גמרא
פירוש
הַיְינוּ מְדַמֵּעַ.
וְאִידָּךְ קְנָסָא הוּא וּמִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.
וּלְמַאן דְּיָלֵיף קְנָסָא מִקְּנָסָא כֹּל הָנֵי לְמָה לִי.
צְרִיכָא דְּאִי תְּנָא מְטַמֵּא אִי תְּרוּמָה הֲוָה אָמֵינָא מִשּׁוּם דְּקָא מַפְסֵיד לַהּ לִגְמָרֵי וְאִי מְטַמֵּא חוּלִּין אמִשּׁוּם דְּאָסוּר לִגְרוֹם טוּמְאָה לְחוּלִּין שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל מְדַמֵּעַ אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְדַמֵּעַ מִשּׁוּם דִּשְׁכִיחַ אֲבָל מְטַמֵּא דְּלָא שְׁכִיחַ אֵימָא לָא.
וְאִי אַשְׁמְעִינַן מְטַמֵּא וּמְדַמֵּעַ מִשּׁוּם דְּלָא קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ.
אֲבָל מְנַסֵּךְ דְּקִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ אֵימָא לָא קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי יִרְמְיָה.
וּלְהָא דְּתָנֵי אֲבוּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
היינו [זהו] דינו של מדמע הגורם איסור על ידי תערובת, ששנינו במשנה, ואין ביניהם הבדל. ואידך [והאחר, שמואל] סבור שכיון שחיובו של המדמע קנסא [קנס] הוא מדברי חכמים, ולא מעיקר הדין, ומקנסא לא ילפינן [ומקנס אין אנו למדים] לחייב קנס בענין דומה, ולכן צריך לפרש בכל סוג של קנס בפני עצמו שחייבים עליו. ושואלים: ולמאן דיליף קנסא מקנסא [ולדעת מי שלומד קנס מקנס], אם כן כל הני [אלה], מטמא, מדמע ומנסך, למה לי? ומשיבים: צריכא [צריך] שייאמרו, דאי תנא [שאם היה שונה] רק במטמא, הרי אי [אם] מדובר במטמא תרומה — הוה אמינא [הייתי אומר] שהטעם שקנסוהו הוא משום דקא מפסיד לה [שהוא מפסיד אותה] לגמרי על ידי מעשהו, שהרי מעתה אינה ראויה לאכילה כלל לשום אדם, ואי [ואם] מדובר במטמא חולין — הטעם לקנס הוא משום שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ולכן קנסוהו, אבל מדמע שלא גרם להפסד מרובה, שהרי ניתן למכור את התערובות לכהן, ולא גרם לטומאה בארץ ישראל — אימא [אמור] שלא נקנוס אותו. ומצד שני אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] מדמע, הייתי סבור שדווקא בו יש לקנוס משום שהוא שכיח (מצוי) שיערבו אנשים דבר בדבר, אבל מטמא שהוא לא שכיח — אימא [אמור] שלא גזרו חכמים בדבר שאינו מצוי. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] גם מטמא וגם מדמע ולא היה משמיענו מנסך, הייתי אומר שהטעם שקנסוהו הוא משום שלא קים ליה בדרבה מיניה [עומד עונשו בגדול, בחמור, ממנו], כלומר, שלא עשה עבירה חמורה כל כך, שמפני שמתחייב בה בעונש חמור יותר פטור מתשלום ממון. אבל מנסך דקים ליה בדרבה מיניה [שעומד בעונש גדול ממנו] שהרי הוא עובר עבירה שחייב עליה מיתה — אימא [אמור] שלא קנסוהו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחייב. וטעמו של דבר כדברי ר׳ ירמיה, שהואיל ומשעה שהגביהו קנאו — קודם חיוב הממון לחיוב המיתה, ולכן חייב בשניהם. ושואלים: ולהא [ולפי ברייתא זו] דתני אבוה [ששנה אביו] של ר׳ אבין: בראשונה היו אומרים (שונים חכמים) המטמא והמנסך קונסים אותם, חזרו לומר אף המדמע, ולפי סדר זה של דבריהם כל הני [אלה], מטמא, מנסך ומדמע למה לי? ומשיבים: צריכא [צריכים] כולם להיאמר; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק מטמא, הייתי אומר משום שלא קים ליה בדרבה מיניה [עומד בעונש גדול ממנו], אבל מנסך לעבודה זרה דקים ליה בדרבה מיניה [שעומד בעונש גדול ממנו] — אימא [אמור] שלא קנסוהו. ומצד שני: אי אשמעינן [אם היה משמיע לנו] שקנסו מנסך, הייתי אומר שקנסוהו משום דקא [שהוא] מפסיד ליה [אותו] לגמרי שהרי היין נאסר בהנאה, אבל מטמא שלא מפסיד ליה [אותו] לגמרי, שאינו איסור הנאה, ומותר להשתמש בו בשעת שריפתו או להאכילו לבהמה — אימא [אמור] שלא קנסוהו. ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שתי אלה], הייתי אומר שקנסו משום שמכל מקום יש פה הפסד מרובה, אבל מדמע, שהפסד שגורם מועט שהרי יכול למכור את התערובת לכהנים בדמי תרומה — אימא [אמור] שלא, לכן צריכא [נצרכה] להיאמר ההלכה בכל פרטיה. א אמר חזקיה: דבר תורה (מן התורה), אחד (בין) שוגג ואחד (ובין) מזיד בכל אלה שנישנו במשנה: מטמא, מדמע ומנסך — חייב לשלם מה שהזיק, ככל מזיק אחר. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? —כי גם היזק שאינו ניכר, שמיה [שמו, נקרא, נחשב] היזק, ומה טעם אמרו חכמים כי בשוגג פטור — כדי שיודיעו המזיק לניזק על מה שקרה. שאם היו קונסים אותו אף על השוגג — יש לחשוש שמא לא יודיע לניזק, כדי שלא ייקנס, והניזק שאינו יודע על מה שאירע (שהרי זה היזק שאינו ניכר לעין) ישתמש במה שטימא, או דימע, או ניסך, בשוגג שלא כדין. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם אנו חוששים לכך, אפילו במזיד נמי [גם כן] יפטרו אותו, כדי שיודיענו! ומשיבים: השתא לאוזוקי קא מכוין [עכשיו, הרי, להזיק הוא מתכוון], אודועי [להודיע] לא מודע ליה [יודיע לו]? שהרי אם לא יודיע לו, לא ידע חבירו שהזיק לו! ובוודאי יודיענו שגרם לו איסור ונזק, ואין לחשוש שייכשל הבעלים בעבירה בשוגג. זוהי שיטת חזקיה. ור׳ יוחנן אמר: דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד בדברים השנויים במשנתנו — פטור. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — היזק שאינו ניכר, לא שמיה [אין שמו] היזק, ואינו נחשב מצד הדין להיזק, ומה טעם אמרו במזיד חייב — כדי שלא יהא כל אחד ואחד השונא את חבירו ומבקש להרע לו הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, ואומר ״פטור אני מלשלם״. ומקשים על דברי חזקיה, תנן [שנינו במשנה]: הכהנים שפגלו במקדש, שאמרו בשעת הקרבה שקרבן שבידם מיועד לאכול ממנו לאחר הזמן המותר באכילה, וקרבן זה נפסל, אם היו מזידים בזאת — חייבין לשלם את דמי הקרבן לבעליו, ותני עלה [ושנויה עליה, על משנה זאת] שתיקנו דבר זה מפני תיקון העולם, שלא יבואו הכהנים לעשות כן למי שהם רוצים להזיקו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] היזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, האי [זה] ששוגגין פטורין מפני תיקון העולם מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אילו עשו זאת במזיד חייבים לדעת חזקיה מדין תורה, ולא מפני תיקון העולם! ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] ואכן, כך יש להבין את המשנה: מזידין — חייבין, הא [הרי] שוגגין — פטורין, וטעמו של דבר שפטורים — מפני תיקון העולם. מתיב [מקשה] ר׳ אלעזר ממה ששנינו: העושה מלאכה במי חטאת (מים שיש בהם אפר פרה אדומה, ומזים אותם כדי לטהר מטומאת המת), ובפרת חטאת (פרה אדומה), ועל ידי עשיית מלאכה בהם פוסל אותם — פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שהיזק שאינו ניכר שמיה [שמו, נחשב] היזק, אם כן בדיני אדם נמי לחייב [גם כן שיתחייב]! ומעירים: הוא, ר׳ אלעזר מותיב לה [מקשה אותה קושיה], והוא זה שמפרק לה [מתרץ אותה]; מה שאמרנו לגבי פרה אדומה שעשה בה מלאכה, הכוונה שהכניסה לרבקה (לצמד הבקר) על מנת שתינק מאימה ודרך אגב תדוש, שלא עשה מעשה של היזק ממש, ומי חטאת — ששקל בהן משקלות כנגדן, ואף כאן הרי לא עשה מלאכה של ממש. ומקשים: והאמר [והרי אמר] רבא: מי חטאתמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush