גמרא
פירוש
אבַּיִת סָתוּם יֵשׁ לוֹ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הא דתניא בית סתום אין מטמא כל סביבו, פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו. פי׳ קימא לן שבית שיש בו טומאה הטומאה יוצאה עד פי הפתח מבחוץ, הילכך אם לא פרץ את פצימיו עדיין תורת פתח עליו ומשם הוא שהטומאה יוצאה ושאר כותלי הבית טהורים. אבל אם פרץ את פצימיו הרי הסיח את דעתו מאותו פתח ונעשה אותו מקום כשאר כותלי הבית שלא היה בהם פתח מעולם, ונמצא הבית בלא פתח, והרי כל מקום ממנו יש לומר ששם יהיה הפתח, ולפיכך מטמא כל סביביו:
אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להן דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליו. סבור מינה הני מילי אם רצו בני מבוי להעמיד הדלת בד׳ אמות הסמוכות לרשות הרבים הוא שבני רשות הרבים מעכבין עליו, דא״ר זירא אמר רב נחמן ד׳ אמות הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמו. אבל אם רצו בני מבוי להעמיד הדלת לפנים מד׳ אמות, אין בני רשות הרבים יכולים לעכב עליהם. ולא היא, אלא אפילו לפנים מד׳ אמות נמי יכולים לעכב עליהם. מאי טעמא זימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי התם, ואם יהיו שם דלתות הרי אין יכולין ליכנס שם מחמת אותן דלתות. וכי אמרינן ד׳ אמות הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמו דאלמא ד׳ אמות ותו לא, לענין טומאה הוא דקאמרינן הכי דקי״ל ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור ברשות היחיד ספיקו טמא, והני ד׳ אמות אע״ג דרשות היחיד נינהו כיון דסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמו, אבל לענין העמדת דלתות אפילו לפנים מד׳ אמות בני רשות הרבים מעכבין עליהן:
ולא את השדה עד שיהא בה תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה וכו׳. ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. פי׳ באתריה דמר ארעא שמינה טפי, בתשעת חציי קבין סגיא. ובאתריה דמר ארעא כחישא, ומשום הכי קאמר תשעה קבין.
בבבל מאי, אמר רב יוסף בי רדו יומא. פי׳ מה שחורשים ביום אחד, אבל פחות מכאן אין בה דין חלוקה מפני שהוא צריך לשכור פועל ליום ואין לו במה יעבוד אלא מקצת היום, ומ״ה קאמר רב יוסף שאם מגיע לכל אחד מהם כדי עבודת יום אחד שאין עליו בכך הפסד חולקים, ואם אין מגיע לכל אחד מהם אלא פחות מעבודת יום אחד, כיון שיש על כל אחד מהם הפסד לפי ששוכר הפועל ועושה מקצת היום וכשמשלים לעבוד באותו מקום יושב ובטל ונמצא שמשלם לפועל שכר אותו יום כולו ואינו עושה אלא מקצתו, לפיכך אין בה דין חלוקה.
ואקשינן האי בי רדו יומא היכי דמי, אי שיעור מאי דכריב ביומא, אע״ג דבכריבה ליכא עליה פסידא בזריעה הא איכא עליה פסידא, דארעא דכרבי לה בחד יומא סגי ליה במקצת יומא בזריעה, וכי אגר פועל לזריעה הא קא מפסיד דיהיב אגר יומא כוליה ופועל לא עביד אלא מקצת יומא. ואי האי בי רדו יומא דקאמרת ארעא דזרעי לה ביומא הוא, אע״ג דבזריעה ליכא עליה פסידא בכריבא הא איכא עליה פסידא, דארעא דמיזדרעא בחד יומא ולא סגי לה בכריבת חד יומא, וכריבת תרי יומי נמי לית בה אלא יומא ופלגא, וכיון שכן הרי איכא עליה פסידא דקא אגר פועל למיכרב ויהיב ליה ביומא תנינא אגר כוליה יומא ואע״ג דלא עביד אלא מקצת יומא. ומתרצינן איבעית אימא האי בי רדו יומא דאמר רב יוסף ארעא דזרעי לה בחד יומא, ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין כריבה, ליכא עליה פסידא, דכי שלים פועל בכריבה פלגו יומא, תני לה זימנא אחריתי. כלומר שונה הכריבה עד דשלים יומא. ואיבעית אימא ארעא דכרבי לה בחד יומא, ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין זריעה, הא נמי ליכא פסידא, משום דזרע לה בהדורי. כלומר זורע ושונה הכריבה לכסות הזרע שזרע עד דשלים יומא. דולא. פי׳ ארעא דמשקו לה בדולא בכמה יומי אית בה דין חלוקה. אמר רב נחמן בי דלו יומא, אבל פחות מכאן לית בה דין חלוקה, דאי פלגי לה איכא עליהו פסידא, דקא אגרי אגירא לדלויי כולי יומא ודלי מקצת יומא ובטלי שאר יומא.
פרדיסא. בכמה אית בה דין חלוקה. אמר אבוה דשמואל עד שלשת קבין, תניא נמי הכי האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות מג׳ קבין, א״ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. פי׳ שהרי מנת בכרם סתם קאמר, ואמר התנא דעתו וידע כמה נתכוון ל[ה]קנות. ויש לפרש שר׳ יוסי חולק הוא על סומכוס בכך והכי קאמר, זה המוכר שאמר מנת בכרם אני מוכר לך בלי לברר כמה מכר לו, דברי נביאות הוא, כלומר צריכים אנו נביא לברר לנו מה היה בדעתו ומה נתכוון להקנות, אבל שלשת קבין דקאמר סומכוס אין לסמוך עליהם, וזה הפירוש הוא הנכון. בבבל, אמר רבא בר קיצי תלת אציאתא בני תליסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין מחייבים בבבל והוא הדין לשאר חוצה לארץ לחלוק בשדה וכרם ובשדה בית השלחין, אלא עד שיגיע לכל אחד מהן בכרם מה שעושה בו הפועל כל היום, ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום כולו, ובשדה השלחין מה שמשקה בו כל היום. אבל פחות מכאן אין בו דין חלוקה: אמר אמימר חכם עדיף מנביא. אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כותיה, ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מילתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא, דאילו נביא לא אמר אלא מאי דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר, ואילו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה.מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים)
ואקשינן האי בי רדו יומא היכי דמי, אי שיעור מאי דכריב ביומא, אע״ג דבכריבה ליכא עליה פסידא בזריעה הא איכא עליה פסידא, דארעא דכרבי לה בחד יומא סגי ליה במקצת יומא בזריעה, וכי אגר פועל לזריעה הא קא מפסיד דיהיב אגר יומא כוליה ופועל לא עביד אלא מקצת יומא. ואי האי בי רדו יומא דקאמרת ארעא דזרעי לה ביומא הוא, אע״ג דבזריעה ליכא עליה פסידא בכריבא הא איכא עליה פסידא, דארעא דמיזדרעא בחד יומא ולא סגי לה בכריבת חד יומא, וכריבת תרי יומי נמי לית בה אלא יומא ופלגא, וכיון שכן הרי איכא עליה פסידא דקא אגר פועל למיכרב ויהיב ליה ביומא תנינא אגר כוליה יומא ואע״ג דלא עביד אלא מקצת יומא. ומתרצינן איבעית אימא האי בי רדו יומא דאמר רב יוסף ארעא דזרעי לה בחד יומא, ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין כריבה, ליכא עליה פסידא, דכי שלים פועל בכריבה פלגו יומא, תני לה זימנא אחריתי. כלומר שונה הכריבה עד דשלים יומא. ואיבעית אימא ארעא דכרבי לה בחד יומא, ודקא קשיא לך הא קא מפסיד לענין זריעה, הא נמי ליכא פסידא, משום דזרע לה בהדורי. כלומר זורע ושונה הכריבה לכסות הזרע שזרע עד דשלים יומא. דולא. פי׳ ארעא דמשקו לה בדולא בכמה יומי אית בה דין חלוקה. אמר רב נחמן בי דלו יומא, אבל פחות מכאן לית בה דין חלוקה, דאי פלגי לה איכא עליהו פסידא, דקא אגרי אגירא לדלויי כולי יומא ודלי מקצת יומא ובטלי שאר יומא.
פרדיסא. בכמה אית בה דין חלוקה. אמר אבוה דשמואל עד שלשת קבין, תניא נמי הכי האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות מג׳ קבין, א״ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות. פי׳ שהרי מנת בכרם סתם קאמר, ואמר התנא דעתו וידע כמה נתכוון ל[ה]קנות. ויש לפרש שר׳ יוסי חולק הוא על סומכוס בכך והכי קאמר, זה המוכר שאמר מנת בכרם אני מוכר לך בלי לברר כמה מכר לו, דברי נביאות הוא, כלומר צריכים אנו נביא לברר לנו מה היה בדעתו ומה נתכוון להקנות, אבל שלשת קבין דקאמר סומכוס אין לסמוך עליהם, וזה הפירוש הוא הנכון. בבבל, אמר רבא בר קיצי תלת אציאתא בני תליסר גופני כי היכי דרפיק גברא בחד יומא. נמצא עכשיו הכלל העולה בידינו בדין זה שאין מחייבים בבבל והוא הדין לשאר חוצה לארץ לחלוק בשדה וכרם ובשדה בית השלחין, אלא עד שיגיע לכל אחד מהן בכרם מה שעושה בו הפועל כל היום, ובשדה הבעל מה שחורש בו כל היום כולו, ובשדה השלחין מה שמשקה בו כל היום. אבל פחות מכאן אין בו דין חלוקה: אמר אמימר חכם עדיף מנביא. אמר רב אשי תדע דקאמר גברא רבה מילתא ומתאמרא הלכה למשה מסיני כותיה, ואף על גב דהך גברא לא שמעה להך מילתא מעולם הרי חכם עדיף מנביא, דאילו נביא לא אמר אלא מאי דשמע ומה דיהבי בפומיה למימר, ואילו חכם קאמר מאי דאתמר למשה מסיני ואף על גב דלא שמעה.מהדורת הרב יהושע פוליטנסקי והרב יעקב דהן, ברשותם האדיבה של המהדירים (כל הזכויות שמורות למהדירים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush