גמרא
פירוש
הָתָם לָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת, הָכָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ה׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים צ״א:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״א:ה׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים צ״א:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״א:ה׳
ד רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ה׳:ד׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים צ״ה:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״ה:ג׳
סמ״ג מצוות עשה י״ט
טור אורח חיים צ״ה:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״ה:ג׳
ה רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ה׳:ד׳
רמב״ם הלכות ציצית ג׳:י״א
טור אורח חיים כ״ד:א׳
טור אורח חיים צ״א:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים כ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״א:ו׳
רמב״ם הלכות ציצית ג׳:י״א
טור אורח חיים כ״ד:א׳
טור אורח חיים צ״א:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים כ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים צ״א:ו׳
ו רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ג׳:ז׳
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ז
טור אורח חיים רל״ב:ב׳
טור חושן משפט ה׳:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים רל״ב:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט ה׳:ה׳
רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים ו׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ז
טור אורח חיים רל״ב:ב׳
טור חושן משפט ה׳:ה׳
שולחן ערוך אורח חיים רל״ב:ב׳
שולחן ערוך חושן משפט ה׳:ה׳
התם [שם] בזמן המנחה לא שכיחא [מצויה] שכרות, שאין דרך לשתות הרבה באמצע היום, ואולם הכא [כאן] בערבית שכיחא [מצויה] שכרות, ולכן היה מקום לגזור בזמן תפילת ערבית. אי נמי [או גם כן] אפשר להסביר כי במנחה, כיון דקביעא לה זימנא [שקבוע לה זמן] מירתת ולא אתי למפשע [חושש הוא ואינו בא לפשוע] ולשכוח להתפלל. ואולם ערבית כיון דכולא ליליא [שכל הלילה] הוא זמן ערבית, לכך הוא לא מירתת, ואתי למפשע [אינו חושש, ויבוא להתרשל]. על עצם הדבר מתקיף לה [שואל עליה] רב ששת: וכי טריחותא למיסר המייניה [טרחה היא לאזור את חגורתו]?! ועוד, אם טרחה היא, ליקו הכי וליצלי [יקום כך, בלי חגורה, ויתפלל]! ומשיבים: יש צורך לחגור חגורה בתפילה, משום שנאמר: ״הכון לקראת אלהיך ישראל״ (עמוס ד, יב), שצריך אדם להיות מוכן ומהודר בעמידתו לפני ה׳. א מאחר והובא הפסוק ״הכון לקראת אלהיך ישראל״ מענין החיוב להכין עצמו באופן מהודר לתפילה, מביאים כי אכן רבא בר רב הונא רמי פוזמקי ומצלי [היה לובש גרבים יקרים ומתפלל] ואמר שהוא עושה זאת ככתוב ״הכון לקראת אלהיך ישראל״. ואילו רבא לא כך היה עושה, אלא בתפילתו שדי גלימיה, ופכר ידיה, ומצלי [היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל], ואמר שעושה כן ״כעבדא קמיה מריה״ [כעבד לפני אדוניו], שמופיע בהכנעה יתירה. אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא כי איכא צערא בעלמא [כאשר יש צער בעולם], שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי [היה משליך, מסיר את גלימתו, וחובק את ידיו, ומתפלל], ואמר שעושה כן ״כעבדא קמיה מריה״ [כעבד לפני אדונו]. כי איכא שלמא [כאשר יש שלום] בעולם לביש ומתכסי [היה לובש ומתכסה] ומתעטף בגלימה חשובה, ומצלי [ומתפלל] ואמר שעושה כן מכיון צריך לקיים ״הכון לקראת אלהיך ישראל״. מאחר שדובר בתפילה, מסופר כי רבא חזייה [ראהו] את רב המנונא דקא [שהוא] מאריך בצלותיה [בתפילתו]. אמר עליו: מניחין חיי עולם, את העיסוק בלימוד התורה, ועוסקים בחיי שעה, בתפילה שיש בה בקשה על צרכי יום יום. ומסבירים: והוא, רב המנונא, סבר [סבור היה] כי זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד, וכשאדם מתפלל אינו נחשב כמחסיר בזמן התורה. מעין זה מסופר כי ר׳ ירמיה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר׳ זירא והוו עסקי בשמעתא [והיו עוסקים בהלכה]. נגה לצלויי והוה קא מסרהב [נתאחר הזמן לתפילה והיה ממהר] ר׳ ירמיה לסיים את הנושא שעסקו בו כדי להתפלל. קרי עליה [קרא עליו] ר׳ זירא פסוק זה: ״מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה״ (משלי כח, ט). ב שנינו כי אם נכנס לדין סמוך לזמן תפילה, שוב אינו צריך להפסיק ולהתפלל. ומבררים: מאימתי נחשבת התחלת דין? — נחלקו בכך ר׳ ירמיה ור׳ יונה. חד [אחד מהם] אמר שתחילתו משיתעטפו הדיינים, שהיו הדיינים מתעטפים בטליתם לפני שהיו מתחילים בדין. וחד [ואחד מהם] אמר שתחילת דין הרי היא משיפתחו בעלי דינים בטענותיהם. ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים] אלא, הא [זה] שאומר משיפתחו בעלי דין, הרי זה באופן דעסקי ואתו בדינא [שכבר היו עוסקים ובאים בדין], והיו הדיינים עטופים כבר. והא [וזה] שאומר משיתעטפו הדיינים, הרי זה באופן שעדיין לא עסקי ואתו בדינא [היו עוסקים ובאים בדין], ומשיתעטפו הרי זו התחלה. ואגב הזכרת ענין הדין מסופר כי רב אמי ורב אסי הוו יתבי וגרסי ביני עמודי [היו יושבים ולומדים בין העמודים] מתחת לבית המדרש. וכל שעתא ושעתא [שעה ושעה] הוו טפחי אעיברא דדשא ואמרי [היו טופחים על בריח הדלת והיו אומרים]: אי איכא דאית ליה דינא, ליעול וליתי [אם יש מישהו שיש לו דין, שיכנס ויבוא]. עוד מסופר כי רב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבי בדינא כולי יומא, הוה קא חליש לבייהו [היו יושבים בדין כל היום ונחלש ליבם] מחמת אי אכילה. על כן תנא להו [שנה להם] רב חייא בר רב מדפתי ברייתא על הנאמר ״ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב״ (שמות יח, יג): וכי תעלה על דעתך שמשה היה יושב ודן כל היום כלו? שאם כן תורתו מתי נעשית? מתי עסק בה? אלא ודאי בא הכתוב לומר לך כי כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו היה דן רק שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שכן על ידי דין אמת הוא מעמיד את העולם (המאירי). והדבר נלמד בדרך גזירה שווה: שכן כתיב הכא [נאמר כאן] ״ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב״, וכתיב התם [ונאמר שם] במעשה בראשית ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״ (בראשית א, ה), ומשמע כי הערב ומעט מן הבוקר נחשבים כיום שלם. ואף לענייננו די שישבו הדיינים בדין רק מקצת היום. ועוד שואלים: עד מתי יושבין בדין? מה הוא הזמן הרגיל לסיום מושב בית הדין? אמר רב ששת: עד זמן סעודה, שהוא שעת הצהריים. אמר רב חמא: מאי קרא [מהו הכתוב המרמז על כך]? — דכתיב [שכן נאמר]: ״אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. אשריך ארץ שמלכך בן חורים ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי״ (קהלת י, טז–יז). והוא מפרשו: השרים במדינה מתוקנת יושבים לסעוד רק אחרי שעסקו בגבורה של תורה ובדין, ולא בשתייה של יין. ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אכילה בשעה ראשונה בבוקר — הרי זה מאכל לודים, שהם בני אומה של אוכלי אדם, והם רעבתנים וממהרים לאכול. בשעה שניה — הוא מאכל לסטים (גנבים), שמאחר שעסקו בלילה בגניבה, הריהם מקדימים לאכול בבוקר. בשעה שלישית — הוא זמן מאכל יורשים, כלומר, של אנשים שירשו כסף רב ואינם עובדים לפרנסתם ולכך כל עיסקם בשעה מוקדמת של הבוקר באכילה. בשעה רביעית — היא מאכל פועלים. בשעה חמישית — הוא מאכל כל אדם. ושואלים: איני [כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב פפא ששעה רביעית היא זמן סעודה לכל אדם! אלא יש לתקן ולומר כי שעה רביעית היא מאכל כל אדם. בשעה חמישית — הוא מאכל פועלים שאינם מתפנים עד אז. ובשעה ששית — הוא זמן מאכל תלמידי חכמים, ועד אז זמן מושב בית הדין. ומוסיפים: האוכל מכאן ואילך — הרי זה כזורק אבן לחמת (לנאד), כלומר, שכבר אין זה מועיל לבריאות הגוף. אמר אביי: לא אמרן [אמרנו] שאכילה משעה ששית אינה מועילה, אלא כשלא טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר], אבל אם טעים מידי בצפרא [טעם דבר בבוקר] — לית לן [אין לנו] בה דברים אלה. ד אמר רב אדא בר אהבה: מתפלל אדם אף מלכתחילה תפלתו בבית המרחץ. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בתוספתא: הנכנס לבית המרחץ, בחדר הראשון, מקום שכל בני אדם עומדים לבושין — הרי זה ככל מקום אחר ויש שם מקרא בתורה ותפלה. ואין צריך לומר שמותרת בחדר זה שאילת שלום. ויכול שיהא מניח שם תפילין, ואין צריך לומר שאינו חייב להיות חולץ אותם. ואילו בחדר הפנימי יותר, מקום שבו בני אדם עומדים ערומים ולבושין, ששם הם מתלבשים ומתפשטים יש שם שאילת שלום, ואולם אין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם הניח שם תפילין — אינו חולץ את התפילין, ואולם אינו מניח שם תפילין לכתחלה. ובחדר הפנימי שהוא מקום שבני אדם עומדין שם רק כשהם ערומים — אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר שאין שם מקרא בתורה ותפלה. ואם נמצא שם כשהתפילין עליו — חולץ את התפילין. ואין צריך לומר שאינו מניחן שם מלכתחילה. ולכאורה דברי התוספתא סותרים למה שאמר רב אדא בר אהבה שהוא ודאי התכוון לחדר הפנימי שבמרחץ (שהוא לבדו קרוי מרחץ סתם) ולדעתו אפשר להתפלל שם לכתחילה! ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב אדא בר אהבה דבריו היה זה במרחץ ריק שאין בו אדם. ושואלים: והא [והרי] אמר ר׳ יוסי בר חנינא שכל מרחץ שאמרו שאסור בתפילה הרי זה אף על פי שאין בו אדם, ובית הכסא שאמרו לענין איסור תפילה בו הרי זה אף על פי שאין בו צואה, אלא ודאי כיון שהמקום משמש לדבר של גנאי אין ראוי להתפלל בו. ומתרצים: כי קאמר [כאשר אמר] רב אדא את דבריו, היה זה בחדתי [במרחץ חדש] שעדיין לא השתמשו בו לרחיצה. ושואלים: והא מבעיא בעא ליה [והרי, דבר זה, שאל אותו] רבינא את רב אדא באופן זה: מקום שהזמינו (הכינו) לצורך בית הכסא מהו הדין לענין תפילה בתוכו, האם לענין זה יש תוקף לזימון, שהוא הקובע לענין זה? או אין תוקף הלכתי לזימון? והרי לא איפשיטא ליה [נפתרה לו] בעיה זו. וכי לאו [לא] הוא הדין למרחץ שאף בו אותה בעיה? ומשיבים: לא, דילמאמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush