גמרא
פירוש
אִי לְטוּמְאַת נְבֵלוֹת תְּנֵינָא.
טוּמְאַת אוֹכָלִין דְּתַנְיָא אהָעוֹר וְהַשִּׁלְיָא אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין עוֹר שֶׁשְּׁלָקוֹ וְהַשִּׁלְיָא שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ מְטַמְּאִין טוּמְאַת אוֹכָלִין.
טוּמְאַת נְבֵילוֹת נָמֵי תְּנֵינָא {ויקרא י״א:ל״ט} בְּנִבְלָתָהּ [א]וְלֹא בָּעוֹר וְלֹא בעצמות וְלֹא בַּגִּידִין וְלֹא בַּקַּרְנַיִם וְלֹא בַּטְּלָפַיִם.
וְאָמַר רַבָּה בַּר רַב חָנָא לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא שֶׁעֲשָׂאָן צִיקֵי קְדֵרָה.
לְעוֹלָם טוּמְאַת אוֹכָלִין וְשָׁאנֵי עוֹר חֲמוֹר דִּמְאִיס.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
לטומאת נבלות – אם נעשה בשר להחשב כנבלת החמור עצמה. לא נצרכה – למעוטינהו דהא ודאי לאו בשר נינהו. אלא שנעשה ציקי קדרה – בשלן הרבה עם תבלין. לעולם לטומאת אוכלין – ומתני׳ לא איפשיט דהתם עור ששלקו תניא ובעור בהמה אחרת קמיירי אבל עור חמור מאיס. אלא שאין עמה ולד – באותה שבפנים. אבל יש עמה ולד – ורואים אנו ראשו ורובו לפנים. אין חוששין – שמא עוד היה ולד אחר עם זה ויצא ושליא זו שלו היא וזה שבפנים כבר יצתה שליתו ומ״מ שליא זו אסורה דשמא של ולד אחר היתה. והאמר ר׳ ירמיה לחומרא אמרה ר׳ אלעזר – דבר זה שהיה מחמיר מר׳ יוחנן. לא שנו – דאסורה באכילה דמשמע אפילו יש עמה ולד בפנים. אלא שאינה קשורה בו – דהתם איכא למימר לזה שבפנים היתה שליא אחרת ונמוחה ויצתה ושליא זו של ולד אחר היתה ונמוח ויצא. אבל קשורה בו – ודאי שליא זו שלו היתה ומותרת באכילה. ור׳ יוחנן אמר אנו אין לנו – שתהא אסורה באכילה. אלא שליא – שיצתה מקצתה ואין עמה ולד בפנים דהתם חיישינן שמא יצא מיחוי הולד שם. אבל יש עמה ולד – אפי׳ אינה קשורה בו מותרת דבדידיה תלינן לה. מין בהמה חיה ועוף – ורבנן היא דאמרי במסכת נדה (דף כא.) כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. אין חוששין לולד אחר – ואם נפתח הקבר בלא דם דהואי לידה יבישתא טהורה. אינה קשורה בהן הריני מטיל – על אשה הזאת. חומר שתי ולדות – דחוששין שמא היה בשליא זו ולד גמור נקבה ותשב עליו לנקבה ואפי׳ בלידה יבישתא טמאה שבועים כדין נקבה מחמת ספק ולד אחר וגם חומרו של זה נטיל עליה ונאמר ולד זה משליא זו ולא היה בה ולד אחר וזו אינה ולד ואין לה שום ימי טוהר והיינו חומר שאם לא נמצא זה עמה קיי״ל במסכת נדה (דף כד:) המפלת שליא תשב לזכר ולנקבה ונותנין לה מיהא ימי טוהר של זכר דאין שליא בלא ולד אבל לזו אין ימי טהרה. שמא נימוח שפיר של שליא זו – והוא היה ולד גמור. ושמא נימוחה שליתה של שפיר זה – ושליא זו לאו שלו היתה. אלמא שאני לן בין קשורה לשאינה קשורה. מ״ט – ישליכנה לכלבים ולא מספקינן לה בשלית הבכור. דבר הקדוש בבכורה – אם היה זכר. נדמה – קונטרפייט״א. רחל שילדה מין עז או עז שילדה דומה לרחל ואמרינן בבכורות (דף יב.) דלא קדיש דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור. וכל היולדות דרכן לילד מחצה זכרים ומחצה נקבות – הלכך ולד זה ספק זכר ספק נקבה ונקבה לא קדשה ואת״ל זכר הוא שמא נדמה הוא. הוו להו זכרים מיעוטא – ולמיעוטא לא חיישינן. רובא בר מיקדש הוא – בין זכר ובין נקבה חוץ מנדמה. יש בו משום רפואה – כגון משקה או סם או לחש שלוחש על המכה. אין בו משום רפואה – כגון שעושין שלא על החולי כגון קבורת שליא בפרשת דרכים וכיוצא בהם שדומין לניחוש.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush