גמרא
פירוש
אאַף כָּאן בִּפְרוּסָה. דָּבָר אַחֵר: מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה, באַף כָּאן נַמֵי הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּוֹ אוֹפָה. כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
א רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ו׳
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ג:ו׳
טור אורח חיים תע״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:א׳
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ג:ו׳
טור אורח חיים תע״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:א׳
ב טור אורח חיים ת״ס:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ס:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים ת״ס:ב׳
ה רמב״ם הלכות חמץ ומצה ז׳:ב׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ג:ז׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ז׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ב׳
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ג:ז׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ז׳
1 כן במשנה בכ״י מינכן 95, מינכן 6, ועוד. בכ״י קאופמן, וטיקן 109, וטיקן 125, אוקספורד אופ׳ 23: ״וכן״, וכן ברשב״ם בשם ר״י בר יקר, רבו של רש״י.
2 כן במשנה בכ״י מינכן 95, וטיקן 109, וטיקן 125, ועוד, וכן נוסף בגיליון בכ״י קאופמן. בכ״י קאופמן, מינכן 6 חסרה מלת: ״אין״.
3 כן סדר הקושיות במשנה בכ״י מינכן 95, אוקספורד אופ׳ 23. בכ״י קאופמן, מינכן 6, וטיקן 109, וטיקן 125, ועוד: שאלת ״מטבלין״ קודמת לשאלת ״חמץ ומצה״.
4 שאלת מרור חסרה במשנה בכ״י קאופמן, מינכן 95, מינכן 6, וטיקן 109, וטיקן 125, ועוד. היא מופיעה בכ״י אוקספורד אופ׳ 23.
5 כן במשנה בכ״י קאופמן, מינכן 6, וטיקן 109, וטיקן 125, אוקספורד אופ׳ 23, ועוד. בכ״י מינכן 95: ״מטבילין״.
6 במשנה בכ״י וטיקן 125, אוקספורד אופ׳ 23: ״אין אנו מטבלין אפילו״. בכ״י קאופמן: ״אנו מטבלים אפילו״ ובין השיטין נתווספה מלת ״אין״. בכ״י מינכן 6: ״אין אנו מטבלין״. בכ״י בהמ״ל 1608, וטיקן 109 (חסר ״אין״ ו״אפילו״) ורק: ״אנו מטבלין״. בכ״י מינכן 95: ״אין אנו מטבילין אלא״. בדפוס ונציה: ״אין אנו חייבין לטבל אפילו״.
7 כן בכ״י אוקספורד אופ׳ 23, וטיקן 134. בכ״י מינכן 95: ״יודעים״. בכ״י מינכן 6: ״הבקיאין״.
8 כן בדפוס ונציה. בכ״י מינכן 95, אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608, וטיקן 134: ״אמר רבא״. בכ״י מינכן 6, וטיקן 109: ״מתקיף לה רב ספרא״.
9 כן בדפוס ונציה, כ״י מינכן 95, אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608, וטיקן 134. בכ״י מינכן 6, וטיקן 109: ״רב ספרא״.
10 כן בדפוס ונציה. בכ״י מינכן 95: ״מתקיף לה רב פפא״. בכ״י אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608: ״אמר רב ספרא״. בכ״י מינכן 6, וטיקן 109: ״אמר רבא״.
11 כן בדפוס ונציה, כ״י מינכן 95, אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608. בכ״י מינכן 6, וטיקן 109, וטיקן 134: ״אלא אמר רבא״.
12 כן בדפוס ונציה, כ״י מינכן 95, אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608, וטיקן 134. בכ״י מינכן 6, וטיקן 109 חסר: ״הכי קתני״.
13 כן בכ״י מינכן 6, בהמ״ל 1608, וטיקן 109, וטיקן 134. בכ״י אוקספורד אופ׳ 23: ״אביי אמ׳ ״. בדפוס ונציה, וכ״י מינכן 95 חסר: ״רב אמר״.
14 כן בכ״י וטיקן 109. בכ״י מינכן 95: ״רב״. בכ״י מינכן 6, אוקספורד אופ׳ 23, דפוס ונציה: ״ורבא״. בכ״י וטיקן 134: ״רבא״. בכ״י בהמ״ל 1608: ״רבין״. בהמ״ל 1623: ״רבה״. בכ״י וטיקן 109: ״ושמואל״.
15 כן בדפוס וילנא, ובדומה בדפוס ונציה. בכ״י מינכן 95, מינכן 6, אוקספורד אופ׳ 23, בהמ״ל 1608, וטיקן 109, וטיקן 134 חסר: ״אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה״.
ופורס את המצה הראשונהא לשנים ומניח חציה תחת המפה עד לאחר הסעודה ואוכלה אפיקומן. זכר לפסח שהוא נאכל אחר החגיגה כדי שיסתלק מן הסעודה וטעם פסח בפיו, אף כאן בעינן טעם מצה בפיו באחרונהב. וחצי המצה הפרוסה מניח בין שתי המצות השלימות ויניחם בתוך הקערה שבה הירקות ושני בישולין. ומוציא הבשר מן הקערהג ומגביה ויאמר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין. ומה שאומרין בלשון ארמית [לפי שבבבל]ד איתקן שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו. ולא תיקנו לומר ייתי ויפסח עד שחזרו מגלות בבל ועשו פסח, לפיכך אין ראוי לאומרו גם עתה, אלא יאמר כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך השתא הכא וכו׳. ויש לומר שגם בבבל היו אומרים ייתי ויפסח, והכי פירושא, כל דכפין, למצה שלא אכל עדיין ממנה, ייתי ויסבה ויכול מצה בהסבה, שכן מצותה, בברכתי שאברך עליה על אכילת מצה, וכל דצריך, לאכול אפיקומן שהוא זכר לפסח, ייתי ויפסח, כלומר עושה למצת אפיקומן כדין הפסח שהיה נאכל באחרונהו. ולבני ביתו הסמוכין עליו אומר כן ולא לכל אדם, שהרי ביתו סגור ומוסגר ושארית ישראל לא ידברו כזבז. וכןח הבן שואל מה נשתנה או אשתו שואלתו. ואם אין שואל׳ יאמר הוא בעצמו מה נשתנה. ומוזג כוס שני ואומרין עליו כל האגדה. וכשיגיע למצה זו טיגביהנה וכן למרור זה. וכשמסיים מברך בורא פרי הגפן ושותה. ויברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן וכו׳י. אע״פ שנטל ידיו לטיבול ראשון כשברך פרי האדמה לפני האגדה, יטול ידיו לטיבול שני כי הסיח דעתו מנטילה ראשונה באומרו האגדה, כי ידים עסקניות הן ושמא נגע בטינוף. הגיע לפרפרת הפת, פירוש עת אכילהכ, ויקח השלש מצות של מצוה והפרוסה ביןל שתי השלימות, והשלימה משום לחם משנה דכת׳ בשבת שחייב אדם לבצוע על ב׳ ככרות וכן ביו״ט, והפרוסה משום לחם עוני דמה דרכו של עני בפרוסה אף הלילה בפרוסה. ומשום הכי נהגו לעשות שלש של מצוה ולא ב׳ ולא ד׳מ. בחלוקת בני בבל ובני ארץ ישראלנ מצאתי. אנשי בבל בוצעין על ב׳ ככרות שלימות בשבת [וימים טובים]ס לקיים לחם משנה, אנשי ארץ ישראל על אחת שלימה שלא להכניס של ערב שבת בשבת. פירוש כי לחם משנה אחד לערב שבת ואחד לשבת. אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין שתי השלימות ובחול על אחת ובוצע מן הפרוסהע ומברכין עליה המוציא ועל אכילת מצה. אנשי ארץ ישראל בין בחול בין בשבת מניח פרוסה על השלימותפ ובוצע על הפרוסה. צובוצע אפרוסה המוציא לחם מן הארץ כדרך עני ולא אכיל מן המוציא עד שיקח המצה השנייה ויברך על אכילת מצה. ויאכלם ביחד מזו כזית ומזו כזית אבל פחות לא. ואם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד, אוכל זית של המוציא תחילה כי הוא קודם לברכהק וברכתו תדירה, והדר אכיל זית של אכילת מצה. רולהכי מברך על אכילת מצה קודם שיאכל המוציא, לפי שאחר שימלא כריסו הימנה מן המצה של ברכת המוציא היאך יברך שוב על אכילת מצה והוא אכל כבר. ויאכלש לכל אחד מן בני החבורה מן המצות ב׳ זיתים, וגם לנשים ועבדים שגם הם חייבין בקום אכול מצה שהרי הם בבל תאכל חמץ. וכן מצאתי בשם רבינו חננאלת וגאונים אחרים שמברכין על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה. ויש מן הגאוניםא דשתי הברכות על הפרוסה מברכין. ובסדר רב עמרם גאון (ח״ב סי׳ פב) מצאתי בדרבנא משה גאון ריש מתיבתא דמברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה. וכן אמר רבינו יוסף טוב עלם מ״כג. ונראה לי דפליגי בפירושא דמילתיה דרב פפא דאמר (ברכות לט ע״ב) הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע וכו׳, דמר סבר אף כאןד בפרוסה, לברכת המוציא, ומר סבר אף כאן בפרוסה, לאכילת מצה שהיא עיקר ברכה הלילה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים. וניראין לי דברי האומרין המוציא אפרוסה, דרב פפא אברכת המוציא אמרה למילתיה בברכות. ועוד דרכו של עני בפרוסה, בהמוציא קאמר.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א וכ״כ רבינו לעיל סי׳ מא (תשובות ראב״ן מ״א) שהראשונה בוצע לשנים והיא הפרוסה ועליה הוא בוצע [ר״ל מברך המוציא] ועל השניה מברך על אכילת מצה. ועי׳ ב׳דיונים בדברי רבינו׳ שבסוף הספר.
ב והאריך בזה ראבי״ה שם סע׳ לב.
ג וכ״כ ריט״ע בפיוט אלקי הרוחות ׳מושך מהקערה שני תבשילין׳ ופי׳ בתוס׳ דקט״ו ע״ב והר״ש מפלייזא באו״ז ד״ס ע״א כדי שלא יהא נראה כמקדיש קדשים בחוץ. וכ״כ ראבי״ה סי׳ תקכה סע׳ יט. ולעו״ז עי׳ מחז״ו עמ׳ ער בשם רש״י ׳וראיתי את ר׳ שאינו נוהג כן׳. וכ״ד הטור סי׳ תעג ס״ו שא״צ להוציא.
ד בכת״י חָלק. והשלמתי עפ״י פי׳ ההגדה המיוחס לרבינו: אלא בבבל וכו׳ היו אומרים וכו׳ וכעי״ז בראבי״ה ס״כ. [וכן הלשון בפי׳ המחזור המיוחס לרבינו כת״י המבורג בענין כל נדרי ׳לא שרירין וכו׳ ולהכי תיקנו בלשון ארמי לפי שבבבל איתקן ושם היו מדברים לשון ארמית וכדי שיבינו הכל׳].
ה נראה שמשום שמפרש רבינו להלן ׳ולבני ביתו הסמוכין עליו אומר כן׳ קשיא ליה מאי לשון ׳ייתי׳ הרי הם סמוכין כעת על שלחנו. ולכן מפרש שיבא להסב. ולא נתברר למה הוסיף ׳בברכתי שאברך עליה על אכילת מצה׳, ואולי משום דס״ל לעיל דבזה״ז א״צ הסיבה, מפרש דקורא להם להסב כדי להוציאם בברכתו, וכדאמרינן בברכות מב ע״א הסבו אחד מברך לכולן. [ואולי גם כונתו ש׳וייכול׳ מרמז על נוסח הברכה על אכילת].
ו וכ״ה בפירוש ההגדה הנ״ל: וכל דצריך יבא ויעשה דין פסח עמנו, לאכול ירקות ומרור ואפיקומן שהוא זכר לפסח. דהאי ויפסח לאו בפסח ממש קאמר דבבבל לא היה פסח. וכעי״ז בראבי״ה סעיף כ משום שני התבשילין אחד זכר לפסח וכו׳. וכעי״ז בס׳ הפרדס עמ׳ צב ובפי׳ ההגדה לריטב״א.
ז בחק יעקב סי׳ תעג סקל״ג כת׳ דאנשי מעשה נוהגין לפתוח הפתח כשאומרין כל דכפין וכו׳ והראב״ן כתב דקאי על בני ביתו.
ח כך בכתה״י וכ״ה בפירוש ההגדה הנ״ל וכ״ה בראבי״ה בסי׳ קסח ובסי׳ תקכה סכ״ב. והיא גירסת רש״י בשם ר״י בר יקר שהובאה ברשב״ם דקט״ז ע״א. בד״פ וכאן.
ט בכתה״י נוסף: יקחנה בידו.
י כמש״כ לעיל ד״ה מזגו ׳כי כל כוס וכוס מצוה באפי נפשיה הוא׳.
כ כלשון ר״ח: ׳והיא עת אכילת המצה׳. ודלא כרשב״ם ותוס׳ שפירשו מרור.
ל כך בכתה״י. בדפ׳ ׳שבין׳. ואין לו מובן.
מ משמע קצת שבד׳ מצות מתקלקל ענין לחם משנה. ונסתפק בדבר [אם ראוי לבצוע על יותר משתי ככרות בשבת דעלמא] בס׳ בני ציון לרב״צ ליכטמן סי׳ רסג דפ״ג ע״ד.
נ ׳חילוף׳ זה הובא בראבי״ה סי׳ תקכה סעיף יז כנ׳ מספרנו ובטור סי׳ תעה ובעו״ס. עי׳ אוצר חלוף מנהגים לרמ״ב לוין. סי׳ כא.
ס כך בכתה״י וכ״ה בראבי״ה הנ״ל שמקורו בספרנו. וחיוב לח״מ ביו״ט נזכר בסרע״ג ח״ב סי׳ יט ובשא״ר.
ע ׳מן הפרוסה׳ וכן להלן ׳על הפרוסה׳ ליתא בראבי״ה. בטור יש בזה ח״נ יש נוסאות דגרסי על הפרוסה ויש על השלמה.
פ צ״ל השלימה וכ״ה בראבי״ה.
צ כל ענין הבציעה הובא מספרנו בראבי״ה סעיף טז. וראבי״ה ס״ל דהמוציא על השלמה ואכילת מצה על הפרוסה. [הנוסף בסוגריים הוא מכתה״י].
ק כלומר שעל זית של המוציא ברך בראשונה. והב״ח סי׳ תעה כתב משום אין מעבירין על המצות.
ר כ״כ רע״ג סדר של פסח סי׳ פב.
ש =ויאכיל. (אב״ש).
ת וכ״כ בשם ר״ח בשבה״ל סדר פסח סי׳ ריח. ואילו בעל העיטור דקל״ה ע״א כתב בשם ר״ח דתרויהו אפרוסה (כ״פ בהג׳ פתח הדביר שם) וכ״כ בתורי״ד ופי׳ ריבב״ן לפסחים שם וכן הביא הטור בשם הרי״ף. לפנינו בר״ח לא מפורש על מה מברך ברכת אכילת מצה, שבברכות לט ע״ב כתב ר״ח הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע וכו׳ ובוצע בפרוסה, וכן בפסחים: ובוצע, ומסתברא אפרוסה וי״א אשלימה. (מהע׳ לר״ח הנדמ״ח).
א כ״ה בחלוקת בני בבל ובני א״י שהביא רבינו לעיל וכ״כ תוס׳ ברכות לט ע״ב בשם רבינו מנחם מוינא. וכ״כ הטור סי׳ תעה בשם הרי״ף ומקצת גאונים הסוברים שא״צ אלא שתי מצות.
ב דהכי אמר רבנא וכו׳ (סרע״ג).
ג בפיוט אלקי הרוחות: ושרי המוציא על השלמה וכו׳ לוקח פרוסה ומברך לאכול מצה.
ד מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה (קטז רע״א).
הערות
Gemara
Peirush