גמרא
פירוש
בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט אבּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט קַשְׁיָא.
רָבִינָא אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין מוּמְחִין כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי׳ לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט משומד ואוכל ישראל, ואם הסכין נמצאא חוזר ובודקו לאחר שחיטה כדבעינן לפרושי קמן, אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט. פשטה של שמועה לומר דהיכא דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט לאכול לכתחלה, והיכא דלא בדק שחיטתו תלויה לבדוק סכין אחריו, והיינו דיעבד דמתני׳, ואע״פ שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק אחריו ואוכל, כיון שזה על הספק הוא מוסר, ועל בדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה, היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרהב.
אבל יש לפרש שאם לא בדק לו סכין לכתחלה ונתן לו לא ישחוט אע״פ שדעתו לבודקו אחר שחיטה, גזרה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת משומד אע״פ שלא בדק ישראל הסכין, שהרי מסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחטג. ומיהו אם שחט יבדקד סכינו אחריו ומותר, ואי ליתיה לסכין אסורה, דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו. וכן הא דאמרינן לעילה גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית, הכי נמי פירושה דלכתחלה לא, משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת. ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרינן בהו לא ישחוט שמא יגע בבשר, ופרש״יז דאסור הוא גזרה דרבנן משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרבח.
וכן אתה מפרש הא דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין ואע״פ שאינן מוחזקין, לומר שמוסר לו לכתחלה, ואם שחט והלך זה ומצאו שחוט אוכל ואינו חושש, ולאט צריך למהדר בתריה, אלא חזקתו שחוט, ואם אין יודעין בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לוי חולין לכתחלה, אע״פ שדעתו לבדקו, שמאכ יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה, ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול, ואם לאו אע״פ שהלך לו אסור לאכול משחיטתו, דלא סבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ואי קשיא לךל למה ליה לרבינא לאוקומה לסיפא בדליתיה קמן, לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותן אע״פ שאינן יודעין שחיטתן כשרה, ואדינא דסליק מיניה קאי. ויש לומר לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה, וסברא דנפשיה קאמר. אי נמי, אע״ג דבגמ׳ אמרינן ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, לברורי דינא קאמר, אבל מתניתין שוחטין ושחיטתן כשרה קתני, ועלה קאמר וכולן ששחטו, וליכא במתני׳ מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל, הלכך ניחא ליה למימרא בדלא נבדק, ומתני׳ כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה בשנבדקו, ואם אחרים רואין אותן אע״פ שלא נבדקו.
ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואע״פ שאינן מומחין, ופרש״י ז״למ שאין אנו יודעין אם הם יודעים אם לאו, ומתני׳ נמי הכי מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה, ואם נמצא בודקין אותו לאחר שחיטה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתונ, ואין חוששין שמא ילך או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו, דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ובלבד שיהיו מוחזקין, אבל לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, אין מוסרין להם חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלףס, ואפילו היה דעתו לשאלו אחר שחיטה, חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק. ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוקע.
והא דאמרינן ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן בידיעה דהלכות שחיטה, משום דבמומחה נמי קאמרינן דלא ישחוט שמא יתעלף, אי נמי משום דלפרושי דיעבד דמתני׳ ואחרים רואין אותן אתינן השתא, ואלו המחאה דהלכות שחיטה אינה מעכבת לא לכתחלה ולא דיעבד דליבעי אחרים.
ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז״לפ שהסכימו כולן דהיכא דשחט חד ואיתיה קמן למבדקיה דצריך למבדקיה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן, אבל איתיה קמן צריך למבדקיהצ. וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשרק, ואפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטאר. ובתשע חנויותש דהוא רובא דאיתיה קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע, אבל ודאי צריך הוא לשאול החנונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת, דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב, אלא תרי רובי בעינןת, והיאך אפשר שבאיסוריןא הולכיןב אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה, וגבי יוחסין לא סמכו עליו כלל. ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא, שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדתג, ורובא דאיכא חזקה בהדיה לא עשאוהו כודאי, כדאיתא במסכת נדהד, אלא משום קולא דבהמה לא אתרעיה סמכינן עלהו, ודייך אם תסמוך עליו בשאינו לפנינוז. ואשכחן כי האי גונא במס׳ נדה בפ׳ בא סימןח דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה שתי שערות אינה ממאנת חזקה דהביאה שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקהט. ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפות לבדוק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצויי. והיינו דאמרינןכ מצא תרנגולת בשוק וכו׳, ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם, דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצא בהל, כלומר בשאי אפשר לבדקו כגון דאזל ליה לעלמא כמסורת רבותינו הגאונים ז״ל.
ומיהו אחד ששחט ואינו מומחה לנו והלך לו אע״פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסימנין, מי סמכינן עליה דשחט רוב ובדק, או אזלינן בתר חזקה דבהמה.
ובעל הלכות ז״למ אמר והיכא דשחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי בדיקנ בהלכות שחיטה ובדקי לבהמה ושחיטה שפיר, משמע דצריך למבדקיהס. ואיכא למימר רוב חברים הם אצל
שחיטה וסמכינן עליהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם, אע״ג דאיכא חזקה דבהמה לאיסור, דודאי הוא.ע וצ״ע.
ואי אמר בדקתיה ודאי נאמן. מיהו אפילו איתיה קמן סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הןפ, מדאמרינן לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתאצ, ולקמןק נמי דקאמרינן אימר איניש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הוה ליה למימרר רוב מוחזקין הם, אלא ש״מ דלעלפויי לא חיישינןש. ואע״פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך, מוסרין לו חולין לכתחלה. וכן נראה מדברי הגאונים ז״ל, שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזל ליה לעלמא.
אבל הרב המחבר ז״לת כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, ואם שחט בתחלה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה. ואפשר שמפני כך אמרו לעלפויי לא חיישינןא, לומר דאפי׳ איתיה קמן לא בדקינן ליה, אבל לכתחלה מכל מקום אין מוסרין לוב. ואין הדעת נותנת כן, שכל שאמרו לכתחלה לא ישחוט, דיעבד נמי אם אפשר לבדקו בודקין אותו. כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותן, וכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפילו אין אחרים רואין אותן כשרה, דהא אנן לכולהו קאמרינן, ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא, ולוקמו וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן בלחוד כדקא מוקמי ליה השתאג, אלא הכי קאמרינן, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושוחטין לכתחלה ואין צריך בדיקה כלל. ולדעת הגאונים נמי, כיון שהן מומחין ומוסר להן חולין לכתחלה, ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו, כי האי גונא לכתחלה הוא, ולא מיתני ליה שחיטתן כשרה בדיעבד אלאד במי ששחיטתו אסורה עד שיבדק. אי נמי כל מי שמותר למסור לו חולין לכתחלה הוא, אבל הני דמתני׳ אסור למסור להן אע״פ שדעתו לבדקן משום גזרה כדפרישיתה. אלא רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתיהו. איכא למידק הכא, והא רבא הוא דאמר חדא לאיתויי כותי וחדא לאיתויי משומד כדאיתא לקמןז. ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתני׳ דקתני לכתחלה ודיעבד בבודק סכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה, דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיקה דסכין אי בלא בדיקה, ולא מיתניא ליה שמעתיה במתני׳ח.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
אבל יש לפרש שאם לא בדק לו סכין לכתחלה ונתן לו לא ישחוט אע״פ שדעתו לבודקו אחר שחיטה, גזרה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת משומד אע״פ שלא בדק ישראל הסכין, שהרי מסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחטג. ומיהו אם שחט יבדקד סכינו אחריו ומותר, ואי ליתיה לסכין אסורה, דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו. וכן הא דאמרינן לעילה גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית, הכי נמי פירושה דלכתחלה לא, משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת. ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרינן בהו לא ישחוט שמא יגע בבשר, ופרש״יז דאסור הוא גזרה דרבנן משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרבח.
וכן אתה מפרש הא דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין ואע״פ שאינן מוחזקין, לומר שמוסר לו לכתחלה, ואם שחט והלך זה ומצאו שחוט אוכל ואינו חושש, ולאט צריך למהדר בתריה, אלא חזקתו שחוט, ואם אין יודעין בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לוי חולין לכתחלה, אע״פ שדעתו לבדקו, שמאכ יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה, ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול, ואם לאו אע״פ שהלך לו אסור לאכול משחיטתו, דלא סבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ואי קשיא לךל למה ליה לרבינא לאוקומה לסיפא בדליתיה קמן, לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותן אע״פ שאינן יודעין שחיטתן כשרה, ואדינא דסליק מיניה קאי. ויש לומר לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה, וסברא דנפשיה קאמר. אי נמי, אע״ג דבגמ׳ אמרינן ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, לברורי דינא קאמר, אבל מתניתין שוחטין ושחיטתן כשרה קתני, ועלה קאמר וכולן ששחטו, וליכא במתני׳ מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל, הלכך ניחא ליה למימרא בדלא נבדק, ומתני׳ כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה בשנבדקו, ואם אחרים רואין אותן אע״פ שלא נבדקו.
ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואע״פ שאינן מומחין, ופרש״י ז״למ שאין אנו יודעין אם הם יודעים אם לאו, ומתני׳ נמי הכי מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה, ואם נמצא בודקין אותו לאחר שחיטה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתונ, ואין חוששין שמא ילך או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו, דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ובלבד שיהיו מוחזקין, אבל לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, אין מוסרין להם חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלףס, ואפילו היה דעתו לשאלו אחר שחיטה, חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק. ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוקע.
והא דאמרינן ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן בידיעה דהלכות שחיטה, משום דבמומחה נמי קאמרינן דלא ישחוט שמא יתעלף, אי נמי משום דלפרושי דיעבד דמתני׳ ואחרים רואין אותן אתינן השתא, ואלו המחאה דהלכות שחיטה אינה מעכבת לא לכתחלה ולא דיעבד דליבעי אחרים.
ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז״לפ שהסכימו כולן דהיכא דשחט חד ואיתיה קמן למבדקיה דצריך למבדקיה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן, אבל איתיה קמן צריך למבדקיהצ. וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשרק, ואפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטאר. ובתשע חנויותש דהוא רובא דאיתיה קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע, אבל ודאי צריך הוא לשאול החנונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת, דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב, אלא תרי רובי בעינןת, והיאך אפשר שבאיסוריןא הולכיןב אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה, וגבי יוחסין לא סמכו עליו כלל. ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא, שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדתג, ורובא דאיכא חזקה בהדיה לא עשאוהו כודאי, כדאיתא במסכת נדהד, אלא משום קולא דבהמה לא אתרעיה סמכינן עלהו, ודייך אם תסמוך עליו בשאינו לפנינוז. ואשכחן כי האי גונא במס׳ נדה בפ׳ בא סימןח דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה שתי שערות אינה ממאנת חזקה דהביאה שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקהט. ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפות לבדוק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצויי. והיינו דאמרינןכ מצא תרנגולת בשוק וכו׳, ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם, דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצא בהל, כלומר בשאי אפשר לבדקו כגון דאזל ליה לעלמא כמסורת רבותינו הגאונים ז״ל.
ומיהו אחד ששחט ואינו מומחה לנו והלך לו אע״פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסימנין, מי סמכינן עליה דשחט רוב ובדק, או אזלינן בתר חזקה דבהמה.
ובעל הלכות ז״למ אמר והיכא דשחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי בדיקנ בהלכות שחיטה ובדקי לבהמה ושחיטה שפיר, משמע דצריך למבדקיהס. ואיכא למימר רוב חברים הם אצל
שחיטה וסמכינן עליהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם, אע״ג דאיכא חזקה דבהמה לאיסור, דודאי הוא.ע וצ״ע.
ואי אמר בדקתיה ודאי נאמן. מיהו אפילו איתיה קמן סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הןפ, מדאמרינן לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתאצ, ולקמןק נמי דקאמרינן אימר איניש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הוה ליה למימרר רוב מוחזקין הם, אלא ש״מ דלעלפויי לא חיישינןש. ואע״פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך, מוסרין לו חולין לכתחלה. וכן נראה מדברי הגאונים ז״ל, שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזל ליה לעלמא.
אבל הרב המחבר ז״לת כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, ואם שחט בתחלה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה. ואפשר שמפני כך אמרו לעלפויי לא חיישינןא, לומר דאפי׳ איתיה קמן לא בדקינן ליה, אבל לכתחלה מכל מקום אין מוסרין לוב. ואין הדעת נותנת כן, שכל שאמרו לכתחלה לא ישחוט, דיעבד נמי אם אפשר לבדקו בודקין אותו. כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותן, וכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפילו אין אחרים רואין אותן כשרה, דהא אנן לכולהו קאמרינן, ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא, ולוקמו וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן בלחוד כדקא מוקמי ליה השתאג, אלא הכי קאמרינן, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושוחטין לכתחלה ואין צריך בדיקה כלל. ולדעת הגאונים נמי, כיון שהן מומחין ומוסר להן חולין לכתחלה, ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו, כי האי גונא לכתחלה הוא, ולא מיתני ליה שחיטתן כשרה בדיעבד אלאד במי ששחיטתו אסורה עד שיבדק. אי נמי כל מי שמותר למסור לו חולין לכתחלה הוא, אבל הני דמתני׳ אסור למסור להן אע״פ שדעתו לבדקן משום גזרה כדפרישיתה. אלא רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתיהו. איכא למידק הכא, והא רבא הוא דאמר חדא לאיתויי כותי וחדא לאיתויי משומד כדאיתא לקמןז. ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתני׳ דקתני לכתחלה ודיעבד בבודק סכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה, דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיקה דסכין אי בלא בדיקה, ולא מיתניא ליה שמעתיה במתני׳ח.מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור.
הערות
א בכת״י בט״ס: נמצא פגום.
ב לפירוש זה, לענין הדין מותר לכתחילה למסור לו על סמך בדיקת סכין שלאחר השחיטה, אלא שהמשנה קוראת לזה דיעבד, כיון שצריך עדיין בדיקת סכין.
ג הובא בר״ן (א, א בדפי הרי״ף ד״ה ולענין). וכתב הב״ח יו״ד סי׳ ב ד״ה כתב הר״ן שלחשש זה, גם אם בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו למשומד בפני הרואים, אלא אם כן יחזור ויבדקנו בפניהם. ועי׳ שו״ת רב טובך ח״ב סי׳ לט.
ד כתי״ב: יבדוק.
ה ע״א.
ו לעיל ב, ב.
ז שם ד״ה ובמוקדשין.
ח שבת יג, א.
ט בכתי״פ נכתב בפנים: ׳ואין׳ ועליו סימן מחיקה, ועה״ג נכתב: ולא.
י בהוצ׳ הגרא״ז נוסף: לשחוט.
כ בכת״י נשמטה תיבה זו.
ל בכתי״פ ליתא תיבה זו.
מ ד״ה ואע״פ.
נ רבינו מקדים ומפרש סוגי׳ הגמ׳ שלא תסתור לשיטת הגאונים, וכדבריו להלן ׳ועכשיו לפי דברינו נתקיימו׳ וכו׳. וכן מפרש במלחמות (ד, א בדפי הרי״ף), להשיב על דברי בעה״מ, עיי״ש. וראה ראש יוסף ביאור כל השיטות בהבנת סוגי׳ הגמ׳.
ס בכת״י הכתיב הוא נתעלפה. (וכן להלן: יתעלפה).
ע כ״כ תוס׳ ד״ה בודק, בעה״מ (א, א בדפי הרי״ף), ושא״ר כאן. [ובמרומי שדה ציין מקור לזה במשנה כלאים פ״ב מ״ג לא יאמר אזרע ואח״כ אופך וכו׳, עיי״ש].
פ הובאו בבעה״מ שם בשם הלכות ראשונות, ושא״ר כאן בשם הגאונים. וראה הלכות גדולות הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרי, הוצ׳ הילדסהיימר, ירושלים, ח״ג עמ׳ 119, שאילתות שאי׳ קכד, וש״ש והעמ״ש שם. ובכל הענין דלהלן ראה מלחמות שם, שהאריך רבינו להשיב על דברי בעה״מ ולהוכיח כדברי הגאונים, ובחי׳ הרשב״א כאן.
צ מ׳למבדקיה׳ עד כאן, נשמט בכתה״י בטעות הדומות.
ק וכ״כ הראשונים כאן, וכן נפסק בשו״ע סי׳ א ס״א. אבל לדעת בעה״מ שם א״צ בדיקה אפילו באיתיה קמן. וכ״ה דעת התוס׳ ד״ה רוב מצויין (עי׳ רא״ש סי׳ ה, וב״י שם (ד״ה וכתב הרי״ף) והגהות וחידושים שם), העיטור הל׳ שחיטה כ, א, והרא״ה בבד״ה ב״א ש״ב ו, ב., ובריטב״א כאן בשמו. וראה פנ״י פסחים ט, א, דמשמע שלדעת הגאונים הוא דאורייתא. אולם, רבינו כתב במלחמות לענין בדיקת הריאה (המובאת להלן), שהיא דרבנן.
ר להלן צה, א.
ש להלן ו, א.
ת כתובות טו, ב. ובמלחמות הוסיף רבינו: משום דמיעוט פסולי כהונה שכיח.
א במלחמות: והיאך אפשר דגבי איסור חמור כגון שחיטה סמכו חכמים על הרוב ועשאוהו כודאי לגמרי ואפי׳ עומד לפנינו אין שואלין אותו וכו׳.
ב בכת״י בטעות: הילכך.
ג להלן ט, א.
ד יח, ב.
ה להלן י, א.
ו עי׳ ספר אמרי דוד (שיק) חולין נד ע״ב (אות ח).
ז בתוס׳ בכורות כ, ב ד״ה חלב הקשו כן, דסמוך מיעוטא דאינן בקיאין לחזקה, ותירצו שהוא רוב המצוי ושכיח טובא. ומעי״ז הובא ברא״ש כאן סי׳ טז. והרא״ה בבדה״ב שם ובריטב״א כאן בשמו כתבו (לדחות סברת הגאונים) ש׳רוב מצויין׳ לאו דוקא, אלא הוא כמו כל. ועי׳ משמרת הבית שם, שדחה הרשב״א דבריהם, שבמקום שצריך כל ממש, לא שמענו שמזכירין אותו בלשון רוב. ועוד כתב בריטב״א שם, שלא חשו למיעוט וחזקה אלא במקום שהמיעוט בודאי אסור, אבל כאן, גם המיעוט שאינו יודע הלכות שחיטה, אינו אסור בודאי, דדילמא שחיט שפיר. וע״ע במשה״ב שם, שו״ת מהר״י מינץ סי׳ יד, ביאור הגר״א יו״ד סי׳ א סק״ד, פמ״ג שם סק״ד, ובשושנת העמקים כלל טו.
ח מח, ב.
ט בהגהות הגרא״ז: צ״ע דחזקה דרבא משמע דלא מהני לקולא אפי׳ בדיעבד. וראה שו״ת אבני נזר אה״ע סי׳ רטו שבדברי רבינו והרשב״א מפורש דבדיקה דחליצה אינה אלא לכתחילה, וכ״ה בשו״ת בית אפרים אה״ע ח״א סי׳ מז. אולם, עיין שו״ת חוט המשולש להגר״ח מוולאז׳ין סי׳ י שהוכיח מדברי רבינו נדה מו, א ד״ה וכי קאמר דאף באופן דליכא לברורי לא מהני חזקה לחליצה. וראה נוב״י מהדו״ק אה״ע סי׳ סא שדן בהרחבה בחזקה דרבא במקום שא״א לברר, וראה דמשק אליעזר הל׳ עדות סי׳ לה. ועי׳ חי׳ הרשב״א הוצ׳ הרי״ד אילן הערה 62, שע״פ דבריו מיושבת תמיהת הגרא״ז, עיי״ש. וע״ע ט״ז אה״ע סי׳ קנו סק״ב, פמ״ג או״ח סי׳ נו בא״א ס״ק ז, ושו״ת רעק״א סי׳ ז, ש״ש שמעתא ב, ובמצוין בחי׳ הרשב״א הערה הנ״ל.
י ראה דברי רבינו במלחמות, ולהלן יב, א ד״ה אלא היכא ובהערה שם.
כ להלן יב, א.
ל שמצא תרנגולת בשוק.
מ בהל׳ שחיטה סי׳ ס, ד״ו קכו ע״ג (הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרטו), הוצ׳ ר״ע הילדסהיימר ירושלים ח״ג עמ׳ 119.
נ בה״ג שם: בקי. ונראה שכצ״ל כאן.
ס דברי רבינו כאן הובאו בר״ן (א, א בדפי הרי״ף ד״ה ולענין), ומשם בדרכי משה סי׳ א ס״ק טז. וברמ״א סי׳ א ס״ז. וראה להלן ד, א ד״ה והא דאמר.
ע ראה ד״מ שם שבשו״ת הרא״ש כלל כ סי׳ יג משמע שאף בדיקת הסימנים בכלל רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. ועיי״ש שאף לדעת הרא״ש דווקא כשנחתך הצואר וא״א לבדוק, אבל אם אפשר לבדוק צריך לבדוק. וכ״פ ברמ״א שם.
פ שאינן מתעלפין בשחיטה.
צ במלחמות כתב רבינו ביתר ביאור, שלגבי החשש שאינו מומחה, אמרו במסקנה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולגבי החשש שאינו מוחזק, אמרו לעלפויי לא חיישינן, ולא אמרו רוב מצויין וכו׳ מוחזקין, ומשמע שיש הבדל בין החששות, שלענין עלפויי א״צ לחשוש אפילו באיתיה קמן, ולענין מומחין באיתיה קמן צריך לבדוק. וכן הובא בחי׳ הרשב״א בשם רבינו [וכונתו לדבריו במלחמות, או שכן היה לפניו גם בחידושים].
ק יב, א.
ר בהוצ׳ הגרא״ז: למימר נמי.
ש כ״כ הרשב״א בחי׳ בשם רבינו, ובתוה״א ב״א ש״א ו, א, וכ״כ הר״ן (ג, ב בדפי הרי״ף), ובב״י שם בשמם. וכן פסק בשו״ע סי׳ א ס״א. ובב״י שם כתב בשם הר״ן שכ״ה דעת הרי״ף. אבל דעת הרא״ש סי׳ ו, הובא בטור שם, שגם בעלפויי צריך בדיקה באיתיה קמן, ושכן משמע מתוך דברי הרי״ף. ועי׳ מגיד משנה (להר״י כלץ) הל׳ שחיטה פ״ד ה״ו, ובחי׳ רעק״א (הוצ׳ זכרון יעקב עמ׳ עד).
א הגרא״ז העיר: פי׳ דברי הרמב״ם דהוא משום חששא דעלפויי. וכן פירש המ״מ. אבל מדברי הרמב״ם בה״ד וכן בפהמ״ש מוכח דרגיל וזריז זהו מומחה. וחילק בדין מומחה, דבענין ידיעת הלכות שחיטה גם בדיעבד שואלין אם הוא לפנינו, אבל רגיל וזריז לא בעינן כלל.
ב עי׳ כס״מ שם, וטור וב״י יו״ד סי׳ א.
ג ראה תוד״ה רוב מצויין.
ד תיבה זו נשמטה בכתה״י.
ה בדיבור הקודם.
ו בכת״י בטעות: כאביי.
ז יז, א.
ח כן הקשו בתוד״ה ורבא, ותירצו דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקומיה כשמעתיה. ונתקשו האחרונים בדבריו, מאי אולמיה קמייתא מבתרייתא, עי׳ ביאור הגר״א סי׳ ב ס״ק יז, שו״ת רע״א סי׳ קסג ובפנ״י גיטין י, ב (במהדורא בתרא), ועי׳ הגהות מצפה איתן וחשק שלמה כאן. ובדברי רבינו כאן מתבארים הדברים על נכון. ועי׳ מצפ״א שם בשם ספר אור נערב, שכתב מעין דברי רבינו, עיי״ש. ואף בבעה״מ הקשה ותירץ כן, שהקושיה היא מ״ט לא אקדמה לשמעתיה. אבל שם ביאר דבדין הוא דתקדים שחיטת ישראל מומר לשחיטת כותים, עיי״ש. ואפשר שכן כוונת התוס׳, ויש מן האחרונים שכתבו כן בכוונתם.
הערות
Gemara
Peirush