גמרא
פירוש
אַנְשֵׁי טְבֶרְיָא כְּמִי שֶׁלֹּא יִבְטַל מִמְּלַאכְתּוֹ דָּמֵי.
וּמִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית מַאי הִיא דְּתַנְיָא אמִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית וּמַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן וְלֹא יִמְסְרֶנָּה לָאוֹלְיָירִין מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל אוֹתוֹ דָּבָר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אנשי טבריא כדי להביא פסולת קש מן השדה להטמנת פירותיהם הוא כמי שלא יבטל ממלאכתו דמי [נחשב], שרובם היו בעלי מלאכה ועסוקים במלאכתם, ומן הסתם עושים זאת רק שלא לאחר למלאכתם.
ומסתפגין באלונטית (במגבת), מאי [מה] היא הלכה זו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: בשבת וביום טוב מסתפג אדם שרחץ עצמו בצונן באלונטית, ואין חוששים שמא יסחטנה. ומניחה בחלון של בית המרחץ ולא יתננה לאחר, שמא ישכח ויסחוט. ולא ימסרנה לאוליירין [בלנים] מפני שחשודין על אותו דבר, שמא יסחטו את המגבות ויתנו אותן למתרחצים האחרים. ר׳ שמעון אומר: אף מביאה לאלונטית בידו לתוך ביתו, ואין לחשוש שמא יסחוט. ובכגון זה התיר ר׳ חנניא בן עקביא.
אמר רבה בר רב הונא: לא שנו היתר זה בתיקון הגזוזטרא אלא לענין למלאות מים ולהעלותם דרך הנקב לגזוזטרא, אבל לשפוך שופכין ממנה ולמטה דרך נקב זה — אסור.
מתקיף לה [מקשה על כך] רב שיזבי: וכי מה בין זה לעוקה (לבור) שאמרו חכמים במשנה (להלן) שאם עושה בור שמחזיק בתוכו סאתים בחצר שגודלה פחות מארבע אמות, יכול לשפוך בו שופכין, ואינו צריך לחשוש אם התמלא מבעוד יום, ובשבת המים יוצאים מן החצר.
ומשיבים: הני [אלה] המים הנשפכים לחצר תיימי [נגמרים] ועשויים להיבלע מעט מעט באדמה, ואין ודאות שהמים אמנם יצאו מחוץ לחצירו, ולכן מותר לשפוך לתוכם. והני [ואלה] המים הנשפכים לאגם לא תיימי [נגמרים] ונמצא שיודע בודאי ששופך מים חוץ לתחום המותר לו, ולכך אסור.
איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רבה בר רב הונא, לא תימא [תאמר] למלאות הוא דשרי [שמותר], לשפוך אסור, אלא לשפוך נמי שרי [גם כן מותר]. אמר רב שיזבי: פשיטא [פשוט] שכן הוא שהרי היינו [הריהו] בדיוק כענין עוקה ששנינו במשנתנו! ואם תנסה לדחות: מהו דתימא [שתאמר] יש הבדל בין הדברים, כי הני תיימי [אלה, מי העוקה יכולים לכלות] והני [ואלה הנשפכים למים] לא תיימי [כלים], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין לחלק.
א שנינו במשנה: וכן שתי גזוזטראות זו מעל זו אין שואבים מאחת מהן אף שעשו לה מחיצה, אלא אם כן עירבו הגזוזטראות ביניהן. אמר רב הונא אמר רב: לא שנו שיש איסור בכך אלא בסמוכה שהיתה גזוזטרא אחת סמוכה לחברתה. אבל במופלגת אם היתה רחוקה ממנה ארבעה טפחים — עליונה מותרת אם היתה בה מחיצה לעצמה.
ורב לטעמיה [לשיטתו], שאמר רב: אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר, שכיון שהגזוזטרא התחתונה רחוקה, אינה אוסרת על חברתה, אף שבדוחק יכולה היא להשתמש בה דרך האויר (החלל) הפנוי שביניהן.
אמר רבה אמר ר׳ חייא, ורב יוסף אמר ר׳ אושעיא: יש גזל בשבת, כלומר יכול להשתמש ברשותם של אחרים בשבת, והרי רשות זו נקנית לו. וחורבה מחזיר לבעלים כלומר, המקום כגון חורבה שהשתמש בה, אינו יכול להחזיק בה לעצמו וצריך להחזירה לבעלים, ולכך אסור לו להשתמש בה בשבת.
ותוהים: הא גופא קשיא [הלכה זו עצמה קשה], אמרת ״יש גזל בשבת״ אלמא [מכאן] משמע שקניא [נקנה] המקום ללוקחו להשתמש בו, אף שאינו שלו. וחזר ואמר: ״חורבה מחזיר לבעלים״. אלמא [מכאן] שלא קניא!
ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, נתכוון], לא כפי שהבנו תחילה אלא יש דין גזל בשבת כלומר אף שימוש בשבת קרוי גזל וצריך להשיבו לבעליו. כיצד — שחורבה מחזיר לבעלים ואינו זוכה בה אף לצורך שימוש של שבת בלבד.
אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו בעצמנו על ההלכה שלנו] שהרי שנינו: וכן שתי גזוזטראות זו למעלה מזו הרי זו אוסרת על זו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שיש דין גזל בשבת, ואין אדם רשאי להשתמש ברשותו של אחר, ואם השתמש לא קנה כל זכות, אם כן אמאי [מדוע] אסורות שתי הגזוזטראות? הלוא אין לתחתונה רשות להשתמש בעליונה!
אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שעשו מחיצה לעליונה בשותפות, ויש זכות שותפות לבני התחתונה בגזוזטרא העליונה.
ומקשים: אי הכי [אם כן], כי [כאשר] עשו לתחתונה מחיצה לעצמם, נמי [גם כן] עדיין יהיו בני העליונה אסורים, שהרי התחתונים עדיין שותפים הם גם בעליונה ואוסרים!
ומשיבים: כיון שעשו לתחתונה — גלוי גלי [גילתה הגזוזטרא התחתונה] את דעתה דאנא בהדך [שאני אתך] לא ניחא [נוח] לי, כלומר שעל ידי עשיית מחיצה לעצמם סילקו עצמם משותפות זו ושוב אינם אוסרים.
ב משנה חצר שהיא פחותה בשטחה מארבע אמות — אין שופכין בתוכה מים בשבת, אלא אם כן עשו לה בתוכה עוקה (בור) שמחזקת סאתים מן הנקב ולמטה, כלומר שהיה חללה בנפח זה.
בין שעשו אותה מבחוץ לחצר, בין מבפנים בחצר עצמה. אלא שאם היתה העוקה מבחוץ — צריך לקמור, לעשות כיסוי מעוגל מעל לגומה כדי שהמים יצאו למקום שאינו רשות הרבים. ואם היתה מבפנים — אין צריך לקמור.
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: ביב שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים — שופכים לתוכו מים בשבת. וחכמים אומרים: אפילו גג או חצר שאורכם מאה אמה — לא ישפוך על פי הביב במישרין, אבל שופך הוא לגג והמים יורדין לביב מעצמם.
ולגבי שטח ארבע אמות בחצר הרי החצר והאכסדרה המרפסת הפתוחה מצטרפין לארבע אמות, וכן שתי דיוטאות (דירות) זו כנגד זו באותה חצר מקצתן עשו עוקה בחצר ומקצתן לא עשו עוקה, את שעשו עוקה — מותרין לשפוך מים, את שלא עשו עוקה — אסורין.
ג גמרא ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קבעו גודל החצר בארבע אמות? אמר רבה: מפני שאדם עשוי להסתפק (להשתמש) בסאתים מים בכל יום, ושיעור זה בשטח של ארבע אמות — אדם רוצה לזלפן, כלומר לשפוך מים על החצר שלא ירבה בה האבק, ולכן גם אם יוצאים המים מן החצר אין כוונתו לכך בהכרח,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush