גמרא
פירוש
אִם עֲוֹן פִּיגּוּל הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא ז׳:י״ח} לֹא יֵחָשֵׁב אִם עֲוֹן נוֹתָר הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר {ויקרא ז׳:י״ח} לֹא יֵרָצֶה.
אהָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִבּוּר.
מַאי טוּמְאָה אִילֵּימָא מִטּוּמְאַת שֶׁרֶץ הֵיכָא אִישְׁתְּרַי אֶלָּא טוּמְאַת מֵת וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן.
וּבְמַאי אִי בְּנָזִיר {במדבר ו׳:ט׳} וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו אָמַר רַחֲמָנָא אֶלָּא לְעוֹשֵׂה פֶסַח (וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת).
לְעוֹלָם בְּשֶׁרֶץ וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.
וְאִיכָּא דְּדָיֵיק וּמַיְיתֵי הָכִי עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אִין עֲוֹן מַקְדִּישִׁין לָא מַאי טוּמְאָה אִילֵימָא טוּמְאַת שֶׁרֶץ מִי אִישְׁתְּרַיא בְּצִיבּוּר אֶלָּא לָאו טוּמְאַת מֵת וַעֲוֹן קֳדָשִׁים אִין עֲוֹן מַקְדִּישִׁים לָא.
לְעוֹלָם טוּמְאַת שֶׁרֶץ וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אם עון פיגול — הרי כבר נאמר: ״לא יחשב״ (ויקרא ז, יח), משמע שאין לו תקנה! אם עון נותר — הרי כבר נאמר: ״לא ירצה״ (ויקרא ז, יח)!
הא אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, ומסתבר כי על עוון זה מכפר הציץ על היחיד, שכבר הותרה טומאה מכללה בצבור.
ונברר: מאי [מה] טומאה? באיזו טומאה מדובר שהציץ מרצה? אילימא [אם תאמר] מטומאת שרץ, היכא אישתרי [היכן הותרה] בציבור? אלא ודאי מדובר בטומאת מת, ולאו [והאם לא] כגון שנטמאו בעלים במת? אלמא [מכאן] שאם נטמאו בעלים במת — משלחין קרבנותיהן שהרי הציץ מרצה עליהם.
ונברר: ובמאי [ובמה] באיזה קרבן מדובר? אי [אם] בנזיר, הלוא ״וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו״ (במדבר ו, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], שבכל מקרה שהוא טמא, גם באונס, אינו יכול להביא קרבן נזירות עד שיטהר מטומאתו! אלא בהכרח הכוונה היא לעושה פסח, ומכאן שטמא מת יכול לשלח את קרבן הפסח שלו, וכדברי זקני דרום, ושלא כדברי רמי בר חמא! (ולאו כגון שנטמאו בעלים במת).
ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהציץ מרצה במקרה שנטמאו הבעלים בשרץ ולא במת. ואין לסתור זאת ממה שנאמר בתור ראיה לכך, שטומאה הותרה בציבור, והרי דין זה אינו אלא בטומאת מת, משום שאין הכוונה אלא לשם טומאה בעולם ענין טומאה בכללו, שמצאנו שהותר בציבור.
ואיכא דדייק ומייתי הכי [ויש שמדייק מלשון הכתוב בענין ציץ ומביא כך] ראיה לצד ההפוך: ״ונשא אהרן את עוון הקדשים״ (שמות כח, לח), עון הקדשים — אין [כן] מכפר, עון מקדישין (כלומר, טומאתם של המקריבים) — לא, ונברר מאי [באיזו] טומאה מדובר? אילימא [אם תאמר] טומאת שרץ, מי אישתריא [האם הותרה] בציבור? אלא לאו [האם לא] מדובר בטומאת מת, ועון קדשים אין [כן] מרצה הציץ, עון מקדישים לא, ושלא כדברי זקני דרום, הסבורים שטמא מת משלח קרבנותיו!
ומשיבים: לעולם יכול אחד לפרש שטומאה שהציץ מרצה עליה (ולא על המקריב) היא טומאת שרץ, ואולם אין זה משום שהיא עצמה הותרה בציבור, אלא משום שמצאנו שהותר שם טומאה בעולם בטמא מת.
א שנינו במשנה כי העובד יושב פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? אמר רבא אמר רב נחמן, משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכהנים: ״כי בו בחר ה׳ אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה׳ ״ (דברים יח, ה), לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, שרק בדרך זו נבחר הכהן לשרת.
תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״לעמד לשרת״ הרי זו מצוה לעשות את עבודת הקודש בעמידה, כשהוא אומר: ״ככל אחיו הלויים העמדים שם לפני ה׳ ״ (דברים יח, ז) — שנה עליו הכתוב במצות העבודה, כדי לומר שהוא לעכב, שאם לא עמד הרי הוא פוסל.
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכדי [הרי] יושב כזר דמי [נחשב] ומחיל [ומחלל] את העבודה, אימא [אמור]: מה זר שעבד — עונשו במיתה בידי שמים, אף יושב יהיה עונשו במיתה, אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אבל ערל, אונן, יושב שעבדו במקדש — אינן במיתה אלא באזהרה (באיסור לא תעשה)?
ומשיבים: משום דהוי [שהיו] גם כהן מחוסר בגדים וגם כהן שלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר שהכהן שעשה זאת — חייב מיתה,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush