גמרא
פירוש
זֶה לָזֶה.
מָה נַפְשָׁךְ אִי כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבָּנַן אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה סְבִירָא לֵיהּ לִישְׁלַח לְהוּ כְּרַבִּי יְהוּדָה.
מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה אִי כְּרַבָּנַן.
מַאי הִיא דְּתַנְיָא {דברים כ״א:י״ז} יַכִּיר יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים.
מִכָּאן כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
קח. שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל ילמדינו רבינו היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד בכור הוא מהו. שלח להו כותבין הרשאה זה לזה מה נפשך אי כרבנן סבירא ליה דאמרי אינו נאמן לשלח להו כרבנן ואי כרבי יהודה סבירא ליה לשלח להו כרבי יהודה. ומפרקינן מספקא ליה אי כרבנן ואי כרבי יהודה. ושמעינן מינה דאליבא דרבי יהודה אפילו מוחזק בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. וקימא לן כרבי יאודה כדבעינן למימר קמן:
קט. מאי רבי יהודה ומאי רבנן דתניא יכיר יכירנו לאחרים כלומר יכירנו האב לאחרים לומר שהוא בכור, מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן. במקום שמוחזק לנו באחד שהוא בכור. טעמיה דרבי יהודה גבי בן גרושה ובן חלוצה, דקא סבר כיון דמהימן לומר על הקטן שהוא בכור אע״פ שמוחזקין בגדול שהוא בכור, ש״מ דמהימן לשווייה לגדול ממזר ולא ירית ליה כלל, ואסור בבת ישראל. דאי ס״ד תרויהו בניה נינהו, היכי מהימן על הקטן שהוא בכור. אלא משום דמהימן לשוויי לגדול ממזר. ולא מיבעיא לשווייה ממזר, דאורעה לעיקר חזקה דידיה דהאמר דלאו בריה דידיה הוא, אלא אפילו היכא דאתחזק דבריה הוא ואית ליה חזקה דכשרות, ואי נמי מודי דבריה הוא, דלא אורעה לעיקר חזקה דידיה, מהימן למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא ופסיל ליה מן הכהונה.
תדע דטעמא דרבי יהודה גבי בכור משום דקסבר דמהימן לשוויה לגדול ממזר, דתנן בקידושין (עח,ב) האומר בני זה ממזר אינו נאמן אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין וחכמים אומרים נאמנין, ואמרינן עלה מאי טעמיה דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יאודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, דשמעת מינה דהאי דמהימן לומר גבי בני זה ממזר מטעמא דבכור הוא דנפקא ליה.
וקימא לן כרבי יהודה, כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (להלן קכח,ב) ואיפסיקא הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. מיהו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ יהודה אלא היכא דמוחזקין באחד שהוא בכור, דלא מהימן למיפסלי ולאפסודיה לההוא דהוה מיתחזק בחזקת בכור, אבל אם לא היה אחד מוחזק שהוא בכור יותר מחבירו, אפי׳ רבנן [מודו] דכי אמר אבוהון אחד מיניהו שהוא בכור מהימן, כדבעינן לפרושי קמן לטעמא דרבנן.
והיכא דמוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור דקאמרינן דמהימן כרבי יהודה, דשמעת מינה דמהימן לשוויה לגדול ממזר, מסתברא דהני מילי דברירא מילתא בסהדי דההוא דהיינו מוחזקין בו איתייליד מקמי האי דאמר אביו עילויה שהוא בכור, דכיון דאמר על הקטן שהוא בכור ממילא אסהיד עליה דהאיך דקשיש מיניה דלאו בריה הוא. אבל היכא דלא אתברר בסהדי הי מניהו קשיש מחבריה, אלא בחזקה בעלמא דהיו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן, ושניהם כשרין, דאימור האי דאמר אביו שהוא בכור הוא ניהו דקשיש מהאיך ותרוייהו בניה ניניהו, הילכך תרויהו ירתי ליה, מיהו האי דאמר אבוה עלויה דבוכרא הוא ניהו דשקיל פי שנים:
קי. א״ל ר״נ בר׳ יצחק לרבא בשלמא לר׳ יהודה היינו דאיצטריך למכתב יכיר אלא לרבנן יכיר (לימא) [למה] לי. הא אמרת דאבוה לא מהימן. ופריק אצטריך למכתב יכיר בצריך היכירא. כגון שלא היה אחד מבניו מוחזק בבכורה יתר מחבירו, והרי הבכור מהם צריך היכירא, אמרה תורה יכיר יכירנו האב לאחרים, דכי אמר האב על חד מיניהו בכור הוא נאמן. אבל היכא דמוחזק לן בחד מיניהו דבכור הוא ואמר אבוה עילויה דלאו בכור הוא, אי נמי מוחזק לן בגויה דלאו בכור הוא ואמר אבוה עילויה דבכור הוא, לא מהימן אליבא דרבנן.
ודיקינן למאי אי למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא דקא בעי למיתבה ליה מתנה מי לא יהבי ליה. כלומר אי אמרת בשלמא כי אצטריך קרא לאשמועינן בשהיה אחד מוחזק שהוא בכור ואמר האב על אחר הקטן ממנו שהוא בכור, דמהימן לאחזוקי לגדול בממזר, ניחא, אלא אי אמרת כי אצטריך קרא לאשמועינן בצריך היכרא, כגון שאין ידוע איזה מהן גדול מחברו, וקאמר אבוהון על חד מינייהו דהוא ניהו בוכרא דמהימן, אשתכח דלא אהניא הכרת האב למפסליה לחד מיניהו אלא למיתב להאי פי שנים ותו לא, הא (לימא) [למה] לי קרא, לא יהא אלא דקא בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה, ומגו דאי בעי מיתב ליה הני פי שנים במתנה מצי יהיב, כי אמר בכור הוא למשקל פי שנים מהימן, דהא קימא לן דל״ש בממונא ול״ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד עליו. ואפי׳ יחידי ואפי׳ קרוב ואפי׳ אשה. גבי איסורא, כדאמרינן בפרק האשה רבה (יבמות פח,א) טבל והקדש וכיוצא בהן משום דבידו לתקנו. גבי ממונא נמי כדאמרן בסנהדרין בפ׳ דיני ממונות בתרא (ל,א) זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלה לא אמר כלום. ואם כן הכא נמי לרבנן (לימא) [למה] לי קרא יכיר, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמגו דיכיל למיתב ליה במתנה, כי אמר בכור הוא מהימן למשקל פי שנים.
ופרקינן אצטריך יכיר למשקל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן. כלומר לאחר שהכירו לאחרים, דאי משום האי מיגו, כיון דאי הוה יהיב להו לכולהו נכסיה במתנה בההיא שעתא, דאמר עילויה דבוכרא הוא, לא הוה קני להו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן בהכי, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כי אמר נמי דבוכרא הוא לא שקיל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, דלגבי הני נכסי מיהת ליתיה למיגו כלל. אצטריך יכיר להימוניה לאב למיתב ליה בנכסים פי שנים שנופלין לו לאחר מכאן.
ומקשינן ולר׳ מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ולגבי בכורים ס״ל כרבנן, אשתכח דאפי׳ בנכסים הבאים לאחר מכאן הוה איכא להימוניה לאב משום מיגו, ואם כן (לימא) [למה] לי יכיר. ופריק אצטריך יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דלא הוה יכיל ההיא שעתא לאקנויי, דעד כאן לא קאמר ר׳ מאיר אדם מקנה לחברו דשב״ל אלא היכא דכי באו לעולם הוה יכיל לאקנויינהו נהליה, אבל היכא דכי באו לעולם לא הוה יכיל לאקנויינהו נהליה לא מהנייא בהו ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא באו לעולם, וכיון דאיכא אנפא דלא מהניא ביה הקנאה, אצטריך יכיר למשקל, פי שנים בההוא מידי דלא מהניא ביה הקנאה.
ואע״ג דהני קושיי והני פירוקי כולהו אליבא דרבנן ור׳ מאיר נינהו ולית הלכתא כותיה, ש״מ דלרבי יהודה דס״ל דאפי׳ מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן, אי אמר על הקטן שהוא בכור הוה ליה הגדול ספק ממזר, דאי ס״ד לר׳ יהודה נמי כי אהני יכיר למיתב ליה פי שנים בלחוד הוא דאהני ליה, מ״ש דקשיא לן אליבא דרבנן, אפילו לר׳ יהודה נמי תיקשי ליה יכיר (לימא) [למה] לי, אי בעי למיתב ליה פי שנים מי לא יהיב ליה. אלא כי אצטריך יכיר למפסליה להאיך אחרינא הוא דאצטריך. ואפי״ה ספק ממזר הוי ממזר ודאי לא הוי. מאי טעמא, דאיכא למימר מישראל קא אתי והוה ליה ממזר, ואיכא למימר מגוי או מעבד קאתי וקימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. הילכך הוה ליה ספק ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת:
קיב. ושמעינן נמי מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, דוקא היכא דבא לעולם בשעתא דהוה יכיל האי מקנה לאקנויי נהליה לאחר שבא לעולם מודי ר׳ מאיר דלא מהניא ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא בא לעולם. ואע״ג דלית הלכתא כר׳ מאיר ואפילו היכא דבא לעולם בשעה שהיה יכול להקנות לו, נפקא מינה למוכר פירות דקל לחבירו דקי״ל דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי מקמי דהדר ביה מוכר לא מפקינן מיניה. ושמעינן מיהא דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי כשהמוכר גוסס אליבא דרבנן מפקינן מיניה. וסברא נמי הוא, מידי הוא טעמא התם אלא משום מחילה, כיון דגוסס הוא ליכא למימר דכי שתיק ליה משום דמחלינהו לפירי גביה הוא דשתיק ליה דאנן סהדי דלא הוה יכיל למחויי ביה. וכן כל כיוצא בזה:
קיג. ת״ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. ואוקימנא כרב יהודה, וקי״ל כותיה. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר״י, מכלל דלר״י האב נאמן. וקי״ל כר״י:
קיד. א״ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. דכי אמר מעיקרא עבדי הוא דמשמש לי כעבדא קאמר.
כלומר דמשמש קדמיה כעבדא, דשמשא מיקרי נמי שמעא. ודוקא היכא דלא מתחזק כעבדא לכ״ע.
וחלופיה אבית המכס דתניא היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רישא דקתני אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, דמעיקרא מוכחא מילתא דכי אמר בני הוא לאיפטורי ממכסא עילויה הוא דקאמר, ואמטול הכי כי הדר ואמר עבדי הוא, נאמן, סופא היכא דאמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, דמעיקרא ודאי דוקא קאמר, דאם איתא דבנו הוא לא הוה אמר בבי מיכסא עבדי הוא לחיוביה נפשיה מיכסא עילויה, הילכך כי הדר ואמר בני הוא לא מהימן, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
מתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. ולא אמרינן מעיקרא כי אמר עבדי הוא לאו דוקא קאמר אלא (דמשמע) [דמשמש] ליה כעבדא קאמר, וקשיא לר׳ יוחנן. א״ר נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מצר מאה. כלומר סופא דקתני היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן.
והיכא דהיה עובר על בית המכס נמי ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דקאמרי׳ דמהימן, דוקא היכא דלא איתחזקא אימיה בבת ישראל, אבל היכא דמתחזקא אימיה בבת ישראל, לא מהימן למימר ליה עבדי הוא כלל. דכי המניה רחמנא אבניה, כגון דאמר בני זה ממזר, דאיכא למימר דאיהו אולדיה מחייבי כריתות, א״נ דידיע דבר איתתיה הוא וקאמר עילויה דלאו בריה דידיה הוא, דהוה ליה ממזר ממילא, אבל אעלמא לא הימניה רחמנא. והאי בן כיון דאיתחזק אימיה כבת ישראל לאו כל כמיניה דהאי לאחזוקה לאימיה בשפחה. מאי אמרת דילמא אבוה עבד הוה, לא מיבעיא איהו דלא מהימן לחודיה עילויה, אלא אפילו איכא סהדי בהכי הא קימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש. הילכך כל היכא דמוחזק האי ברא בכשרות, כגון דאית ליה חזקה דאימיה ואמר עליה האי גברא דעבדי הוה, לא מיבעיא דלא מהימן אלא שמותי נמי משמתינן ליה, דקימא לן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, וכי קאמרינן הכא גבי בית המכס אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן היכא דלית ליה חזקה כלל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
קט. מאי רבי יהודה ומאי רבנן דתניא יכיר יכירנו לאחרים כלומר יכירנו האב לאחרים לומר שהוא בכור, מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן. במקום שמוחזק לנו באחד שהוא בכור. טעמיה דרבי יהודה גבי בן גרושה ובן חלוצה, דקא סבר כיון דמהימן לומר על הקטן שהוא בכור אע״פ שמוחזקין בגדול שהוא בכור, ש״מ דמהימן לשווייה לגדול ממזר ולא ירית ליה כלל, ואסור בבת ישראל. דאי ס״ד תרויהו בניה נינהו, היכי מהימן על הקטן שהוא בכור. אלא משום דמהימן לשוויי לגדול ממזר. ולא מיבעיא לשווייה ממזר, דאורעה לעיקר חזקה דידיה דהאמר דלאו בריה דידיה הוא, אלא אפילו היכא דאתחזק דבריה הוא ואית ליה חזקה דכשרות, ואי נמי מודי דבריה הוא, דלא אורעה לעיקר חזקה דידיה, מהימן למימר בן גרושה או בן חלוצה הוא ופסיל ליה מן הכהונה.
תדע דטעמא דרבי יהודה גבי בכור משום דקסבר דמהימן לשוויה לגדול ממזר, דתנן בקידושין (עח,ב) האומר בני זה ממזר אינו נאמן אפילו שניהם אומרים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינן נאמנין וחכמים אומרים נאמנין, ואמרינן עלה מאי טעמיה דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יאודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה, דשמעת מינה דהאי דמהימן לומר גבי בני זה ממזר מטעמא דבכור הוא דנפקא ליה.
וקימא לן כרבי יהודה, כדשלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא (להלן קכח,ב) ואיפסיקא הלכתא כותיה כדבעינן למימר קמן. מיהו עד כאן לא פליגי רבנן עליה דר׳ יהודה אלא היכא דמוחזקין באחד שהוא בכור, דלא מהימן למיפסלי ולאפסודיה לההוא דהוה מיתחזק בחזקת בכור, אבל אם לא היה אחד מוחזק שהוא בכור יותר מחבירו, אפי׳ רבנן [מודו] דכי אמר אבוהון אחד מיניהו שהוא בכור מהימן, כדבעינן לפרושי קמן לטעמא דרבנן.
והיכא דמוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור דקאמרינן דמהימן כרבי יהודה, דשמעת מינה דמהימן לשוויה לגדול ממזר, מסתברא דהני מילי דברירא מילתא בסהדי דההוא דהיינו מוחזקין בו איתייליד מקמי האי דאמר אביו עילויה שהוא בכור, דכיון דאמר על הקטן שהוא בכור ממילא אסהיד עליה דהאיך דקשיש מיניה דלאו בריה הוא. אבל היכא דלא אתברר בסהדי הי מניהו קשיש מחבריה, אלא בחזקה בעלמא דהיו מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור, נאמן, ושניהם כשרין, דאימור האי דאמר אביו שהוא בכור הוא ניהו דקשיש מהאיך ותרוייהו בניה ניניהו, הילכך תרויהו ירתי ליה, מיהו האי דאמר אבוה עלויה דבוכרא הוא ניהו דשקיל פי שנים:
קי. א״ל ר״נ בר׳ יצחק לרבא בשלמא לר׳ יהודה היינו דאיצטריך למכתב יכיר אלא לרבנן יכיר (לימא) [למה] לי. הא אמרת דאבוה לא מהימן. ופריק אצטריך למכתב יכיר בצריך היכירא. כגון שלא היה אחד מבניו מוחזק בבכורה יתר מחבירו, והרי הבכור מהם צריך היכירא, אמרה תורה יכיר יכירנו האב לאחרים, דכי אמר האב על חד מיניהו בכור הוא נאמן. אבל היכא דמוחזק לן בחד מיניהו דבכור הוא ואמר אבוה עילויה דלאו בכור הוא, אי נמי מוחזק לן בגויה דלאו בכור הוא ואמר אבוה עילויה דבכור הוא, לא מהימן אליבא דרבנן.
ודיקינן למאי אי למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא דקא בעי למיתבה ליה מתנה מי לא יהבי ליה. כלומר אי אמרת בשלמא כי אצטריך קרא לאשמועינן בשהיה אחד מוחזק שהוא בכור ואמר האב על אחר הקטן ממנו שהוא בכור, דמהימן לאחזוקי לגדול בממזר, ניחא, אלא אי אמרת כי אצטריך קרא לאשמועינן בצריך היכרא, כגון שאין ידוע איזה מהן גדול מחברו, וקאמר אבוהון על חד מינייהו דהוא ניהו בוכרא דמהימן, אשתכח דלא אהניא הכרת האב למפסליה לחד מיניהו אלא למיתב להאי פי שנים ותו לא, הא (לימא) [למה] לי קרא, לא יהא אלא דקא בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה, ומגו דאי בעי מיתב ליה הני פי שנים במתנה מצי יהיב, כי אמר בכור הוא למשקל פי שנים מהימן, דהא קימא לן דל״ש בממונא ול״ש באיסורא כל היכא דבידו לעשות אותו דבר שהוא מעיד עליו נאמן להעיד עליו. ואפי׳ יחידי ואפי׳ קרוב ואפי׳ אשה. גבי איסורא, כדאמרינן בפרק האשה רבה (יבמות פח,א) טבל והקדש וכיוצא בהן משום דבידו לתקנו. גבי ממונא נמי כדאמרן בסנהדרין בפ׳ דיני ממונות בתרא (ל,א) זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין וכל שאין בידו ליטלה לא אמר כלום. ואם כן הכא נמי לרבנן (לימא) [למה] לי קרא יכיר, לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא דמגו דיכיל למיתב ליה במתנה, כי אמר בכור הוא מהימן למשקל פי שנים.
ופרקינן אצטריך יכיר למשקל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאב לאחר מכאן. כלומר לאחר שהכירו לאחרים, דאי משום האי מיגו, כיון דאי הוה יהיב להו לכולהו נכסיה במתנה בההיא שעתא, דאמר עילויה דבוכרא הוא, לא הוה קני להו לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן בהכי, דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם, כי אמר נמי דבוכרא הוא לא שקיל פי שנים בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן, דלגבי הני נכסי מיהת ליתיה למיגו כלל. אצטריך יכיר להימוניה לאב למיתב ליה בנכסים פי שנים שנופלין לו לאחר מכאן.
ומקשינן ולר׳ מאיר דאמר אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם. ולגבי בכורים ס״ל כרבנן, אשתכח דאפי׳ בנכסים הבאים לאחר מכאן הוה איכא להימוניה לאב משום מיגו, ואם כן (לימא) [למה] לי יכיר. ופריק אצטריך יכיר בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. דלא הוה יכיל ההיא שעתא לאקנויי, דעד כאן לא קאמר ר׳ מאיר אדם מקנה לחברו דשב״ל אלא היכא דכי באו לעולם הוה יכיל לאקנויינהו נהליה, אבל היכא דכי באו לעולם לא הוה יכיל לאקנויינהו נהליה לא מהנייא בהו ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא באו לעולם, וכיון דאיכא אנפא דלא מהניא ביה הקנאה, אצטריך יכיר למשקל, פי שנים בההוא מידי דלא מהניא ביה הקנאה.
ואע״ג דהני קושיי והני פירוקי כולהו אליבא דרבנן ור׳ מאיר נינהו ולית הלכתא כותיה, ש״מ דלרבי יהודה דס״ל דאפי׳ מוחזקין בזה שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור נאמן, אי אמר על הקטן שהוא בכור הוה ליה הגדול ספק ממזר, דאי ס״ד לר׳ יהודה נמי כי אהני יכיר למיתב ליה פי שנים בלחוד הוא דאהני ליה, מ״ש דקשיא לן אליבא דרבנן, אפילו לר׳ יהודה נמי תיקשי ליה יכיר (לימא) [למה] לי, אי בעי למיתב ליה פי שנים מי לא יהיב ליה. אלא כי אצטריך יכיר למפסליה להאיך אחרינא הוא דאצטריך. ואפי״ה ספק ממזר הוי ממזר ודאי לא הוי. מאי טעמא, דאיכא למימר מישראל קא אתי והוה ליה ממזר, ואיכא למימר מגוי או מעבד קאתי וקימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין באשת איש. הילכך הוה ליה ספק ממזר ואסור בבת ישראל ואסור בממזרת:
קיב. ושמעינן נמי מינה דאפילו לרבי מאיר דאמר אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם, דוקא היכא דבא לעולם בשעתא דהוה יכיל האי מקנה לאקנויי נהליה לאחר שבא לעולם מודי ר׳ מאיר דלא מהניא ההיא הקנאה קמייתא דאקני ליה עד שלא בא לעולם. ואע״ג דלית הלכתא כר׳ מאיר ואפילו היכא דבא לעולם בשעה שהיה יכול להקנות לו, נפקא מינה למוכר פירות דקל לחבירו דקי״ל דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי מקמי דהדר ביה מוכר לא מפקינן מיניה. ושמעינן מיהא דאי שמיט לוקח ואכיל להו לפירי כשהמוכר גוסס אליבא דרבנן מפקינן מיניה. וסברא נמי הוא, מידי הוא טעמא התם אלא משום מחילה, כיון דגוסס הוא ליכא למימר דכי שתיק ליה משום דמחלינהו לפירי גביה הוא דשתיק ליה דאנן סהדי דלא הוה יכיל למחויי ביה. וכן כל כיוצא בזה:
קיג. ת״ר היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר אביו על אחד שהוא בכור האב נאמן. ואוקימנא כרב יהודה, וקי״ל כותיה. היו מוחזקין בו שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר״י, מכלל דלר״י האב נאמן. וקי״ל כר״י:
קיד. א״ר יוחנן בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן. דכי אמר מעיקרא עבדי הוא דמשמש לי כעבדא קאמר.
כלומר דמשמש קדמיה כעבדא, דשמשא מיקרי נמי שמעא. ודוקא היכא דלא מתחזק כעבדא לכ״ע.
וחלופיה אבית המכס דתניא היה עובר על בית המכס ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, רישא דקתני אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן, דמעיקרא מוכחא מילתא דכי אמר בני הוא לאיפטורי ממכסא עילויה הוא דקאמר, ואמטול הכי כי הדר ואמר עבדי הוא, נאמן, סופא היכא דאמר בבית המכס עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן, דמעיקרא ודאי דוקא קאמר, דאם איתא דבנו הוא לא הוה אמר בבי מיכסא עבדי הוא לחיוביה נפשיה מיכסא עילויה, הילכך כי הדר ואמר בני הוא לא מהימן, דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד.
מתיבי היה משמשו כבן ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. ולא אמרינן מעיקרא כי אמר עבדי הוא לאו דוקא קאמר אלא (דמשמע) [דמשמש] ליה כעבדא קאמר, וקשיא לר׳ יוחנן. א״ר נחמן בר יצחק התם דקרו ליה עבדא מצר מאה. כלומר סופא דקתני היה משמשו כעבד ובא ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן.
והיכא דהיה עובר על בית המכס נמי ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא דקאמרי׳ דמהימן, דוקא היכא דלא איתחזקא אימיה בבת ישראל, אבל היכא דמתחזקא אימיה בבת ישראל, לא מהימן למימר ליה עבדי הוא כלל. דכי המניה רחמנא אבניה, כגון דאמר בני זה ממזר, דאיכא למימר דאיהו אולדיה מחייבי כריתות, א״נ דידיע דבר איתתיה הוא וקאמר עילויה דלאו בריה דידיה הוא, דהוה ליה ממזר ממילא, אבל אעלמא לא הימניה רחמנא. והאי בן כיון דאיתחזק אימיה כבת ישראל לאו כל כמיניה דהאי לאחזוקה לאימיה בשפחה. מאי אמרת דילמא אבוה עבד הוה, לא מיבעיא איהו דלא מהימן לחודיה עילויה, אלא אפילו איכא סהדי בהכי הא קימא לן דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש. הילכך כל היכא דמוחזק האי ברא בכשרות, כגון דאית ליה חזקה דאימיה ואמר עליה האי גברא דעבדי הוה, לא מיבעיא דלא מהימן אלא שמותי נמי משמתינן ליה, דקימא לן הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי, וכי קאמרינן הכא גבי בית המכס אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא נאמן היכא דלית ליה חזקה כלל:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush