גמרא
פירוש
שֶׁזָּרַע כַּרְמוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ סְמָדַר וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָסְרוּ אֶת הַזְּרָעִים וְהִתִּירוּ אֶת הַגְּפָנִים וְאַמַּאי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה הָאוֹסֵר אֵינוֹ נֶאֱסָר הַבָּא לֶאֱסוֹר וְלֹא אָסַר אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יִתְאַסֵּר.
הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם קַנְבּוֹס וְלוּף אָסְרָה תּוֹרָה (דִּתְנַן הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה קַנְבּוֹס וְלוֹף לֹא יְהֵא זוֹרֵעַ עַל גַּבֵּיהֶם שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים) שְׁאָר זְרָעִים מִדְּרַבָּנַן הוּא דַּאֲסִירִי הַאי דְּעָבֵיד אִיסּוּרָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן הַאי דְּלָא עָבֵיד אִיסּוּרָא לָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן אֲבָל הָכָא לֵימָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
שזרע כרמו של חבירו כאשר היה הכרם סמדר (בתחילת צמיחת הענבים), ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים של הזורע, כדין כלאי הכרם, והתירו את הגפנים. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? לימא [שיאמר] קל וחומר הוא: ומה האוסר כלומר, הגפן, שעל ידה נאסרו הזרעים — אינו נאסר, הזרע הבא לאסור ולא אסר את הגפנים — אינו דין שלא יתאסר?
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] דווקא קנבוס ולוף אסרה תורה לזרוע בכרם, דתנן [ששנינו במשנה]: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף — לא יהא זורע על גביהם, מפני שהן עושות פרי לשלש שנים, ואילו שאר זרעים רק מדרבנן הוא דאסירי [מדברי חכמים הוא שאסורים], ומכיון שהכל מדרבנן, האי דעביד איסורא [זה שעשה איסור], שזרע את הכרם של חבירו — קנסוה רבנן [קנסו אותו חכמים], האי דלא עביד איסורא — לא קנסוה רבנן [זה שלא עשה איסור, בעל הכרם, לא קנסו אותו חכמים]. אבל הכא [כאן] בדין פיגול, שהוא מדין תורה, לימא [שיאמר] קל וחומר!
ואיכא דמתני לה [ויש ששונים את הבעיה הזו] לא לענין תודה אלא לענין כבשים של שתי הלחם. וכך בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אלעזר מרב: השוחט את הכבשים על מנת לאכול כזית מצורף מהן ומלחמן, מהו?
לאיפגולי [שיתפגלו] הכבשים לא קא מיבעיא [לא נשאלה] לי, כי השתא [עכשיו, הרי] כאשר מחשב על כזית שכולו מלחם לא מפגלי [אינם מתפגלים], כפי ששנינו במשנתנו שהלחם אינו מפגל את הכבשים, כאשר חישב על כזית מהן ומלחמן מיבעיא [נצרכה לומר] שאינם מתפגלים? כי קא מיבעיא לי [כאשר נשאלה לי] השאלה הרי זה לאיפגולי [לענין שיתפגל] הלחם, מי מצטרפי [האם מצטרפים] הכבשים לאיפגולי [שיתפגל] ללחם או לא?
אמר ליה [לו] רב: אף בזו, כמו במחשב לאכול כזית מן הלחם — הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין. ושואלים אותה שאלה: ואמאי [ומדוע]? לימא [נאמר] קל וחומר: ומה המפגל כלומר, הכבשים, שמחשבה בהם מצטרפת לפגל את הלחם — אינו מתפגל, הלחם הבא לפגל על ידי הצירוף ולא פיגל — אינו דין שלא יתפגל!
ומקשים: ומי אמרינן [והאם אומרים אנו] קל וחומר כי האי גונא [כגון זה]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ואמאי [ומדוע] נאסרים רק הזרעים? לימא [שיאמר] קל וחומר: מה הכרם האוסר אינו נאסר, הבא לאסור ולא אסר כלומר, הזרעים — אינו דין שלא יתאסר?
ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם [שם] קנבוס ולוף אסרה תורה, אבל שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי [מדברי חכמים הוא שאסורים], ולכן האי דעבד איסורא קנסוה רבנן [זה שעשה איסור, הזורע, קנסו אותו חכמים], דלא עבד איסורא לא קנסוה רבנן [זה שלא עשה איסור, בעל הכרם, לא קנסו אותו חכמים], אבל הכא [כאן] שהוא דין תורה — לימא [נאמר] קל וחומר!
ומעירים: ביחס לשאלתו של ר׳ אלעזר, מאן דמתני לה [מי שהיה שונה אותה] על תודה האם היא מצטרפת עם לחמי התודה להתפגל כשחישב על כזית משניהם — כל שכן שהשאלה נוגעת לכבשים של שתי הלחם, ומאן דמתני לה [ואולם מי שהיה שונה אותה] על כבשים ושתי הלחם, יש מקום לומר כי דווקא בכבשים ושתי הלחם הוא שנשאלה השאלה, מפני שהוזקקו זה לזה לתנופה, שהכהן מניף אותם יחד (ויקרא כג, כ), אבל תודה ולחמה שלא הוזקקה זה לזה בתנופה — לא, אלא פשוט הדבר שאינה מצטרפת.
רבי אבא זוטי [הקטן] בעי לה הכי [שאל אותה כך, בנוסח אחר], שכך בעא מיניה [שאל אותו] ר׳ אלעזר מרב: השוחט את הכבש האחד מכבשי העצרת על מנת לאכול כזית מחבירו למחר, מהו? והשאלה היא: האם כשהוא אומר ״חבירו״ כבש משמע, ואם כן לא מפגל, מפני שאין מתיר מפגל מתיר, או דלמא [שמא] ״חבירו״ לחם משמע, שתי הלחם, והוא מפגל ליה [אותו], כפי ששנינו במשנתנו?
אמר ליה [לו] רב: תניתוה [שניתם אותה כבר], יש לשאלה זו פתרון מהמשנה להלן: שחט אחד מן הכבשים על מנת לאכול ממנו למחר — הוא פיגול וחבירו כשר, לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרים, אלמא [מכאן] ש״חבירו״ כבש משמע! ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, דלמא [שמא] מדובר שם דפריש [שפירש] ואמר ״חבירו כבש״, אבל אם אמר ״חבירו״ סתם עדיין נשארה שאלה.
א משנה הזבח מפגל את הנסכים הבאים עמו, משעה שקדשו בכלי ולא קודם לכן, אלו דברי ר׳ מאיר. אבל הנסכים אינן מפגלים את הזבח. כיצד? השוחט את הזבח לאכול ממנו למחר — הוא ונסכיו מפוגלין, אבל אם שחטו על מנת להקריב נסכיו למחר — הנסכים מפוגלין, הזבח אינו מפוגל.
ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול כששחט את הזבח במחשבת חוץ לזמנו, מפני שדם הזבח מתירן לקרב, שכל שיש לו מתירים (לאכילה או להקרבה) חייבים עליו משום פיגול משקרבו מתיריו, אלו דברי ר׳ מאיר.
אמרו לו לר׳ מאיר: והלא אדם מביא זבחו היום ונסכיו למחר, ואפילו עד עשרה ימים, ואם כן אינם חלק בלתי נפרד מן הזבח כדי שיתפגלו על ידו! אמר להן: אף אני לא אמרתי שיהיו מפוגלים אלא בנסכים הבאין עם הזבח, וכבר קדשו בכלי ליקרב. אמרו לו: והרי אפשר לשנותו את הנסכים לזבח אחר, ואם כן אינם חלק בלתי נפרד מן הזבח!
אמר רבא, קסבר [סבור] ר׳ מאיר: הוקבעו הנסכים בשעת השחיטה להיות שייכים לזבח זה, ולא ניתן לשנותם, ולכן הוא מפגלם, כמו לחמי תודה שהוקבעו בשחיטת התודה להיות שייכים אליה, ולהתפגל על ידה.
בדומה לכך תנו רבנן [שנו חכמים]: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם אשם מתירו לתת ממנו על בהונות המצורע, אלו דברי ר׳ מאיר. אמרו לו לר׳ מאיר: והלא אדם מביא אשמו היום, ולוגו של שמן מיכן ועד עשרה ימים, ולאו דווקא באותו יום. והרי זו הוכחה שאינו ממש חלק מן הקרבן!
אמר להן: אף אני לא אמרתי שהוא מתפגל אלא בשמן הבא עם האשם. אמרו לו: אף במקרה זה אין השמן נחשב חלק מן הקרבן, שהרי אפשר לשנותו לאשם אחר. אמר רבא, קסבר [סבור] ר׳ מאיר: לוג השמן הוקבעו יחד עם האשם זה בשחיטה, כלחמי תודה, ששחיטת התודה קובעת אותם יחד עם הזבח שבאו עמו.מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush