גמרא
פירוש
אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַקָּטָן וְאֶת הַלּוּלָב וְאֶת סֵפֶר תּוֹרָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אין מוציאין – הוצאה שלא לצורך דלא אישתרי לכתחילה ביו״ט טפי מבשבת אלא אוכל נפש והך דמשילין ב״ה.
טלטול מי שמעת להו – דמשוי יו״ט לשבת.
טלטול לאו לצורך הוצאה – בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה. להא דרבא – דאמר צורך מקומו כצורך גופו.
מר – פושי״ר.
שלא יגנב – דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור. שותא – מצודה.
לאו למימרא כו׳ – למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא. שקילו שותא מקמיה כהנא – דניתוב על מקומה קאמר וצורך מקומה הוא דהוה.
מחמה לצל הוה – במקום הרע לה היתה ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי ולמקומה לא היה צריך דלימא שישב במקומה. בי סדיותא – כרים של לבד שקורין פילטר״א.
בי שמשי – בחמה.
אמר ליה שרי – רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר.
אית לי אחריני – איני צריך לגופו.
דכרבה סבירא לך – דאמר מחמה לצל אסור והלכה כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור. מכבדות – אישקוב״א שמכבדים בהן את השולחן.
של מילתא – בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר.
של תמרה – כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לצורך גופו – למלאכת היתר.
אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה – דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל.
וכן אמר רבי אלעזר – של מילתא מותר של תמרה אסור מחמה לצל. מתני׳ מעין מלאכה – שום מלאכה ואפי׳ אינה מעין הראשונה. לצוק לתוכה מקפה – עבה דומיא דעיסה מעורבת במים. גמ׳ הואיל ומוכנין על גבי אביהן – כשקדש היום. מסיקין בכלים – ביו״ט שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך האור.
ואין מסיקין בשברי כלים – דהוו להו מוקצין ולא חזו לטלטול. עצים בעלמא נינהו – דהא מאתמול להסקה קיימי.
וקתני אין מסיקין – ולא אמרינן מוכנין היו אגב אביהן אלא אמרינן נולד נינהו ואסירי. מר סבר מוכן הוא – כיון דראוי לשום מלאכה ומר סבר נולד הוה דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך: מעין מלאכתו בעינן. הא רבי יהודה – מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקצה ונולד כלים לאו מוקצה נינהו שברים נולד נינהו.
והא – דתני מסיקין בשניהם.
רבי שמעון – דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד.
והא – דתניא אף בכלים אין מסיקין.
רבי נחמיה היא – דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו והאי לאו מיוחד הוא לו דלאו להסקה קאי. דאייתור – שהשלים בניינו וניתותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם.
שרגינהו – אי סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר. בחצר – דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו.
אבל לא בכרמלית – אפי׳ בתוך ד׳ אמות דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסויי.
אפילו בכרמלית – הואיל ולאו רה״ר הוא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק.
ורבא אמר אף ברה״ר – כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה. בריתקא1 – שם רה״ר.
איתווסאי מסאניה טינא – נתלכלך מנעלו בטיט.
כפר ליה – מקנחו.
אמר רבא לא מסתייה דלא גמירי – מה אסור מה מותר.
אלא מיגמר נמי מגמרי – מלמדין שיבוש שבידם לאחרים.
לדידי – לקינוח ואע״ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר. שנתכתתה – החבית.
מגופה – של חבית שנתכתתה החבית.
היא – המגופה.
ושבריה – של חבית ניטלין בשבת דחזו לכיסוי מנא.
לא יספות – יתקן להתיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי והוי מכה בפטיש.
ואם זרק – מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי. זרקיה לגלימיה – בשבת לאשפה ה״נ דאסור לטלטולי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
טלטול לאו לצורך הוצאה – בתמיה הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה. להא דרבא – דאמר צורך מקומו כצורך גופו.
מר – פושי״ר.
שלא יגנב – דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור. שותא – מצודה.
לאו למימרא כו׳ – למה לי לפרושי בהדיא דליתיב עלה לאו משום למימרא דהאי דשרי לטלטולי משום דצורך גופו הוא. שקילו שותא מקמיה כהנא – דניתוב על מקומה קאמר וצורך מקומה הוא דהוה.
מחמה לצל הוה – במקום הרע לה היתה ואי לאו דפריש בהדיא ליתיב עלה מאן דחזי סבר דמחמה לצל שרי ולמקומה לא היה צריך דלימא שישב במקומה. בי סדיותא – כרים של לבד שקורין פילטר״א.
בי שמשי – בחמה.
אמר ליה שרי – רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אף מחמה לצל מותר.
אית לי אחריני – איני צריך לגופו.
דכרבה סבירא לך – דאמר מחמה לצל אסור והלכה כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר שרי לגמרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור. מכבדות – אישקוב״א שמכבדים בהן את השולחן.
של מילתא – בגדים לכבד שולחן שמלאכתו להיתר.
של תמרה – כעין שלנו לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. לצורך גופו – למלאכת היתר.
אלא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אף של תמרה – דבר שמלאכתו לאיסור ליכא מאן דשרי מחמה לצל.
וכן אמר רבי אלעזר – של מילתא מותר של תמרה אסור מחמה לצל. מתני׳ מעין מלאכה – שום מלאכה ואפי׳ אינה מעין הראשונה. לצוק לתוכה מקפה – עבה דומיא דעיסה מעורבת במים. גמ׳ הואיל ומוכנין על גבי אביהן – כשקדש היום. מסיקין בכלים – ביו״ט שהרי ראוין לטלטל ויטלטל ויתנם לתוך האור.
ואין מסיקין בשברי כלים – דהוו להו מוקצין ולא חזו לטלטול. עצים בעלמא נינהו – דהא מאתמול להסקה קיימי.
וקתני אין מסיקין – ולא אמרינן מוכנין היו אגב אביהן אלא אמרינן נולד נינהו ואסירי. מר סבר מוכן הוא – כיון דראוי לשום מלאכה ומר סבר נולד הוה דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך: מעין מלאכתו בעינן. הא רבי יהודה – מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דאית ליה מוקצה ונולד כלים לאו מוקצה נינהו שברים נולד נינהו.
והא – דתני מסיקין בשניהם.
רבי שמעון – דלית ליה מוקצה ולית ליה נולד.
והא – דתניא אף בכלים אין מסיקין.
רבי נחמיה היא – דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו והאי לאו מיוחד הוא לו דלאו להסקה קאי. דאייתור – שהשלים בניינו וניתותר ומהשתא לא קיימי לבנין אלא לישב עליהם ותורת כלי עליהם.
שרגינהו – אי סדרן זו על זו ודאי אקצינהו לצורך בנין אחר. בחצר – דשכיחי בה כלים שהחרס הזה ראוי להם לכיסוי ותורת כלי עליו.
אבל לא בכרמלית – אפי׳ בתוך ד׳ אמות דלא שכיחי ביה מאני ולא חזי לכסויי.
אפילו בכרמלית – הואיל ולאו רה״ר הוא שכיחי דאזלי ויתבי התם וחזי לכסות בו רוק.
ורבא אמר אף ברה״ר – כיון דבחצר כלי הוא בעלמא נמי לא פקע שם כלי מיניה. בריתקא1 – שם רה״ר.
איתווסאי מסאניה טינא – נתלכלך מנעלו בטיט.
כפר ליה – מקנחו.
אמר רבא לא מסתייה דלא גמירי – מה אסור מה מותר.
אלא מיגמר נמי מגמרי – מלמדין שיבוש שבידם לאחרים.
לדידי – לקינוח ואע״ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר. שנתכתתה – החבית.
מגופה – של חבית שנתכתתה החבית.
היא – המגופה.
ושבריה – של חבית ניטלין בשבת דחזו לכיסוי מנא.
לא יספות – יתקן להתיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי והוי מכה בפטיש.
ואם זרק – מגופה זו לאשפה בטלה מתורת כלי. זרקיה לגלימיה – בשבת לאשפה ה״נ דאסור לטלטולי.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
1 כן בדפוסים. בכ״י פריס 324, פרמא 2087: ״ברסתקא״.
הערות
Gemara
Peirush