גמרא
פירוש
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמרא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא. כלומר שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית שיש בו טומאה בכלל לא יטמא הוא. כשהוא אומר לא יבא. תרוייהו גבי נזיר כתיבי וקרא יתירא הוא להזהיר על הביאה ועל הטומאה כדמפרש בסמוך שאם נכנס באהל המת והתרו בו משום לא יבא ומשום לא יטמא ילקה שתים הואיל ושניהם באו כאחד. אבל טומאה וטומאה לא מיחייב שתים משום לא יטמא אם לאו כשיש תוספת טומאה בשנייה כדמפרש בסמוך.
ורב יוסף אמר אף טומאה וטומאה. אף בלא תוספת טומאה מתחייב שתים אם התרו בו אל תטמא אל תטמא. הרא״ש בפירושיו:
הכי גרסינן מקרא מלא הוא דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם. דבכלל לא יטמא להם הוי בין בנגיעה למת בין בביאה למת בתוך אהל המת. אם כן למה נאמר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. וכן מפרש במסקנא כי אתו בהדי הדדי. אבל טומאה וטומאה לא אם היה מת מונח על כתפו ונכנס באהל המת אינו חייב על הביאה. והיינו טעמא דכתיב גבי כהן הדיוט לא יטמא בעל בעמיו להחלו מי שאינו מחולל ועומד ולקמן יליף מגזרה שוה נזיר מכהן וכהן מנזיר. ודוקא כשעדיין מחובר למת בשעה שנגע למת אבל פירש ונגע חייב על נגיעה שנייה כדמסיק במסקנא:
ורב יוסף האלהים אמר רב הונא אפילו על טומאה וטומאה. כלומר בשבועה אמר רב הונא דאין חילוק בין פירש ונגע למחובר עדיין ונגע זה וזה לוקה שתים. דאמר רב הונא נזיר והוא בבית הקברות. לוקה על עמדו שם אם התרו בו והושיטו לו מתו אביו או אמו או מת אחר ונגע בו חייב אם התרו בו פעם שנייה. ואמאי הא מטמא וקאי שהרי היה עומד בבית הקברות בשעה שנגע פעם שנייה ואם כן לדבריך לא היה לו ללקות על נגיעות למת דהא מחולל ועומד הוא. אלא ודאי רב הונא אפילו טומאה וטומאה לקי תרתי ולית ליה דמחולל ועומד. מנימוקי הר׳ עזריאל ז״ל:
ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות. היינו טומאה דטומאה בוקעת ועולה ודמי כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב נמי משום נגיעה דמתו:
והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. פירוש שהושיטו לו מתו שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר כמו חלץ ונתן גט דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו חייב אנגיעה דשני. שיטה: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא כו׳. אלא קשו קראי אהדדי וסמי הך ברייתא מקמי מתניתין. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ המשנה והברייתא דלא תיקשי אהדדי ולקיים דברי רבא. כאן בחיבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מיחייב דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. כאן שלא בחיבורין. אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו בל תטמא חייב שתים. דבטומאה שנייה יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא שבעה ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כי אם טומאת ערב. כך פירשו המפרשים שיטה זו. וקשיא לי מדקאמר רבא אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות. דאם איתא דאית ליה אמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהוה ליה למימר אמר ליה לא קשיא כאן בחיבורין וכו׳. הלכך נראה לפרש דרבא לית ליה שתי מלקיות בטומאה כלל. ורב יוסף דקאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה. אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין וכו׳ כל זה מדברי רב יוסף ולפרש דבריו דבחיבורין משכחת להו. הרא״ש ז״ל בפירושיו. וז״ל הר׳ עזריאל ז״ל: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דאמר כוותיה דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ולא מפליג רב יוסף בין מחובר עדיין בשעה שנוגע בשני ובין פירש ממנה. אלא קשיין אהדדי. מלתא באפי נפשה היא ולרבא ואביי פריך דאמר אבל טומאה וטומאה לא. דבשלמא לרב יוסף מסייעא מתניתין וברייתא לדידיה משבשתא. אלא לאביי ורבא דמייתו ברייתא סיעתא הא קתני מתניתין חייב על כל אחת. עד כאן:
כאן בחיבורין כו׳. ככתוב בתוספות. והאי דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות. הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים. תוספי הרא״ש ז״ל.
וקשיא לן דהכא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. ואם כן לעיל בפרק ג׳ דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות צריך שהייה למלקות או לא. ומוקי לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ומתרין בו לצאת משם. מיבעיא ליה אי לקי בלא שהייה ואי לא ומאי קא מיבעיא ליה והלא אינו מוסיף טומאה על ידי השהייה שמיד שפרע המעזיבה נטמא ואינו מוסיף שום טומאה בשהייה. ואומר ר״י דהא דאמרינן הכא שפטור כיון שמחולל ועומד הני מילי כשמתרין בו אל תגע בשני דמשום שהוא עובר על התראתו אינו מוסיף שום טומאה. אבל אם מתרין בו שיפרוש מן הראשון ואינו פורש לוקה על כל אחת ואחת שעל ידי שהוא עובר על התראתו הוא מוסיף טומאה שאם היה פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב. ובעוד שהוא נוגע במת אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולעיל בבעיא דרבא מיירי שאמרו לו צא מבית הקברות ומן הדין בעי אי צריך שהייה וילקה כשישהה דכיון דמתרין בו שיפרוש ואינו פורש לוקה. שיטה:
כאן בחיבורין כו׳. ובפרק אין מעמידין כו׳ ככתוב בתוס׳. והתם ליכא לפרושי שלא בחיבורין כגון השלישי שנוגע בנוגע במת. דהא התם התיר יוסף בן יועזר והכא אמר ר׳ ינאי שהוא טמא לתרומה וקדשים ויוסף בן יועזר היה קודם ר׳ ינאי. אלא שלא בחיבורין דהתם מיירי אחר שפירש כגון ארם שפירש מן המת ואדם אחד נוגע בו ואותו הוא שטהור מן התורה מטומאת שבעה. והם גזרו שיהא טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרי. אבל בחיבורי אדם באדם דהכא לא אישתרי: כאן בבית כאן בשדה כו׳. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים כאן בשדה שדה מלאה קברות ובתוך השדה יש בית ומת בתוכו ונכנס בשדה על קבר אחד ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל ומחולל ועומד הוא. ובחנם נקט בשדה דהוה מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל המת. שיטה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הכי גרסינן מקרא מלא הוא דכתיב לאביו ולאמו לא יטמא להם במותם. דבכלל לא יטמא להם הוי בין בנגיעה למת בין בביאה למת בתוך אהל המת. אם כן למה נאמר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה. וכן מפרש במסקנא כי אתו בהדי הדדי. אבל טומאה וטומאה לא אם היה מת מונח על כתפו ונכנס באהל המת אינו חייב על הביאה. והיינו טעמא דכתיב גבי כהן הדיוט לא יטמא בעל בעמיו להחלו מי שאינו מחולל ועומד ולקמן יליף מגזרה שוה נזיר מכהן וכהן מנזיר. ודוקא כשעדיין מחובר למת בשעה שנגע למת אבל פירש ונגע חייב על נגיעה שנייה כדמסיק במסקנא:
ורב יוסף האלהים אמר רב הונא אפילו על טומאה וטומאה. כלומר בשבועה אמר רב הונא דאין חילוק בין פירש ונגע למחובר עדיין ונגע זה וזה לוקה שתים. דאמר רב הונא נזיר והוא בבית הקברות. לוקה על עמדו שם אם התרו בו והושיטו לו מתו אביו או אמו או מת אחר ונגע בו חייב אם התרו בו פעם שנייה. ואמאי הא מטמא וקאי שהרי היה עומד בבית הקברות בשעה שנגע פעם שנייה ואם כן לדבריך לא היה לו ללקות על נגיעות למת דהא מחולל ועומד הוא. אלא ודאי רב הונא אפילו טומאה וטומאה לקי תרתי ולית ליה דמחולל ועומד. מנימוקי הר׳ עזריאל ז״ל:
ורב יוסף אמר אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים דאמר רב הונא נזיר שהיה עומד בבית הקברות. היינו טומאה דטומאה בוקעת ועולה ודמי כמאן דנגע בטומאה. והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב נמי משום נגיעה דמתו:
והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב. פירוש שהושיטו לו מתו שגם על הקרובים הוא מוזהר ככהן גדול. ומת אחר כלומר או מת אחר כמו חלץ ונתן גט דהוי כמו או נתן גט. ונגע בו חייב אנגיעה דשני. שיטה: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דתנן היה מטמא כו׳. אלא קשו קראי אהדדי וסמי הך ברייתא מקמי מתניתין. לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין. אביי השיב לרב יוסף לתרץ המשנה והברייתא דלא תיקשי אהדדי ולקיים דברי רבא. כאן בחיבורין בעודו מחובר למת אם הושיטו לו מת לא מיחייב דמחולל ועומד הוא ואינו מוסיף טומאה על טומאתו. כאן שלא בחיבורין. אחר שפירש מן המת והושיטו לו מת אחר והתרו בו בל תטמא חייב שתים. דבטומאה שנייה יש תוספת טומאה דבעודו מחובר למת אדם הנוגע בו טמא שבעה ואחר שפירש הנוגע בו אינו טמא כי אם טומאת ערב. כך פירשו המפרשים שיטה זו. וקשיא לי מדקאמר רבא אבל טומאה וטומאה לא משמע דלית ליה כלל בטומאה שתי מלקיות. דאם איתא דאית ליה אמורא היה לו לפרש דבריו. ועוד קשה דהוה ליה למימר אמר ליה לא קשיא כאן בחיבורין וכו׳. הלכך נראה לפרש דרבא לית ליה שתי מלקיות בטומאה כלל. ורב יוסף דקאמר דמשכחת להו נמי בטומאה וכדמפרש בתוספת טומאה. אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין וכו׳ כל זה מדברי רב יוסף ולפרש דבריו דבחיבורין משכחת להו. הרא״ש ז״ל בפירושיו. וז״ל הר׳ עזריאל ז״ל: אמר ליה רב יוסף ותיקשי לך מתניתין דאמר כוותיה דתנן היה מטמא למתים ואמרו לו אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת. ואמאי והא מטמא וקאי. ולא מפליג רב יוסף בין מחובר עדיין בשעה שנוגע בשני ובין פירש ממנה. אלא קשיין אהדדי. מלתא באפי נפשה היא ולרבא ואביי פריך דאמר אבל טומאה וטומאה לא. דבשלמא לרב יוסף מסייעא מתניתין וברייתא לדידיה משבשתא. אלא לאביי ורבא דמייתו ברייתא סיעתא הא קתני מתניתין חייב על כל אחת. עד כאן:
כאן בחיבורין כו׳. ככתוב בתוספות. והאי דאמר רב הונא היה עומד בבית הקברות. הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו הוה ליה כשלא בחיבורין הלכך חייב שתים. תוספי הרא״ש ז״ל.
וקשיא לן דהכא אמרינן יצא זה שמחולל ועומד. ואם כן לעיל בפרק ג׳ דבעי רבא נזיר והוא בבית הקברות צריך שהייה למלקות או לא. ומוקי לה כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה ומתרין בו לצאת משם. מיבעיא ליה אי לקי בלא שהייה ואי לא ומאי קא מיבעיא ליה והלא אינו מוסיף טומאה על ידי השהייה שמיד שפרע המעזיבה נטמא ואינו מוסיף שום טומאה בשהייה. ואומר ר״י דהא דאמרינן הכא שפטור כיון שמחולל ועומד הני מילי כשמתרין בו אל תגע בשני דמשום שהוא עובר על התראתו אינו מוסיף שום טומאה. אבל אם מתרין בו שיפרוש מן הראשון ואינו פורש לוקה על כל אחת ואחת שעל ידי שהוא עובר על התראתו הוא מוסיף טומאה שאם היה פורש אדם הנוגע בו לא יהא טמא טומאת שבעה אלא טומאת ערב. ובעוד שהוא נוגע במת אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה. ולעיל בבעיא דרבא מיירי שאמרו לו צא מבית הקברות ומן הדין בעי אי צריך שהייה וילקה כשישהה דכיון דמתרין בו שיפרוש ואינו פורש לוקה. שיטה:
כאן בחיבורין כו׳. ובפרק אין מעמידין כו׳ ככתוב בתוס׳. והתם ליכא לפרושי שלא בחיבורין כגון השלישי שנוגע בנוגע במת. דהא התם התיר יוסף בן יועזר והכא אמר ר׳ ינאי שהוא טמא לתרומה וקדשים ויוסף בן יועזר היה קודם ר׳ ינאי. אלא שלא בחיבורין דהתם מיירי אחר שפירש כגון ארם שפירש מן המת ואדם אחד נוגע בו ואותו הוא שטהור מן התורה מטומאת שבעה. והם גזרו שיהא טמא שבעה ואתא יוסף בן יועזר ושרי. אבל בחיבורי אדם באדם דהכא לא אישתרי: כאן בבית כאן בשדה כו׳. ככתוב בתוספות. ויש מפרשים כאן בשדה שדה מלאה קברות ובתוך השדה יש בית ומת בתוכו ונכנס בשדה על קבר אחד ומקצת אותו קבר שעומד עליו עומד תחת בית אחד דלא פירש מן הקבר כשנכנס באהל ומחולל ועומד הוא. ובחנם נקט בשדה דהוה מצי למימר שמת מונח עליו ונכנס באהל המת. שיטה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush