גמרא
פירוש
אַמַּאי נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דִּכְתַב לֵיהּ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ וְכִי כְּתַב לוֹ מַאי הָוֵי וְהָתַנְיָא הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ וְאֵין לִי עֵסֶק בָּהּ וְיָדַי מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנָּה לֹא אָמַר כְּלוּם. אהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְכִי קָנוּ מִיָּדוֹ מַאי הָוֵי הֲרֵי מַעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ. דְּאָמַר רָבִין בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל בהַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת אַחְרָיוּת דְּמַאן אִי נֵימָא אַחְרָיוּת דְּעָלְמָא כׇּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לֵיהּ גאֶלָּא אַחְרָיוּת דְּאָתְיָא לֵיהּ מֵחֲמָתֵיהּ. וְכִי מְסַלֵּק נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ מִי מִסְתַּלַּק וְהָתַנְיָא דבְּנֵי עִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶן אֵין דָּנִין בְּדַיָּינֵי אוֹתָהּ הָעִיר וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר וְאִם אִיתָא לִיסַלְּקוּ בֵּי תְרֵי מִינַּיְיהוּ וְלִידַיְינוּ. שָׁאנֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות עדות ט״ו:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:י״ט
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:י״ט
ה רמב״ם הלכות עדות ט״ו:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:כ׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:כ׳
ו רמב״ם הלכות עדות ט״ו:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:כ׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ק״ט
טור חושן משפט ז׳:י״ב
טור חושן משפט ל״ז:כ׳
שולחן ערוך חושן משפט ז׳:י״ב
שולחן ערוך חושן משפט ל״ז:כ׳
ומעידין זה לזה דעת שסילק ידו מאותו הדבר שמעיד בו והחליטו לשותפו בקנין. ומקשינן, וכי קנו מידו דסליק נפשיה מהאי ארעא מאי האוי, נהי דהוא לא יכיל לאפוקה מיניה דהא סליק נפשיה מינה בעל חוביה דהוא נושה ביה מי לא אתי וטריף כל מאי דהוה ליה בהא ארעא, הא אית ליה הנאה דמיפרע מינה בעל חוביה ונמצא כאילו נוגע בעדותו. ודחינן, לית ליה הנאה דקביל עליה אחריות דהאי דסליק נפשיה מינה ואי אתי בעל חוב טריף לה מן השותף הדר שותף וגאבי הדמים משותפו שסילק עצמו דהא קביל עליה אחריות, נמצא שאין לו הנאה כלום. ומקשינן, וכי מסליק נפשיה כי האי גונא מסתלק, והתניא תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ופרקינן, כי תניא ההיא באומר תנו מנה לקנות בו ספר תורה לבני עירי דלשמיעה קאי ולא איפשר לסלוקי נפשיה, מיניה ואמאי קרו להו עניים דכולי עלמא אצל ספר תורה כעניים דמו כול׳, עד איבעית אימא לעולם דקיץ להו וניחא להו לבני העיר ברווחא דעניי דכיון דרווח רווח ומקילי על בני העיר ונמצאו מעידין בדבר שיש להן הנאה ממנו. ואסיקנה, הני מילי היכא דלא איפשר דמסתלק מיניה אבל מידי דאיפשר לסלוקי נפשיה מיניה מסתלק ומעיד. עד הנה מדברי ר״ח ז״ל. [דף מב:] רבי יוסף הלוי ז״ל: רבינא אמ׳ הא והא דנחית לכולה, ולא קשיא הא דאית בה דין חלוקה אית ליה חזקהא, מדהוה ליה למיפלג בהדיה ושבקיה למיחת בכולה שמע מינה [זב]וני זבנה ליה ואחזיק בה. והא דלית בה דין חלוקה לית ליה חזקה, דמצי אמ׳ האי דלא פליגנא בהדיה משום דלית בה דין חלוקה ולהכי שבקתיה למיחת בכולה ובכל שתא ושתא הוה שקילנא פלגו פיריב, ומשום הכי לית ליה חזקה עד דמפיק שטרא או ראיה דזבנה מיניה. גופה אמ׳ שמואל שותף כיורד ברשות דאמי, מאי קא משמע לן דשותף אין לו חזקה משום דכיורד ברשות חבירו לשום שותפות דאמי ולימא שותף אין לו חזקה אלא אמ׳ רב נחמן הא קא משמע לן שנוטל בשבח המגיע לכתפים, ובשדה שאינהג עשויה ליטע כשדה העשויה ליטעד שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה ואם היתה שדה שאינה עשויה ליטע שמין לו את ההוצאה וידו על העליונהה, והכא כיון דכיורד ברשות דאמי שמין לו את ההוצאה וידו על העליונה וגם נוטל את השבח המגיע לכתפים עם ההוצאה, שכיון שברשות ירד נוטל ההוצאה וידו על העליונה, ואם היה שבחו שכבר הגיע לכתפים נוטל גם מן השבחז בחלק שותפו כמו שנוטל ה[א]ריס, אבל אם לא הגיע לכתפים אין לו אלא ההוצאה בלבד וידו על העליונה אבל שבח לא, לפי שאינו כיורד ברשות לשום אריסות אלא ברשותח לנוטעה וליקח ההוצאה שהוציא בחלקו של שותפו הוא וזה הפירוש בשבח המגיע לכתפים (עדאן) [=עדיין] לא נתברר אצלינו כהוגן, וגם הפירוש שפירש רבי׳ חננאלט ז״ל אינו נכון אצלינו. [דף מג.] הא דאמ׳ שמואל השותפין מעידין זה לזה, קא סלקא דעתא בגמרא דבמידי דאית ליה ביה שותפות עד השתא עסיקינן, ועלה קא מקשינן בגמרא ואמאי נוגעין בעדותן הן. ומהדרינן, הכא במאי עסיקינן דכתב ליה דין ודברים אי[ן] לי על שדה זו דלית ליה בה השתא מידי. ואקשינן, וכי כתב ליה מאי האני והא תניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי בה עסק וידי מסולקת ממנה לא אמ׳ כלום, פיר׳ כלומר האומר לחבירו בשטר דין ודברים אין לי על שדה זו וכול׳ לא אמ׳ כלום פיר׳ משום דלא כתב ליה הקנאה. ואוקימנא, בדקנו מידו, דכיון דקנו מידו איגליא מילתא דלאקנויי ממש קא מיכוון – משום דקנין אלים כוחיה, כדגרסינן בפרק הכותב לאשתו (כתובות פג.): איבעיא לידו קנו מידו מאי רבה אמ׳ מדין ודברים קנו מידו רב יוסףי אמ׳ מגופה של קרקע קנו מידו, והילכתא מגופה של קרקע קנו מידוכ. ואקשינן, וכי קנו מידו מאי הוי הרי מעמידה לפני בעל חובו, כלומר נהי דאיסתלק מיניה חששא אכתי נוגע בעדותו הוא, דניחא ליה דתיקום ארעא בידיה דהאי דאתי מחמתיה, כי היכי דאי איכא עליה חוב ולא משכח גביה מאי דשקיל אתי וטריף לה מיניה ומסתלק מיניה ההוא חוב והאיך דטרפי לה מיניה לית ליה למיהדר עליה בדמי דילה, דהא לאו בתורת מכירה כתבה ליה כי היכי דנהדר עליה באחריות, אלא סלוקי הוא דסליק ליה ידיה מינה. ואוקימנה, בדקביל עליה אחריות דאתיא מחמתיה ולא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא, דכיון דלא קביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לאו נוגע בעדותו הוא, מאי אמרת אכתי ניחא ליה דתיקום בידיה [דהאי] כי היכי דנטרפה בעל חוב דידיה, כיון דאי טריף לה מיניה הדר האיך עליה והאוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מינה, הולכך לאו נוגע בעידותו הוא. אשתכח השתא דהיכא דקביל עליה אחריות דאתיא מעלמא לא דינא ולא דיינא דנוגע בעדותו הוא ואין מעיד לו עליה. ואי לא קביל עליה אחריות כלל לא דאתי מעלמא ולא דאתי מחמתיה הא נמי אין מעיד לו עליה, דאע״ג דלית ליה עליה אחריות כי היכי דנהויל נוגע בעידותו, אכתי ניחא ליה דתיקום האי ארעא בידיה כי היכי דאי אתי בעל חוב דידיה ולא משכח גביה ארעא אחריתי ולא מאי דשקיל מיניה בחוביה הדר וטריף ליה מיניה, והאי לית ליה למהדר עליה דהא לית ליה אחריות עליה, והינו דאמ׳ רבון בר שמואל המוכר שדה לחבירו שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה לפני בעל חובו. וליכא לפלוגי הכא בין אית ליה ארעא אחריתי בין לית ליה ארעא אחריתי, משום דאכתי איכא למיחש דילמא האוי ההוא חוב דאיכא עליה טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליה. והאי דאמרינן לקמן בגמרא (מה.) אהא דרבון בר שמואל, היכי דאמי אי דאית ליה ארעא אחריתי עליה הדר, ואוקימנה בדלית ליה ארעא אחריתי, לאו למימרא דאי אית ליה ארעא אחריתי מעיד לו עליה, אלא לאודועי חששא דחישינן הוא דאמרינן הכימ, אבל לעולם כיון דאיתברר דכי לית ליה ארעא אחריתי נוגע בעידותו הוא כי אית ליה נמי אין מעיד לו מישום דלא ידעינן כמה חובות איכא עליה, ואכתי חישינן דילמא הוו טפי ממאי דשויא ההיא ארעא אחריתי דאית ליהנ, דאישתכח דלגבי ההוא טופיאנא הא לית ליה ארעא אחריתי. והיכא דלא קביל עליה אחריות דאתי מעלמא אבל קביל עליה אחריות דאתי מחמתיה, הא ודאי מעיד לו עליה משום דלאו נוגע בעידותו הוא, דלמא ניחוש אי דילמא לאוקמה בפני בעל חובו הוא דמיכוון, כיון דטריף ליה בעל חוב דידיה הדר האיך והאוי בעל חוב דידיה מאי נפקא ליה מינה, הילכך לאו נוגע בעדותו הוא. והדר אקשינן, וכי מסליק נפשיה מי מסתליק, כלומר וכי מסליק נפשיה השתא מי מסתלק וחזינן ליה כמה דלא הוה ליה מעיקרא מידי ומקבלי שהדותיה, והא תניא בני העיר שנגנבה ספר תורה שלהם אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר, ואם איתא ליסלקו בתרי נפשיהו ולידינו, אלא לאו שמע מינה דכיון דהשתא הוא דמיסתלקי ובעידנא דאיגניבה ספר תורה (עדאן) [=עדיין] לא איסתלוק כי מסתלקי השתא לא מהני לקבולי שהדותיהוס, הכא נמי אע״ג דקא מסתלק האי שותף מהאי שדה כיון דהשתא הוא דמסתלק לא מהני לקבולי שהדותיה. ומהדרינן לעולם מהני ושאני ספר תורה דלשמיעה קאי ולא מצו לסלוקי נפשיהו, עד הנה מדברי רבי׳ יוסף [הלוי] ז״ל.מהדורת הרב יקותיאל כהן, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד
הערות
א כ״כ ר״ח ודלא כפי׳ הראשון ברב״ס ע״ש.
ב ורשב״ם כתב מנהג לאכול זה ג״ש כל השדה, וזה ג״ש.
ג כ״ה בכ״י פ׳ וכן הוגה בכ״י ה׳ וכ״ה בד׳ לובלין של״ו וברי״ף וברא״ש ובחידושי הרמב״ן וביד רמ״ה ועיין תוס׳ (דק״ס) וגירסתנו בשדה.
ד ובחידושי הר״י מיגאש נוסף כאן וכן נראה שצריך להוסיף וז״ל ״פירוש דקיי״ל שהיורד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם הייתה שדה העשויה ליטע״.
ה ע״פ ההוספה שהוספנו בהערה הקודמת ע״פ חידושי הר״י מיגאש צ״ל על התחתונה.
ו צ״ל ואם היה שם שבח (עפ״י חידושי הר״י מיגש).
ז צ״ל השבח שהישביח בחלק (עפ״י חידושי הר״י מיגש).
ח צ״ל אלא כיורד ברשות (עפ״י חידושי הר״י מיגש).
ט מובא לעיל ופירש כגון ענבים עומדות להביצר כרשב״ם ועי׳ תוס׳ ד״ה שבח ובחידושי הר״י מיגש מובא כאן כל לשון ר״ח.
י וגירסתינו שם אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו רב נחמן אמ׳ מגופה של קרקע קנו מידו.
כ ובחידושי הר״י מיגש נוסף כאן קטע גדול ומקשה כקושית תוס׳ לקמן ד״ה וליסלקו דהוי תחילתו בפסלות וסופו בכשרות.
ל ובר״י מיגש שבשטמ״ק לא גרס כי היכי דנהוי, אלא אפילו הכי נוגע.
מ פירוש דחישינן שמא כשיבוא בע״ה לא ימצא לו קרקע אחרת שהוא משועבד לכמה בני אדם ולא ימצאו מהיכן יגבו ולכך אינו מעיד עליה. כך הסביר הרמב״ן לקמן מה ע״א את דברי רבינו, ועיין עוד ברשב״א ובריטב״א שם.
נ כ״כ הרמ״ה וכן הסכימו שם עוד ראשונים, ודלא כהראב״ד מובא ברשב״א ובריטב״א שם דלא חישינן אלא לחוב ידוע בשטר ולא מן הסתם ואילו היה בשטר קלא אית ליה.
ס ודלא כמ״ש רשב״ם ד״ה והתניא דלא מקבלי עדותם משום דאיכא למימר קנוניא הוא דעביד אלא משום דבעידנא דאגנבה ס״ת עדיין לא איסתליק.
הערות
Gemara
Peirush