גמרא
פירוש
אשֶׁהַנְּזִירוּת חָל עַל הַנְּזִירוּת.
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שהנזירות חל על הנזירות. שאם היה נזיר, ובתוך נזירותו אמר שוב ״הריני נזיר״ — חלה עליו חובת נזירות אחרת לכשישלים את הנזירות ראשונה.
ושואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאומר] כי דברה תורה כלשון בני אדם ואין לומדים ידות נדרים מ״לנדור נדר״, ומהצורה הבלתי רגילה של המילים ״נזיר להזיר״ דריש [דורש] ולמד ממנה לעשות ידות נזירות כנזירות, אם כן הלכה זו שהנזירות חל על הנזירות מנא ליה [מניין לו]? הניחא אי סבירא ליה כמאן דאמר [זה נוח אם סבור הוא כדעת מי שאומר] כי אין נזירות חל על נזירות ומשום כך אין הוא זקוק למקור להלכה זו. אלא אי סבירא ליה כמאן דאמר [אם סבור הוא כדעת מי שאומר] שנזירות חל על נזירות, מנא ליה [מניין לו] אם כן דין זה?
ומשיבים: אף לדעתו אפשר ללמוד מכתוב זה, שכן נימא קרא [שיאמר הכתוב] לשון ״נזיר ליזור״, מאי [מה] טעם שינה וכתב לשון ״להזיר״ — שמעת מינה תרתי [שומע, לומד אתה ממנה שני דברים], הן ידות נזירות, והן שנזירות חלה על נזירות.
ומוסיפים: במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים] באופן אחר: אית [יש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] דין ידות הנדרים מן הכפילות ״לנדר נדר״, לפי שסבור שלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ואית [ויש] תנא דמפיק ליה [שמוציא, לומד אותו] ממקור אחר, לפי שסבור שדיברה תורה בלשון בני אדם, ולומד דין ידות מן ״ככל היצא מפיו יעשה״ (במדבר ל, ג). שכתוב זה בא לרבות, ולהוסיף גם נדרים שאין לשונם מפורש.
א אמר מר [החכם] בדרשת המקראות שלמדנו: ומה נדרים עובר ב״בל יחל״ (במדבר ל, ג) ו״בל תאחר״ — אף בנזירות כן. ושואלים: בשלמא [נניח] ״בל יחל״ של נדרים משכחת לה [מוצא אתה אותה] בפשטות, כגון שאמר ״ככר זו אוכל״ ולא אכלה הרי הוא עובר משום ״בל יחל דברו״ שעבר על נדרו.
אלא ״בל יחל״ של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? הלא כיון שאמר ״הריני נזיר״ הרי באותו רגע הוה ליה [הריהו] נזיר. ואם אכל ענבים במשך הזמן הזה קם ליה [עומד הוא] באיסור ״בל יאכל״, ככתוב בנזיר: ״מחרצנים ועד זג לא יאכל״ (במדבר ו, ד). אם שתה יין קם ליה [עומד הוא] באיסור של ״בל ישתה״ ככתוב ״יין... לא ישתה״ (במדבר ו, ג), ואם כן לאיזה צורך נאמר שעובר ב״בל יחל״? אמר רבא: בא מדרש זה ללמד לעבור עליו בשנים, שעובר גם משום ״בל יחל״ על שלא קיים נדר נזירותו, וגם משום האיסור המיוחד של אכילת ענבים או שתיית יין.
ועוד שואלים: ״בל תאחר״ של נזירות היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה]? כיון שאמר ״הריני נזיר״ — הוי ליה [הריהו] נזיר מיד. ואם אכל ענבים קם ליה [עומד הוא] מיד באיסור של ״בל יאכל״ ואם כן איך יכול לאחר נדר זה של נזירות? ומשיבים: באומר ומפרש ״לכשארצה אהא נזיר״, ואם כן אין הוא נזיר מיד. ומקשים: ואי אמר [ואם הוא אומר] ומפרש ״כשארצה״ אם כן ליכא [אין] בכך איסור ״בל תאחר״, שהרי לא קבע מועד לדבר!
אמר רבא: כגון שאמר ״לא איפטר מן העולם עד שאהא נזיר״, דמן ההיא שעתא הוה ליה [שבמקרה כזה מאותה שעה הריהו] חייב להתנהג כנזיר, למרות שלא פירש זמן. שכיון שאין יודעים מתי הוא יפטר מן העולם הרי מספק חייב להתנהג בנזירות מיד. מידי דהוה [כמו שהוא] הדין בדומה לזה, שאיש האומר לאשתו ״הרי זו גיטיך שעה אחת קודם מיתתי״ אם היה כהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שהיא נחשבת לענין זה מיד כגרושה, ואם היא בת ישראל — אסורה בתרומה. אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים] כל שעתא ושעתא דילמא מיית [שעה ושעה שמא הוא מת] ומשום כך נאסרת בתרומה מיד מספק. הכא נמי [כאן גם כן] בנזירות, לאלתר הוי [מיד הריהו] נזיר. דאמרינן [שאנו אומרים]: דילמא השתא מיית [שמא עכשיו הוא מת].מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush