גמרא
פירוש
אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה וְאִם טָשׁ כׇּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר הָא הוּסַּק הַתַּנּוּר מִיהָא שְׁרֵי תְּיוּבְתָּא דְּרָבָא בַּר אֲהִילַאי תְּיוּבְתָּא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רָבָא בַּר אֲהִילַאי אַמַּאי קָאָמַר רַב קְדֵירוֹת בַּפֶּסַח יִשָּׁבְרוּ אֲמַר לֵיהּ הָתָם תַּנּוּר שֶׁל מַתֶּכֶת הָכָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ב רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:כ״ד
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:ג׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:ג׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:ג׳
ד רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״א:י״ט
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קל״ה:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה קל״ה:ו׳
סמ״ג מצוות לא תעשה קמ״ח
טור יורה דעה קל״ה:ו׳
שולחן ערוך יורה דעה קל״ה:ו׳
ה רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:כ״א
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:כ״ב
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:כ״ב
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ח
טור אורח חיים תנ״א:כ״ב
שולחן ערוך אורח חיים תנ״א:כ״ב
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״נכרי״.
ליעבד להו הסקה חייס עלייהו דלמא פקעי – וכתב הרי״ט ז״ל ומיהו בדיעבד אפשר דמהני להו כי לא מצינו שגזרו איסור בדבר. והרשב״א ז״ל אסר אפי׳ דיעבד. ובודאי דכי מהדר להו לכבשונות לכתחלה דבהא ליכא למיחש דלמא פקעו שלא אמרו אלא בענין זה דממילא גורמין ע״כ. והרא״ה ז״ל למד מכאן שכלי זכוכית שנשתמש בהן בחמין אסור אע״ג דסגי להו בהגעלה שוויום כלי מתכות לענין זה ודין להצריכם טבילה בשניקחים מן הגוי מ״מ איכא למיחש דחייס עלייהו דלמא פקעי ולא שרינן ליה לכתחלה להגעילן והרי הן אסורין אפי׳ לצונן שמא ישתמש בהן חמין ולמוכרן לגוים אסור אם אין חזיתם מוכח עליהם שמא יחזרו וימכרו לישראל אחר.
הלכך האי בוכיא – פי׳ הוא כלי עשוי מרעפין ומטגנין בו ואופין בו והסיקו מבחוץ שרי ליה אפי׳ לכתחלה דלמלייא גומרי דלא חייס עליה דלא עביד דפקעי.
הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו׳ – והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר״ת ז״ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי׳ מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי׳ לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ״ב דע״ז וזהו דעת הראב״ד ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל והנכון דל״ש סכיני דפיסחא ול״ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב״א ז״ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע״כ בסת״ה. עוד כתב ז״ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע״כ בסוף מסכת ע״ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ׳ פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל״פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע״כ וכן כתב הרשב״א בסוף מסכת ע״ז בשם הרמב״ן ז״ל דסכינין ל״ש גדולים ול״ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע״כ וזה דעת רבי׳ אלפסי׳ ז״ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב״ן ז״ל וליבון האמור בכ״מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי׳ ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי׳ כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי״ט ז״ל. עוד לו ז״ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע״י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב״א ז״ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע״כ בסוף מסכת ע״ז ע״כ בשם הר״י בעל תוס׳ ז״ל. ובכלי ראשון – כתב הרי״ט ז״ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואף על פי שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אף על פי שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב״א סוף מסכת ע״ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי׳ אלפסי ז״ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי״ט ז״ל ודעת ר״י ז״ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי״ט ז״ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז״ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ׳ כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו׳. ור״ת ז״ל דחה הראיה ופי׳ בענין אחר וכתב הרי״ט ז״ל וזה הפי׳ הוא הנכון. ולפי׳ זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ״מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי׳ תאמר שיפלטנו לאלתר מ״מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ״ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי׳ בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע״ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ״ל דצ״ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי״ט ז״ל דחה סברא זו דא״כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב״א ז״ל בס׳ ת״ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס׳ כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי׳ מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ״כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול״ש יורה קטנה. וכתב ז״ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב״ן ז״ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא״כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ״ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ״ל דצ״ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי׳ יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה. ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי׳ כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי׳ נרו׳ (נ״ל דצ״ל הרא״ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ״ל ע״כ דברי הרי״ט ז״ל. וכתב עוד ז״ל ואף על פי שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו׳ (נ״ל דצ״ל הרא״ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי׳ המחמיר תבוא עליו ברכה. וביורה גדולה – כבר אמרו בשלהי ע״ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי״ט ז״ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר׳ עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ׳ סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי״ט ז״ל.
אמר ר׳ הונא בריה דר׳ יהושע עץ פרור וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי׳ הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו.
אמר רבא בר אבא כו׳ כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה – כתב הרי״ט ז״ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי׳ אלפסי ז״ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי״ט ז״ל דחה פי׳ וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי׳ הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי׳ בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי׳ אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי׳ בצונן. ומה שכתב רבי׳ אלפסי ז״ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה״ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי״ט ז״ל בשם הרא״ה ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי׳ בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן.
אמר רב אשי ובית חרוסת – פי׳ שיש בו קמח וחומץ וחוזק החומץ מחמיץ אותו כבית שאור ואסור להשתמש בו מצה אם הוא כלי שטף ואם הוא של חרס אפי׳ בצונן. ואחרים פי׳ דבית חרוסת אין בו אלא חומץ בלבד ושבוש הוא. כן כתב הרי״ט ז״ל.
אמר רבא הני אגני דמחוזא – פי׳ ושל חרס אין להם תקנה ושל עץ ואבן סגי להו בהגעלה כדכתב בעל העיטור. וכתב הרי״ט ז״ל ומ״מ צריך ליזהר בדבריו שאם עריבה זו שלשין בה כל השנה חמץ ולא שועא טובה ויש בה סדקים שהשאור מתדבק שם אין לה הכשר בהגעלה אלא אחר גרירא יפה בסכין בכל הסדקין כדי שלא ישאר שם חמץ משהו וכל כלי (נ״ל דצ״ל וכן כל כלי, המעתיק) שיש בו סדקים כי חמץ בפסח אוסר במשהו ולפיכך אנו אוסרין ללוש בהם בפסח שזו חששא קרובה ומצויה ואין ראוי ללוש אלא בכלים שועים מאד וכל שיש יפות מכולן שהם מצונין (נ״ל דצ״ל וכלי שיש יפות מכולן שהם מכונין, המעתיק) ושועין מאד ע״כ. וכתב רבי׳ אלפסי ז״ל והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אבל בחדתי ש״ד. וכתב הרי״ט ז״ל ומנהג יפה הוא לעשירים וגם לעניים בכלים שנשתמשו בהם בחמין הוא חובה אבל בכלים של צונן הרי הם מותרין לגמרי ואפי׳ לחמין ואין להמנע מלהשתמש בהם צונן מיהא משום מדת חסידות.
מתני׳ נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה – אוקי בגמ׳ בשהניחו אצלו ואמר לו מעכשיו כלומר שאם לא יפדוהו ליום שקבעו יהיה מעכשיו וכההיא דהלוהו על שדהו בפי׳ איזהו נשך ופי׳ הרב רבי׳ אפרים תלמיד של רב אלפסי ז״ל. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל דמתני׳ בשזמן שקבעו הוא קודם הפסח אבל אם הזמן הוא לאחר הפסח כיון שבידו של ישראל לפדותו תוך הפסח כדידיה דמי ועובר עליו ומאי דבעי בגמ׳ מעכשיו כי מאחר שהגיע זמנו קודם הפסח לא הוי צריך היינו טעמא כי היכי דלא תיהוי אסמכתא דלא קניא וכתב הרי״ט ז״ל דאין פי׳ זה נכון דמאי דקאמר דבעי מעכשיו כי היכי דלא תיהוי אסמכתא ליתא שאין אסמכתא אלא בדבר שאינו ניתן מיד ליד לאלתר א״נ כגון קרקעות דברשות בעלים הן עומדין ולית בהו תפיסה אבל במטלטלין הניתנין מיד ליד אין בהו משום אסמכתא אלא א״כ ינתן אותו הממון ביד שליש כההוא דאתפיס זכותיה בי דינא וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכתב דעיקר הפי׳ דכל שהגיע זמנו קודם הפסח אם השכינו אצלו הרי הוא חמץ גמור של מלוה ואע״ג דלא אמר ליה מעכשיו ומתני׳ בשקבעו זמן לאחר הפסח ולפיכך כשהנכרי מלוה הרי הוא מותר כיון דא״ל מעכשיו ובישראל מלוה הרי הוא אסור אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הדין בהיפך כשהנכרי מלוה הרי הוא אסור ואף על פי שישראל זה לא עבר עליו ממש דבביתו של גוי היה אין בכך כלום וכשישראל מלוה הרי הוא מותר וכגון שיחד לו בית או שלא היה ברשותו של ישראל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא כשהשכינו לגמרי שאם לא יפדנו לזמנו יהא של מלוה לגמרי אבל אם לא השכינו לגמרי אלא שעשאו אפותיקי שיגבה ממנו אפי׳ בלא שומת ב״ד מ״מ גוביינא היא זו והא קיל״ן כמ״ד מכאן ולהבא הוא גובה ואף על פי שאמר לו מעכשיו אין מועיל כלום בענין זה וכהשכנה בלא מעכשיו דמי.
גמרא אתמר ב״ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה – כל היכא דאקדיש לוה כ״ע לא פליגי וכו׳. וקשיא להו לקמאי ז״ל דהא אמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותירצו דכי אמר רבא דמפקיעין מידי שיעבוד הני מילי קדשי מזבח שהם בקדשים קדושת הגוף ודומיא דחמץ ושיחרור דאלים שיעבודיה ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דבעלמא עדיף אפ״ה כי אקדשוהו קדושת הגוף לא מצי פריק להו אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית לא מפקע מידי שעבוד והיכא דשעבד מטלטלי אג״ק דבהדיוט טריף בהקדש מוסיף עוד דינר ופורק את הנכסים באותו דינרי כן תירץ רש״י ז״ל וכן העלה עיקר הרי״ט ז״ל. וכתב עוד ז״ל ומ״מ קבלנו בשם הרב החסיד ז״ל שהלוה שאסר נכסיו בקונם בענין שאי אפשר לו לישאל עליהם ולהפדם ולא למוכרם לאחרים לפי שאמר נכסים אלו ונמצא המלוה מפסיד חובו, שאין קונם שלו כלום. דכי היכי דאמרינן בפ׳ אף על פי דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא ליפקע בקונס כל שכן לשיעבודא דב״ח ואפי׳ למ״ד שיעבודא דרבנן כל שכן למאי דקי״ל שיעבודא דאורייתא. ודברי רבי׳ ז״ל נראין ברורין ותיקון עולם הן. אבל מורי ז״ל חלק בדבר שאין לנו לדון מעצמנו להפקיע איסור קונם מדאורייתא דלא אתפרש בתלמודא ובמסכת כתובות כתבתי דמותר בענין זה עכ״ל ז״ל. וכתב עוד ז״ל דזה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ה״ה כל איסורי הנאה בכלל וכדאמרינן ביבמות בההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו׳ עכ״ל ז״ל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הני סכיני דפסחא היכי עבדינן להו וכו׳ – והלכתא אידי ואידי ברותחין ובכלי ראשון. כתב ר״ת ז״ל דוקא סכין קטנה אבל סכין גדולה בעי ליבון מפני שפעמים שצולין בהם בשר דומיא דשפוד והביא ראי׳ מן התוספתא ומן הירושלמי. ואחרים כתבו דהתם הוא בסכינין של גוים דאיסורא בלעי אבל הכא דהיתרא בלעי בהגעלה סגי להו ואפי׳ לשפוד ואסכלא דומיא דקרשים כדאמרינן בפ״ב דע״ז וזהו דעת הראב״ד ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל והנכון דל״ש סכיני דפיסחא ול״ש סכיני דארמאי בין גדולים בין קטנים בהגעלה או בשיפה באבן של נפחים סגי להו וכתב הרשב״א ז״ל המחבת שמטגנין בה בשר ודגים על גבי האש כיון שמשתמשין בה בצונן מועט ופעמים שימצא אומר שמטגנין בה במקום שאין השמן מגיע אליו הרי הוא כאסכלה וצריכא ליבון ע״כ בסת״ה. עוד כתב ז״ל דשיפא לא מהניא לסכינין אלא לחתוך בו דברים חריפין בצונן אבל לרותח לא ע״כ בסוף מסכת ע״ז: והשפוד והאסכלה מלבן באור והירושלמי והתוספ׳ פליגי אגמרא דילן או אפשר דמיירי דידעי וודאי שנשתמשו בהן כעין שפוד ובהא ודאי מדינא דבעי ליבון אבל מן הסתם אין לחוש לכך דהא הכשר זה דרבנן הוא דמדאורייתא נטל״פ שרי ולפי ששנינו הסכין שיפה והיא טהורה ולא ידעינן שפיר אי שיפה במקום ליבון עומדת או במקום הגעלה עומדת דמה מייתי הני סכיני דפסחא ופשיט ליה דבמקום הגעלה דאידי ואידי סגי להו בהגעלה ברותחין ואשמעינן דכיון דבמקום הגעלה עומדת לא סגיא לשפודין ואסכלאות דבעי ליבון ע״כ וכן כתב הרשב״א בסוף מסכת ע״ז בשם הרמב״ן ז״ל דסכינין ל״ש גדולים ול״ש קטנים בין דפסחא בין דארמאי סגי להו בהגעלה ע״כ וזה דעת רבי׳ אלפסי׳ ז״ל בסכינין ושפודין וגם זה דעת הרמב״ן ז״ל וליבון האמור בכ״מ מפורש בירושלמי שצריך שיהי׳ ניצוצות ניתזין. והיכא דמצרכינן ליבון אפי׳ כמה הגעלות אינן עומדות במקום ליבון כן כתב הרי״ט ז״ל. עוד לו ז״ל דכל מאי דצריך ליבון דוקא להשתמש על ידי האור אבל שלא ע״י האור בהגעלה סגי ויש מחמירין. והרשב״א ז״ל כתב דכלי הראוי ללבון והגעילו אסור להשתמש בו בחמין ע״כ בסוף מסכת ע״ז ע״כ בשם הר״י בעל תוס׳ ז״ל. ובכלי ראשון – כתב הרי״ט ז״ל כלי ראשון הוא כל שהוא על גבי האור אבל אם סילק אותו מעל גבי האש אינו כלי ראשון לענין הגעלה ואף על פי שהוא כלי ראשון לענין שבת דשאני הגעלה דלעולם כבולעו כך פולטו ולפיכך אף על פי שלענין שבת יש פנים בירושלמי דעירוי מכלי ראשון לכלי שני דינו ככלי ראשון ומבשל אינו נידון כן לענין הגעלה וכן כתב הרשב״א סוף מסכת ע״ז. ולענין כלי אבנים נחלקו הראשונים בהכשרם ורבי׳ אלפסי ז״ל יהיב להו דין כלי מתכות ולא דין כלי חרס וכן העלה עיקר הרי״ט ז״ל ודעת ר״י ז״ל דלא בעו כלום וראייתו מן התוספתא וכבר דחה דבריו הרי״ט ז״ל: ובדיני הגעלה רבו דיעות הראשונים ז״ל יש שהיו אומרים להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו המים מרתיחתן דההיא סימנא היא דפליט וראייתם מההיא דפ׳ כל הבשר כגון שנפל תוך יורה רותחת כו׳. ור״ת ז״ל דחה הראיה ופי׳ בענין אחר וכתב הרי״ט ז״ל וזה הפי׳ הוא הנכון. ולפי׳ זה נראה שאין צריך להניח הכלי הנגעל במים עד שינוחו מרתיחתן. מ״מ עדיין יש לשאול האיך אפשר לנו לידע כמה ישהא שם הכלי עד שיפלוט האיסור כולו ואפי׳ תאמר שיפלטנו לאלתר מ״מ הא בלע ליה לאלתר להאי איסורא דפלט וכ״ש היורה שאנו מגעילין לתוכה שהיא אסורה דכל מה הנגעל בתוכה פליט דידה ובלע איסור דידיה. ויש שהיו אומרים דבין כלי גוים ובין כלי הפסח אפשר להגעיל אפי׳ בתוך כלי איסור אחר קינוח יפה ובלבד שלא תהא היורה ולא הכלים בני יומן דהא פלטי איסורא שבלעי בעודו מושבח ואע״ג דהדרי בלעי לית לן בה דלא אסרו כלים שאינן בני יומן ולא שבלעו (נ״ל דצ״ל אלא כשבלעו, המעתיק) האיסור מעודו מושבח וזה האיסור שבולעים. והרי״ט ז״ל דחה סברא זו דא״כ לא מצינו הכשר לכלים בני יומן ועיקר הכשר התורה דכתיב בכלי מדין בכלים בני יומן כתיב דאי לאו בני יומן שרו מדאורייתא ולא בעו הכשר וזה דעת הרשב״א ז״ל בס׳ ת״ה. ואחרים כתבו דמכשרינן להו בכלי גדול כשר שיהא בו ס׳ כנגד כל הכלי דכיון דלא ידעינן כמה פליט בכולי׳ מנא משערינן. וגם זה דחה דזה אינו דבר נכון כי הוא דבר רחוק שנצטרך כלי גדול כ״כ. ועוד יורה עצמה שהיא גדולה ובת יומא במאי מתכשרא שהרי אי אפשר שיהא בחללה ששים והגעלה שאמרה תורה בכלי מדין לכלי [בני יומן] סתמא כתיב לא שנא יורה גדולה ול״ש יורה קטנה. וכתב ז״ל ועדיין לא מצינן דרך מרווח בענין הגעלה עד שהוצרך הרמב״ן ז״ל לומר כי בענין פליטה ובליעה דינין חלוקין יש כי יש דברים שנבלעים לגמרי ואינן מפליטין וזהו מדין המאכלים וכדאמרינן התם וכגון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפליט לא פליט אבל טבע המים כשהן בכחן הוא בהיפך שמפליטין ואינן מבליעין ולאו למימרא שאינן מבליעים בדבר רך שזה אינו דא״כ אם נפל בשר לתוך יורה של מימי הגעלה וזה לא שמענו אלא לומר שאין מבלעין כלים בכלים שהם דבר קשה ומצינו לגבי דם האיברים שמים [פותחין אותו] (נ״ל כמיותר, המעתיק) כובשין אותו שאינו יוצא וכן החומץ כובש והכל לפי טבען של דברים ובזה שהוא אסור הבליעה בכלים ואינו אלא דבר מועט וחלוש כחן שלימים (נ״ל דצ״ל של מים, המעתיק) הוא להפליטו ושלא לחזור ולהבליעו בין בעודן שהן רותחין בין לאחר שינוחו מרתיחתן ולפי שידעה תורה שזהו טבען של מים אמרה תורה להגעיל כלי במים ולהכשיר אפי׳ יורה גדולה של כלי מדין בת יומא על ידי עצמה. ומעתה לפי שיטה זו מותר להגעיל אפי׳ כלי איסור בת יומא וזה אחר שיקנחם יפה ויסיר מהם כל החלודה דחוץ וכיוצא בו שלא יהא שם איסור בעין וכן צריך שלא להכשיר כלים הרבה ביחד כי איפשר שתרבה הפליטה שם עד שתעבור צורת המים ויתבטל כחן וטיבען זה ולעולם כל שיתחילו המים להתבטל כחן ולהעביר צורתן שוב אין מגעילין בהם. כך קבלנו הצעת שיטה זו מפי רבי׳ נרו׳ (נ״ל דצ״ל הרא״ה, המעתיק) לפי מה שקיבלוה מפי רבו רבינו הגדול זצ״ל ע״כ דברי הרי״ט ז״ל. וכתב עוד ז״ל ואף על פי שיש בשיטה זו דברים שהם כמי שאין עליהם מופת לתת כח משונה למים בענין זה. הענין מכריחנו לפרש כן ומורי נרו׳ (נ״ל דצ״ל הרא״ה. המעתיק) סומך הלכה למעשה. אבל מגדולי הדור יש שחולקין על זה וכבר היתה המלחמה חזקה ולפי׳ המחמיר תבוא עליו ברכה. וביורה גדולה – כבר אמרו בשלהי ע״ז לא גדופה אפומה כדי שיעלו המים על שפתה וכתב הרי״ט ז״ל ויש שנוהגין שאין עושין גדנפא אלא מלבנין דעפין ומשליכין לתוך הכלי כשהוא מלא עד ששופך מים מכל צד ואלו היה זה אמת לא היה טורח ר׳ עקביא לעשות גדנפא אלא ודאי לא סגי באותן המים העוברין דרך השפה מהיורה ששאין משתהין כלל וראוי למחות במי שעושה כן. והדבר פשוט שאין צריך טבילה במ׳ סאה שלא הצריכו כן אלא בכלים הלקוחין מן הגוים כשהן של מתכת או זכוכית או של קוניא ואם הם מושאלין אין צריכין טבילה וכן אין צריכין מן הדין לשוטפן במים צוננין אחר הגעלה דלא אתמר ההיא אלא בקדשים ומעלה עשו בקדשים. וכלי גדול שאי אפשר להכשירו כולו כאחד מכשירו לחצאין ומעדיף. כל זה לרי״ט ז״ל.
אמר ר׳ הונא בריה דר׳ יהושע עץ פרור וכו׳ – כתב הרי״ט ז״ל אין זה התרווד הגדול שמוציאין בו דההוא זוהמא הליסטרין מיקרי ואיפשר דההיא בעי ליבון שפעמי׳ הרבה משתמשין בו על ידי האור אלא הוא כלי שאינו עשוי אלא לפרר בה את התבשיל וידוע הוא אצלנו.
אמר רבא בר אבא כו׳ כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה – כתב הרי״ט ז״ל כך היא הגירסא הנכונה אבל רבי׳ אלפסי ז״ל כתב משתמש בה מצה בצונן והרי״ט ז״ל דחה פי׳ וכתב הנכון כמו שפירשו שאר המפורשים כל הכלים שנשתמש בהם חמץ בצונן אפי׳ הם של חרס משתמש בהן מצה ואפי׳ בחמין אחר שהדיחן יפה שאין בהם שום חמץ בעין חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה והעיסה משתהא שם נעשה כאילו תשמישו בחמין ולפי׳ אסור להשתמש בה מצה כלל ואפי׳ בצונן. ומה שכתב רבי׳ אלפסי ז״ל משתמש בהן מצה בצונן איפשר דלאו דוקא דה״ה בחמין ומשום דכל היכי דמיתסרי לחמין מיתסרי נמי לצונן להכי נקט בצונן. כן כתב הרי״ט ז״ל בשם הרא״ה ז״ל. וכתב הרי״ט ז״ל בכל כלי חרס שאסור להשתמש בהן אפי׳ בצונן וכדאמרינן גבי קדירות דלא שרי להשתמש בהו בצונן.
אמר רב אשי ובית חרוסת – פי׳ שיש בו קמח וחומץ וחוזק החומץ מחמיץ אותו כבית שאור ואסור להשתמש בו מצה אם הוא כלי שטף ואם הוא של חרס אפי׳ בצונן. ואחרים פי׳ דבית חרוסת אין בו אלא חומץ בלבד ושבוש הוא. כן כתב הרי״ט ז״ל.
אמר רבא הני אגני דמחוזא – פי׳ ושל חרס אין להם תקנה ושל עץ ואבן סגי להו בהגעלה כדכתב בעל העיטור. וכתב הרי״ט ז״ל ומ״מ צריך ליזהר בדבריו שאם עריבה זו שלשין בה כל השנה חמץ ולא שועא טובה ויש בה סדקים שהשאור מתדבק שם אין לה הכשר בהגעלה אלא אחר גרירא יפה בסכין בכל הסדקין כדי שלא ישאר שם חמץ משהו וכל כלי (נ״ל דצ״ל וכן כל כלי, המעתיק) שיש בו סדקים כי חמץ בפסח אוסר במשהו ולפיכך אנו אוסרין ללוש בהם בפסח שזו חששא קרובה ומצויה ואין ראוי ללוש אלא בכלים שועים מאד וכל שיש יפות מכולן שהם מצונין (נ״ל דצ״ל וכלי שיש יפות מכולן שהם מכונין, המעתיק) ושועין מאד ע״כ. וכתב רבי׳ אלפסי ז״ל והאידנא נהוג עלמא דלא לאישתמושי בפיסחא במאני דפחרא עתיקי אבל בחדתי ש״ד. וכתב הרי״ט ז״ל ומנהג יפה הוא לעשירים וגם לעניים בכלים שנשתמשו בהם בחמין הוא חובה אבל בכלים של צונן הרי הם מותרין לגמרי ואפי׳ לחמין ואין להמנע מלהשתמש בהם צונן מיהא משום מדת חסידות.
מתני׳ נכרי שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה וישראל שהלוה את הנכרי על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה – אוקי בגמ׳ בשהניחו אצלו ואמר לו מעכשיו כלומר שאם לא יפדוהו ליום שקבעו יהיה מעכשיו וכההיא דהלוהו על שדהו בפי׳ איזהו נשך ופי׳ הרב רבי׳ אפרים תלמיד של רב אלפסי ז״ל. וכן נראה דעת הרמב״ם ז״ל דמתני׳ בשזמן שקבעו הוא קודם הפסח אבל אם הזמן הוא לאחר הפסח כיון שבידו של ישראל לפדותו תוך הפסח כדידיה דמי ועובר עליו ומאי דבעי בגמ׳ מעכשיו כי מאחר שהגיע זמנו קודם הפסח לא הוי צריך היינו טעמא כי היכי דלא תיהוי אסמכתא דלא קניא וכתב הרי״ט ז״ל דאין פי׳ זה נכון דמאי דקאמר דבעי מעכשיו כי היכי דלא תיהוי אסמכתא ליתא שאין אסמכתא אלא בדבר שאינו ניתן מיד ליד לאלתר א״נ כגון קרקעות דברשות בעלים הן עומדין ולית בהו תפיסה אבל במטלטלין הניתנין מיד ליד אין בהו משום אסמכתא אלא א״כ ינתן אותו הממון ביד שליש כההוא דאתפיס זכותיה בי דינא וכן מפורש בתוספתא שאין אסמכתא בשום דבר הניתן מיד ליד הזוכה וכתב דעיקר הפי׳ דכל שהגיע זמנו קודם הפסח אם השכינו אצלו הרי הוא חמץ גמור של מלוה ואע״ג דלא אמר ליה מעכשיו ומתני׳ בשקבעו זמן לאחר הפסח ולפיכך כשהנכרי מלוה הרי הוא מותר כיון דא״ל מעכשיו ובישראל מלוה הרי הוא אסור אבל אם לא אמר ליה מעכשיו הרי הדין בהיפך כשהנכרי מלוה הרי הוא אסור ואף על פי שישראל זה לא עבר עליו ממש דבביתו של גוי היה אין בכך כלום וכשישראל מלוה הרי הוא מותר וכגון שיחד לו בית או שלא היה ברשותו של ישראל ואין כל הדברים האלו אמורים אלא כשהשכינו לגמרי שאם לא יפדנו לזמנו יהא של מלוה לגמרי אבל אם לא השכינו לגמרי אלא שעשאו אפותיקי שיגבה ממנו אפי׳ בלא שומת ב״ד מ״מ גוביינא היא זו והא קיל״ן כמ״ד מכאן ולהבא הוא גובה ואף על פי שאמר לו מעכשיו אין מועיל כלום בענין זה וכהשכנה בלא מעכשיו דמי.
גמרא אתמר ב״ח אביי אמר למפרע הוא גובה ורבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה – כל היכא דאקדיש לוה כ״ע לא פליגי וכו׳. וקשיא להו לקמאי ז״ל דהא אמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ותירצו דכי אמר רבא דמפקיעין מידי שיעבוד הני מילי קדשי מזבח שהם בקדשים קדושת הגוף ודומיא דחמץ ושיחרור דאלים שיעבודיה ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב קרקע דבעלמא עדיף אפ״ה כי אקדשוהו קדושת הגוף לא מצי פריק להו אבל קדושת דמים כגון קדשי בדק הבית לא מפקע מידי שעבוד והיכא דשעבד מטלטלי אג״ק דבהדיוט טריף בהקדש מוסיף עוד דינר ופורק את הנכסים באותו דינרי כן תירץ רש״י ז״ל וכן העלה עיקר הרי״ט ז״ל. וכתב עוד ז״ל ומ״מ קבלנו בשם הרב החסיד ז״ל שהלוה שאסר נכסיו בקונם בענין שאי אפשר לו לישאל עליהם ולהפדם ולא למוכרם לאחרים לפי שאמר נכסים אלו ונמצא המלוה מפסיד חובו, שאין קונם שלו כלום. דכי היכי דאמרינן בפ׳ אף על פי דאלמוה רבנן לשיעבודיה דבעל דלא ליפקע בקונס כל שכן לשיעבודא דב״ח ואפי׳ למ״ד שיעבודא דרבנן כל שכן למאי דקי״ל שיעבודא דאורייתא. ודברי רבי׳ ז״ל נראין ברורין ותיקון עולם הן. אבל מורי ז״ל חלק בדבר שאין לנו לדון מעצמנו להפקיע איסור קונם מדאורייתא דלא אתפרש בתלמודא ובמסכת כתובות כתבתי דמותר בענין זה עכ״ל ז״ל. וכתב עוד ז״ל דזה דאמר רבא חמץ מפקיע מידי שיעבוד ה״ה כל איסורי הנאה בכלל וכדאמרינן ביבמות בההיא איצטלא דפרסוה אמיתנא וכו׳ עכ״ל ז״ל.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush