^א לקמן לו, א. בהערות לר״ח כתב דר״ח לשיטתו שפסק כאביי (וכמש״כ תוס׳ לקמן לו, ב ד״ה את) ולכן הביא לאוקימתא דרב אמי, אבל לרבא דס״ל דהטעם משום את מהימנת לי, ל״צ לאוקימתא דרב אמי וכדמבואר בגמ׳ לקמן לו, ב.

^ב מבואר דרשות הבעלים היתה כלפי השואל הזה, ולא שנתן לו רשות בסתם להשאיל, וכן הוא הלשון ברש״י ד״ה לדעתך, וצ״ב בזה. ועוד יש לעיין האם פירשו כן דווקא במסקנא, אבל בהו״א שמבואר בגמ׳ שנתנו לו בעלים רשות להשאיל הוי רשות בסתם על האפשרות השאלה וכדמשמע לשון הגמ׳, וצ״ב. [ואולי י״ל לפמש״כ בחדושי הגר״ח מטלז לבאר שהמקשן סבר שלשובר אין זכות בגוף הפרה להשאילה, ורק הבעלים נתנו לו רשות ולכך פריך לבעלים בעי לשלומי, ומשני דא״ל לדעתך היינו שהקנו לו בגוף הפרה זכות להשאיל, ושפיר הוי השוכר הבעלים על ההשאלה, וישלם השואל לשוכר ולפ״ז אפשר שלא מסתבר שהמשכיר יקנה לשואל זכות כללית בגוף הפרה להשאילה, שהרי אין זה בסתם תשמיש השאלה, אבל אם נותן לו רשות כלפי שואל זה י״ל שלגביו אומר לו המשכיר שיש לך זכות בגוף הפרה להשאילה לזה ותשמש כבעלים כלפיו, ומלשון רש״י שכתב אין אנו מקפידין ל״מ כביאור הגר״ח מטלז].

^ג בפרקין פ״ב.

^ד לפנינו בירושלמי: והוא שנתן לו להשכיר.

^ה יש לעיין בזה בדעת הירושלמי שלא כתב ״לדעתך״ אלא כמו שכתבה הגמ׳ בתחילה שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל.

^ו גמרא לקמן מב, א. והובא כאן על דברי הרי״ף שהביאה בסוגין.

^ז כ״ה לשון הרי״ף (כ, א בדפי הרי״ף).

^ח וכן פסק הרמב״ם (פ״ג שכירות ה״ו) והשו״ע רצא, ט, אבל רבנו חננאל פסק כאביי.

^ט צ״ע כוונת רבנו בזה, ועיין ברי״ף שיישב סוגיית צריפא דאורבנא לשיטתו, אבל לא כתב שמוכח מסוגיית צריפא כרבא.