^א יחזקאל טז, יב.

^ב וכ״פ בערוך ערך כפי.

^ג בר״ח לפנינו אנחתינהו וכ״ה ברי״ף וגירסתנו בגמ׳ אותבינהו.

^ד ורש״י פירש טרקלין.

^ה באבן האזל (פ״ח משאלה ה״א) ביאר בדעת ר״ח שזה גופא טענת הגמ׳ למימרא דסבר ר״נ שומא הדרא, דאי שומא לא הדרא וקנה בעל הכיפי את האפדנא ממילא נעשו הכיפי של השומר, וכי אייקור ברשותו אייקור [וכסברת המיוחס לריטב״א: אי סבירא ליה דלא הדרא אמאי יחזיר לו היוקר למפקיד, דהא הוי כמכר גמור]. ולפי״ז אף שגם חזרת הכיפי הוא משום דשומא הדרא, דאי שומא לא הדרא הי׳ קונה בעל הכיפי את האפדנא ולא היו חוזרים אליו הכיפי, אבל ודאי שורש ראיית הגמ׳ הוא מחזרת האפדנא, דאי האפדנא לא היתה חוזרת, הי׳ מכר גמור ולא היו חוזרים הכיפי. ונראה שכסברת ר״ח סברו היש מקשים שהובא ברמב״ן וברשב״א שהקשו דהא שומא הדרא הוא תקנה לטובת מי שגבו ממנו, והכא השומר שגבו ממנו אינו מעונין בחזרת האפדנא, דעדיפא ליה כיפי דאייקור, ומבואר דס״ל דאי שומא לא הדרא אף היוקר של השומר הוא, דכיון דקנה בעל הכיפי את האפדנא ממילא נעשו הכיפי של השומר. אולם י״ל בכוונת ר״ח [וכ״פ באומה״ת] דלדבריו אין ראיית הגמ׳ מחזרת האפדנא, אלא ראיית הגמ׳ היא מחזרת הכיפי וכמש״כ במיוחס לריטב״א דהחזרת הכיפי לבעלים הוא מהדין דשומא הדר דכל אחד מעונין יותר בחפציו מחלופיו [ועדיף רצון בעל הכיפי בכיפי שלו, מרצון בעל האפדנא בכיפי עיי״ש]. וממילא ל״ק על ר״ח קושית היש מקשים הנ״ל.

^ו באבן האזל (שם) ביאר דקונה משום התשלומין, דאף דמדין שילם ולא רצה לישבע לא קנה יוקרא דהא אטרחיה, אבל משום התשלומין נקנה לו הפקדון, אבל רק משעת תשלומין [וכסברא זו איתא אף במיוחס לריטב״א שכתב דאף דשבחא דמגופא לא קני, אבל משעת התשלומין קני] ועיין באבן האזל שם שהקשה דהא החפץ אינו ברשותו וא״א לקנות בתשלומין עיי״ש במה שביאר. ועוד כתב באבן האזל דהרשב״א שכתב דאף אי שומא לא הדר לא קנה יוקרא לא פליג על ר״ח דר״ח מפרש שהוקרו הכיפי אחר ששילם, והרשב״א מפרש שהוקרו קודם ששילם, ובאהל תורה כתב דמהקושיה השניה של הריטב״א כאן מוכח שהריטב״א ס״ל דלא קנה ע״י התשלומין עיי״ש.

^ז בר״ח לפנינו הגירסא: זבינא.

^ח באבן האזל הנ״ל ביאר דאם שומא לא הדר קנה בעל הכיפי את האפדנא, וממילא נעשו הכיפי של השומר וברשותו התייקרו ומבואר דאי שומא הדר אמרינן דלא קנה בעל הכיפי את האפדנא ולא התייקרו ברשותו, וא״כ מוכח דלמ״ד שומא הדר ל״ק כלל בעל הכיפי את האפדנא אף לפני שהיתה החזרה, שהרי לכן חשיב שלא התייקר ברשותו, וכדעת המ״מ (ספכ״ב מלוה) דצריך להחזיר ללוה את השבח והטעם כתב באורים (קג סקכ״ז) בשם הב״ח דהואיל וקרקע לחזרה ברשותו נתייקר ועיין גם בספר המפתח (שם) שהביאו דדעה זו ס״ל שלא בעי קנין כשהשומא חוזרת דהוי סילוק [וכ״כ בקו״ש ב״ב אות תרכז] אבל לדעת הרמב״ן דבעי קנין והוי מכר גמור כל עוד שלא חזרה השומא אזי אף השבח לא חוזר ללוה וכדעת הרא״ש שהובא בטור סי׳ קג, ועיין בביאור הגר״א (שם אות כז) שכתב דמהגמ׳ דידן מוכח כדעת המ״מ, וכמש״כ.

^ט הרמב״ן כתב שדעת ר״ח כדעת רש״י שאיירי בלא אבדו, אבל אם נגנבו לא מקרייא שומא בטעות, והרמב״ן עצמו פליג וס״ל דאף בנגנבו אם מחזיר הכיפי בעצמם הוי שומא בטעות והובאו דברי ר״ח ברשב״א ובריטב״א וכ״כ המ״מ פ״ח משאלה ופקדון ה״ג בשם קצת מהמפרשים, והרמב״ם (שם) פליג על ר״ח וס״ל כרמב״ן.

^י בכ״י נכתב בתחילה ואסיקנה (כר״ח לפנינו) והוגה והילכתא.

^כ דברים ו, יח.

^ל תרגום הרמב״ם לבירית שבת פ״ו מ״ד - הרב רוטשטין.

^מ מבואר ששאלת הגמ׳ היא האם סבר ר״נ דשומא הדר לעולם וכ״פ במיוחס לריטב״א, וצ״ל שקים להם דאיירי הכא שהתייקרו אף אחר י״ב חודש, דאפשר דאי הי׳ איירי בתוך י״ב חודש לא היתה הגמ׳ דנה בדעת ר״נ בזה.

^נ עיין במש״כ הרמב״ן דר״ח פליג על רש״י ולא מוקי במתה אלא איירי בנשאת לבד, [ולכן לדברי ר״ח לא קשה קושית תוד״ה לוקח] והרמב״ן במסקנתו כתב בשם יש מתרצין דאף לדעה זו אם האשה רוצה לפדות הקרקע יכולה, ורק הבעל לא יכול, אבל הרשב״א והריטב״א כתבו דאף האשה אחר שנשאת לא תוכל לפדות, ובמחלוקת ר״ח ורש״י נחלקו המחבר והרמ״א (קג, י) ועיין ש״ך שם סוס״ק יט, קצוה״ח שם סק״ט ובחזו״א כאן.

^ס כתב המ״מ (פכ״ב מלוה הי״ז) דדברי ר״ח נראה דאם מת הבעל בחייה, ואח״כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה, וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע, אולם השטמ״ק בשם שיטה פליג.