גמרא
פירוש
אַתָּה נְתַתּוֹ לִי בְּמַתָּנָה רְצוֹנְךָ הִשָּׁבַע וָטוֹל וְנִשְׁבַּע אאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בּוֹ.
מַאי קָא מַשְׁמַע לַן תְּנֵינָא אָמַר לוֹ נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלֹשָׁה רוֹעֵי בָקָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ וַחֲכָמִים אוֹמְרִים באֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
הָא קָא מַשְׁמַע לַן דִּבְאֶתֵּן לָךְ מַחְלוֹקֶת וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ז׳:ג׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט כ״ב:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט כ״ב:ג׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ו
טור חושן משפט כ״ב:ג׳
שולחן ערוך חושן משפט כ״ב:ג׳
ג רמב״ם הלכות זכייה ומתנה י״א:י״ג
רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״א:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ק״ז:א׳
טור חושן משפט רמ״ח:י׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רמ״ח:י׳
רמב״ם הלכות מלוה ולווה י״א:ח׳
סמ״ג מצוות עשה צ״ה
טור חושן משפט ק״ז:א׳
טור חושן משפט רמ״ח:י׳
שולחן ערוך חושן משפט ק״ז:א׳
שולחן ערוך חושן משפט רמ״ח:י׳
ז רמב״ם הלכות עדות י״ד:ב׳
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ג:י״ג
טור חושן משפט ל״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:י״ג
סמ״ג מצוות לא תעשה רט״ו
טור חושן משפט ל״ג:י״ג
טור חושן משפט ל״ה:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ג:י״ג
שולחן ערוך חושן משפט ל״ה:י״ג
קטו. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו. מדקתני נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו, מכלל דמעיקרא לית ליה לתובע למשקל בשבועה. והאי דינא לא משכחת ליה אלא היכא דלית ליה לתובע ראיה דדיליה הוה, אי נמי אית ליה ואשתמש ביה נתבע שני חזקה. דכי אמרינן (לעיל לו,א) הגודרות אין להם חזקה, לאלתר, אבל יש להם חזקה לאחר שלש שנים. הילכך טעמא דאמר ליה הנתבע לתובע רצונך השבע וטול, הא לאו הכי משתבע היסת דמזבן זבניה מיניה ומיפטר.
ודייקינן מאי קמ״ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ומפרקינן הא קמ״ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. דהא הכא השבע וטול קאמר ליה, וקאמר דאינו יכול לחזור בו. ודוקא לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין דכולי עלמא יכול לחזור בו, כדאסיקנא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כד,ב). וגמר דין דהכא מסתברא דלא הוי אלא לבתר דאשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע צא תן לו, אי נמי חייב אתה ליתן לו מיגמר דין הוי, כדתנן (סנהדרין כט,א) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אבל מקמי הכין לא הוי גמר דין. ואע״ג דאמרי ליה מקמיה שבועה תן לו לאחר שישבע לך אי נמי חייב אתה ליתן לו לכשיתבע לך, לא הוי גמר דין. דאם כן מה הפרש בין תחלת הדין לגמר דין, אפילו בתחילת דין נמי מצו בי דינא למימר ליה לבעל דין אייתי ראיה ושקול אי נמי אייתי ראיה ואיפטר. אלא ודאי לא מיקרי גמר דין אלא גמר דין שאינו תלוי בתנאי. תדע דהא דומיא דנאמן עלי אבא קתני, מה התם לא הוי גמר דין עד דאיתי אבא ואביך ומסהדי ואמרי ליה בי דינא חייב אתה ליתן ליה, הכא נמי לא הוי גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע חייב אתה ליתן לו. והא דקתני נשבע ונוטל, הא קמ״ל דכל כמה דלא הדר ביה נתבע מזדקיקינן לתובע לאשבועי ואי אשתבע. כל כמה דלא הדר ביה נתבע אמרי׳ ליה צא תן לו ותו לא יכיל למהדר ביה. מיהו אי הדר ביה מקמי שבועה, אי נמי בין שבועה לגמר דין דצא תן לו או דחייב אתה ליתן לו, מצי הדר, וכי קתני ואינו יכול לחזור בו לבתר דנשבע ונזדכה בבית דין ליטול קתני. והוא הדין לדינא דדור לי בחיי ראשיך לא הוי גמר דין אלא בתר דנדר ואמרי ליה בי דינא צא תן לו או חייב אתה ליתן לו. והוא הדין במחול לך עד דאמרי ליה פטור אתה. וקי״ל כרבי אבא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה:
קטז. והאי דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים, בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי יתומים קאי, דקסבר עבדא כמקרקעי דמי, ורב נחמן אמר אין גובין דקסבר עבדא כמטלטלי דמי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואסיקנא לקמן דהא דר׳ אבא אין גובין מן העבדים מתנינן לה, וכן אמר רב נחמן אין גובין, דלגבי בעל חוב כמטלטלי דמי כדבעינן לברורי לקמן. וכבר תקינו רבנן בתראי דמתיבתא לאגבויי ממטלטלי דיתמי בין לבעל חוב בין לכתובה:
קיז. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר לעדות רבא אמר אף בראשון מר בר רב [אשי] אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה. נקוט הדין כללא בידך, דכל שני קרובין שאין ביניהם הפסק בקורבתן, כגון אב ובנו ואח ואחיו, הן הן ראשון בראשון, כלומר קרוב ראשון. וכל שיש ביניהן הפסק, אם היה אחד בלבד מפסיק ביניהן, כגון האב לאחי אביו או לאבי אביו, הבן נקרא קרוב שני לאבי אביו ולאחי אביו מחמת אבי הבן שמפסיק בינתים בינו ובין אבי אביו ובין אחי אביו. ואבי האב ואחי האב נקרא לזה ראשון, לפי שמהם התחלנו למנות ראשון ושני ושלישי. וכיון שהבן לאחי אביו שני בראשון, נמצאו בני האחין זה לזה שני בשני, שזה שני לאביו של זה וזה שני לאביו של זה. ובן בנו של זה לבנו של זה, כגון חנוך בן בנו של יעקב לאליפז בן עשו שלישי בשני, לפי שעשיו ויעקב ראשון בראשון הן, ואליפז וראובן בניהם שני בשני, ונמצא חנוך בן ראובן לאליפז שלישי בשני.
והיינו דשלח רבי אבא שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון כשר. כגון הבן לאחי אבי אביו ולאבי אבי אביו, דכיון דאב ובנו ואח ואחיו ראשון בראשון הוא כגון עשו ויעקב ואברהם ויצחק, נמצא ראובן לאברהם אבי אבי אביו שלישי בראשון, שהרי יצחק הוא קרוב ראשון לאברהם ויעקב קרוב שני וראובן קרוב שלישי. וכן ראובן לישמעאל, שהרי יצחק קרוב ראשון לישמעאל אחיו ויעקב שני וראובן שלישי. אמימר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, דקסבר מר בר רב אשי דאב ובנו כיון דשני דורות נינהו שני בראשון, והוה ליה ברא לאבא דאבוה שלישי בראשון.
ואסיקנא לית הלכתא כמר בר רב אשי. אלא אב ובנו כיון שאין אחר מפסיק ביניהם ראשון בראשון נינהו, והוה ליה ברא לאבא דאבא שני בראשון ופסול. ושמעינן מינה דשלישי בראשון כשר כדרבא, דאי לא תימא הכי לישמועינן דלית הלכתא כוותיה דרבא דאמר שלישי בראשון כשר ואנא ידענא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא. דהשתא היכא דודאי שלישי בראשון הוא פסול אבא דאבא דאיכא למימר שני בראשון הוא לא כל שכן. אלא מדאשמעינן לית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשיר באבא דאבא, מכלל דאי הוי שלישי בראשון כשר כדרבא:
קיח. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא במטלטלי דלא מצי מכוין, אלא אפילו בעדות קרקע דמצי מכוין מצרנהא, פסול. וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב (ויקרא ה,א) והוא עד או ראה או ידע. ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע, וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע. ואע״ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה קא מיירי ולא בשעת הגדה בב״ד, דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, דלא מקיש (אגדה) [הגדה] לראיה, אבל גלימא לא. דבעינא והוא עד או ראה או ידע וליכא, דהא לא מצי מכוין. ורב ששת אמר אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפשר דמכוין מדת משקלותיו.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
ודייקינן מאי קמ״ל תנינא נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנין עלי שלשה רועי בקר רבי מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. ומפרקינן הא קמ״ל דבאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. דהא הכא השבע וטול קאמר ליה, וקאמר דאינו יכול לחזור בו. ודוקא לאחר גמר דין, אבל קודם גמר דין דכולי עלמא יכול לחזור בו, כדאסיקנא בפרק דיני ממונות בתרא (סנהדרין כד,ב). וגמר דין דהכא מסתברא דלא הוי אלא לבתר דאשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע צא תן לו, אי נמי חייב אתה ליתן לו מיגמר דין הוי, כדתנן (סנהדרין כט,א) גמרו את הדבר היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב, אבל מקמי הכין לא הוי גמר דין. ואע״ג דאמרי ליה מקמיה שבועה תן לו לאחר שישבע לך אי נמי חייב אתה ליתן לו לכשיתבע לך, לא הוי גמר דין. דאם כן מה הפרש בין תחלת הדין לגמר דין, אפילו בתחילת דין נמי מצו בי דינא למימר ליה לבעל דין אייתי ראיה ושקול אי נמי אייתי ראיה ואיפטר. אלא ודאי לא מיקרי גמר דין אלא גמר דין שאינו תלוי בתנאי. תדע דהא דומיא דנאמן עלי אבא קתני, מה התם לא הוי גמר דין עד דאיתי אבא ואביך ומסהדי ואמרי ליה בי דינא חייב אתה ליתן ליה, הכא נמי לא הוי גמר דין עד דמשתבע תובע ואמרי ליה בי דינא לנתבע חייב אתה ליתן לו. והא דקתני נשבע ונוטל, הא קמ״ל דכל כמה דלא הדר ביה נתבע מזדקיקינן לתובע לאשבועי ואי אשתבע. כל כמה דלא הדר ביה נתבע אמרי׳ ליה צא תן לו ותו לא יכיל למהדר ביה. מיהו אי הדר ביה מקמי שבועה, אי נמי בין שבועה לגמר דין דצא תן לו או דחייב אתה ליתן לו, מצי הדר, וכי קתני ואינו יכול לחזור בו לבתר דנשבע ונזדכה בבית דין ליטול קתני. והוא הדין לדינא דדור לי בחיי ראשיך לא הוי גמר דין אלא בתר דנדר ואמרי ליה בי דינא צא תן לו או חייב אתה ליתן לו. והוא הדין במחול לך עד דאמרי ליה פטור אתה. וקי״ל כרבי אבא, דהא איפסיקא הילכתא בהדיא לקמן כותיה:
קטז. והאי דשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים, בבעל חוב שבא ליפרע מנכסי יתומים קאי, דקסבר עבדא כמקרקעי דמי, ורב נחמן אמר אין גובין דקסבר עבדא כמטלטלי דמי, ומטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. ואסיקנא לקמן דהא דר׳ אבא אין גובין מן העבדים מתנינן לה, וכן אמר רב נחמן אין גובין, דלגבי בעל חוב כמטלטלי דמי כדבעינן לברורי לקמן. וכבר תקינו רבנן בתראי דמתיבתא לאגבויי ממטלטלי דיתמי בין לבעל חוב בין לכתובה:
קיז. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר לעדות רבא אמר אף בראשון מר בר רב [אשי] אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה. נקוט הדין כללא בידך, דכל שני קרובין שאין ביניהם הפסק בקורבתן, כגון אב ובנו ואח ואחיו, הן הן ראשון בראשון, כלומר קרוב ראשון. וכל שיש ביניהן הפסק, אם היה אחד בלבד מפסיק ביניהן, כגון האב לאחי אביו או לאבי אביו, הבן נקרא קרוב שני לאבי אביו ולאחי אביו מחמת אבי הבן שמפסיק בינתים בינו ובין אבי אביו ובין אחי אביו. ואבי האב ואחי האב נקרא לזה ראשון, לפי שמהם התחלנו למנות ראשון ושני ושלישי. וכיון שהבן לאחי אביו שני בראשון, נמצאו בני האחין זה לזה שני בשני, שזה שני לאביו של זה וזה שני לאביו של זה. ובן בנו של זה לבנו של זה, כגון חנוך בן בנו של יעקב לאליפז בן עשו שלישי בשני, לפי שעשיו ויעקב ראשון בראשון הן, ואליפז וראובן בניהם שני בשני, ונמצא חנוך בן ראובן לאליפז שלישי בשני.
והיינו דשלח רבי אבא שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון כשר. כגון הבן לאחי אבי אביו ולאבי אבי אביו, דכיון דאב ובנו ואח ואחיו ראשון בראשון הוא כגון עשו ויעקב ואברהם ויצחק, נמצא ראובן לאברהם אבי אבי אביו שלישי בראשון, שהרי יצחק הוא קרוב ראשון לאברהם ויעקב קרוב שני וראובן קרוב שלישי. וכן ראובן לישמעאל, שהרי יצחק קרוב ראשון לישמעאל אחיו ויעקב שני וראובן שלישי. אמימר בר רב אשי אכשר באבא דאבא, דקסבר מר בר רב אשי דאב ובנו כיון דשני דורות נינהו שני בראשון, והוה ליה ברא לאבא דאבוה שלישי בראשון.
ואסיקנא לית הלכתא כמר בר רב אשי. אלא אב ובנו כיון שאין אחר מפסיק ביניהם ראשון בראשון נינהו, והוה ליה ברא לאבא דאבא שני בראשון ופסול. ושמעינן מינה דשלישי בראשון כשר כדרבא, דאי לא תימא הכי לישמועינן דלית הלכתא כוותיה דרבא דאמר שלישי בראשון כשר ואנא ידענא דלית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשר באבא דאבא. דהשתא היכא דודאי שלישי בראשון הוא פסול אבא דאבא דאיכא למימר שני בראשון הוא לא כל שכן. אלא מדאשמעינן לית הלכתא כמר בר רב אשי דמכשיר באבא דאבא, מכלל דאי הוי שלישי בראשון כשר כדרבא:
קיח. שלח ליה רבי אבא לרב יוסף היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. ולא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא במטלטלי דלא מצי מכוין, אלא אפילו בעדות קרקע דמצי מכוין מצרנהא, פסול. וסומא דפסול לעדות נפקא לן מדכתיב (ויקרא ה,א) והוא עד או ראה או ידע. ואפילו בעדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה, כלומר כל היכא דקרינא ביה או ראה קרינא ביה או ידע, וכל היכא דלא קרינא ביה או ראה לא קרינא ביה או ידע. ואע״ג דהאי או ראה או ידע בשעת ראיה וידיעה קא מיירי ולא בשעת הגדה בב״ד, דאמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו, מקיש שעת הגדה לראיה וידיעה, מה ראיה וידיעה בכשרות אף הגדה בכשרות. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוין מצרנהא, דלא מקיש (אגדה) [הגדה] לראיה, אבל גלימא לא. דבעינא והוא עד או ראה או ידע וליכא, דהא לא מצי מכוין. ורב ששת אמר אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו אבל נסכא לא ורב פפא אמר אפשר דמכוין מדת משקלותיו.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush