גמרא
פירוש
חַיָּיב בְּשִׂמְחָה וְאֶת שֶׁאֵינוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר וְשׁוֹטֶה וְקָטָן פְּטוּרִין אַף מִן הַשִּׂמְחָה הוֹאִיל וּפְטוּרִין מִכׇּל מִצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה מַאי שְׁנָא לְעִנְיַן רְאִיָּה דִּפְטִירִי וּמַאי שְׁנָא לְעִנְיַן שִׂמְחָה דִּמְחַיְּיבִי.
לְעִנְיַן רְאִיָּה גָּמַר רְאִיָּה רְאִיָּה אמֵהַקְהֵל דִּכְתִיב {דברים ל״א:י״ב} הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וּכְתִיב {דברים ל״א:י״א} בְּבֹא כׇּל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת.
וְהָתָם מְנָלַן דִּכְתִיב {דברים ל״א:י״ב} לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְתַנְיָא לְמַעַן יִשְׁמְעוּ פְּרָט לִמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ פְּרָט לְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר.
לְמֵימְרָא דְּכִי לָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר וְהָא הָנְהוּ תְּרֵי אִילְּמֵי דַּהֲווֹ בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי בְּנֵי בְרַתֵּיה דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גּוּדְגְּדָא וְאָמְרִי לַהּ בְּנֵי אֲחָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּכׇל אֵימַת דַּהֲוָה עָיֵיל רַבִּי לְבֵי מִדְרְשָׁא הֲווֹ עָיְילִי וְיָתְבִי קַמַּיְיהוּ וּמְנַיְּידִי בְּרֵישַׁיְיהוּ וּמְרַחֲשִׁין שִׂפְוָותַיְיהוּ.
וּבָעֵי רַבִּי רַחֲמֵי עֲלַיְיהוּ וְאִיתַּסּוֹ וְאִשְׁתַּכַּח דַּהֲווֹ גְּמִירִי הִלְכְתָא וְסִפְרָא וְסִפְרֵי וְכוּלֵּהּ תַּלְמוּדָא1.
אָמַר מָר זוּטְרָא קְרִי בֵּיהּ לְמַעַן יְלַמְּדוּ רַב אָשֵׁי אָמַר וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְּדוּ הוּא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְמַעַן יִלְמְדוּ וְכֵיוָן דְּלָא מִשְׁתַּעֵי לָא גָּמַר וְכֵיוָן דְּלָא שָׁמַע לָא גָּמַר.
הַאי מִלְּמַעַן יִשְׁמְעוּ נָפְקָא אֶלָּא וַדַּאי לְמַעַן יְלַמְּדוּ הוּא.
אָמַר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״הש״ס״.
חייב בשמחה. ואת שאינו לא שומע ולא מדבר, ושוטה וקטן — פטורין אף מן השמחה, הואיל ופטורין מכל מצות האמורות בתורה. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] לענין ראיה דפטירי [שפטורים] ממנה החרש והאילם, ומאי שנא [ובמה שונה] לענין שמחה דמחייבי [שהם מחוייבים]? ומסבירים: לענין מיעוטם מחיוב ראיה גמר [לומד הוא] בגזירה שווה של המילים ״ראיה״ ״ראיה״ מדין הקהל, דכתיב [שנאמר] בו: ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ (דברים לא, יב), וכתיב [ונאמר]: ״בבוא כל ישראל לראות״ (דברים לא, יא), ואם כן נזכרה שם לשון ״ראייה״, ומדין זה לומדים גם למצוות הראייה ברגל. ושואלים: והתם מנלן [ושם בהקהל מניין לנו] שחרש ואילם פטורים? — דכתיב [שנאמר] במצוות הקהל: ״למען ישמעו ולמען ילמדו״ (דברים לא, יב), ותניא [ושנויה ברייתא]: ״למען ישמעו״ — לומר שחובה זו היא פרט למדבר ואינו שומע, ״ולמען ילמדו״ — פרט לשומע ואינו מדבר, שאינו יכול ללמוד. ותוהים: למימרא דכי לא משתעי לא גמר [האם לומר שכאשר איננו מדבר איננו יכול ללמוד]? והא הנהו תרי אילמי דהוו בשבבותיה [והרי אותם שני אילמים שהיו בשכנותו] של רבי, שהיו בני ברתיה [בתו] של ר׳ יוחנן בן גודגדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיו בני אחתיה [אחותו] של ר׳ יוחנן בן גודגדא, דכל אימת דהוה עייל [שבכל פעם שהיה נכנס] רבי לבי מדרשא [לבית המדרש] הוו עיילי ויתבי קמייהו [היו נכנסים ויושבים לפניהם, לפני החכמים] ומניידי ברישייהו ומרחשין שפוותייהו [והיו מנידים בראשיהם כמבינים, ומרחשים, מנענעים בשפתותיהם], ובעי [וביקש] רבי רחמי עלייהו [רחמים עליהם] משמים ואיתסו [והתרפאו], ואשתכח דהוו גמירי [ונמצא שהיו למודים, יודעים] הלכתא [הלכה] (משניות) וספרא (מדרש ההלכה לספר ויקרא), וספרי (מדרש ההלכה לספרי במדבר ודברים), וכולה תלמודא [ואת כל התלמוד], משמע שגם מי שאיננו יודע לדבר יכול ללמוד! אמר מר זוטרא: קרי ביה [קרא בו] בפסוק זה ״למען ילמדו״, ואילם אף שהוא עצמו יכול ללמוד, אינו יכול ללמד אחרים. רב אשי אמר: ודאי ״למען ילמדו״ הוא, כלומר, ש״למען ילמדו״ האמור שם בהכרח צריך להבין למען ילמדו אחרים, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר ״למען ילמדו״, ככתוב, ונפרש שכיון דלא משתעי [שאינו מדבר] לא גמר [אינו יכול ללמוד], והטעם לכך הוא שכיון דלא שמע [שאינו שומע] ודאי לא גמר [איננו לומד], ואם כן האי [דין זה] מ״למען ישמעו״ נפקא [יוצא], ו״למען ילמדו״ לכאורה מיותר! אלא ודאי שהכוונה ״למען ילמדו״ הוא, ולכן אף שהאילם יכול ללמוד בעצמו אינו יכול ללמד, ו״למען ישמעו״ בא להוציא חרש, ״ולמען ילמדו״ במשמעות ילמדו בא להוציא אילם. א אמר ר׳ תנחום: חרש אפילו באזנו אחת — פטור מן הראיה, שנאמר ״באזניהם״ (דברים לא, יא), ומשמע שיש לשמוע בשתי האוזניים, ומי שאיננו שומע בשתי אוזניו פטור. ושואלים: האי [ביטוי זה] ״באזניהם״ בלשון ריבוי הלא מבעי ליה [צריך לו] ללמדנו שידבר באזניהם דכולהו [של כל] ישראל! ומשיבים: הרעיון ההוא, מהמילים ״נגד כל ישראל״ (דברים לא, יא) נפקא [יוצא]. ומקשים: אי [אם] היה כתוב רק מ״נגד כל ישראל״ הוה אמינא [הייתי אומר] אף על גב דלא שמעי [אף על פי שאינם שומעים], ולכן כתב רחמנא [כתבה התורה] ״באזניהם״ — ללמדנו והוא דשמעי [שהם שומעים]! ודוחים: הרעיון ההוא שצריך שישמעו, ממה שנאמר ״למען ישמעו״ (דברים לא, יב) נפקא [יוצא, נלמד] שחייבים הם לשמוע, ואם כן ״באזניהם״ בא ללמד שרק השומעים בשתי אוזניים חייבים בראייה. ואמר ר׳ תנחום: חיגר ברגלו אחת — פטור מן הראיה, שנאמר ״רגלים״ (שמות כג, יד), ולא נאמר ״זמנים״, ללמדנו שעולים דווקא בשתי רגליים. ושואלים: והא [והרי] ״רגלים״ מבעי ליה [נחוץ לו] ללימוד: פרט לבעלי קבין, כלומר, בעלי רגל תותבת, אף שיכולים ללכת, כיון שאין להם רגליים פטורים מלעלות! ומשיבים: הדין ההוא ממה שנאמר ״פעמים״ (שמות כג, יז) נפקא [הוא יוצא, נלמד], ש״פעמים״ יש לו גם משמעות רגליים, דתניא [שכן שנינו בברייתא] במשמעות המלה ״פעמים״: אין ״פעמים״ אלא רגלים, וכן הוא אומר: ״תרמסנה רגל רגלי עני פעמי דלים״ (ישעיהו כו, ו). ואומר: ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״ (שיר השירים ז, ב). ב כיון שהוזכר פסוק זה לענייננו מביאים עוד מה שנאמר עליו; דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״ — כמה נאין רגליהן (״פעמיהם״) של ישראל בשעה שעולין לרגל. ״בת נדיב״ — זו היא בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: ״נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם״ (תהלים מז, י) ושואלים, מפני מה נאמר: ״אלהי אברהם״ ולא ״אלהי יצחק ויעקב״? אלא כך יש להבין: אלהי אברהם — שהיה תחילה לגרים ועל שמו נקראים הגרים (״נדיבי עמים״) שנדב לבם אותם להצטרף לעם ישראל. כיון שהביאו את דברי ר׳ תנחום מביאים עוד בשמו; אמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משום (משמו של) ר׳ תנחום: מאי דכתיב [מהו שנאמר] ביוסף ״והבור רק אין בו מים״ (בראשית לז, כד), ממשמע שנאמר ״והבור רק״ איני יודע שאין בו מים? אלא יש לראות זאת כהדגשה לענין אחר: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. ג תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר׳ יהושע בפקיעין. אמר להם ר׳ יהושע: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין, וכיון שכולנו תלמידיך וממך תלמודנו, כיצד אפשר לומר לך דבר שלא שמעת. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. שבת של מי היתה, מי היה הדורש בשבת זו? אמרו לו: שבת של ר׳ אלעזר בן עזריה היתה. שאל אותם: ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. שאל: ומה דרש בה? אמרו לו: נאמר ״הקהל את העם האנשים והנשים והטף״ (דברים לא, יב), ויש לשאול: אם אנשים באים ללמוד, נשים שלא כולן מבינות באות לפחות לשמוע, טף למה באין? והתשובה היא — כדי ליתן שכר למביאיהן, שזיכה הקדוש ברוך הוא במצוה את אלה שמביאים את הטף. אמר להם ר׳ יהושע לשני תלמידיו: מרגלית טובה זו היתה בידכם, ובקשתם לאבדה ממני ולא סיפרתם לי? כיון שראו שהוא שמח לשמוע דברים אלה שנתחדשו בבית המדרש, אמרו לו: ועוד דרש ר׳ אלעזר: נאמר ״את ה׳ האמרת היום״ (דברים כו, יז) ״וה׳ האמירך היום״ (דברים כו, יח), אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה (דבר מיוחד) אחת בעולם על ידי אמונתכם בי ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם בין העמים. ופירושו: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב [שנאמר]: ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד״ (דברים ו, ד), ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush