן עור ובשר ופרש (ויקרא טז, כז),מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush