גמרא
פירוש
מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַהֲבֵאתֶם גָּזוּל וְאֶת הַפִּסֵּחַ וְאֶת הַחוֹלֶה״ (מלאכי א׳:י״ג), גָּזוּל דּוּמְיָא דְּפִסֵּחַ: מַה פִּסֵּחַ, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אַף גָּזוּל, לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אלָא שְׁנָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְלָא שְׁנָא לְאַחַר יֵאוּשׁ.
בִּשְׁלָמָא לִפְנֵי יֵאוּשׁ, ״אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם״ (ויקרא א׳:ב׳), אֲמַר רַחֲמָנָא, וְלָאו דִּידֵיהּ הוּא, אֵלָּא לְאַחַר יֵאוּשׁ, הָא קַנְיֵיהּ בְּיֵאוּשׁ! אֵלָּא לָאו, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵירָה.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מעכו״ם״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
משום דהוה ליה [שהרי הוא] מצוה הבאה בעבירה, שמצוה זו מתקיימת בכוחה של עבירה או כתוצאה ממנה, וכבר נאמר: ״והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה והבאתם את המנחה הארצה אותה מידכם אמר ה׳״ (מלאכי א, יג), ומן הכתוב נלמד: גזול דומיא [בדומה] לפסח, מה פסח שבשל היותו בעל מום לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] — אף מה שהיה גזול, לית ליה תקנתא [אין לו תקנה], לא שנא [אינו שונה] לפני יאוש הבעלים מן הגזילה ולא שנא [ואינו שונה] לאחר יאוש הבעלים.
ומסבירים: בשלמא [נניח] לפני יאוש ברור שאינו יכול להקריב — לפי שאינו שלו, שכן ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳״ (ויקרא א, ב) אמר רחמנא [אמרה התורה] ו״מכם״ הכוונה — משלכם, וזה הגזול לאו דידיה [ולא שלו] הוא. אלא לאחר יאוש — הא קנייה [הרי קנה] הגזלן את הבהמה ביאוש הבעלים, ומאז גוף הבהמה שייך לו (אף שכמובן יצטרך לשלם עבורה לבעלים), וכיון שהבהמה שלו מדוע לא יוכל להקריבה? אלא לאו [האם לא] משום דהוה ליה [שהוא] מצוה הבאה בעבירה, וכיון שבראשונה הגיעה הבהמה לידו בעבירה, שוב אינו יכול לקיים בה מצוה.
כיוצא בזה אמר ר׳ יוחנן משום [בשם] ר׳ שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: ״כי אני ה׳ אהב משפט שנא גזל בעולה״ (ישעיה סא, ח) — משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס, אמר לעבדיו: תנו מכס למוכסים. אמרו לו: והלא כל המכס כולו שלך הוא ואליך הוא מגיע בסופו של דבר, ומה טעם לתת מכס? אמר להם: ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס. אף הקדוש ברוך הוא אמר: ״אני ה׳ שנא גזל בעולה״, שאף שכל העולם כולו שלו הוא ולגביו אין קנייני אדם מעלים ומורידים, ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל, שאף לצורך עצמם לא יגזלו.
אתמר נמי [נאמר גם כן] בענין זה על ידי חכמים אחרים; אמר ר׳ אמי: לולב יבש פסול — מפני שאין בו הדר, לולב גזול פסול — משום דהוה ליה [שהרי הוא] מצוה הבאה בעבירה.
ומעירים: ופליגא [וחלוקה] כל אותה שיטה שדנו בה אותה עד כאן על דעת ר׳ יצחק. שאמר ר׳ יצחק בר נחמני אמר שמואל: לא שנו פסול זה בגזול, אלא ביום טוב ראשון של חג, אבל ביום טוב שני (שאר ימות החג), מתוך שיוצא ידי חובתו בלולב שאול, שהרי לא מיעט הכתוב (״לכם״ — משלכם) אלא ביום הראשון — יוצא נמי [גם כן] בגזול.
מתיב [מקשה] על כך רב נחמן בר יצחק ממה ששנינו: לולב הגזול והיבש — פסול, ונדייק מכאן: הא [הרי] לולב שאול — כשר. ונברר: אימת [אימתי] שייך דין זה? אילימא [אם תאמר] שמדובר ביום טוב ראשון — הא כתיב [הרי נאמר]: ״ולקחתם לכם ביום הראשון״ וכוונתו: משלכם, והאי [וזה] הלולב השאול לאו דידיה [לא שלו] הוא ובודאי אינו יכול לצאת בו ביום טוב ראשון. אלא לאו [האם לא] מדובר ביום טוב שני, וקתני [ושנינו] באותו ענין כי הגזול — פסול, היפך דברי שמואל!
רבא אמר לתרץ כך: לעולם אפשר לפרש שמדובר כאן אפילו ביום טוב ראשון, ולא מיבעיא קאמר [ובלשון לא נצרכה אמר] כיצד? לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאינו יוצא בלולב שאול דלאו דידיה [שהרי לא שלו] הוא ושייך לאחר, אבל גזול, אימא [אמור]: סתם גזילה יאוש בעלים הוא, וכדידיה דמי [וכשלו הוא נחשב], אף על פי שנעשתה בו עבירה, קא משמע לן [השמיע לנו] שבגזול אינו יוצא, ואין להוכיח איפוא מכאן דבר לענייננו.
א אגב מה שאמרנו בענין פסול גזילה בארבעת המינים, מסופר: אמר להו [להם] רב הונא להני אוונכרי [תגרים, רוכלים שעסקו במסחר ארבעת המינים]: כי זבניתו אסא [כאשר קונים אתם הדסים] מגויים — לא תגזזו אתון [אל תחתכו אתם] את ההדסים מן העץ, אלא לגזזוה אינהו ויהבו לכו [שיחתכו הם ויתנו לכם]. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — סתם גויים גזלני ארעתא [קרקע] נינהו [הם]מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush