גמרא
פירוש
אהַדִּין עִמָּהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ה״ג בכולהו נוסחי:א נהי נמי דמחייב באונסיה בכחישה ובפחיתת דמיה מי מחייב. ואע״ג דשוכר לא מיחייב אלא אי כשומר שכר אי כשומר חנם, קים להו לרבנן דה״ה לכהן ששאל פרה מישראל, שאע״פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה, ומשום הכי לא נחית למימר גנבה ואבדה או פשיעה ומתרץ לשואל. אבל רש״י ז״לב גריס, נהי נמי דמיחייב בגניבה ואבדה באונסין ובכחישה ובפחיתת דמיה מי מיחייב. ולאו דוקאג. וקא דייק רבינו יצחק ז״לד מיהא ש״מה, דלגבי צאן ברזל מיחייב ואפילו בכחישה וביתרות דמים. וכן תני׳ בתוספתאו, ואלו הן עבדי צאן ברזל אם פחתו אםז הותירו הרי הן שלו. ובודאי דליכא ספיקא בהא, מדקרי להו צאן ברזל, כדאמרינן בפרק איזהו נשךח ובבכורותט, אי דלא קביל אונסא וזילא צאן ברזל קרית ליה. אלמא לית להו לעולם האי שמא, אלא כשהן כברזל שקבל עלי׳ אונסא וזילא, כ״ש פחיתות עצמן, אע״פ שעושין מעין מלאכתן הראשונה. והתם בתוספתאי תני, הכניסתן בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים. ופי׳, שאם שמאן בדמים, פחתו או שהזקינו, שמין אותן בדמים ונוטלתן ומשלם הפחת, אבל אם לא שמאתן אלא שהכניסה לו העבדים וקבל אחריותן עליו, אם היו ילדים וגדלו או הזקינו, נוטלתן כשהן גדולים וזקנים, שעל מנת כן קבלכ, ושמא זהו מה שסברו ראשונים ז״לל. מכרו שניהם לפרנסה וכו׳ – פירש״י ז״למ, או זה או זה הבעל מוציא, לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גרשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות, אלא אפילו מתה היא מוציא הוא מיד הלקוחות, דבשעת מכירה לאו מכירה ודאית היא, שמא ימות ונמצאת מכירתו שלא כדיןנ. ולפי דבריו אף מחיים דידה מוציא הואס, ודקאמר מתה לאו דוקא, אלא הרי הוא כמוכר קרקע מלוג, דודאי דבר פשוט הוא שאע״פ שמתה ונתרוקנה הרשות לעצמו מכרו בטל. וכן נמי מפורש בירושלמי בכתובותע. וכן כתב רש״י ז״ל עוד בפ׳ מי שהיה נשויפ, דאפילו בחיי הבעל מקחו בטל, כלומר שהוא יבטלנו. למדנו לדעת רש״י ז״ל, שהמוכר קרקע נדונית אשתו, שקבל אותה עליו בנכסי צאן ברזל, או אפילו הביאה לו מעות וכלים וכתב לה אחריות השום על קרקע שלו, שאם מכרו מכור הוא לפירות, ואם רצה לעולם מכור, ואין האשה יכולה לבטל כלום עד שימות ותבוא לגבות כתובתה שגובה מהם, ואינו יכול לסלקה מהם בדמים. והא דתנןצ לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל, ואוקימנא בב״בק באותן שלש שדות, אמקחו מן האשה קאי, לומר שהיא מבטלת לכשתבא לגבות כתובה, והוא עצמו מבטל מעכשיו בשדה השום כמוכר דבר שאינו שלו. והא דאמרינן בכתובות פ׳ האשה שנפלור, כל נכסיו אחראין לכתובת אשתו, אי בעיא לזבונה הכי נמי דלא מצי מזבין, דאלמא מכירתו קיימת, ואינו יכול לבטל לא הוא ולא אשתו, אלא א״כ באה לגבות כתובה מהן. התם בשאר נכסי׳ דידי׳ש. וזו הסברא רחוקהת, שהוא עצמו יבטל מה שמכר משום זכותה של אשה, ואשה עצמה לא תבטל מכירתו, ולא אמרו אין אדם מוכר דבר שאינו שלו אלא בכגון שדה זו לכשאקחנה קנוי׳ לך מעכשיוא ולקחה שלא קנה, או כגון מה שאירש מאבא מכור לך וירשב, אבל כיון שאין אשה יכולה לבטל מעכשיו מפני חלקו של איש, למה אין מכרו של איש קיים בחלקו, שאלו בנכסי מלוג שניהם מבטלין המכר. וגבי שור תם שהזיק אמרינן בפרק המניחג, מכרו מכור לרדיא, והיינו לומר שאין המכר בטל עד שיבא ניזק לגבות הימנו, ואע״פ שהוא כאפותיקי מפורש כשדה השום שלו. ולשון אחר אמרו מפרשיםד, מכרו שניהם ממש, כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה, אפילו מכרו לפרנסה שהיא מזונות צורך שניהם אי נמי פרנסת ביתםה, יכולה היא לומר נחת רוח עשיתי לבעלי והיא מוציאה מיד הלקוחות מעתה, ואפי׳ הבעל עצמו מוציא בין מחיים דידה בין לאחר מיתתה, שהמכר בטל בהן מעכשיו. וראיה לדבר, רישא דקתני רצה הבעל למכור לא ימכור, ואמרינן בפ׳ האשה שנפלוו דכל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אע״ג דזבין לא הוו זביניה זביני. אלא דלאו מסקנא בהדיא היא התם, אלא כיון דקתני הכא לא ימכור ותני עלה מוציא, משמע שהמכר בטל בו מיד. וראיה לדבר, שהרי אמרו שםז ביבמה, בין יבם ואח״כ חלק בין חלק ואח״כ יבם לא עשה ולא כלום, והתם אפילו תימא ניתנה כתובה לגבות מחיים, אין כל נכסי אחיו נכסי מלוג לה, אלא כנכסי צאן ברזל הם, ואעפ״כ לא עשה ולא כלום. ופירש״י ז״ל התםח טעמא דמילתא, לפי שאין היבם כותב לה כתובה ולא כתב לה דקנאי ודקנינא ואין כתובתה אלא על נכסי ראשון, משום הכי מעכבא בכולהו דילמא משתדפי הני דמיחדי לה, ואע״ג דאמרינןט אישתדוף בני חרי טרפא ממשעבדי, אמרה איני רוצה לטרוח לב״ד. ואף אנו נאמר, כיון דקי״ל כרב יהודה דאמר הדין עמה, ועל אותן נכסים היא סומכת, לא כל הימנו שימכור, אלא המכר בהן בטל מעכשיוי. ומיהו ה״מ בנכסי בית אביה משום שבחו, או בשום שהכניס להכ, שפירושו לפי דעתי, שהכניסה לו ממון בנדוניא ושמו שדה שלו וכתב לה אותה שדה שיהא לה במקום השום וקבל אחריות אותו שדה על כל נכסיול, שהרי שדה זו כאלו לקחה אותו בדמים והכניסתו ויש בו שבח לבית אבי׳, אע״פ שלא הוחזק לבני משפחתה. אבל בשדה שלו שכתבו אפותיקי, בין שהיה אפותיקי סתם, בין שהיה אפותיקי מפורש שאינה גובה משאר נכסיםמ, אם מכרו מכור עד שתבא לגבות כתובתה, שהרי אם רצה הוא מסלקה בדמיםנ ולאו בעלת דברים דידה הוא עד שתבא לגבות כתובה. ולא דמי׳ ליבמה, דהתם כנכסי צאן ברזל שלה הם נכסי המת, שהרי מכיון שמת ניתנה כתובה לגבות, והרי היא כמכנסת אותן לבעלה בנכסי צאן ברזל. ויש אומריםס שאפילו באפותיקי מפורש כן, שהמכר בו בטל מעכשיו. ובמסכת שביעית בירושלמי מצינו שחלקו בכך, והכי איתא התםע, המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה, רב אחא אמר מכורה לשעה, ר׳ יוסי אמר אינה מכורה לשעה. חייליה דר׳ יוסי מן הדא, שור מצוי להבריח שדה אינה מצויה להבריח, הגע עצמך שהיתה מכורה לבעלי זרוע, אמר ר׳ אביןפ מצויין הן בעלי זרוע ליפול. תני הכותב שדהו אפותיקי לכתובה ולבעל חוב בחובו, מכרה הרי זו מכורה והלוקח יחוש לעצמו. מתני׳ כשאמר יהא לך פרעון מזו, מה פליגין כשאמר לא יהא לך פירעון אלא מזו. וכיון דאנן לא קים לן פסקא ברבנן מערבאיצ, המכר קיים ועל בעל חוב להביא ראיה. וכן דרך סוגית גמרתנוק. וכן מצינו למקצת גאוניםר ולרב ר׳ משה ז״לש, שהמוכר קרקע נכסי צאן ברזל לא עשה ולא כלום, אלא שהוא אמר, מכר מטלטלין של נכסי צאן ברזל אע״פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו קיים. ולא נהירא לןת, דשמעתין במטלטלין היא ואף הקרקעות בכללן. ואף במטלטלין אמרו בירושלמיא, שכן דעתה של אשה שהיא רוצה לבלות כליה ולפחות חומשב, ומשום לכתחלה שלא ימכור לא תקנו חכמים לפחות חומש. רבא לטעמיה דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור וכו׳ – פי׳ ולהאי מימרא דרבא, לא מסייעא ברייתא דלעיל לרב אמי דיוצאין בשן ועין לאיש, משום דשחרור מפקיע מידי שעבודג, אבל לא לאשה דלאו דידה נינהו, ואפילו עבדי מלוג נמי לא נפקי לה משום תקנת אושאד. ובירושלמיה נמי כך דחו לה, חומרו הוא בשחרור. והא דאמר ליה רבא לרב נחמן והא תניא כוותיה דרב אמי, לדבריו דרב נחמן קאמר, דסבר דתני׳ כוותי׳, כדאמרי׳ יתיב רבהז ורב יוסף בשלהי פירקיה דר׳ נחמן ויתיב וקאמר, כלומר ויתיב רב נחמן וקאמר, ולא גרסי׳ ויתבי וקאמרי, כדאיתא במקצת נוסחי וצ״עח.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א כ״ה גירסת הרי״ף כב א (בדפי הרי״ף), וכן הובאה גירסא זו בתוס׳ הרא״ש, ברשב״א בריטב״א ובנמוק״י ובמאירי.
ב ד״ה ה״ג ותסברא.
ג נראה דכונת רבינו, דאפילו אם היה שואל לא היה חייב בכחישה ובפחיתת דמיה, ועיין בריטב״א. או דכונתו לומר דשוכר פליגי בה ר״י ור״מ אי כש״ש או כש״ח ולכן כתב לאו דוקא, וכמו שהעירו על כך התוס׳ ד״ה דמיחייב, ועיין ברשב״א.
ד הרי״ף שם.
ה בכי״ב מיהא שמעינן.
ו פ״ט ה״א.
ז לפנינו: או.
ט טז ב.
י פ״ט ה״א.
כ דעת רבינו בביאור התוספתא, דאם שם בדמים משלם הפחת, ואם קיבל אחריות בלבד משלם רק אם אינם משמשים מעין מלאכתן, וכ״כ הריטב״א. אך הרשב״א פירש הסיפא של הברייתא דאם לא שמאן בדמים הוי נכסי מלוג ופחתו לה. וכ״כ הרשב״א לעיל ע״א בד״ה ואלו הן נכסי צ״ב, בביאור תוספתא זו. ועיי״ש שכתב שדעתו כהרמב״ם פט״ז אישות ה״א דאם קיבל אחריות הוי נצ״ב. ועיין בטור אה״ע סי׳ פ״ה בשם רבינו אפרים, ובב״י שם שכ״ה דעת הרמב״ם, וכ״פ בש״ע שם ס״ג, דנכסי צ״ב הוי או כששמאן או כשקיבל אחריות, ועי״ש בביאור הגר״א ס״ק ח. ושיטת בעה״ט דאם כתבן בכתובה חייב באחריותן. ובדעת רבינו מצאנו שיטה חדשה, דאם שמאן חייב באחריותן, ואם קיבל אחריות חייב רק כשמתו לגמרי.
ל כונת רבינו לשיטת הרבוותא שהביא הרי״ף, שאם עושים מעין מלאכתן אינו חייב בכחישתן. והוא שיטת הר״ח המובא ברשב״א ובריטב״א, ועיין בריטב״א ובנמוק״י שכתבו דפשטא דתוספתא כשיטת הר״ח. ומדברי רבינו משמע שר״ל שהר״ח איירי כאשר קיבל אחריות ולא שמאן בדמים, אבל כאשר שמאן בדמים גם הר״ח יודה להרי״ף דמשלם כחישתן.
מ ד״ה מכרו שניהם, עד סוף ד״ה הבעל מוציא.
נ עיין ברש״י שלפנינו ובהגהות הב״ח ובמסורת הש״ס, וגירסת רבינו ברש״י בשינוי קצת, וכן העתיק הרשב״א דברי רש״י. ועיין בריטב״א וברש״י שעל הרי״ף, וכ״ה בנמוק״י.
ס וכ״כ הרשב״א הריטב״א והנמוק״י בדעת רש״י. אבל התוס׳ ד״ה הבעל מוציא, הבינו בדברי רש״י דכ״ז שהאשה חיה אין הבעל יכול להוציאם כשמכר הוא.
ע פ״ט ה״א, נג א (וילנא). והובא במ״מ פכ״ב אישות הט״ו. ועיין בח״מ וב״ש סי׳ צ סי״ג. ועי׳ ברא״ש על בבא בתרא פ״ג סי׳ נג, מש״כ בשם הרבינו יונה, ע״פ דברי הירושלמי אלו.
פ כתובות צה א ד״ה מקחו בטל.
צ גיטין נה ב.
ק מט ב.
ר פא ב.
ש עיי״ש פא א ברש״י ד״ה מגרשה בגט, ובתוס׳ ד״ה מגרשה בגט.
ת בנדפס: דחוקה. וברשב״א: וזה דחוק מאוד יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועיין בריטב״א משה״ק על רש״י.
א לקמן צג א, ב״מ טז ב.
ב ב״מ טז א.
ג בבא קמא לג ב.
ד וכ״כ הרשב״א בשם י״מ, וכ״כ הריטב״א, וכ״כ הנמוק״י בשם י״מ, ובתוס׳ חד מקמאי בשם אביו, וכ״כ המאירי בשם י״מ. ועיין בבעל המאור ובדברי רבינו במלחמות.
ה בכ״י א: סתם. בנדפס: בתם, וכ״ה ברשב״א. ובנמוק״י כמו שהוא כאן.
ו כתובות פא ב.
ז כתובות פב א.
ח שם פא א ד״ה מגרשה בגט.
ט שם צה ב.
י וכ״כ ראיות אלו הרשב״א והנמוק״י, ועיין במלחמות.
כ עיין ב״ב נ א דאיתא שם: ואחת שהכניסה לו שום משלה. אך הר״ח מובא בתוס׳ שם ובכל הראשונים וכ״ה גירסת הר״י מיגש והרי״ף: ואחת שהכניס לה שום משלו.
ל וכ״כ רבינו בפירושו על ב״ב מט ב, ובספר הזכות על גיטין מא א. וכן פירשו הר״י מיגש, היד רמה, הרבינו יונה, הרשב״א, הריטב״א והר״ן שם. ועיין בתוס׳ שם ד״ה ה״ג שפירשו באופן אחר לפי גירסא זו.
מ דעת רבינו שאין הלכה כרשב״ג בגיטין מא א שלפי דבריו אפותיקי סתם באשה כאפותיקי מפורש, וכ״כ רבינו בחידושיו לגיטין שם ובספר הזכות. וכן פסק הרמב״ם פי״ח מלוה ולוה ה״ד, וכן פסק בש״ע חו״מ קיז ס״א, ועיי״ש בביאור הגר״א ס״ק ז.
נ וכ״כ רבינו בספר הזכות גיטין שם, ועיין ברא״ש ב״מ פרק איזהו נשך סי׳ כט שכתב: אי אמר לא יהא לך פירעון אלא מזו ואע״ג דמצי לסלוקי בזוזי דאל״כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה. הובאו דבריו בש״ך סי׳ קיז סק״ב, ובביאור הגר״א סק״ה.
ס וכ״כ המאירי בגיטין מא א שהרבה חולקים לומר כן, וכ״כ בשם גדולי פרובינצא בחיבוריהם, והואל בבעל העיטור אות פה פותיקי. ועיין בשו״ת הרי״ף סי׳ רד שכתב: ומה שאמרת היכא דכתיב ביה לא יהא לך פרעון אלא מזו אין לו בה אלא שעבוד, לאו הכי הוא אלא גופה של קרקע(ים) יש לו אבל אין לו פירותיה עד הזמן שהתנו ביניהם. ומדברי רבינו משמע שלשיטה זו המכר בטל בכל אפותיקי מפורש גם בבע״ח. ועיין ברשב״א שכתב: ואיכא מאן דאמר שהמכר בטל בין בנכסי צ״ב בין באפותיקי מפורש שיחד לה לכתובתה דאף שבח בית אביה נזכר עליו, ומשמע מדבריו שדוקא לאשה בכתובתה המכר בטל.
ע פ״י ה״א, כז ב (וילנא).
פ לפנינו שם: ר׳ יודן אבוי דר׳ מתנייה.
צ בכי״ב: פסקא מדרבנן ערבאי. ובמלחמות: ואנן כיון שאין בידינו הלכות קצובות במחלקתן של בני ארץ ישראל.
ק בכי״ב: וכן סוגיית הגמרא.
ר עיין בספר הזכות בגיטין מא א שכתב רבינו: שכבר נמצא למקצת גאונים ז״ל כן. ובסוף הקטע: ושוב חפשתי בדברי הגאונים ומצאתי לבעל המתיבות שכתב וכו׳. ועיין בתוס׳ ד״ה הבעל, שכ״כ בשם הר״ח.
ש רמב״ם פכ״ב אישות הלכה טו טז, פ״ל מכירה ה״ה. ועיי״ש במ״מ שכ״ד ר״ה גאון. ועיין בביאור הגר״א או״ח סי׳ רמו ס״ק יד מש״כ בדעת הרמב״ם.
ת וכ״כ הרשב״א הריטב״א ונמוק״י, ועיין במ״מ שם שהביא דברי רבינו.
א כתובות פ״ו ה״ג.
ב בנדפס נוסף כאן במרובעות: אלמא דעל כרחן תבלה דאינו יכול למכור.
ג עיין באחרונים שהקשו סתירת דברי הרמב״ם שפסק הדין עמה ובכ״ז פסק דעבדי צ״ב יוצאין בשן ועין לאיש, ולפי דברי רבינו מיושב, ועיין בערוך לנר ובקרן אורה ובישרש יעקב שכ״כ בדעת הרמב״ם. וכ״כ בשעה״מ פ״ה עבדים הט״ז. ועיין בתוס׳ ד״ה עבדי צ״ב ובתוס׳ הרא״ש מש״כ בזה. ועיין בתוס׳ בגיטין מ ב תוד״ה הקדש. ועיין בקהלות יעקב כאן סי׳ לה, ובברכת שמואל סי׳ כ.
ד וכן הוא מבואר במסכת בבא קמא דף פט ע״ב. ועיין ברמב״ם פ״ה עבדים הט״ז, ובמ״ל שם שהאריך בענין זה.
ה פ״ז ה״א.
ו לפנינו שם: קל הוא בשחרור, וכ״ה ברשב״א.
ז בכי״א ובנדפס: רבא. ולפנינו בגמרא: רבה, וכ״ה ברשב״א.
ח וכ״ה לפנינו בגמרא, וכ״ה גירסת התוס׳ בד״ה עבדי צ״ב, שכתבו: דרבה ורב יוסף דדייקי מהכא. ועיין ברשב״א מה שהק׳ על גירסת רבינו.
הערות
Gemara
Peirush