גמרא
פירוש
לְפִי אׇכְלוֹ לְמִצְוָה.
וּלְעַכּוֹבֵי לָא וְהָתַנְיָא {שמות י״ב:ד׳} בְּמִכְסַת נְפָשׁוֹת מְלַמֵּד אשֶׁאֵין הַפֶּסַח נִשְׁחָט אֶלָּא לִמְנוּיָיו שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו יָכוֹל יְהֵא כְּעוֹבֵר עַל הַמִּצְוָה תַּלְמוּד לוֹמַר תָּכוֹסּוּ הַכָּתוּב שָׁנָה עָלָיו לְעַכֵּב וְאִיתַּקַּשׁ אוֹכְלִין לִמְנוּיִין.
זִקְנֵי דָרוֹם לָא מַקְּשִׁי וְכִי לָא מַקְּשִׁי נָמֵי מֵהָא נָמֵי אִית לְהוּ פִּירְכָא וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּשֶׁרֶץ שֶׁמְּשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם לְכַתְּחִילָּה כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּשֶׁרֶץ אֵינוֹ מְרַצֶּה מְקוֹם שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת שֶׁאֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶן לְכַתְּחִילָּה כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁאֵינוֹ מְרַצֶּה.
מֵיתִיבִי במִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ נָזִיר וְעוֹשֵׂה פֶסַח הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת דָּם וְאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טוּמְאַת הַגּוּף.
בְּמַאי אִילֵּימָא בְּטוּמְאַת שֶׁרֶץ הָאָמְרַתְּ שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טוּמְאַת שֶׁרֶץ אֶלָּא טוּמְאַת מֵת וְקָתָנֵי אֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה אַלְמָא נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת אֵין מְשַׁלְּחִין קׇרְבְּנוֹתֵיהֶם.
לָא אִי דְּאִיטַּמּוֹ בְּעָלִים בְּמֵת כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לפי אכלו תכוסו על השה״ (שמות יב, ד) שניתן לשחוט רק על מי שראוי לאכול את הפסח (״לפי אוכלו״)! ומשיבים: לדעתם דבר זה הוא למצוה, אבל לא בדיעבד.
ושואלים: ולעכובי [ולעכב] בדיעבד לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ״במכסת נפשות״ (שמות יב, ד) מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו, לאלה שנימנו עליו מראש. שחטו שלא למנוייו יכול יהא רק כעובר על המצוה, אבל בכל זאת יהא הקרבן כשר? תלמוד לומר: ״תכסו״ (שמות יב, ד) הכתוב שנה עליו חזר על אותה מלה (״במכסת... תכוסו״) לעכב, שאם נשחט שלא למנויים — פסול. ואיתקש [והרי בפסוק זה הוקשו] אוכלין (״לפי אוכלו״) למנויין (״במכסת נפשות״), נמצא שאם שחטו עבור מי שאינו יכול לאוכלו — לא עלה לו!
ומשיבים: זקני דרום לא מקשי [אינם מקישים היקש זה]. ושואלים: וכי לא מקשי נמי [וכאשר אינם מקישים גם כן], והם סבורים שרק לכתחילה אין שוחטים על טמא מת, מהא נמי אית להו פירכא [מזו גם כן יש להם פירכה], שיש לטעון: ומה במקום שנטמאו בעלים בשרץ שמשלחין קרבנותיהם לכתחילה — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין משלחין קרבנותיהן לכתחילה, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה?
ועוד, מיתיבי [מקשים] על זקני דרום מן המשנה בפסחים: מפני שאמרו נזיר ועושה פסח — הציץ של כהן גדול מרצה על טומאת דם הקרבן ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף של האדם.
ונברר: במאי [במה] מדובר? אילימא [אם תאמר] שנטמאו הבעלים בטומאת שרץ — האמרת [הרי אמרת] שלשיטת זקני דרום שוחטין וזורקין על מי שנטמא בטומאת שרץ! אלא הכוונה היא שנטמאו הבעלים טומאת מת, וקתני [ושנה]: אין הציץ מרצה. אלמא [מכאן] שאם נטמאו בעלים במת — אין משלחין קרבנותיהם!
ודוחים: לא, אי דאיטמו [אם שנטמאו] בעלים במת — הכי נמי [כך גם כן] יהא הציץ מרצה, אבל הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שנטמא הכהן המקריב בשרץ.
ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך אתה מפרש את המשנה, אמור את סופה]: ניטמא טומאת התהום (טומאה שלא היתה ידועה כלל בשעה שנטמא בה, כגון שהיתה מוסתרת מן העין) — הציץ מרצה, וכי יכול אתה לפרש כך? הא תני [הרי שנה] ר׳ חייא: לא אמרו דין טומאת התהום שהציץ מרצה עליה אלא לענין טומאת מת בלבד, ונדייק: למת למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו [האם לא] בא הדבר למעוטי [למעט] טומאת התהום של שרץ שאין הציץ מרצה עליה?
ודוחים: לא, למעוטי [למעט] טומאת התהום של זיבה, שבטומאה זו אין ריצוי ציץ. אבל על טומאת התהום של שרץ — מרצה.
ושואלים: ואלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] רמי בר חמא: כהן המרצה המקריב בקרבנותיהם של נזיר או עושה הפסח, האם הותרה לו טומאת התהום אם נטמא בה או לא הותרה לו טומאת התהום? תפשוט [תפתור] מכאן שטומאת התהום הותרה לו, דהא הכא [שהרי כאן], לפי מה שפירשנו לדעת זקני דרום, בכהן קיימינא [עומדים עוסקים אנו]!
ומשיבים: דבריו של רמי בר חמא ודאי פליגי [חלוקים], שהוא אינו הולך בשיטתם בפירוש משנה זו.
ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה. נאמר בציץ של כהן גדול: ״ונשא אהרן את עון הקדשים״ (שמות כח, לח). ומבררים בברייתא: וכי איזהו עון נושא הכהן?מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush