גמרא
פירוש
אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא אִי מִפִּקָּדוֹן גָּמְרִי לַהּ רַבָּנַן דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ.
אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּמַיְיתוּ לַהּ בְּקַל וָחוֹמֶר וּמָה מִפִּי אֲחֵרִים חַיָּיב מִפִּי עַצְמוֹ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן.
וּמִדְּמַיְיתוּ לַהּ מִקַּל וָחוֹמֶר דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן מָה מוּשְׁבָּע מִפִּי אֲחֵרִים כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אלא היינו טעמא דרבנן דמייתי לה מק״ו וכו׳ – פי׳ וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון כשם שמפי אחרים בב״ד כך מפי עצמו בב״ד מנא להו וכו׳ דגמרי לה מעדות פי׳ דהא ליכא למימר בהא ח״ו דאדרבא נשבע מפי עצמו חמור יותר ומש״ה חייב שלא בב״ד אבל מושבע מאחרים בב״ד ודו״ק. בדון מינה ומינה פליגי פי׳ דר״מ סבר דון מינה ומינה מה התם בב״ד אף ה״נ בב״ד ורבנן סברי אוקי באתרא מה נשבע דכתיב בגופי׳ אפי׳ שלא בב״ד אף מושבע מאחרים דגמר מעדות אפי׳ שלא בב״ד. מההיא אין מהא וכו׳ וכיון דבההיא מודו כולהו דבדון מינה ומינה פליגי וק״ל כרבנן ילפינן מינה לעלמא דאמרינן דון מינה ואוקי באתרא. ה״ד שגגת שבועה דעם זדון העדות דחייב ה״ד דחייב קרבן דאלו בלא חיוב קרבן שפיר משכחת לה באומר מותר להאי דפרישית לעיל בפי׳ רש״י ז״ל דאומר מותר בשבועה מותר ופטור ולהכי נקט האי לישנא דחייב ודוק. באומר איני יודע ששבועה זו אסורה ואיני יודע אם חייבים עליה קרבן פי׳ ואתייא אפי׳ לרבנן דפליגי עליה דמונבז וכדאמר רב נחמן גבי שבועת ביטוי בפ׳ דלעיל ועל ההיא דהתם סמך התלמוד שלא לפרשן כאן. לימא תנינא לדרב כהנא ור״א פי׳ רש״י ז״ל ומאי מספקא להו התם לרב כהנא ור״א מעיקרא. אבל בעלמא דכתב רחמנא ונעלם הו״א דמחייב קרבן פי׳ דהא אין לך גדול ונעלם מזה קמ״ל דאפ״ה פטור משום האדם בשבועה. שבועת העדות כיצד אמר לשנים וכו׳ עד או שאמרו לו אין אנו יודעין לך עדות משביע אני עליכם ואמרו אמן חייבין איכא למידק דהא מדקתני באידך בבא השביע עליהם חוץ לב״ד מכלל דהאי רישא בב״ד וא״כ ק״ל כיון דא״ל בב״ד אין אנו יודעין לך עדות כי הדר א״ל משביע אני עליכם וענו אמן למה חייבין קרבן שהרי כיון שכפרו בב״ד פ״א שום אינם יכולים לחזור ולהודות וכל שאינם יכולים לחזור ולהודות שבועת דברים הוא ופטור מקרבן וכ״ת דמיירי שהשביעם תוך כדי דבור של כפירה והא בגמ׳ לא דייקינן תוך כדי דבור של כפירה כדבור אלא מסיפא וי״ל דלעולם תוך כדי דבור ובגמ׳ לא איצטריכי׳ למידק אלא תוך כדי דבור של חבירו דאלו הוא תוך כדי דבור שלו פשיטא שהוא כדבור [עוד] י״ל דהא רישא כפירה דאין אנו יודעים לך עדות חוץ לב״ד שבועה בב״ד ולאו כסיפא דקתני שהשביעם חוץ לב״ד ומיהו אכתי איכא למידק על מתני׳ כיון דשבועה בב״ד היא למ״ל וענו אמן דהא לכ״ע כל שבב״ד אפי׳ מושבע מפי אחרים חייב שהרי כופרים עתה בב״ד ובשלמא לרש״י ז״ל שהוא סובר דכל מושבע מפי אחרים ושתק לאו כפירה היא י״ל דהיינו דקתני וענו אמן ולא להיות נשבעין מפי עצמם אלא כעין אמנת דברים ודלא ליהוי כשתיקה שהיא כהודאה אבל לפי׳ הרמב״ן ז״ל דס״ל דשתיקה דבתר מושבע מאחרים כפירה היא למ״ל למימר וענו אמן לאו דוקא אלא כלפי דנקטה לרישא בנשבע מפי עצמו כדקתני שבועה שאין אנו יודעים לך עדות נקט הכא וענו אמן לסיים תרי גווני דנשבע מפי עצמו ולשון רש״י ז״ל נוח יותר דהא בכולהו בבי נקיט כפירה לחיובא ולא אישתמיט בחדא מינייהו למיתני חיובא בשתיקה וכן דעת מורי הרשב״א ז״ל. השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב״ד ובאו לב״ד והודו פטורין הא ודאי מתני׳ לפום פשטא בין ר״מ ובין רבנן היא ומיהו לא משמע דהוייא האי בבא לתרווייהו בחדא גוונא דאלו לרבנן אתייא אף כשענו אמן אבל לא לר״מ שאם ענו אמן נשבעים מעצמם שהוא חייב חוץ לב״ד אף על פי שחזר והודו בב״ד חייב אבל רבינו הרמב״ן ז״ל וכן בתוס׳ פי׳ דאף לר״מ אתייא נמי אף כשענו אמן דלא מחייב ר״מ בנשבע מפי עצמו חוץ לב״ד אלא כשעמד בכפירתו ולא בא לב״ד אבל בא לב״ד והודה פטור ולא אמרינן בהא דון מפקדון דשאני פקדון דכפירתו בכ״מ שוה וחוץ לב״ד כב״ד הוא וכל שכפר חוץ לב״ד כפירת ממון הוא אף על פי שאם חזר והודה לו חייב לו ממון משום דאי בעי ליה השתא לאיחיוביה ליה מחייב ואפי׳ חזר והוד׳ לו שלא בב״ד נמי חיי׳ אבל לענין קרבן שהוא בב״ד כפירה גמורה הוא אבל לגבי עדות דכפירה שלא בב״ד אינה כלום שהרי אינה מקום הודאת עדות כל שחזרו והעידו בב״ד שהרי היא מקום הודאת כפירתם שעשו חוץ לב״ד לא חשיבא כלום וכמאן דליתיה דמייא הילכך כשחזרו והודו פטורין אבל אם כפרו הרי קיימו שבועתם שחוץ לב״ד וכיון שנשבע שם חייבים וא״ת וכי חוזרים ומעידים בב״ד מאי הוי דהא לא מהנייא סהדותייהו שהרי נשבעו חוץ לב״ד שלא יודעין לו עדות ואין בידם לחזור ולומר שנשבעו לשקר שהם משימים עצמם רשעים ואין אדם נאמן לשום עצמו רשע וי״ל דלאו ברשעי עסקינן שיאמרו עתה בב״ד שנשבעו לשקר אלא שיאמרו שהיו שכוחים באותה שעה ונזכרו דבהא ודאי נאמנין ועי״ל דאפי׳ אומרים עכשיו בשקר נשבענו פלגינן דבורא ומהימנינן להו בגופה של עדות ואין נאמנין לומר שנשבענו על שקר דהא תרי ענייני הוא ובתריגופי פלגינן דבורא וכההיא דעד שהעיד באשה שהרג את בעלה דפלגינן דבורא ונאמן שנהרג להשיא את אשתו ואינו נאמן לומר שהוא הרגו לשים עצמו רשע וכדתנן הרגתיו תנשא אשתו. מעתה עד שכפר חוץ לב״ד עדותו ונשבע על כך אם חזר והודה בב״ד מקבלים עדותו ואם כפר בב״ד אף על פי שחזר והודה ונשבע חוץ לב״ד אינו נאמן דכיון שהגיד בב״ד אינו חוזר ומגיד. אמר שמואל ראוהו מטייל לאו דוקא דא״כ היכי אמרינן בסמוך דס״ד דלהוי הא כמאן דאמר להו אלא כלפי מ״ש חוץ לב״ד שיודעין לו עדות הוא דרך שינוייא קרי ליה מטייל וכולה פשוטה היא.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush