גמרא
פירוש
עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתּוֹק אַבָּא אֵימָא סֵיפָא מֵת הַבֵּן מְלַמְּדִין אֶת הָאָב לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אַמַּאי וְהָא שְׁתֵיק אֶלָּא אֲמַר לַהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְמַחֶה אַבָּא.
רֵישָׁא בְּחַד טַעְמָא וּמְצִיעֲתָא וְסֵיפָא בְּחַד טַעְמָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אלא על מנת שישתוק – כלומר מי שאמר על מנת שירצה משמעו הואא שישתוק והיינו בשעת שישמע כדקתני רצה האב דהיינו שמע ושתק מקודשת לא רצה שמיחה בטלו קדושין לגמרי וכן פירש רש״י ז״ל:
אימא סיפא וכו׳ – פירוש בשלמא רישא ניחא ומציעתא נמי אעפ״י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ״מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת, שכל האומר שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שישתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו. וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפילו חיה ומיחה מקודשת ואין צריך לומר מת, והכי נמי קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין, אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות. ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן, אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן: אלא דאמר על מנת שלא ימחה – פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקרא אלא1 על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע״מ שלא ימחה, כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:
ה״ג וזו היא גרסתו של ר״ח ז״ל רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא א״ר ינאי אין – ובסיפא הוא דמוסיף ר׳ ינאי ותני על מנת שלא ימחה, אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא. ופרש״י ז״ל2 ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם. ושמעינן מהא דאע״ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הכי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת3 שהרי בידו למחות לעולם אעפ״י ששתק תחלה, ומציעתא מת האב אעפ״י שלא אמר הואיל ומת מקודשת4 וכי תימאב משום הכי לא אוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה5, הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני׳ בחד טעמא ולא משבשינן לה לאוקמה בתרי טעמי אלא ש״מג הרשות בידו למחות לעולם אפילו אמר אין דהא תלמוד שלאד ימחה6 (וש״מ)7 ושמעה ושתק הרי לא מיחה ואפילו הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן. וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע, דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני׳ קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק. ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא כסיפא ושלא ימחה ורישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני׳ ומחלף שירצה בשישתוק, ועוד דאמר רשב״ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני׳ בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיקה הוא8 ותנאו דסיפא סבר לשון שלא ימחה הוא, ואי ס״ד פשיטא ליה לר׳ ינאי פירוש לשון שירצה היכי שמעת מינה כלום, הא משום הכי לא אוקמה ר׳ ינאי בתרי תנאי משום דלשון שירצה פשיטא לן דכו״ע לא פליגי דלשון אומר רוצה אני הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני׳9 שישתוק ושלא ימחה ולאז שהן בכלל לשון שירצה, אלא שמ״מ לשון שירצהח פירוש ר׳ ינאי שהוא לשון שישתק. וריש לקיש נמי מספקא ליה מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה, והכי דיוק לישנא דגמ׳ כדפרישיתט. ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל׳ יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני׳ כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמאי. ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפילו אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית: ומצאתי דתניא בתוספתאכ על מנת שירצה פלוני אעפ״י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ״י)10 עדל שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אעפ״י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא11 נתרצה פירוש שמא יתרצה שעה אחרת, מת האב הרי זומ מקודשת12 מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה, והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר תלוינ בשעת שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כך הוא אומר רוצה אניס כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו לא למחות ולא לרצות. ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה, מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת, או על מנת שיאמר אין בפירוש קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה, ומ״מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפירוש הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ״י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת, וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה הוא דפליגי כדפרישית, ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו, משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודשת שלא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפילו קיים חוזר ומוחה לעולם, משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת, כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו, אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש״י ז״ל לפי שהתנאי זה אין בין ביטולו לקיומוע (בביטולו לקיומו)13 כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפירשתי לעיל והלכתא רבוותא איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה: נאמן ליתן גט – פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש״י ז״ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו, ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לופ. ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן הואצ לכנוס, וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מי שיתרצה הני מילי כשהוא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא (להשיאה) להכשילק לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ״י שאני נותן גט עדיין תהא אסורה לשוק מחמת ספקו של שניר לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתירה לזה אלא ש״מ משום שנאמן הוא לכנוס:
הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו׳ – לא נהירא לי מאי לטעמיה דהתם לא הימניה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן. וי״ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא הימניה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפילו ביאה ואפילו היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ״י כן קאמר אין סוקלין כנ״ל. ועוד י״ל דאזדא לטעמיה דאשכחן נאמןש לקרבן ולא לעונשין:מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
אימא סיפא וכו׳ – פירוש בשלמא רישא ניחא ומציעתא נמי אעפ״י שלא שמע שהרי מת קודם לכן מ״מ כיון שלא מיחה ולא ימחה מקודשת, שכל האומר שישתוק אינו מקפיד ברצונו אלא שלא ימחה וכאומר שלא אמחה דמי ומוסף עליו שישתוק שאם שתק בשעת שמיעה אפילו צווח לאחר מכאן לא כל הימנו. וליכא למימר דכשמת לאחר ששתק דאי הכי אפילו חיה ומיחה מקודשת ואין צריך לומר מת, והכי נמי קשה כשישתוק כדקשיא בשאמר על מנת דאמר אין, אלא סיפא קשיא דקתני מלמדין ואמאי הרי שתק ושוב אינו יכול למחות. ואם תאמר כשלא שמע עד עכשיו ובא לומר לך שכשמודיעין אותו מלמדין אותו שיאמר איני רוצה אין לשון מלמדין כן, אלא במי שהיה שותק ומלמדין אותו שלא יעשה כן: אלא דאמר על מנת שלא ימחה – פירוש תני בסיפא שלא ימחה והיינו לישנא דגמרא דאיתמר מעיקרא אלא1 על מנת שישתוק והכא אתמר אלא דקאמר ע״מ שלא ימחה, כלומר דאמר הכי בפירוש ומת הבן מלמדין את האב לומר איני רוצה ומכיון שמיחה בטלו קדושין לגמרי שאין בידו לחזור ולומר רוצה אני לעולם:
ה״ג וזו היא גרסתו של ר״ח ז״ל רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא א״ר ינאי אין – ובסיפא הוא דמוסיף ר׳ ינאי ותני על מנת שלא ימחה, אבל סתם לשון ירצה הוא שישתוק כדקתני רישא. ופרש״י ז״ל2 ורישא ליכא לאוקמה בהכי דאם כן מאי רצה האב מקודשת והלא יש בידו למחות לעולם ואין כאן קדושין לעולם. ושמעינן מהא דאע״ג דאמר נמי אין יכול לחזור בו ולמחות דאי לא תימא הכי לוקמה כולה בשלא ימחה ומאי רצה דאמר אין ולא רצה דלא אמר אין ולא אינה מקודשת3 שהרי בידו למחות לעולם אעפ״י ששתק תחלה, ומציעתא מת האב אעפ״י שלא אמר הואיל ומת מקודשת4 וכי תימאב משום הכי לא אוקמה בדאמר אין משום דרצה האב דומיא דירצה הוא מה שירצה דלא ימחה אף רצה דלא ימחה5, הא ודאי דחקיה האי דוחקא זוטרתי ומוקמי מתני׳ בחד טעמא ולא משבשינן לה לאוקמה בתרי טעמי אלא ש״מג הרשות בידו למחות לעולם אפילו אמר אין דהא תלמוד שלאד ימחה6 (וש״מ)7 ושמעה ושתק הרי לא מיחה ואפילו הכי חוזר ומוחה אחר זמן שאין התנאי לשעת שמיעה אף בשאמר רוצה אני חוזר ומוחה לאחר זמן. וליכא לפרושי הא דאמרינן אלא על מנת שישתוק ולא ימחה כלומר דאמר הכי בפירוש אבל האומר סתם על מנת שירצה שיאמר רוצה אני משמע, דאם כן רישא ומציעתא דמוקמינן בחד טעמא שישתוק הא מתני׳ קתני שירצה. ואם תאמר רבי ינאי תני שישתוק הוה ליה למימר הכי תני שישתוק. ועוד דהוה ליה לאוקמה למציעתא כסיפא ושלא ימחה ורישא בשירצה ומאי רצה דאמר אין ולא הוה לן למימר רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו כשישתוק ולשבושה למתני׳ ומחלף שירצה בשישתוק, ועוד דאמר רשב״ל שמע מינה מדרבי ינאי דחקינן ומוקמינן מתני׳ בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי, כלומר מדלא אמר רבי ינאי תנאי היא דתנא דרישא סבר שירצה לשון שתיקה הוא8 ותנאו דסיפא סבר לשון שלא ימחה הוא, ואי ס״ד פשיטא ליה לר׳ ינאי פירוש לשון שירצה היכי שמעת מינה כלום, הא משום הכי לא אוקמה ר׳ ינאי בתרי תנאי משום דלשון שירצה פשיטא לן דכו״ע לא פליגי דלשון אומר רוצה אני הוא ואוסופי הוא דמוסיף רבי ינאי במתני׳9 שישתוק ושלא ימחה ולאז שהן בכלל לשון שירצה, אלא שמ״מ לשון שירצהח פירוש ר׳ ינאי שהוא לשון שישתק. וריש לקיש נמי מספקא ליה מאי לשון שירצה ולפיכך אמר דאפשר לאוקמה כתנאי ולומר דפליגי בפירוש לשון שירצה, והכי דיוק לישנא דגמ׳ כדפרישיתט. ורב יוסף פירש שהוא לשון שלא ימחה ותני במתניתין עד ל׳ יום ומסתברא דהלכתא כרב יוסף דמוקי למתני׳ כפשטה ולא דחיק לה לאוקומה בתרי טעמאי. ושמעינן מינה שכל האומר שירצה שלא ימחה קאמר וכל זמן שירצה יכול למחות ואינו צריך למחות בשעת שמיעה ולא עוד אלא אפילו אמר רוצה אני חוזר ואומר אין אני רוצה והויא מחאה כדפרישית: ומצאתי דתניא בתוספתאכ על מנת שירצה פלוני אעפ״י שאמר איני רוצה מקודשת שמא ירצה לאחר שעה (אעפ״י)10 עדל שיאמר רוצה אני אם אמר רוצה אני מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, על מנת שירצה אבא אעפ״י שלא רצה האב הרי זו מקודשת שמא11 נתרצה פירוש שמא יתרצה שעה אחרת, מת האב הרי זומ מקודשת12 מת הבן זה היה מעשה ובאו ולימדו את האב שיאמר איני רוצה, והך ברייתא יש לומר דאתיא כרב יוסף דשלא ימחה משמע שאין הדבר תלוינ בשעת שמיעה אלא כשם שהוא מוחה והולך כל זמן שירצה ואפילו אמר מתחילה רוצה אני כך הוא אומר רוצה אניס כל זמן שירצה מבטל מחאתו הראשונה אלא אם כן אמר מכאן ועד שלשים יום שכיון שעברו שלשים אין בידו לא למחות ולא לרצות. ואין זה נכון דכיון שמיחה בטל תנאו ובטלו קדושין מעתה, מכל מקום הברייתא חוששת לעולם אלא שיש לומר שהיא משובשת, או על מנת שיאמר אין בפירוש קתני רישא ואומר אין לעולם ומת האב במציעתא וסיפא נמי בשלא ימחה ובתרי טעמי מתוקמה, ומ״מ שמע מינה בתנאין דאומר וחוזר ואומר הפך בדבר שאינו תלוי בשעת שמיעה ואם אמר שישתוק בפירוש הכל תלוי בשתיקה ראשונה של שעת שמיעה ואם מת אעפ״י שלא שמע כיון שלא צווח מקודשת, וכדמפרש בגמרא דבהא לא פליגי אלא בלשון שירצה הוא דפליגי כדפרישית, ואם אמר על מנת שיאמר אין מסתברא שאין הדבר תלוי בשעת שמיעה אלא אפילו שתק ואפילו מחה חוזר ואומר אין שכל התנאין בלשונם עד שיתקיימו, משל לאומר על מנת שיתן לי מאתים זוז נתן כל זמן שירצה מקודשת מת ולא נתן אינה מקודשת שלא ימחה נמי מחה נתבטלו מיד לא מחה ואפילו קיים חוזר ומוחה לעולם, משל לאומר על מנת שלא אשתה יין שתה נתבטל מעשה לא שתה עד שמת מקודשת, כך הדין בכל התנאים שכל שתנאו בקום עשה קיומו מיד בעשה ואין בטולו עד שיעבור עד זמן הקיום וכל שתנאו בלא תעשה בטולו מיד בעשה ואין קיומו עד שיעבור כל זמנו, אבל על מנת שישתוק שתק מקודשת מיד שהרי קיים מיחה נתבטלו מיד כדברי רש״י ז״ל לפי שהתנאי זה אין בין ביטולו לקיומוע (בביטולו לקיומו)13 כלום או יתקיים או יתבטל מיד ואין הדבר תלוי אלא בשעת שמיעה מת האב קודם ששמע מקודשת כדפירשתי לעיל והלכתא רבוותא איכא למשמע מהך שמעתתא ולפיכך פירשתיה בארוכה: נאמן ליתן גט – פירוש שמותרת בגיטא לינשא לשוק כדפרש״י ז״ל לפי שאין אדם חוטא ולא לו, ואף על פי שמתחלה שמא לכונסה כוון מיהו כיון דאמרו שלא ישאנה לא היה כותב לה גט להתירה שאין אדם חוטא ולא לופ. ואותבינן עליה דרב מהא דתנן אם רצו אחד נותן גט ואחד כונס אלמא נאמן הואצ לכנוס, וכי תימא משום שהנותן גט נאמן ליתן גט ולהתירה בגיטו לכל מי שיתרצה הני מילי כשהוא לבדו שכיון שהוא נותן גט מימר אמר בגט זה תנשא לשוק ואלו לא היה הוא המקדש לא היה חוטא (להשיאה) להכשילק לאחרים אבל הכא כשבא אחר עמו מימר אמר אעפ״י שאני נותן גט עדיין תהא אסורה לשוק מחמת ספקו של שניר לפיכך אפשר שהוא נותן גט אף על פי שאינה אשתו ולא היה להם להתירה לזה אלא ש״מ משום שנאמן הוא לכנוס:
הא דאמרינן ואזדא רב חסדא לטעמיה דאמר בני זה בן תשעה שנים ויום אחד וכו׳ – לא נהירא לי מאי לטעמיה דהתם לא הימניה רחמנא לאב אלא שנאמן משום דעד אחד נאמן באיסורים לקרבן. וי״ל בתי זו בת שלש שנים ויום אחד רחמנא הימניה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה וכל נתינות במשמע אפילו ביאה ואפילו היה באותה ביאה ספק בשנים שלה ואעפ״י כן קאמר אין סוקלין כנ״ל. ועוד י״ל דאזדא לטעמיה דאשכחן נאמןש לקרבן ולא לעונשין:מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב פנחס מרקסון. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א נוסף ע״פ כת״י.
ב ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה: ואין לומר, אך לפי הגירסא בכת״י אין צורך להגהתו.
ג ע״פ כת״י. ובנדפס: שמא.
ד ע״פ כת״י. ובנדפס: שימחה.
ה נוסף ע״פ כת״י.
ו מכאן עד תיבת ואוסופי הוא מכת״י.
ז ע״פ כת״י. ובנדפס: וכל.
ח תיבות אלו הם מכת״י.
ט ע״פ כת״י. ובנדפס: כדתירץ.
י אך הרא״ש סי׳ ז׳ כתב שהרמב״ם הל׳ אישות פ״ז הל״א פסק כר׳ ינאי שעל מנת שירצה פירושו על מנת שישתוק, וכן מסתבר שבמשנה כתוב על מנת שירצה ולא קבע זמן למחאתו, והיינו על מנת שישתוק שתלוי הדבר בשעת שמיעה, שאם שתק חלו הקידושין ואם מיחה לא חלו הקידושין.
כ פ״ג ה״ז.
ל ע״פ כת״י.
מ נוסף ע״פ כת״י.
נ כנ״ל.
ס כנ״ל.
ע ע״פ כת״י. ורא״ז הגיה אין זמן לביטולו ולקיומו. ועל פי הגירסא בכת״י אין צורך להגיה.
פ אך השיטה לא נודע למי כתב שנאמן רק אם לכתחילה בא ליתן גט, אבל אם בא לכנוס אינו נאמן אפילו ליתן גט שאימא יצרו תקפו. ובשער המלך אישות פ״ט הי״ב כתב בטעמו דעביד איניש לאחזוקי שיקרא, שמאחר שבתחילה שקר כי רצה לכנסה אינו נאמן אף ליתן גט. והביא ראיה מכאן למה שנסתפק מוהריב״ל ח״ג סימן ק״ד במה שאמרו אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין, כשהעידו שלא בפני בעל דין אם מועיל שיחזרו ויעידו בפני בעל דין, והביא בשם הרמ״ה שלא מועיל שיחזרו ויעידו שוב בפני בעל דין משום שעביד לאחזוקי שיקרא.
צ נוסף ע״פ כת״י.
ק ע״פ כת״י. ובנדפס: להשיאה.
ר ע״פ כת״י. ובנדפס:אחד השני.
ש נוסף ע״פ כת״י.
1 הגהת הגרא״ז: פירוש ולא ״דקאמר״.
2 הגהת הגרא״ז: מד׳ רש״י בד״ה אלא שכ׳ וע״כ הכי קתני. משמע לכאורה דמפרשינן למתני׳ דאמר בהדיא ע״מ שישתוק וכן מד׳ רש״י בד״ה ולא, לאוקמי באומר וכו׳ אבל עכ״פ בזה בודאי אין גרסתינו שהיא גירסת רש״י כגירסת ר״ח דלפנינו הגירסא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וכן פירש״י להדיא בדבור זה. ועיין בר״ן בהלכות שכ׳ לפירש״י דע״מ שירצה הוא שיאמר אין ולפנינו בפירש״י ליתא כן. אך הרשב״א כ׳ כן לגירסת רש״י דלפי״ז הדרינן לקמייתא דע״מ שירצה הוא דאמר אין. והרא״ש כ׳ כד׳ הרמב״ן דע״מ שירצה הוא שישתוק אבל גורס כמו לפנינו.
3 הגהת הגרא״ז: כלל אעפ״י שלא נתקדשה עדיין [כמש״כ למעלה בד״ה מאי].
4 הגהת הגרא״ז: ואין לומר.
5 הגהת הגרא״ז: והרא״ש כתב כן.
6 הגהת הגרא״ז: פירוש דהא ע״מ שלא ימחה היינו לבטל כשימחה.
7 הגהת הגרא״ז: ושמע.
8 הגהת הגרא״ז: ותנא דסיפא סבר שלא ימחה אלמא דליכא נ״מ בהא דלא ליצריך לשבושה למתני׳ דגם לר׳ ינאי לא משבשינן.
9 הגהת הגרא״ז: בסיפא.
10 הגהת הגרא״ז: עד.
11 הגהת הגרא״ז: בתוספתא לפנינו, יתרצה לאחר שעה.
12 הגהת הגרא״ז: בתוספתא, שמא נתרצה האב שעה אחת לפני מיתתו.
13 הגהת הגרא״ז: אין זמן לבטולו ולקיומו.
הערות
Gemara
Peirush