גמרא
פירוש
פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְהַשּׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְהַשּׁוֹאֵל בְּחַטָּאת.
הָא כֵּיצַד? אכְּפִירַת מָמוֹן, אָשָׁם; בבִּיטּוּי שְׂפָתַיִם, חַטָּאת.
פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּחַטָּאת, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְאָמְרוּ ״נֶאֶנְסָה״, שׂוֹכֵר, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר, בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, בְּחַטָּאת.
פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם, כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה וְאָמְרוּ ״מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה״, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי מָמוֹנָא, דְּהָא מִיחַיְּיבִי וְקָא פָּטְרִי נַפְשַׁיְיהוּ.
שׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְשׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְאָמְרוּ ״מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה״, שׂוֹכֵר, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר, חַיָּיב בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל, דְּמִיחַיַּיב בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, בְּאָשָׁם.
שׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְשׁוֹאֵל בְּחַטָּאת, כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה, וְאָמְרוּ ״מֵתָה כְּדַרְכָּהּ״, שׂוֹכֵר הוּא דְּמִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, בְּאָשָׁם, שׁוֹאֵל, דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב, בְּחַטָּאת.
מַאי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות נזקי ממון ד׳:י״א
רמב״ם הלכות שכירות א׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ח
סמ״ג מצוות עשה פ״ט
טור חושן משפט רצ״א:כ״ו
טור חושן משפט ש״ה:ה׳
טור חושן משפט שצ״ו:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:כ״ו
שולחן ערוך חושן משפט ש״ה:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ט׳
רמב״ם הלכות שכירות א׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה ס״ח
סמ״ג מצוות עשה פ״ט
טור חושן משפט רצ״א:כ״ו
טור חושן משפט ש״ה:ה׳
טור חושן משפט שצ״ו:ט׳
שולחן ערוך חושן משפט רצ״א:כ״ו
שולחן ערוך חושן משפט ש״ה:ה׳
שולחן ערוך חושן משפט שצ״ו:ט׳
מתני׳ השוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה וכול׳. רחז״ל. אוקמה ר׳ אמיא בשנתנו לו הבעלים רשות, כגון שאמרו לו לדעתך, כלומר, אם רצונך להשאילה לוב הרשות בידך, עכשיו אם ראה אותה השוכר שמתה ברשות השואל כדרכה, ישבע ויפטר, וישלם השואל לשוכר.
ירושלמיג, ויש לו רשות להשאיל, ולא כן תני ר׳ חייא אין השואל רשאי להשאיל, ולא השוכר רשאי להשכיר, ולא השוכר רשאי להשאיל, ולא השואל רשאי להשכיר, אלא אם כן נטל רשות מן הבעלים. ר׳ אילא בשם ר׳ ינאי והוא שנתן לו רשות להשאילד. ובדידן נמי אוקימנה בשנתנו לו בעלים רשות להשאיל לרצונוה.
1
הנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מריהו גבי ההיא סבתא. פיר׳ מריהו בלשון ישמעאל, [בתרגום: האתים שלהם]. [לו ע״ב] הבאלא דאגמא [בתרגום: ההבל של האגם] שהוא פשיעות.
אותבינהוו בצריפא דאורבאני רחז״ל פיר׳, צריפים שמסככין אותן במורביות של ערבה וקושרין את ראשיהן ומשלשלין אותן מהנה ומהנה בגג, וקושרין עוד קצותם למטה שלא יפרדו, זו היא צריפא דאורבאני, והוא הדין לכל דירה שהיא עשויה מן קורות ונסרין או מן קנים, או מן כל דבר שהאש שולטת בו.
והינוז טעמיה דרבא וטעמא תריצא הוא וליכא עליה פירכא והילכתא כוותיהח וכול׳. והכין פסק רבי יצחק בן יהודה ז״ל בהלכות שלו, דהילכתא כרבא מהאי טעמא, ומההואט דצריפא דאורבני.מהדורת הרב אריאל כהן, ירושלים תשע"ב, באדיבות המהדיר ומכון אוצר הפוסקים ירושלים (כל הזכויות שמורות)
הערות
א לקמן לו, א. בהערות לר״ח כתב דר״ח לשיטתו שפסק כאביי (וכמש״כ תוס׳ לקמן לו, ב ד״ה את) ולכן הביא לאוקימתא דרב אמי, אבל לרבא דס״ל דהטעם משום את מהימנת לי, ל״צ לאוקימתא דרב אמי וכדמבואר בגמ׳ לקמן לו, ב.
ב מבואר דרשות הבעלים היתה כלפי השואל הזה, ולא שנתן לו רשות בסתם להשאיל, וכן הוא הלשון ברש״י ד״ה לדעתך, וצ״ב בזה. ועוד יש לעיין האם פירשו כן דווקא במסקנא, אבל בהו״א שמבואר בגמ׳ שנתנו לו בעלים רשות להשאיל הוי רשות בסתם על האפשרות השאלה וכדמשמע לשון הגמ׳, וצ״ב. [ואולי י״ל לפמש״כ בחדושי הגר״ח מטלז לבאר שהמקשן סבר שלשובר אין זכות בגוף הפרה להשאילה, ורק הבעלים נתנו לו רשות ולכך פריך לבעלים בעי לשלומי, ומשני דא״ל לדעתך היינו שהקנו לו בגוף הפרה זכות להשאיל, ושפיר הוי השוכר הבעלים על ההשאלה, וישלם השואל לשוכר ולפ״ז אפשר שלא מסתבר שהמשכיר יקנה לשואל זכות כללית בגוף הפרה להשאילה, שהרי אין זה בסתם תשמיש השאלה, אבל אם נותן לו רשות כלפי שואל זה י״ל שלגביו אומר לו המשכיר שיש לך זכות בגוף הפרה להשאילה לזה ותשמש כבעלים כלפיו, ומלשון רש״י שכתב אין אנו מקפידין ל״מ כביאור הגר״ח מטלז].
ג בפרקין פ״ב.
ד לפנינו בירושלמי: והוא שנתן לו להשכיר.
ה יש לעיין בזה בדעת הירושלמי שלא כתב ״לדעתך״ אלא כמו שכתבה הגמ׳ בתחילה שנתנו לו הבעלים רשות להשאיל.
ו גמרא לקמן מב, א. והובא כאן על דברי הרי״ף שהביאה בסוגין.
ז כ״ה לשון הרי״ף (כ, א בדפי הרי״ף).
ח וכן פסק הרמב״ם (פ״ג שכירות ה״ו) והשו״ע רצא, ט, אבל רבנו חננאל פסק כאביי.
ט צ״ע כוונת רבנו בזה, ועיין ברי״ף שיישב סוגיית צריפא דאורבנא לשיטתו, אבל לא כתב שמוכח מסוגיית צריפא כרבא.
1 פיסקה זו וכן שתי הפסקאות שלאחריה מופיעות בכ״י לאחר הפסקאות בדף ל״ו:
הערות
Gemara
Peirush