גמרא
פירוש
סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּכְתִיב {דברים ט״ז:ג׳} לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה יֶשְׁנוֹ בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ וְהָנֵי נְשֵׁי הוֹאִיל וְלֵיתַנְהוּ בְּקוּם אֱכוֹל מַצָּה דְּהָוְיָא לַיהּ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא (הִיא) אֵימָא בְּבַל תֹּאכַל חָמֵץ נָמֵי לֵיתַנְהוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
{רי״ף פסחים יג.}
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
והוי יודע שפי׳ היתר מצטרף לאיסור, אף לדברי ר״א, אינו בשאין בו טעם האיסור. שא״כ, מצינו חמץ בפסח שלא במינו, במשהו, מן התורה. ולא נמי בששינה טעמו לטעם חדש שאין טעם האיסור ניכר בו. ואפי׳ בנותן טעם גמור ויש בו איסור בהיתר, קרי ליה היתר מצטרף לאיסור, לההוא לישנא דאיתמר התם בפ׳ שלשה במס׳ נזיר (בבלי נזיר ל״ז.): בשלמא לדידי, דאמינא דהיתר מצטרף לאיסור, כגון דנפישי חולין,1 אלא לדידך דאמרת, משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כי נפישי חולין2 מאי הוי. ואתמר הכא בירושלמי (ירושלמי פסחים ג׳:א׳) לענין ארבעת מיני מדינה, שרובן חמץ. ומה שאמרו שם (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), על דעתיה דר׳ אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב, בנותן טעם הוא, כדבעי׳ לפרושי קמן.
וכלל ופרט3 הדברים, שטעם כעיקר הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור, כגון בשר בחלב וגעולי גוים וכגון טיפת יין אסור שנפלה לקדרה ובטל ממשה ולא בטל טעמה. ואפילו אין בו מגופו של איסור כלום, כגון ענבים ששרה במים. והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול, כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי׳ בתוך שיעור צרופו. זהו טעם כעיקר שלמדנו מנזיר לכל התורה כולה. והיתר מצטרף לאיסור, שכל היתר ואיסור שנתערב ממשן, בין באוכלין בין במשקין, ואוכל משניהם כזית, היתר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר. ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ ובשאר איסורין שבתורה.
נמצאת אומר שאפשר לנו לומר דהיתר מצטרף לאיסור אין4 טעם כעיקר, או חילוף, דטעם כעיקר אין5 היתר מצטרף לאיסור. ויש לך מקום ששניהם באין כאחד, כגון בחטאת, שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואכל כזית ממנה לוקה, דכתיב (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה לגמרי. וזה שאמרו בפ׳ גיד הנשה (חולין צ״ח:), לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, דמדגלי רחמנא, יקדש - להיות כמוה, על כרחך עשתה כאן תורה טעם כעיקר, שהרי אין כאן ממשו של איסור ואסרה הכתוב מפני הטעם. ואע״פ שלמדנו מכאן שאף היתר מצטרף לטעם האיסור ולכך בא הכתוב, מ״מ, אין טעם כעיקר מוצא מכלל הכתוב. ולא היה צריך רבא להזכיר שם היתר מצטרף לאיסור, שאינו ענין למה שהתיר הכתוב זרוע בשלה, אלא טעם כעיקר, דבקדשים אסור. זהו חדושו של זרוע בשלה. ולפיכך אמר: זהו היתר הבא מכלל איסור. ומה שאמרו, שבקדשים, לא לומר שבחולין מותר. אלא [כשתמצא לומר]6 בחולין נמי אסור, אין חידושו של זרוע בשלה אלא מפני שבקדשים כיוצא בו אסור. ואילו אמר רבא שם, היתר מצטרף לאיסור, היה הלשון בא שלא בדקדוק.
זהו פירוש טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור, וממנו לא תסור. ומעתה הדבר ללב מסור, להבחין בין דברינו לדברי בעל המאור, ולראות איזה דרך יחלק אור. ובדין שאר נותני טעמים יש דברים סתומים וחתומים, ואין מענין ספרנו להיותנו בהם נלחמים.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
{שמעתא דהיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר}
והוי יודע שפי׳ היתר מצטרף לאיסור, אף לדברי ר״א, אינו בשאין בו טעם האיסור. שא״כ, מצינו חמץ בפסח שלא במינו, במשהו, מן התורה. ולא נמי בששינה טעמו לטעם חדש שאין טעם האיסור ניכר בו. ואפי׳ בנותן טעם גמור ויש בו איסור בהיתר, קרי ליה היתר מצטרף לאיסור, לההוא לישנא דאיתמר התם בפ׳ שלשה במס׳ נזיר (בבלי נזיר ל״ז.): בשלמא לדידי, דאמינא דהיתר מצטרף לאיסור, כגון דנפישי חולין,1 אלא לדידך דאמרת, משום דאיכא כזית בכדי אכילת פרס, כי נפישי חולין2 מאי הוי. ואתמר הכא בירושלמי (ירושלמי פסחים ג׳:א׳) לענין ארבעת מיני מדינה, שרובן חמץ. ומה שאמרו שם (ירושלמי נזיר ו׳:א׳), על דעתיה דר׳ אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב, בנותן טעם הוא, כדבעי׳ לפרושי קמן.
וכלל ופרט3 הדברים, שטעם כעיקר הוא בכל נותני טעמים שאין שם ממשו של איסור, כגון בשר בחלב וגעולי גוים וכגון טיפת יין אסור שנפלה לקדרה ובטל ממשה ולא בטל טעמה. ואפילו אין בו מגופו של איסור כלום, כגון ענבים ששרה במים. והוא שנתן האיסור בהיתר טעם גדול, כאילו נתערב בו כזית ממשו של איסור ואפי׳ בתוך שיעור צרופו. זהו טעם כעיקר שלמדנו מנזיר לכל התורה כולה. והיתר מצטרף לאיסור, שכל היתר ואיסור שנתערב ממשן, בין באוכלין בין במשקין, ואוכל משניהם כזית, היתר עצמו נעשה איסור ולוקין עליו בנזיר. ולמדנו שאף בזה לרבנן פטור בחמץ ובשאר איסורין שבתורה.
נמצאת אומר שאפשר לנו לומר דהיתר מצטרף לאיסור אין4 טעם כעיקר, או חילוף, דטעם כעיקר אין5 היתר מצטרף לאיסור. ויש לך מקום ששניהם באין כאחד, כגון בחטאת, שאם נתן טעם הפסולה בכשרה ואכל כזית ממנה לוקה, דכתיב (ויקרא ו׳:כ׳), יקדש, להיות כמוה לגמרי. וזה שאמרו בפ׳ גיד הנשה (חולין צ״ח:), לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, דמדגלי רחמנא, יקדש - להיות כמוה, על כרחך עשתה כאן תורה טעם כעיקר, שהרי אין כאן ממשו של איסור ואסרה הכתוב מפני הטעם. ואע״פ שלמדנו מכאן שאף היתר מצטרף לטעם האיסור ולכך בא הכתוב, מ״מ, אין טעם כעיקר מוצא מכלל הכתוב. ולא היה צריך רבא להזכיר שם היתר מצטרף לאיסור, שאינו ענין למה שהתיר הכתוב זרוע בשלה, אלא טעם כעיקר, דבקדשים אסור. זהו חדושו של זרוע בשלה. ולפיכך אמר: זהו היתר הבא מכלל איסור. ומה שאמרו, שבקדשים, לא לומר שבחולין מותר. אלא [כשתמצא לומר]6 בחולין נמי אסור, אין חידושו של זרוע בשלה אלא מפני שבקדשים כיוצא בו אסור. ואילו אמר רבא שם, היתר מצטרף לאיסור, היה הלשון בא שלא בדקדוק.
זהו פירוש טעם כעיקר והיתר מצטרף לאיסור, וממנו לא תסור. ומעתה הדבר ללב מסור, להבחין בין דברינו לדברי בעל המאור, ולראות איזה דרך יחלק אור. ובדין שאר נותני טעמים יש דברים סתומים וחתומים, ואין מענין ספרנו להיותנו בהם נלחמים.מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
1 כך גירסתנו וכצ״ל. בדפ״ר: חולי
2 כך גירסתנו וכצ״ל. בדפ״ר: חולי
3 בדפ״ר: הפרט
4 נראה דצ״ל: ואין
5 בדפ״ר: דאין. ונראה דצ״ל: ואין
6 נראה דצ״ל: אף כשתמצא לומר
הערות
Gemara
Peirush