^א עיין ברש״י לקמן על הברייתא דר״ש ורבנן (דף פט: ד״ה נביא שהדיח) שפירש וז״ל שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים עכ״ל, כלומר דר״ש ורבנן נחלקו בדין נביא שמסית אחרים לעבוד ע״ז ע״י שמתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודה זרה, וכן מבואר ברש״י בסוגיין (דף סז.) ד״ה הא נביא וז״ל אם מסית זה נביא שהיה מתנבא בשם הקב״ה לעבוד עבודת כוכבים עכ״ל. וברש״י על המשנה (דף סז.) וז״ל המסית זה הדיוט וז״ל מסית דחשבינן ליה בנסקלין זה הדיוט שהסית אבל נביא שהסית אינו בסקילה אלא בחנק כדמפרש בגמרא עכ״ל. ומבואר דר״ש ורבנן נחלקו בנביא שמסית אחרים לעבוד ע״ז ואומר להן בנבואה בשם ה׳ לעבוד ע״ז. דרבנן סברי דחייב סקילה ור״ש סובר דחייב חנק. ולשון הברייתא ״נביא שהדיח״ ר״ל נביא שהסית לעבוד ע״ז. ויש להסתפק אליבא דר״ש האם ס״ל דחייב חנק מדין מסית או דחייב חנק מדין נביא שקר. ונ״מ כדהעלה רבינו זצ״ל בפנים בשיעור.

^ב ועוד יתכן נפ״מ דדנו האחרונים (עיין בגליוני הש״ס להגאון ר׳ יוסף ענגל סנה׳ סז. ד״ה אמר לאחד) דליכא במסית דין נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אליבא דר׳ יוסי (מכות דף ו.) דס״ל דדין נמצא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה חל רק בדיני נפשות, דעיין ברש״י מכות דף ו. ד״ה בדיני נפשות וז״ל דכתיב והצילו העדה ומהדרינן אזכותא עכ״ל. ומבואר דר׳ יוסי ס״ל דחל דין נצמא א׳ מהם קרוב או פסול עדותן בטילה מדין והצילו העדה דמהדרינן אזכותא, וא״כ י״ל דלא חל דין זה במסית, דלא חל במסית דין והצילו העדה. משא״כ אם חיובו משום נביא שקר. ועיין במנ״ח מצוה תס״ב אות ו׳ שדן האם חל במסית דין עדות שאתה יכול להזימה או לא. ועוד יתכן נפ״מ בחקירה זו לגבי הכרזה.

^ג עיין בחזון איש סנהדרין סימן כ״א ס״ק ב׳ שחקר כהנ״ל וז״ל והנה נביא שקר בע״א כדתנן בריש מכלתין, ויש לעיין בנביא המדיח אם הוא בכלל נביא השקר לענין ע״א שהרי ניבא שקר, או דילמא כיון דיצא לידון בשם חדש אינו נידון בכלל נביא השקר כלל ודינו בכ״ג עכ״ל.

^ד ועיין בחזון איש עמ״ס סנהדרין סימן כ״ד ס״ק ז׳ ד״ה ר״מ פ״ד ה״ו, דנביא המדיח את כל העיר דינו כהדיוט שאינו חייב עד שתודח רוב העיר, וזה שמסית רוב העיר יצא מכלל מסית ויצא לידון בדבר חדש מדין מדיח ואינו חוזר לכללו להתחייב מדין מסית בשלא הודחו רוב העיר אלא פטור לגמרי, ונביא המדיח דינו שוה להדיוט שאם הסית את העיר יצא מכלל מסית ויצא מכלל נביא שקר ואם לא הודחה רוב העיר דאינו מתחייב מדין מדיח הריהו פטור לגמרי. ועיין בעבודת המלך פ״ה מהל׳ עבודת כוכבים ה״ב (להגאון ר׳ מנחם קרוקבסקי זצ״ל דוד רבינו זצ״ל מו״צ בווילנא) שכתב דאם נביא מדיח הסית את הרבים לעבוד ע״ז אך אין העיר נעשה עיה״נ דלא הודחה רובה דא״א לחייבו משום מסית מכיון דהסית את הרבים דיצא מכלל מסית וא״א לחייבו מדין מדיח דעלמא מכיון שלא עבדו המודחין ורוב העיר ע״ז ולא נעשה העיר לעיה״נ, דאזי הריהו חייב חנק מדין נביא שקר, ואילו בהדיוט כה״ג הוא פטור שלא כדברי רבינו, אך לכאורה ביאורו של רבינו זצ״ל מדיוק יותר בלשון הרמב״ם.

^ה שכתב בספר מורה הנבוכים (ח״ג פרק מ״א) וז״ל וכן אני אומר בעדה מישראל שזדו לעבור על אי זו מצוה שתהיה ועשו אותה ביד רמה יהרגו כולם, וראיה לדבר ענין בני גד ובני ראובן שבא בהם, ויאמר כל העדה לעלות עליהם לצבא, ואחר כן באר להם בשעת ההתראה שהם כבר כפרו בהסכימם על העבירה ההיא וכפרו בתורה כלה, והוא אמרם להם לשוב היום מאחרי ה׳, והשיבו הם ג״כ אם במרד וגו׳ עכ״ל. והרמב״ם מוכיח זאת מהמעשה בס׳ יהושע פרק כ״ב כאשר ב׳ שבטים וחצי בנו מזבח בעבר הירדן ועברו על איסור שחוטי חוץ שבאו עליהם כל העדה לעלות עליהם לצבא, דהיה להם דין עיר הנדחת.

^ו עיין בלחם משנה פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א ופ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א – ה״ב.

^ז עיין במנ״ח מצוה פ״ז ומצוה תס״ב אות א׳.

^ח עיין בספר הליקוטים על הרמב״ם דפוס פרנקל שהביא שו״ת הרדב״ז (ללשונות הרמב״ם פ״ה מהלכות עבודה זרה ה״א) וז״ל שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הרמב״ם ז״ל פ״ה מהלכות עכו״ם וז״ל המסית אחד מישראל וכו׳ בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת וכו׳. ומשמע דמשוה מסית לנביא המדיח ואלו בשלהי הנחנקין משמע דבין לרב חסדא בין לרב המנונא יש חילוק בין מסית לנביא המדיח. תשובה יפה שאלת וכבר קדמך אחד מן הראשונים נ״ע (הר״ן דף צ.) וז״ל והתימה מהרמב״ם ז״ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים נמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח שהמסית אינו חייב אלא על עכו״ם בלבד והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כותיה, ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מיחייב אלא בעכו״ם בלחוד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר עכו״ם והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועל עשה שבה ואפי׳ אונתצתם את מזבחותם ואף הראב״ד לא השיג עליו והוא מן התימא עכ״ל: ותירץ הרדב״ז וז״ל א״נ איכא לתרוצי דהתם בפרק ט׳ איירי באומר כך צוה לי האל ואם תעשו ואם תחדלו ולפיכך מיתתו בחנק כשאר נביא השקר והכא איירי במדיח ממש. וזה נראה לי נכון עכ״ל. ועיין בפרי חדש (הובא בס׳ הליקוטים על הרמב״ם דפוס פרנקל) פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״ד וז״ל ומעתה מ״ש הרב כאן גבי ע״ז דעבדוה היום ובטלוה למחר שיחנק מיירי כשאינו מסית ולא מדיח אלא קאמר כך א״ל הקב״ה שתעבוד ע״ז היום אבל לא קאמר אלך ואעבוד כמסית ולא נלך ונעבוד כמדיח וא״כ אין כאן עונש אלא בשביל שהוא נביא שקר ויחנק עכ״ל. ועיין באגרות הגרי״ד הלוי (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ד ד״ה והנה עיין ברמב״ם פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״ה - עמ׳ י״ג) שכתב רבינו זצ״ל דחיוב של נביא שהדיח הוא רק היכא שהדיח אחרים לעבוד, ואילו נביא השקר הוא אפילו אם לא אמר לאחרים אלא רק בינו לבין עצמו ג״כ הוי נביא השקר, דבנביא שקר ליכא חילוק בין אם אמר לאחרים או לא. ותו דבמסית איכא דין מיוחד דאם חזר בו המסית פטור, ואילו בנביא שקר ליכא הך דינא, אלא כיון שניבא בשקר הוי נביא השקר וחייב חנק. וגם נראה שנביא שהדיח הוא רק היכא שאומר אעבוד או נעבוד כדתנן במשנה (סז) אבל היכא שאומר רק היתרא בעלמא דרך הוראה ואינו מסיתהו לעבוד אז ליכא חיוב דנביא שהדיח, משא״כ בנביא השקר גם אם אמר שעבודה זרה הותרה ומורה רק הוראה ג״כ חייב. וא״כ בכל גווני דליכא חיוב דנביא שהדיח איכא חיוב חנק משום נביא השקר, וזהו דפסק הרמב״ם בהל׳ יסוה״ת דחייב חנק עכ״ד.

^ט עיין בספר החינוך (מצוה תסב) וז״ל שלא נסית אחד מישראל לעבודת עבודה זרה, והעושה כן נקרא מסית וכו׳ וכל העובר על זה בין שהוא הדיוט או חכם ונביא והסית אחד מישראל בין איש או אשה בענין שאמרנו חייב סקילה עכ״ל. ובמצוה פ״ז בנוגע לאיסור מדיח כתב וז״ל ומי שלא הדיח בענין זה אלא אדם אחד, אינו נקרא מדיח אלא מסית וכו׳ אבל כשמדיח שני אנשים או יותר נקרא מדיח עכ״ל, ועיין במנחת חינוך מצוה (תס״ב) שדייק מדברי הרמב״ם פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו שאם לא הודחו רוב העיר אזי אין עושין דין במדיחין, וצ״ע דלמה אינן נסקלין מדין מסית, ועל כרחך צ״ל דחיוב מסית אינו אלא כשמסית את היחיד ולא רבים, וברבים חייב מדין מדיח רק באופן שנתקיימו כל התנאים של עיר הנדחת, ואם לא נשלמו התנאים אינן חייבים מדין מסית, דמסית אינו אלא כשמסית ליחיד ולא לרבים. וכ״כ בלח״מ פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ב, ובמנ״ח (מצוה תס״ב אות ד׳ ד״ה והנה הדין אמת). ועיין עוד שם במנ״ח (מצוה תס״ב אות ד) שדן בדברי החינוך (במצוה פ״ז) דחל חיוב מדיח כשהדיח שני אנשים או יותר, ונקט דס״ל דשנים הויין יחידים וחייב משום מסית ואילו שלש הוי רבים, וחיוב מדיח חל במדיח את הרבים כשנתקיימו כל תנאי דין עיר הנדחת, ולכן אם הדיח שלש אנשים פטור עד שיתקיימו כל דיני עיר הנדחת, ועיין בס׳ עבודת המלך להגאון ר׳ מנחם קרקובסקי זצ״ל (מו״צ ומ״מ בווילנא ודודו של רבינו זצ״ל) פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו שביאר דהרמב״ם סובר דגדר המדיח הוא כשמדבר ומדיח את כלל העיר, ואז יוצא מגדר מסית אבל כשאינו מדחה את כלל העיר אין חילוק בין יחיד ליחידים, ואפילו הם מאה אם רק אינם רוב העיר הרי זה נקרא מסית ודינו בכל הפרטים כדין המסית, וזהו מה שכתב הרמב״ם בספר המצוות (מל״ת ט״ו) דאם דרש אל העם נקרא מדיח ואינו נקרא מסית, ר״ל דבעינן במדיח שידרוש אל העם והוא רוב העיר ולא ליחידים יהיו כמה שיהיו, וכ״כ בפרקין דלקמן (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב) דמסית את רוב אנשי העיר נקרא מדיח ואינו נקרא מסית דר״ל דיצא אז מכלל דין המסית, ועיין עוד במש״כ בס׳ עבודת המלך בפ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב,

^י והאחרונים (עיין בס׳ המפתח על הרמב״ם דפוס פרנקל פ״ה מהל׳ ע״ז ה״א) ציינו דבמסית כתיב (דברים יג:יא) ״וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך מעל ה׳ אלוקיך״, דהחיוב הוא על עצם ההסתה דכתיב ״כי בקש להדיחך״. משא״כ במדיחי עיר הנידחת כתיב (דברים יג:יד) ״יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם״, דמשמע שהצליחו להדיחם לעבוד ע״ז. ובמהר״ם שיק (סנה׳ סז.) כתב דאזהרה דמדיח נלמד מלא ישמע על פיך, ולשון לא ישמע משמע קבלה, וזה חילוק בין מסית למדיח, דמדיח אינו חייב אלא דווקא בגוונא שהמודחים קבלו ועבדו עבודה זרה, מה שאין כן במסית חייב אף על גב דהמוסת לא קיבל, ולכך באזהרה דמדיח כתיב לא ישמע דהיינו דווקא בקיבלו.

^כ ועיין בס׳ עבודת המלך להגאון ר׳ מנחם קרקובסקי זצ״ל (מו״צ ומ״מ בווילנא ודודו של רבינו זצ״ל) פ״ד מהל׳ עכו״ם ה״ו, ובפ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ב,

^ל ועיין באחרונים שדנו מה הנ״מ בין אם מתחייב מדין מסית או מדין מדיח והרי שניהם חייבים סקילה. ובספר הליקוטים על הרמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״א (דפוס פרנקל) כתב בשם ספר שהם וישפה דנפ״מ לענין התראה דמשום מסית בעינן להתרות בו משום ולא יוסיפו לעשות שהוא אזהרה למסית ואם התרו בו משום ולא ישמע על פיך שהוא אזהרה למדיח אינו נסקל. אמנם המנ״ח במצוה תס״ב כתב דמסית נכלל באזהרת לא ישמע על פיך ואם התרו למסית בלאו זה שפיר הוי התראה. אמנם במנ״ח מצוה תס״ד אות א׳ כתב דמדיח בעי התראה כשאר חייבי מיתות, (וכ״כ הלח״מ פ״ה מהל׳ ע״ז ה״ד), משא״כ מסית א״צ התראה (עיין ברמב״ם פ״ה מהל׳ עבודה זרה ה״ג, ופי״א מהל׳ סנהדרין ה״ה). ועוד כתב בספר הליקוטים (רמב״ם דפוס פרנקל בשם ס׳ שהם וישפה) דדין מסית אינו אלא כשהסית ליחיד, וא״כ נפ״מ דאם הדיח לרבים אך חסרו התנאים לעיה״נ אין בו משום מסית ופטור, ועיין בכס״מ פ״ד מהל עבודה זרה ה״ו (ד״ה ובין שהודחה כולה) שדייק דמשמע מהרמב״ם דאם לא הודח רוב העיר אין סוקלין את מדיחיה וצ״ע דאמאי גרע ממיסית, ותירץ דהרמב״ם סובר דאם נתכוון להיסית אזי הוא חייב בשעה שהסית ואפילו לא עבדו המוסתים ע״ז אבל אם מתכוין להדיח את הרבים אינו חייב עד שתעשה כוונתו דהיינו שתודח רוב העיר ותיעשה לעיה״נ, ואי לא הודחו רוב העיר הריהו פטור. אמנם נראה דמש״כ הכס״מ היינו רק בנוגע להדיוט המדיח, משא״כ בנביא שהדיח ולא עבדו רוב העיר ע״ז על פי הדחתו עדיין חייב מיתה מדין נביא שקר. ועיין במרכבת המשנה (פ״ט מהל׳ יסוה״ת ה״א) דדין נביא המסית הוא כדין הדיוט המסית שאינו חייב אא״כ השיב לו המוסת האיך נניח את אבינו שבשמים והמסית אומר כך חובתנו וכו׳, אבל אם חזר בו או שתק פטור כדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ג) ואם לא השיבו המוסת איך נניח וכו׳ אלא שתק פטור, ואין המסית חייב אלא א״כ קיבל ממנו המוסת ואמר הן כדפסק הרמב״ם (פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ה) אז נסקל המסית אף על פי שעדיין לא עבד המוסת, והתם איירי אפילו לא אמר הנביא בשם ה׳ אלא הסית לדעתו אז נסקל אם אהני הסתתו שאמר המוסת הן אף על פי שעדיין לא עבד, אי נמי כשהשיבו המוסת איך נניח והמסית עומד במרדו ואומר כך יפה לנו שאז נסקל אף על פי שלא אמר המוסת הן. אבל בהל׳ יסוה״ת הרמב״ם מיירי בדלא אהני הסתתו שלא אמר המוסת הן ולא סתר דבריו ועמד במרדו שאין לזה דין מסית ומדיח כלל. אלא שהוא חייב תכף על מה שהתנבא בשם ה׳ מה שלא שמע במראה הנבואה וחייב חנק מדין נביא שקר כדפסק הרמב״ם פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ח.

^מ ועיין עוד במש״כ רבינו זצ״ל בענין נביא שהדיח באגרות הגרי״ד הלוי פ״ה מהל׳ עכו״ם ה״ד (עמ׳ י״ב – יד).