גמרא
פירוש
זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר בְּלֵילְיָא שַׁדַּר קַצְיֵיהּ לְהָהוּא דִּידֵיהּ.
לִמְחַר אֲתָא לְקַמֵּיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ה רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ו רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ז רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
ח רמב״ם הלכות תעניות ה׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן ג׳
טור אורח חיים תק״ס:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תק״ס:א׳
רפח. רבי ינאי הוה ליה ההוא אילן הנוטה לרשות הרבים הוה (ו)ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן דהוה נוטה לרשות הרבים אתו בני רשות הרבים קא מעכבי עליה דההוא גברא דאתי לקמיה דרבי ינאי אמר ליה זיל האידנא ותא למחר שדר ר׳ ינאי קצייה לדידיה למחר אמר ליה זיל קוץ אמר ליה מר נמי אית ליה אמר ליה זיל חזי אי קאיץ קוץ ואי לא [לא] תיקוץ. ודייקינן מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים דיתיב בטוליה כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה ולימא ליה קוץ דידך והדר איקוץ דידי. ואסיקנא משום דרבי שמעון בן לקיש דאמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב התקוששו וקושו קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. ולא תימא דוקא לרשות הרבים ולמטה מגמל ורוכבו, אבל למבוי כי האי גוונא כיון דחזו מעיקרא ושתקי קימא ליה חזקה, דכי קימא ליה חזקה היכא דעבד מעשה, אבל אילן בעידנא דקא נטע ליתנהו לענפים דמזקי להו לבני רשות הרבים, וכי קא קדחי בתר הכי ממילא קא קדחו ולא קא עביד מעשה, ואמטול הכי לא קימא ליה חזקה:
רפט. הרי אמרו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא זיזין וגזוזטראות איבעיא להו כנס ולא הוציא מיד מהו שיחזור ויוציא. ואסיקנא להוציא זיזין וגזוזטראות דכולי עלמא לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלין למקומן רבי יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רוחא לבני רשות הרבים הכא הא איכא רוחא. וקימא לן כרבי יוחנן דאסר אפילו היכא דאיכא רווחא.
ושמעינן מינה דאפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא לרשות הרבים, דשייך טעמא דמצר שהחזיקו בו רבים, מכלל דאי לא קאי אלא אמצרא דיחיד מחזיר כתלים למקומן. ומאי שנא מרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לעיל מא,א) דקאמר לרב נחמן הא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי, וקאמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי, דשמעת מינה דאי הוה ידע הויא חזקה ותו לית ליה לאהדורי גודא לדוכתיה. שאני התם, דרב ענן דקא בעי לאחזוקי בארעא דחבריה איהו הוא דהדר גודא בארעא דלאו דיליה, ואי לאו דלא ידע מסתמא כי אהדר אדעתא דנפשיה הוא דאהדר, וכי סייעיה מארי ארעא נמי מסתמא אדעתא דמרי גודא דאהדריה לגודא התם הוא דמסייע, ואמטול הכי כי ידע ביה וסייעיה הויא מחילה וקימא ליה חזקה לאלתר כשאר חזקות דנעל גדר פרץ כלשהוא, דכיון דעביד מחזיק מעשה וסייעיה מריה ארעא אהני סיועי דמרי ארעא לגלויי דעתיה דניחא ליה דליקני מחזיק ואהני מעשה דמחזיק למקני לנפשיה. אבל הכא דמחזיק לא עבד ולא מידי למקני ביה, לא מהני מעשה דמרי ארעא למהוי חזקה לאקנויי ליה לבר מצריה, דלא אשכחן חזקה דמחזיק איניש כדפרישנא אלא אקנויי לאחריני מידי דלית להו זכותא בגווה כלל. וכי תימא ולהני מעשה דמרי ארעא דכנס לתוך שלו לגלויי דעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה לבר מצריה ולקני בר מצריה כשאר חזקות דעלמא דעביד בה בתר הכי, שאני הכא דכיון דמרי ארעא מדעתא דנפשיה עבד ולאו לדעתיה דמחזיק קא עביד, גלוי דעתא נמי לא הויא, דאימור לצורך נפשיה ותו לא הוא דשייריה לההוא מקצת אבראי למעבד ביה מידי אחרינא, אי נמי לדינא דבר מצרא, כי היכי דיכיל לעיוליה מיניה חד תלם לארעיה [א]חד מצרא. ומאי שנא מבית סתום דקימא לן דכי פרץ בעליו את פצימיו אין לו ארבע אמות, ואע״ג דמדעתא דנפשיה עביד ולא עבדי ביה בני חצר מעשה דתיקום להו חזקה בהכי, שאני התם, דהנך ארבע אמות מכח ההוא פיתחא הוא דקנו ליה, וכיון דפרץ את פצימיו סלוקי סלקה לזכותיה [ד]ההוא פיתחא מהאי חצר, אבל הכא דהאי ארעא לאו מכח האי כותל הוא דקניא ליה למרה, אף ע״ג דכנס לתוך שלו נמי לא מסתלק מההוא מקצת דשבקיה חוץ לכותל בהכין:
רצ. הרי אמרו לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה אמר רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה אותה. וטעמא דמילתא, דכיון דכי נפלה הרי זו בחזקתה כי נפלה נמי בחזקתה קיימא דהעמד דבר על חזקתו. והוא הדין נמי התם (לעיל כג,א) גבי שובך, דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, אם נפל חוזר ובונה אותו, דתרויהו חד טעמא נינהו, דכיון דאיתחזק איתחזק, והוא הדין לשאר חזקי דנזקין. וכי תימא מי דמי, הכא גבי זיזין וגזוזטראות אימור כונס לתוך שלו הוה הילכך אע״ג דנפלה נמי לא מיתרעא חזקתיה, אבל גבי העושה שובך בתוך חמשים אמה לשדה חבירו דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דכיון דאיתברר דלאו כונס לתוך שלו הוה אלא מכח חזקה קאתי, דאימור פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל בעל השדה גביה, אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דלהאי שובך הוא דאיפיס ליה לשובך אחרינא לא איפיס ליה. ודיקא נמי מדאמרה רב הונא לשמעתא דאם נפלה חוזר ובונה אותה אהא מתניתין ולא אמרה אמתניתין דשובך. לא ס״ד, דהא ודאי כי מעיינת בה שפיר כי קיימא חזקה להאי שובך לאו לשובך גופיה הוא דקיימא חזקה אלא למאריה הוא דקיימא ליה חזקה, וכיון דאחזיק בהאי נזקא אחזיק, מה לי (ל)מזיק ליה על ידי האי שובך מה לי על ידי שובך אחרינא, אלו בעי בעל שובך לשנוייה ולמבנייה בדוכתא אחרינא דלא מקרב טפי מקמא מי לא שבקינן ליה, דקיימא לן כופין על מדת סדום, כי נפלה ממילא נמי חד דינא הוא. תדע דבהדיא אמרינן (לעיל ו,א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי ואפילו לצריפא דאורבני, ולא מצי אמר ליה להורדי אשתעבדי לך לכשורי או לצריפא דאורבני לא אשתעבדי לך, וכן היכא דבעי לשנויי מנטפי לשפכי. הכא נמי לא שנא, דכיון דכי בעי לשנויי בידים מצי משני, כל שכן היכא דנפיל דמהדר ליה כדמעיקרא. והאי דלא אשמעינן רב הונא הכי גבי שובך, משום דגבי רשות הרבים אצטריכא ליה, ס״ד אמינא היזיקא דרבים שאני ואי נפלה לא מצי מהדר ליה עד דמייתי ראיה דההוא מוכר דזבין ליה כונס לתוך שלו הוה, קמ״ל דאפילו הכי חוזר ובונה אותה, וכל שכן גבי שובך.
וכי תימא ומאי שנא מההיא דגרסינן בפרק המוכר את הבית (לקמן סד,א) אהני ליה על מנת דאי נפלה הדר בני לה, דשמעת מינה דאי לאו על מנת כי נפלה לא מצי הדר בני לה, אלמא מצי אמר ליה לוקח למוכר להאי דיוטא הוא דאשתעבדי לך לדיוטא אחריתי לא אשתעבדי לך, שאני התם [ד]בדיוטא דהוה מזדבנא בסתמא עסקינן, דאי לאו על מנת כי לא נפלה נמי ברשות לוקח קיימא, והאי דנקט דאי נפלה הדר בני לה מילתא יתירתא הוא דאיצטריך לאשמועינן, דאהני בה על מנת לבר מגופא דדיוטא דומיא דמעשר, אבל בדיוטא דחשיבא לשיורא בסתמא מסתמא נמי אי נפלה הדר בני לה, כדבעינן לברורי התם בדוכתה (שם סי׳ לג):
רצא. מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר המסויידת והמכויירת והמפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה. ופרקינן איסורא שאני. והא דקתני אין מסיידין ואין מכיירין דוקא כל הבית, אבל אם שייר ממנו אמה כנגד הפתח מותר כדבעינן למימר קמן. והאי מכיריין ומפייחין דקתני, תרווייהו מיני ציור נינהו אלא שהכיור בחקיקה ופיוח בצביעה:
רצב. ת״ר לא יסוד אדם את כל ביתו בסיד אלא אם כן ערב בו חול או תבן רבי יהודה אומר ערב בו חול הרי זו טרכסיד ואסור תבן מותר. וליתא לדרבי יהודה:
רצג. ת״ר כשחרב בית המקדש רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן רבי יהושע אמר להן בני מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין אמרו לו היאך נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל היאך נשתה יין שממנו מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים אפשר בפירות אחרות דלאו משבעת המינים, דלא מייתינן מינייהו ביכורים. אמר להם מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים בחג שתקו אמר להם בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו דקבלוה לגזירתא עילוייהו קרינא בה אותי אתם קובעים, ואי לא לא אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר ממנו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מאי היא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת בה דבר מועט מאי היא אמר רב בת צידעא שנאמר אם אשכחך ירושלים כו׳ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי מאי על ראש שמחתי אמר רבי יצחק זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים והיכא מנח ליה במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. מכלל שהיו רגילין בימי אבלם לתת להם אפר תחת פאר, דהיינו תפילין דכתיב בהן (יחזקאל כד,יז) פארך חבוש עליך. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:
רצד. תניא א״ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה ומבטלין ממנו תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן דהיינו מצות מילה שבאה לסוף שבעה דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ואם כן נמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ומסקנא בפרק שואל אדם מחבירו (שבת קמח,ב) דהני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ומסתברא דאפילו בדרבנן נמי דוקא בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד, דומיא דהא דאיירינן בה:
הדרן עלך חזקת הבתים פרק המוכר את הבית:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
רפט. הרי אמרו אבל אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא זיזין וגזוזטראות איבעיא להו כנס ולא הוציא מיד מהו שיחזור ויוציא. ואסיקנא להוציא זיזין וגזוזטראות דכולי עלמא לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלין למקומן רבי יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רוחא לבני רשות הרבים הכא הא איכא רוחא. וקימא לן כרבי יוחנן דאסר אפילו היכא דאיכא רווחא.
ושמעינן מינה דאפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא לרשות הרבים, דשייך טעמא דמצר שהחזיקו בו רבים, מכלל דאי לא קאי אלא אמצרא דיחיד מחזיר כתלים למקומן. ומאי שנא מרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לעיל מא,א) דקאמר לרב נחמן הא אחיל דאתא וסייע בגודא בהדאי, וקאמר ליה רב נחמן מחילה בטעות הואי, דשמעת מינה דאי הוה ידע הויא חזקה ותו לית ליה לאהדורי גודא לדוכתיה. שאני התם, דרב ענן דקא בעי לאחזוקי בארעא דחבריה איהו הוא דהדר גודא בארעא דלאו דיליה, ואי לאו דלא ידע מסתמא כי אהדר אדעתא דנפשיה הוא דאהדר, וכי סייעיה מארי ארעא נמי מסתמא אדעתא דמרי גודא דאהדריה לגודא התם הוא דמסייע, ואמטול הכי כי ידע ביה וסייעיה הויא מחילה וקימא ליה חזקה לאלתר כשאר חזקות דנעל גדר פרץ כלשהוא, דכיון דעביד מחזיק מעשה וסייעיה מריה ארעא אהני סיועי דמרי ארעא לגלויי דעתיה דניחא ליה דליקני מחזיק ואהני מעשה דמחזיק למקני לנפשיה. אבל הכא דמחזיק לא עבד ולא מידי למקני ביה, לא מהני מעשה דמרי ארעא למהוי חזקה לאקנויי ליה לבר מצריה, דלא אשכחן חזקה דמחזיק איניש כדפרישנא אלא אקנויי לאחריני מידי דלית להו זכותא בגווה כלל. וכי תימא ולהני מעשה דמרי ארעא דכנס לתוך שלו לגלויי דעתיה דניחא ליה לאקנויי ליה לבר מצריה ולקני בר מצריה כשאר חזקות דעלמא דעביד בה בתר הכי, שאני הכא דכיון דמרי ארעא מדעתא דנפשיה עבד ולאו לדעתיה דמחזיק קא עביד, גלוי דעתא נמי לא הויא, דאימור לצורך נפשיה ותו לא הוא דשייריה לההוא מקצת אבראי למעבד ביה מידי אחרינא, אי נמי לדינא דבר מצרא, כי היכי דיכיל לעיוליה מיניה חד תלם לארעיה [א]חד מצרא. ומאי שנא מבית סתום דקימא לן דכי פרץ בעליו את פצימיו אין לו ארבע אמות, ואע״ג דמדעתא דנפשיה עביד ולא עבדי ביה בני חצר מעשה דתיקום להו חזקה בהכי, שאני התם, דהנך ארבע אמות מכח ההוא פיתחא הוא דקנו ליה, וכיון דפרץ את פצימיו סלוקי סלקה לזכותיה [ד]ההוא פיתחא מהאי חצר, אבל הכא דהאי ארעא לאו מכח האי כותל הוא דקניא ליה למרה, אף ע״ג דכנס לתוך שלו נמי לא מסתלק מההוא מקצת דשבקיה חוץ לכותל בהכין:
רצ. הרי אמרו לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה אמר רב הונא ואם נפלה חוזר ובונה אותה. וטעמא דמילתא, דכיון דכי נפלה הרי זו בחזקתה כי נפלה נמי בחזקתה קיימא דהעמד דבר על חזקתו. והוא הדין נמי התם (לעיל כג,א) גבי שובך, דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, אם נפל חוזר ובונה אותו, דתרויהו חד טעמא נינהו, דכיון דאיתחזק איתחזק, והוא הדין לשאר חזקי דנזקין. וכי תימא מי דמי, הכא גבי זיזין וגזוזטראות אימור כונס לתוך שלו הוה הילכך אע״ג דנפלה נמי לא מיתרעא חזקתיה, אבל גבי העושה שובך בתוך חמשים אמה לשדה חבירו דקתני אם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דכיון דאיתברר דלאו כונס לתוך שלו הוה אלא מכח חזקה קאתי, דאימור פיוסי פייסיה אי נמי אחולי אחיל בעל השדה גביה, אם נפל אינו חוזר ובונה אותו, דלהאי שובך הוא דאיפיס ליה לשובך אחרינא לא איפיס ליה. ודיקא נמי מדאמרה רב הונא לשמעתא דאם נפלה חוזר ובונה אותה אהא מתניתין ולא אמרה אמתניתין דשובך. לא ס״ד, דהא ודאי כי מעיינת בה שפיר כי קיימא חזקה להאי שובך לאו לשובך גופיה הוא דקיימא חזקה אלא למאריה הוא דקיימא ליה חזקה, וכיון דאחזיק בהאי נזקא אחזיק, מה לי (ל)מזיק ליה על ידי האי שובך מה לי על ידי שובך אחרינא, אלו בעי בעל שובך לשנוייה ולמבנייה בדוכתא אחרינא דלא מקרב טפי מקמא מי לא שבקינן ליה, דקיימא לן כופין על מדת סדום, כי נפלה ממילא נמי חד דינא הוא. תדע דבהדיא אמרינן (לעיל ו,א) אחזיק להורדי אחזיק לכשורי אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי ואפילו לצריפא דאורבני, ולא מצי אמר ליה להורדי אשתעבדי לך לכשורי או לצריפא דאורבני לא אשתעבדי לך, וכן היכא דבעי לשנויי מנטפי לשפכי. הכא נמי לא שנא, דכיון דכי בעי לשנויי בידים מצי משני, כל שכן היכא דנפיל דמהדר ליה כדמעיקרא. והאי דלא אשמעינן רב הונא הכי גבי שובך, משום דגבי רשות הרבים אצטריכא ליה, ס״ד אמינא היזיקא דרבים שאני ואי נפלה לא מצי מהדר ליה עד דמייתי ראיה דההוא מוכר דזבין ליה כונס לתוך שלו הוה, קמ״ל דאפילו הכי חוזר ובונה אותה, וכל שכן גבי שובך.
וכי תימא ומאי שנא מההיא דגרסינן בפרק המוכר את הבית (לקמן סד,א) אהני ליה על מנת דאי נפלה הדר בני לה, דשמעת מינה דאי לאו על מנת כי נפלה לא מצי הדר בני לה, אלמא מצי אמר ליה לוקח למוכר להאי דיוטא הוא דאשתעבדי לך לדיוטא אחריתי לא אשתעבדי לך, שאני התם [ד]בדיוטא דהוה מזדבנא בסתמא עסקינן, דאי לאו על מנת כי לא נפלה נמי ברשות לוקח קיימא, והאי דנקט דאי נפלה הדר בני לה מילתא יתירתא הוא דאיצטריך לאשמועינן, דאהני בה על מנת לבר מגופא דדיוטא דומיא דמעשר, אבל בדיוטא דחשיבא לשיורא בסתמא מסתמא נמי אי נפלה הדר בני לה, כדבעינן לברורי התם בדוכתה (שם סי׳ לג):
רצא. מיתיבי אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפייחין בזמן הזה לקח חצר המסויידת והמכויירת והמפוייחת הרי זו בחזקתה נפלה אינו חוזר ובונה אותה. ופרקינן איסורא שאני. והא דקתני אין מסיידין ואין מכיירין דוקא כל הבית, אבל אם שייר ממנו אמה כנגד הפתח מותר כדבעינן למימר קמן. והאי מכיריין ומפייחין דקתני, תרווייהו מיני ציור נינהו אלא שהכיור בחקיקה ופיוח בצביעה:
רצב. ת״ר לא יסוד אדם את כל ביתו בסיד אלא אם כן ערב בו חול או תבן רבי יהודה אומר ערב בו חול הרי זו טרכסיד ואסור תבן מותר. וליתא לדרבי יהודה:
רצג. ת״ר כשחרב בית המקדש רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין נטפל להן רבי יהושע אמר להן בני מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין אמרו לו היאך נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח ועכשיו בטל היאך נשתה יין שממנו מנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל אמר להם אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות אפשר בפירות פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים אפשר בפירות אחרות דלאו משבעת המינים, דלא מייתינן מינייהו ביכורים. אמר להם מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים בחג שתקו אמר להם בני בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזירה ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר לפי שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו דקבלוה לגזירתא עילוייהו קרינא בה אותי אתם קובעים, ואי לא לא אלא כך אמרו חכמים סד אדם את ביתו בסיד ומשייר ממנו דבר מועט וכמה אמר רב יוסף אמה אמר רב חסדא וכנגד הפתח עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט מאי היא כסא דהרסנא עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת בה דבר מועט מאי היא אמר רב בת צידעא שנאמר אם אשכחך ירושלים כו׳ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי מאי על ראש שמחתי אמר רבי יצחק זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים והיכא מנח ליה במקום תפילין שנאמר לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר. מכלל שהיו רגילין בימי אבלם לתת להם אפר תחת פאר, דהיינו תפילין דכתיב בהן (יחזקאל כד,יז) פארך חבוש עליך. וכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה שנאמר שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:
רצד. תניא א״ר ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה ומבטלין ממנו תורה ומצות ואין מניחין אותנו ליכנס לשבוע הבן דהיינו מצות מילה שבאה לסוף שבעה דין הוא שנגזור על עצמינו שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים ואם כן נמצא זרעו של אברהם כלה אלא הנח להן לישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין. ומסקנא בפרק שואל אדם מחבירו (שבת קמח,ב) דהני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא. ומסתברא דאפילו בדרבנן נמי דוקא בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד, דומיא דהא דאיירינן בה:
הדרן עלך חזקת הבתים פרק המוכר את הבית:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush