גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים רל״ב:ב׳
טור חושן משפט ה׳:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים רל״ב:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט ה׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים רל״ב:ב׳
טור חושן משפט ה׳:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים רל״ב:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט ה׳:ד׳
1 כן בכ״י אוקספורד 23, מינכן 95. בדפוס וילנא: ״חגורה״.
א משנה לאחר שעסקנו בנושא מצומצם ומוגדר של דיני הוצאות בשבת, עוברים לעסוק בדיני השבת על פי סדר קבלתה, ובראשונה מה הם הדברים שיש להמנע מהם לפני כניסת השבת. לגבי כל יום ויום אמרו: לא ישב אדם לפני הספר סמוך לזמן תפילת מנחה עד שיתפלל. וכן לא יכנס אדם למרחץ, ולא יכנס לעשות מלאכתו בבורסקי (עיבוד עורות). וכן לא יכנס לא לאכול סעודתו ולא לשבת בדין עד שיתפלל. ואולם אם התחילו כבר באותם הדברים — אין מפסיקין, אינם חייבים להפסיק. וכלל אמרו: מפסיקין בכל אלו הדברים לקרות קריאת שמע ואין מפסיקין לתפלה. ב גמרא מתחילה היה צורך לברר את עצם הדברים במשנה, ושאלו: הי [איזה] ״סמוך למנחה״, כלומר, סמוך לאיזו מנחה? שכן יש חלוקה בין זמן מנחה גדולה, שהוא כחצי שעה לאחר חצות היום ואילך, וזמן מנחה קטנה — שהוא כשעתיים וחצי לפני השקיעה. ומבררים: אילימא [אם תאמר] שאסור לעשות את כל אלה סמוך למנחה גדולה — אמאי [מדוע] לא? הא איכא [והרי יש] עדיין שהות ביום טובא [הרבה]! אלא יש לומר שהמדובר הוא סמוך למנחה קטנה, ואם כן רק במקרה זה אם התחילו אין מפסיקין. ושואלים: נימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהיה זו קושיה חמורה] על דעת ר׳ יהושע בן לוי, שאמר כי כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה. ומשמע שאף אם כבר התחיל לאכול עליו להפסיק! אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר כי לעולם במשנה מדובר בסמוך למנחה גדולה, ודברי ר׳ יהושע בן לוי עוסקים בסמוך לזמן מנחה קטנה. וכדי להשיב על התמיהה שאם מדובר בסמוך לזמן מנחה גדולה יש אם כן שהות ביום — יש לפרש שכל אחד מן הדברים המנויים נעשה באופן שהוא גוזל זמן מרובה. וכשאמרו ״אל ישב אדם לפני הספר״ היתה הכוונה להסתפר בתספורת בן אלעשה, שהיתה תספורתו מסובכת מאד והיה צורך בשעות אחדות כדי לעשותה. ומה שאמרו שאל יכנס לא למרחץ סמוך לזמן המנחה — הכוונה היא לכולא מילתא [לכל דבר] המרחץ, ולא לרחיצה בלבד. אלא אף לחפיפה ורחיצה וזיעה. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — הכוונה היא לבורסקי גדולה שיש צורך לעבד בה עורות מרובים, ולעשות כל מלאכת העיבוד מתחילתה. ולא יכנס לאכול — המדובר בסעודה גדולה הנמשכת זמן רב. ולא יכנס לדין — הרי זה בתחילת דין שיימשך זמן מרובה עד סיומו. ואילו רב אחא בר יעקב אמר: לעולם אפשר לפרש את המשנה בזמן מנחה גדולה ואף בתספורת דידן [שלנו, רגילה], ולכתחילה אמאי [מדוע] לא ישב לפני הספר סמוך לזמן המנחה — גזירה שמא ישבר הזוג (המספריים), ועד שישיגו אחרים או יתקנו את המספריים יחלוף זמן מרובה. ומה ששנינו שלא יכנס סמוך למנחה למרחץ — אפילו להזיע בעלמא [בלבד]. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — גזירה היא שגזרו חכמים שמא יתעלפה [יתעלף] במרחץ זה ועד שיעמוד מעלפונו ימשך הדבר זמן רב. ולא יכנס סמוך למנחה לבורסקי — אפילו לעיוני בעלמא [להסתכל בלבד] בעורות. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי פסידא בזביניה ומטריד [שמא יראה הפסד בסחורתו וייטרד], ויבוא לתקן את מה שהתקלקל. ולא יכנס לאכול בסעודה סמוך לזמן המנחה — המדובר הוא בסעודה קטנה. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא אתי לאמשוכי [שמא יבוא להימשך] באכילתו עד זמן מרובה. ולא יכנס לדין סמוך לזמן המנחה — מדובר אפילו בגמר דין. ולכתחלה אמאי [מדוע] לא יכנס — מתוך החשש דילמא חזי טעמא וסתר דינא [שמא יראה טעם, מנוגד למה שחשב מתחילה, ויסתור את הדין] כולו, ויהא צורך להתחיל הכל מתחילתו. ב שנינו במשנה כי אם התחיל לעשות אחד מן הדברים האמורים, תספורת מרחץ בורסקי סעודה ודין, שוב אינו צריך להפסיק. על כך שאלו: מאימתי נחשבת התחלת תספורת? אמר רב אבין: משיניח מעפורת [עטיפה, סדין] של ספרין (ספרים) על ברכיו. ומאימתי נחשבת התחלת מרחץ? אמר רב אבין משיערה (יסיר) מעפרתו [עטיפתו, הבגד העליון] של הרוצה לרחוץ במרחץ ממנו, כלומר, שיסיר את הסודר המכסה אותו, שהוא בגדו העליון. ומאימתי התחלת בורסקי? — משיקשור בין כתיפיו את סינור העור שבו הוא מכסה עצמו מלפניו (מאירי). ומאימתי נחשבת התחלת אכילה? — רב אמר: משיטול ידיו לסעודה. ור׳ חנינא אמר: משיתיר חגורתו. ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים], אלא הא [זו] שאמר ר׳ חנינא כי התחלת סעודה נחשבת משיתיר חגורתו, הרי זה לן [לנו], לבני בבל, שבבבל היו נוהגים כרגיל לחגור עצמם בחוזקה, והתחלת האכילה היא איפוא כשמתיר את חגורתו. והא [וזו] שאמר רב שהתחלת הסעודה נחשבת משיטול ידיו, הרי זה להו [להם], לבני ארץ ישראל שלא היו חוגרים בחוזקה ולכך התחלת הסעודה אצלם הריהי כשנוטל ידיו. ומעין זה אמר אביי: הני חברין בבלאי, למאן דאמר [אותם חברים, תלמידי חכמים בבליים, לדעת מי שאומר] שתפלת ערבית רשות, כיון דשרא ליה המייניה [שהתיר לו את חגורתו] שוב לא מטרחינן ליה [מטריחים אנו אותו] להפסיק את סעודתו ולהתפלל. ותוהים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] שתפילת ערבית חובה האם כן מטרחינן להו [מטריחים אנו אותו]?! והא [והרי] תפלת מנחה דלכולי עלמא [שלדעת הכל] חובה היא, ותנן [ובכל זאת שנינו במשנתנו] כי אם התחילו באכילה — אין מפסיקין. ועל כך הרי אמר ר׳ חנינא: זמן התחלת האכילה הוא משיתיר חגורו!מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush