Steinsaltz Commentary Bekhorot 18b – ביאור שטיינזלץ בכורות יח:‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן אִין אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן לָא. מַהוּ דְּתֵימָא ר׳רַבִּי יוֹסֵי לִדְבָרָיו דר׳דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ לְדִידִי אפי׳אֲפִילּוּ אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן דְּאִי מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ בְּמַתָּנוֹת אָתֵי לֵיהּ לִידֵי גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה לְדִידָךְ אוֹדִי לִי מִיהָא הֵיכָא דַּחֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן דְּעָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה וְאָמַר לֵיהּ ר׳רַבִּי מֵאִיר לָא. וְאָמַר רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים בִּסְפֵק מַעֲשֵׂר ^אשֶׁפָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת הַכֹּל מוֹדִים מַאן ר׳רַבִּי מֵאִיר פְּשִׁיטָא עַד כָּאן לָא קָמְחַיֵּיב ר׳רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא בִּסְפֵק בְּכוֹר הוֹאִיל וּבָא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין אֲבָל סָפֵק מַעֲשֵׂר לָא. מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי מֵאִיר דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת מַתָּנוֹת אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר נָמֵי קָא מַשְׁמַע לַן. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי וְהָקָתָנֵי סֵיפָא שֶׁהָיָה ר׳רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. מַהוּ דְּתֵימָא ר׳רַבִּי מֵאִיר אפי׳אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר מְחַיַּיב וְהָא דְּמִיפַּלְגִי בַּחֲלִיפִין לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּפָטַר אפי׳אֲפִילּוּ הֵיכָא דְּכֹהֵן בָּא עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין קָא מַשְׁמַע לַן.: מֵת אֶחָד מֵהֶן רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יַחְלוֹקוּ.: אַמַּאי יַחְלוֹקוּ נִיחְזֵי אִי שָׁמֵן מִית דְּכֹהֵן הוּא וְהַאי דְּאִיכָּא דְּבַעַל הַבַּיִת וְאִי כָּחוּשׁ מִית דְּבַעַל הַבַּיִת מִית וְהַאי דְּאִיכָּא דְּכֹהֵן הוּא אָמַר [רַבִּי] אַמֵּי חָזַר בּוֹ ר׳רַבִּי טַרְפוֹן.: ר״ערַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.: אָמַר רַבִּי חִיָּיא מָשָׁל דר׳דְּרַבִּי טַרְפוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק. וּמָשָׁל דְּרַבִּי עֲקִיבָא לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אֶלָּא בְּמַאי פְּלִיגִי ר׳רַבִּי עֲקִיבָא פְּלִיג בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה וּמִסְתַּלֵּק ור׳וְרַבִּי טַרְפוֹן פְּלִיג בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אָמַר רָבָא וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא הַכֹּל מוֹדִים ^בבִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק וּבְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת ^גשֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בַּחֲצַר בעה״בבַּעַל הַבַּיִת וְרוֹעֶה כֹּהֵן רַבִּי טַרְפוֹן סָבַר אַקְנוֹיֵי קָא מַקְנֵי לֵיהּ בַּחֲצֵירוֹ וְנִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְעֲבִיד מִצְוָה [בממוניה] וְהָוֵה לֵיהּ כִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק. ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא לָא מַקְנֵי לֵיהּ מִידַּעַם וְהָוֵה לֵיהּ כְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.: מתני׳מַתְנִיתִין: ^דשְׁתֵּי רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן זָכָר וּנְקֵבָה הַזָּכָר לַכֹּהֵן שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ^המְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר מֵת אֶחָד מֵהֶן רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יַחְלוֹקוּ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ^והַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה ^זשְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. ^חאַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת לֹא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן ר׳רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר הַכֹּהֵן בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב. וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב מֵת אֶחָד מֵהֶן ר׳רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יַחְלוֹקוּ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר ^טהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה ^יזָכָר וּנְקֵבָה אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.: גמ׳גְּמָרָא: צְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן קַמַּיְיתָא בְּהַהִיא קָאָמַר ר׳רַבִּי עֲקִיבָא דִּתְרֵי מֵחֲדָא. אֲבָל רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ דִּתְרֵי מֵחֲדָא וְחַד מֵחֲדָא אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לר׳לְרַבִּי טַרְפוֹן דְּהָךְ דִּילִידָא חַד שְׁבִיחַ טְפֵי. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא דְּתַרְוַיְיהוּ לֹא בִּיכְּרוּ אֲבָל אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לר׳לְרַבִּי טַרְפוֹןמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ט׳:ג׳

^ב רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ה׳
סמ״ג מצוות עשה רי״ד
טור יורה דעה שי״ז:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ז:א׳

^ג רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ו׳
טור יורה דעה שי״ז:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ז:ב׳

^ד רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ב׳

^ה רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ב׳

^ו רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ב׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ב׳

^ז רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה קמ״ד
טור יורה דעה שי״ח:ג׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ג׳

^ח רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ד׳

^ט רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ד׳

^י רמב״ם הלכות בכורות ה׳:ב׳
טור יורה דעה שי״ח:ד׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:ד׳

כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות, ור׳ מאיר מחייב. ונדייק: דווקא משום שחליפין ביד כהן — אין [כן], פטור מן המתנות, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], יכול היית לומר כי ר׳ יוסי אינו אומר כן משום שזו דעתו, אלא לדבריו של ר׳ מאיר קאמר ליה [הוא אומר לו], וכך הוא אומר: לדידי [לשיטתי] אפילו אין חליפין ביד כהן פטור מן המתנות, וטעם הדבר, משום דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה. אבל גם לדידך [לשיטתך] שאתה מחייב במתנות, ואינך חושש לכך — אודי לי מיהא היכא [הודה לי על כל פנים במקום] שחליפין ביד כהן שפטור מן המתנות, מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה! ואמר ליה [לו] ר׳ מאיר: לא, אין אני מסכים לכך, אלא בכל מקרה חייב במתנות. ומשום שניתן היה לפרש כך את הדבר, אמר ר׳ אלעזר שטעמו של ר׳ יוסי הוא רק משום שחליפיו ביד כהן, ובמקום שלא שייך טעם זה — חייב במתנות. א ועוד בענין זה אמר רב פפא: הכל מודים בספק מעשר בהמה שפטור מן המתנות, כדין מעשר ודאי. ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר׳ מאיר? פשיטא [פשוט] שכך הוא, ולא הוצרך כלל להיאמר הדבר, שהרי עד כאן לא שמענו כי קמחייב [מחייב] ר׳ מאיר התם [שם, במשנה שלנו] במתנות, אלא בספק בכור, הואיל ובא עליו הכהן משני צדדין, שאם בכור — הוא כולו של כהן, ואם חולין — מתנותיו שלו. אבל ספק מעשר, שאם מעשר הוא — אין הכהן זכאי בו, אלא הוא של הבעלים — לא, אין הכהן יכול להוציא מידו את המתנות מספק! ומשיבים: מכל מקום הוצרך רב פפא לומר כן, מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: טעמא [הטעם] של ר׳ מאיר, שמחייב ספק בכור במתנות, אינו משום שהכהן זכאי להן על פי דין, אלא כדי שלא תשתכח תורת מתנות מן החולין, ואם כן, אפילו בספק מעשר נמי [גם כן] הריהו מחייב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שלא. ומקשים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר כך] שזהו טעמו של ר׳ מאיר, כדי שלא תשכח תורת מתנות, ולא משום שיש לכהן טענה משני צדדים? והקתני סיפא [והרי שנינו בסוף, במשנה להלן], שהיה ר׳ יוסי אומר: כל ספק בכור שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות. ואין הכהן יכול לטעון שאם בכור הוא כולו שלו, משום שנחשב כאילו כבר זכה בו הכהן, ומכרו לו. ור׳ מאיר מחייב. ומשמע, שר׳ מאיר מחייב משום שאינו מקבל את טענתו של ר׳ יוסי, שעשו את הכהן כזוכה בבכור, ולדעתו יש לכהן טענה משני צדדים! ודוחים: מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: ר׳ מאיר — אפילו בספק מעשר מחייב במתנות, למרות שאין הכהן בא עליו משני צדדים, וטעמו — כדי שלא תישכח תורת מתנות. והא דמיפלגי [וזה שהם חלוקים במשנה] בספק בכור שחליפין שלו ביד הכהן, הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי יוסי, דפטר אפילו היכא [שהוא פוטר אפילו במקום] שכהן בא עליו משני צדדין, ואין ללמוד מכאן על דעת ר׳ מאיר, לכך קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שר׳ מאיר פוטר ספק מעשר מן המתנות. ב שנינו במשנה: מת אחד מהן, משני ולדות שספק איזה מהם הוא הבכור, ר׳ טרפון אומר: יחלוקו ביניהם את החי. ושואלים: אמאי [מדוע] יחלוקו? והרי לשיטת ר׳ טרפון בתחילת המשנה, הכהן נוטל את היפה והשמן שביניהם. ולפיכך, ניחזי [נראה], אי [אם] השמן שביניהם מית [מת] — הרי של הכהן הוא, והאי דאיכא [וזה שישנו, החי] הוא של בעל הבית; ואי [ואם] כחוש מית [מת] — זה של בעל הבית מית [מת], והאי דאיכא [וזה שישנו] של כהן הוא! אמר ר׳ אמי: חזר בו ר׳ טרפון מדבריו בתחילת המשנה, ולדעתו בכל מקרה יחלקו הבעלים והכהן בוולדות. ועוד שנינו, ר׳ עקיבא אומר: אם מת אחד מהם — הכהן שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה שהחי הוא הבכור, ולכן הוא נשאר ביד הבעלים. אמר ר׳ חייא: משל להסביר את טעמו של ר׳ טרפון האומר כי יחלוקו, למה הדבר דומה? לשנים שהפקידו כל אחד מהם כבש אצל אותו רועה, ומת אחד מהם, ואין ידוע של מי היה, שהדין הוא שמניח הרועה ביניהם את החי, ומסתלק. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהחי אינו ברשותו של אף אחד מהם, ולכן סובר ר׳ טרפון שיחלוקו. ומשל להסביר את דבריו של רבי עקיבא, למה הדבר דומה? לאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ונתערב בכבש של בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים, וכל אחד מהם אומר ששל האחר מת. שהואיל והחי מצוי ברשותו של בעל הבית — המפקיד, שהוא המוציא מחבירו — עליו הראיה. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהולד החי נמצא ברשותו של בעל הבית, ולכן על הכהן להביא ראיה שהחי הוא הבכור. ותמהים: אלא הואיל וכל אחד מהם עוסק במציאות שונה, אם כן במאי פליגי [במה הם חלוקים]? וכי ר׳ עקיבא פליג [חולק] בשנים שהפקידו אצל רועה, ואינו מודה שמניח רועה ומסתלק? וכי ר׳ טרפון פליג [חולק] באחד שהפקיד אצל בעל הבית, ואינו סבור שבמקרה כזה המוציא מחבירו עליו הראיה? אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה — שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעל הבית — שהמוציא מחבירו עליו הראיה. לא נחלקו במשנתנו אלא במקרה שאותו ספק בכור נמצא בחצר בעל הבית, ורועה בהמות בעל הבית הוא כהן שבעל הבית רגיל לתת לו את הבכורות, ונחלקו לאיזה מקרה יש לדמות אותו. ר׳ טרפון סבר [סבור]: בעל הבית אקנויי קא מקני ליה [מקנה הוא לו לרועה הכהן] מקום בחצירו, כדי שיזכה אגב מקום זה בבכורות שייוולדו בעדרו, והוא משום שניחא ליה דליתעביד מצוה [נוח לו שתיעשה מצוה] באופן זה. והואיל ויש לשניהם רשות בחצר, ואינה שייכת לאחד מהם באופן בלעדי, הוה ליה [הריהו] כשנים שהפקידו אצל רועה, שמניח רועה ביניהן את הכבש החי ומסתלק, ולפיכך הם חולקים אותו ביניהם. ור׳ עקיבא סבר [סבור]: כיון דאית ליה פסידא [שבמקרה זה יש לו לבעל הבית הפסד בכך] — לא מקני ליה מידעם [איננו מקנה לו לרועה כלום] בחצירו, ולפיכך, הוה ליה [הרי זה] נדון כאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים — שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ג משנה שתי רחיליו של אדם שעדיין לא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו — שניהם יינתנו לכהן, מפני שכל אחד הוא בכור לאמו. ילדו זכר ונקבה — הזכר לכהן, שהרי הוא ודאי בכור. ילדו שני זכרים ונקבה — אחד הזכרים לו ואחד לכהן, שהרי אחד הזכרים הוא ודאי בכור. וכיצד יחלקו ביניהם את הזכרים? ר׳ טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה, ר׳ עקיבא אומר: משמנין ביניהן. והשני, שביד הבעלים, שספק בכור הוא — ירעה עד שיסתאב, עד שיפול בו מום, ואז יהיה מותר לשוחטו. וכשיישחט חייב במתנות, לתת זרוע לחיים וקיבה לכהן, כדין בהמת חולין. ר׳ יוסי פוטר מהמתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר׳ טרפון אומר: יחלוקו בו. ר׳ עקיבא אומר: הבעלים הוא המחזיק ברשותו את החי, והכהן המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה. ילדו שתי הרחלים שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין כאן לכהן כלום, מספק שמא שתי הרחלים ילדו נקבות בתחילה. היו לאדם שתי רחלים, אחת מהן כבר ביכרה, ואחת עדיין לא ביכרה, וילדה (ילדו) שני זכרים, ויש כאן בכור ודאי, אלא שאין אנו יודעים מהו — זכר אחד נשאר לו לבעלים ואחד ניתן לכהן. וכיצד חולקים? ר׳ טרפון אומר: הכהן בורר ונוטל את היפה שביניהן, ר׳ עקיבא אומר: משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב וחייב במתנות כדין בהמת חולין. ר׳ יוסי פוטר מהמתנות. וטעמו, שר׳ יוסי אומר: כל ספק בכור הנמצא ביד הבעלים, שחליפיו נמצאים ביד כהן — פטור מן המתנות. ור׳ מאיר מחייב במתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר׳ טרפון אומר: יחלוקו. ר׳ עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה. ילדו זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום, מספק, שמא זו שכבר ביכרה ילדה את הזכר, וזו שלא ביכרה ילדה את הנקבה, ואין כאן כלל בכור. ד גמרא במשנה הקודמת ובמשנה זו הובאה שלש פעמים מחלוקת ר׳ טרפון ור׳ עקיבא בענין שני ולדות שאחד מהם בכור, ונתערבו, שלדעת ר׳ טרפון, הבריא שביניהם הוא זה שיצא ראשון, ולכן הכהן נוטלו, ולדעת ר׳ עקיבא הכהן נוטל את הכחוש, משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו כל המחלוקות הללו, למרות שהם נראות זהות, דאי אשמועינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו את הראשונה], ברחל שילדה שני זכרים, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] ר׳ עקיבא שאין הכהן נוטל את היפה, משום דתרי מחדא [ששניים, שני זכרים נולדו מרחל אחת], והעובדה שאחד מהם יפה יותר אינה מוכיחה שהוא יצא תחילה. אבל שתי רחיליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונקבה, דתרי מחדא וחד מחדא [ששניים נולדו מאחת ואחד מאחת] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ טרפון שהכהן נוטל את היפה, משום דהך דילידא חד שביח טפי [שזו שילדה אחד בוודאי ילדה ולד משובח יותר] מזו שילדה שניים. ואי אשמועינן הא [ואם היה משמיע לנו גם את זו], בשתי רחליו שלא ביכרו, עדיין הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר׳ עקיבא שאין טיבו של הולד מהוה ראיה, משום דתרוייהו [ששתיהן] לא ביכרו, אבל אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר׳ טרפון שהכהן נוטל את היפה,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון