גמרא
פירוש
שָׁחַט וְאַחַר כָּךְ חָתַךְ פְּסוּלָה. חָתַךְ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אם שחט את הבהמה ואחר כך חתך את הרגלים — פסולה, שהדם שברגליה, שנפסל במה שהוא חוץ, מתערב עם הדם שהיה בפנים. ותוהים: חתך רגליה ואחר כך שחט — כשרה? הלוא בעל מום קא [הוא] מקריב! אלא אימא [אמור] כך: שחט כשהיתה הבהמה בפנים, ואז יצאו רגליה לחוץ. ובמקרה זה, אם [חתך את רגליה ואחר כך קיבל את הדם — כשרה], אבל אם קיבל ואחר כך חתך — פסולה, מפני שדם הרגלים כבר התערב בדם האחר. ותוהים: חתך רגליה ואחר כך קיבל את הדם — כשרה? והא [והרי] אמר ר׳ זירא בשם רבי: הצורם אזן בבכור ואחר כך קיבל דמו — פסול, שנאמר: ״ולקח מדם הפר״, פר שהיה כבר כלומר, שלא נפל בו מום מאז ששחט! אמר רב חסדא אמר אבימי: אין הכוונה שחותך לגמרי את הרגלים, אלא חותך באבר בבשר עד שמגיע לעצם, ואת העצם אינו חותך, כך שעל ידי חיתוך זה אינה נעשית בעלת מום. ודנים בדין השני שהובא בענין זה: אם קיבל את דמה של הבהמה שרגליה בחוץ ואחר כך חתך את רגליה — פסולה, כי הדם שקיבל מעורב בדם שברגלי הבהמה. שמעת מינה [לומד אתה מכאן] שדם המובלע באברים דם הוא נחשב, ולכן נפסל ביוצא? ומשיבים: אין מכאן הוכחה, כי דלמא [שמא] הבהמה נפסלת משום שמנונית שיש בו בדם הרגלים, שמתערבת עם שאר הדם, והיא נחשבת כבשר הקרבן שיצא לחוץ. ושואלים: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] לגבי דבר שנדון במקום אחר, שבשר קדשים קלים שיצא מחוץ לעזרה לפני זריקת דם — הרי הוא פסול, למרות שלאחר זריקת הדם הרי הוא נאכל בכל ירושלים? ודוחים: לא, דלמא [שמא] מדובר כאן בקדשי קדשים שנאכלים בעזרה, ואין בשרם עתיד לצאת משם. ומציעים: בא ושמע ראיה לענין זה ממה שתנו רבנן [שנו חכמים]: קדשי קדשים שחיטתן בצפון העזרה, וקבול דמן בכלי שרת גם כן בצפון. אם עמד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט — שחיטתו כשרה. לעומת זאת אם כשעמד בדרום קיבל בצפון — קבלתו פסולה, אבל אם הכניס ראשו ורובו לצפון וקיבל — כאילו נכנס כולו. שחט בצפון ולאחר השחיטה פרכסה הבהמה ויצתה לדרום, וחזרה לצפון — כשרה, שאין הבהמה נפסלת משום שיצאה לדרום. קדשים קלים שחיטתן בפנים בתוך העזרה (כולה), וקיבול דמן בכלי שרת בפנים. עמד בחוץ והכניס ידו לפנים ושחט — שחיטתו כשרה, אם קיבל כשהוא עומד בחוץ — קבלתו פסולה, ואולם במקרה זה, שלא כדין צפון בקדשי קדשים, גם אם הכניס ראשו ורובו — כאילו לא נכנס כלל, כמבואר להלן. ועוד הבדל, שהשוחט בהמת קדשים קלים בעזרה, אם לאחר מכן פרכסה ויצתה לחוץ וחזרה — פסולה. וממה שהיא פסולה שמע מינה [למד מכאן] שבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקת דמים — פסולים! ודוחים: לא, דילמא [שמא] אין מדובר בבשר שנפסל משום שיצא, אלא דווקא באליה ויותרת הכבד ושתי כליות, שהם אימורים שמוקטרים על גבי המזבח, והם נפסלים ביוצא משום שאינם עתידים לצאת כלל מחוץ לעזרה. א ובעניינים אלו של עבודה בפנים, בעא מיניה אבוה [שאל אותו אביו] של שמואל משמואל כדי לבחון אותו: היתה היא בפנים ורגליה בחוץ, מהו לשוחטה? אמר ליה [לו], כתיב [נאמר]: ״והביאום לה׳ ״(ויקרא יז, ה), לומר עד שתהא כולה לפנים. ועוד שאלו: אם תלה את הבהמה באויר העזרה ושחט, מהו? אמר ליה [לו]: כשרה, אמר ליה [לו]: אישתבשת [טעית], בעינן [צריכים אנו] שתהא שחיטה על ירך המזבח (ויקרא א, יא), כלומר בצדו וסמוך לו, וליכא [ואין כאן]. ועוד שאל: נתלה הכהן בדבר, ושחט כשהוא תלוי באויר, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: פסולה היא, אמר ליה [לו] אביו: אישתבשת [טעית], נאמר שתהא שחיטה על ירך, ולא נאמר שיהא השוחט על ירך. ועוד שאל: נתלה הכהן וקבל את הדם, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: כשרה, אמר ליה [לו]: אישתבשת [טעית], אין דרך שירות בכך. ועוד שאל: אם תלה את הבהמה וקיבל, מהו? אמר ליה [לו] שמואל: פסולה, אמר ליה [לו] אביו: אישתבשת [טעית], נאמרה שחיטה על ירך המזבח ולא נאמר שתהא קבלה על ירך. ובסיכום הלכות אלו אמר אביי: בקדשי קדשים כולן פסולות בר [חוץ] מאשר מקרה של נתלה ושחט, בקדשים קלים כולן כשרות בר [חוץ] מן נתלה וקיבל. אמר רבא: מאי שנא [במה שונה] תלה את הבהמה וקיבל דמה בקדשים קלים שהיא כשרה? משום שאויר פנים כפנים דמי [נחשב], בקדשי קדשים נמי [גם כן] אפשר לומר כי אויר צפון כצפון דמי [נחשב]! אלא אמר רבא: בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים — כשרות, בר [חוץ] מן תלה ושחט בקדשי קדשים, מפני שאינו ״על ירך המזבח״, ופסוק זה נאמר בעולה שהיא קדשי קדשים. וכן נתלה וקיבל פסול, בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, מפני שאינו דרך שירות. בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ ירמיה מר׳ זירא: הוא הכהן בפנים וציציתו כלומר, חלק משערו בחוץ וקיבל את הדם, מהו הדין? אמר ליה [לו]: לאו [האם לא] אמרת לגבי הבהמה ״והביאום לה׳ ״(ויקרא יז, ח), עד שתבא כולה לפנים? הכא נמי [כך גם כן] לענין הכהנים אתה צריך לפרש: ״בבואם אל אהל מועד״ (שמות כח, מג) — עד שיבא כולו לאהל מועד ולא שיהיה מקצתו בחוץ. ב משנה נתנו את הדם על גבי הכבש שעולים בו למזבח, או נתנו על קיר המזבח אבל שלא כנגד היסוד כלומר, באותם מקומות במזבח שלא היה בהם יסוד, או נתן את הדמים הניתנין למטה למעלה כגון דם עולה שצריך ליתנו למטה מחצי המזבח, נתנו למעלה מאמצע המזבח, וכן נתן את הניתנין למעלה כגון דם חטאת — למטה, ונתן את הניתנין בפנים שצריך לתת מדמם על מזבח הזהב בהיכל, או בקדש הקדשים בחוץ במזבח העולה, ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים — בכל אלו הרי זה פסול, ואין בו באכילת הקרבן כרת, כאשר יבואר הענין בגמרא.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush